עוד מעט תבוא ושוב תלך, סייבר אודי. הלילות שלי רדופים, מקומות, אנשים ומצבים בלתי אפשריים ואני בתוך כל אלה בחלום, מנסה להתמודד, תמיד מול כל הסיכויים, תמיד מערימים עוד קושי, תמיד משהו בלתי אפשרי, תמיד לבד תמיד בצד ותמיד הפחד. החלומות מלווים את הערות בתחושה כבדה של אין מקום ואין מוצא. בתוך חיים לגמרי נורמליים של קריירה ובית וילדים וחברים ועוד אני מתנהלת במסכה נינוחה ורגועה שמאחוריה החלום והפחד והטראומה והמוות והקול שממאן ללכת ומסביר לי שוב ושוב שאי אפשר כך. היא אומרת לי להיות אדישה לילדים, היא אומרת שאני לוזרית, שמנה ומכוערת. שיש לי הפרעת אישיות ואות קלון. היא אומרת שאסור לחכות שהמסכה תיסדק כי זה יהיה הכי גרוע.