דיברנו היום בטלפון ממש כמו פגישה רגילה

זה כבר קרה פעם אחת. זה עדיין קצת מוזר ומאוד שונה, ממה שאנחנו רגילות. והפעם זה גם לא היה בבית שלי. דיברנו על זה שהיא מאוד כעסה עליי פעם שעברה כי "איימתי" לא ללכת. היא אמרה שברגע שהיא הבינה שאני צריכה עוד פעם לפני החופש, רק אז בעצם נרגעתי והייתי מוכנה לקום. אבל היא גם אמרה שהיא כעסה כי אני מתחתי את הגבולות. מצד שני היום מחקתי את שני המספרי טלפון של זו הראשונה ושל הפסיכיאט' ככה לא אהיה עסוקה בלחפש אותן בווטס אפ. וגם סיפרתי לה שאני מחפשת את בעלה וגם שחיפשתי את הבית של הפסיכא' והיא אמרה שזה חדירה לפרטיות, כשזה נאמר בצורה כזו מפורשת אז אני מתחילה להבין שאולי אני מגזימה. היא בסוף לא תוכל שנדבר שוב בשלישי, ז"א מחר. אז עכשיו יש לי שבוע ויומיים עד שניפגש. היא הציעה שאכתוב ושאביא אם ארצה ואצטרך. נראה... וגם סיכמנו שכל פעם היא תגיד לי חמש דקות לפני הזמן כך שאוכל להתכונן... אני מרגישה פשוט מטומטמת עם כל הצרכים האלה שלי.. למה? למה זה ככה? למה אני צריכה כאלו גבולות כ"כ נוקשים וברורים? אני יודעת שבלי זה אני לא מסתדרת ואפילו לעתים משתגעת.. אבל עדיין לפעמים אני רוצה קצת לצאת מהגבולות והיא לא נותנת לי. ואז אני מרגישה כמו ילדה קטנה שלא מצליחה להסתדר בלי כללים.