מינונים

אודי יקר, בימים טרופים כאלה בהם עולה המציאות על כל דמיון, מרגיש כאילו הכל מתגמד ובכל זאת הקשיים פנימה ממאנים להרפות. די היה בחתול קטום זנב שראיתי הבקר כדי להגביר את העצב והדכאון. החיים גדולים עלי. ראיתי אתמול ב TED מישהו שסיפר על נסיון ההתאבדות שלו ועל החיים של. ניצולי התאבדות, והשתיקה הגדולה והפחד סביב נושא האובדנות, גם בקרב מטפלים. אף פעם לא חשבתי במושב של ניצולת התאבדות, אך יש משהו בהגדרה. לאחר המעשה ניסיתי שוב ושוב לעבד את החוויה הזו, הרגשתי כמו מישהו אחר, רציתי לשחזר שוב ושוב במילים וגם תכננתי במעשים, אף אחד לא היה איתי במקום הזה, לנסות לעבור ולשחזר את השניות, שברירי השנייה. יותר מהזכרונות הטראומטיים החוויה המטלטלת הזאת המשיכה וממשיכה להדהד מבלי שאיפשרו לה את המקום והזמן, מה גם שאחר כך התחיל טיפול חדש ודוקא את החוויה הזאת חשבתי שצריך לעבד עם מישהו שכבר בטחתי בו. חשוב לי אם תוכל לחזור לשרשור על גבולות הטיפול ולקרוא את תגובתי לתגובתך. אודי, משהו כל כך קשה לי, ואני מרגישה שכל ההתחזקות הזאת.נועדה לאפשר לי את המקום להכריע. אודי, כמה כל זה קשה, אם החיה אפשר להעביר את ההתפתלויות ןהכאבים ןהקושי, הייתי רוצה להעביר אליך משהו מזה ולשמוע שיש שבי אחד קטן, קטנטן, שדרכו אפשר להמלט מכל זה. אודי אולי אתה יכולת לעזור לי?