ילדותיות בוגרת

בא לי שיבוא לי להיות מולה ילדה. מתסכל אותי שאפילו הכעס שלי כלפיה מנומס. קשה לי לדעת כמה מזה זה פשוט חלק בריא שרוצה לא לפגוע ולא להיות קיצוני מידי, וכמה מזה זה חלק תקול שמפחד להרוס ולהיות נוכח. אני לא יודעת להפריד ולהבין אם אני לוקחת תפקיד של מבוגר כי אני (סוג של) מבוגרת או כי אני חוששת עליה. בא לי שיבוא לי לשרבב שפתיים, לשלב ידיים ולרקוע ברגליים. אבל אני לא יכולה להרגיש את זה מולה. זה יכול לרפרף לרגע ואחרי שהכרת המציאות מתיישבת, אני לא יכולה למצוא את זה שוב. משהו מקולקל במנגנון ההתיילדות שלי, מאז ומתמיד. אבל לא ברור לי אם זה בכלל הגיוני לתקן אותו כשהביטוי שלו כבר לא מתאים בשום מצב לחיים האמיתיים. אנשים חושבים שהבגרות שלי לגילי היא הישג מרשים, הם לא מבינים שזה בכלל פגם מולד... נעמה.

היי אודי, זה "בא לי" חלוש, מתפוגג, חסך ערך אמיתי. "בא לי" בלי "בשר", סתם מתווה דק, כזה של לא לבלוע ולא להקיא. נעמה.