דיכאון אחרי פגישות טיפוליות - המשך

אודי ענית לי שאם בפגישה 'מתחברים פנימה' אז זה בהחלט קורה. למה זה קורה? ולמה בטיפול תמיד יוצרים חוויה של 'חסר'? כאילו תמיד יש איזו כמיהה שפוגשת שם מגבלה. המטפל משקף את ההרגשות במקום לספק מענה כלשהו. למה זה מבחינת פסיכולוגים עדיף מאשר הקניית חוויה מסוג אחר? כל 'החסר' הזה. זה גורם לעולם להפוך יותר 'אפור', לא? מה הכיף בלחיות בעולם אפור?

היי מימה, נראה לי שהתכוונת ל"אפור" מבחינת לא צבעוני, אבל בקריאה ראשונה חשבתי שזה "אפור" שבין שחור ללבן. ואז אני חושבת שזה "אפור" מאוד רצוי... לחיות כל הזמן בין שחור ללבן זה מעייף, מסחרר. כל נפילה היא עד לעומק התהום, כל אכזבה משתלטת על הכל. ואז אמצע יכול להיות נחמה אמיתית... אולי השיקוף עוזר להתמקם על האפור הזה? נעמה.

מימה יקרה, אני יכולה להגיד לך שבטיפול שלי אין רק דיבור על הצורך, המון פעמים יש סיפוק קונקרטי של הצורך. כמובן שלפעמים זה לא מספיק ויש רצון לעוד אבל לומדים לקבל את חוסר המושלמות. המטפל הוא לא מושלם, הוא כמו "אימא טובה דיה", וכן לפעמים זה מתסכל אבל מטפל טוב יודע לעבוד עם התסכול הזה וממשיכים הלאה. נטע.

כנראה שזה מה שחשוב, ששורדים את המהמורות וצומחים מהם. שמחה בשבילך נטע.

מה שלומך? כתבתי לך למטה.... לגבי האפור- שחור ולבן יוצר ריגוש. אבל זה לא מייצר שקט, מצע שאפשר לבנות עליו, לצאת מתוכו ולהתקדם. שחור ולבן זה קצוות. זה לנו כל הזמן בין שתי קצוות. מזכיר לי צירים- בהתחלה הם רכים ואפשר לנשום בהם ואפילו לדבר. כשמגיעים צירי הלחץ המוניטור מראה צירים חדים ביותר. זה ממש לא נעים....... לילה רך הילה

אולי הטיפול בעצמו גם גורם לתחושות מדכאות? כי נגיד מטפל יפגוש אדם שמח- הטיפול תמיד יגיע לנקודה שבה בפנימיות שלו יתגלה משהו מדכא דווקא? או לא בהכרח? אולי יש אנשים שיש בתוכם שמחה אז טיפול אמור להיות נעים ושמח לא? כי ישקף מה שפנימיותם כביכול. או שאנשים שמחים בפנימיותם אף פעם לא מגיעים לטיפול?