סליחה

מרגישה אגוצנטרית שכתבתי על הטיפול, על החדר...מה זה משנה כשיש מלחמה? שנהרגים חיילים? שנפצעים....מרגישה רעה שחושבת על עצמי.... :( באיזו זכות אני ככה? יש לי חברות שהילד שלהם נלחם עכשיו בתוך עזה :( אוףףףף מרגישה עצב גדול. חייל ילד ממש מהמשפחה שלי נפצע נמצא בבית חולים...ואתה יודע מה אודי, אני שמחה שנפצע כי ככה הוא לא יכנס שוב פנימה..זה נורא לחשוב ככה? אני נוראית...

היי מיכל, יש גם פנים וגם חוץ ושניהם מתקיימים. אי אפשר להתעלם מאף אחד מהם אבל אי אפשר לחיות רק בתוך אחד מהם... זה איזון קשה ומטורף, כי הסיטואציה הזו קשה ומטורפת. אבל אי אפשר בלי קליפה כלשהי. אתמול בדיוק כל כך נכנסתי לכאב ולסבל של האלימות הנוראית, של המשמעות של מלחמה, של שכול, של חיים שנהרסים מכל הכיוונים, ומרגע שאיבדתי את הקליפה כל צרות העולם התיישבו אצלי. וזהו, לא יכולתי עוד לתפקד. עצרתי את העבודה שעשיתי ולא יכולתי להמשיך ולתחזק את עצמי כנפרדת מכאב העולם. אז לדעתי איזון זה לא משהו להתנצל עליו. את שומרת על עצמך. וגם בדיוק העסיקה אותי המחשבה שכשאני פותחת ידיעה עם שמות הרוגים שהתפרסמו, מתפלקת לי אנחת רווחה כשזה לא אחד ממכריי הרחוקים יותר או פחות שנמצאים שם. מה נעשה, נדמיין את עצמנו חסרי פרטיות ורק ישות לאומית אחת? אי אפשר באמת, סתם נשקר לעצמנו... אם הייתי אדם מאמין הייתי חותמת באיזו תפילה. אבל יש לי רק ייאוש ואיזו תקווה חסרת אחיזה במציאות שייגמר כבר הכאב בעולם או לפחות בפינה הקטנה הזו שלו. נעמה. (וסליחה על החפירה)

כרגע קצת קשה לי להשיב באופן מלא...אז רק תודה...ואני כן אדם מאמין ומנסה להחזיק בתקווה שלפחות המערכה הכואבת הזו תגמר כבר..מרגישה שהכאב שלי נמצא על הולד, חייב להימצא שם בפנים עמוק ולא לצאת עכשיו.....רק שלא יזיק...