מסביב למדורה

אודי, רציתי לספר לך. אי שם לפני השינה אני מכבה את המחשבות הרגילות ומתגלגלת לעולם החלימה בהקיץ, שפעם כלל את רוב היום שלי והיום מופיע ברגעים האלו שלפני ההירדמות. חצי אני שולטת בו, חצי הוא שולט בעצמו. ולפני כמה ימים עצמתי את העיניים, והעולם הזה מיקם אותי בחלל ריק וחלול. ולפני שהחרדה תתפוס תאוצה, אמרתי למקרין הקטן שבראש: "זה לא חלל ריק, זה מדבר. ואפילו אודי שם כרגע". וטיילתי בחיפוש אחר המדורה שלך, שידעתי שתהיה אי שם. מצאתי אותך וביקשתי להצטרף, והזמנת אותי בשמחה לנוח קצת ליד האש. אפילו אמרת שאני יכולה לישון, אתה שומר עכשיו. ונמנמתי קצת ליד האש, ומתישהו עלה לי רעיון וביקשתי שתקרא למטפלת שלי, שתבוא לשבת איתנו גם. והיא הצטרפה והיה נעים וחמים, אבל מתישהו נהרס כל הדמיון. קראתי לה והיא לא הגיבה. קראתי שוב, והמשכתם לדבר. היא לא שמה לב אליי, אתה הבטת לרגע והסטת את המבט. בכיתי וצעקתי ונותרתי שקופה. הרגשתי שוב כמו הילדה שבוכה בלילה מהחלומות ואף אחד לא מקשיב או שומע. וניסיתי להכריח את הדמיון הזה להשתנות, אבל כבר איבדתי בו שליטה. אחרי שכל כך שמחתי על הסיבוב שעשיתי לו, כדי שיהיה חמים ומדברי ולא ריק וחלול... אולי זה לא נחמד מצידי לספר לך על החלום בהקיץ הזה, כי בסופו בכלל ניסיתי לגרש אותך, ללא הצלחה. אבל היה השלב בו היית חלופה מהחלל הסטרילי והמלחיץ, היה נעים לשבת איתך ליד האש... אז בשביל החלק הזה אולי סיפרתי, להודות לך עליו. מוזר לי לחלוק את זה, ובכל זאת בא לי... נעמה.