לא בא לי
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
הודעת הקאה משהו, לצערי... נבוכה ומתביישת ואולי אף אתחרט. לא בא לי לקום בבוקר (אבל קמתי); לא בא לי לכתוב (אבל הנה, אני כותבת); לא בא לי לסדר את הבאלאגן שהחתולים עשו בלילה, אבל סידרתי; לא בא לי להחליף בגדים, להתרחץ, ללבוש עוד שכבות, אבל אעשב זאת. לא בא לי לנסוע שעה באוטובוס דחוס, שמהסלול שלו בין המפותלים ביותר, אבל אסע. לא בא לי להתנועע, כי כבר שבועיים אני חבולה, אבל אני מתנועעת המון. לא בא לי לעבוד כל כך קשה ולקבל תמורה עלובה יחסית, אבל אין לי אלטרנטיבה ואיני יודעת למצוא, וזה לא שעכשיו אפשר לומר, שזו נקודת ציון בדרך להתקדמות. כי, לאן? וזה לא שאני צעירה. ולא בא לי בסוף היום לראות שתדירות האוטובוסים נמוכה כל כך והכבישים חסומים ואצטרך ללכת עוד ברגל (אני נעה בין 15-30 ק"מ ביום, כל יום, למעט סופי שבוע); ולא בא לי לפנות שוב ושוב את הפסולת שנערמת בגינה, ובכלל לקחת על עצמי את הפסולת של כל העולם, מתפקיד ניסיון ריפוי האם. (זה דווקא טוב, למען האמת); ביום שיש ביקשו ממני לעבוד עוד, במקום אחר, אבל כל כך הייתי שבורה, אך מספיק חזקה לבקש חופש. אודי, אני מניחה שגם לך יש רגעי לא-בא-לי-להיות מנהל-הפורום, או לא-בא-לי-לטפל-באיש-הזה ולא-בא-לי-לצאת מתחת-לשמיכה-בחורף, נכון? אתה יודע לקחת חופש. ואני? לא בטוח... ואפרופו ההקשר למשפט הזה מהסרטים - כבר אמרתי, המיניות - שוין, ואי אפשר לחשוד עכשיו בתרופה. 'השתבללות' גם לא עוזרת, אין מה לעשות, המציאות שם. ואיני מצליחה להעלות על הדעת מה כן עכשיו. בוקר אור לכל האנשים, סוריקטה
כן... כולנו יש את רשימת ה"לא בא לי" יש לי רשימה כזו ארוכה מאוד אבל בכל זאת כמו שאת כותבת .. עושות הפוך על הפוך כי אולי זה נותן תחושה של הצלחה חשוב לקחת פסקי זמן לנוח ... לנשום... אני מחכה לסופייש כדי לנוח... לפעמים צריך יותר וזה בסדר והכרחי אפילו... אנחנו יכולים ולהרשות לעצמינו חופש...כך אנשים "נורמטיבים" עושים... איתך יקירה, ינשוף
מתוקה שלי, יש בי פחד ש'הלא בא לי' יצא לפועל באופן מציאותי. זה קרה פעם. קרה לא פעם, אבל לפני שהייתי בטיפול. במובני הימנעות, התכנסות, קטיעה, קיבעון ועוד. אבל לא ניסיונות אובדניים (אז לפעמים טוב שאין כוח). ובכל זאת, זה מפחיד. תודה שאת איתי, סוריקטה
סוריקטה אחותי שלי האהובה, ..ולי כן בא לשבת על ידך ולהיות איתך בכל מצב צבירה ברגע נתון שאת נמצאת.. זה בסדר נכון? רוצה לומר לך שגם כשדוקטורס היו בשביתה ולא פתחו הודעות מהמחשב הגבתי לך מס' תגובות שמתעופפות להן אי שם.. סוריקטה ,את ממש ממש מותק !!!! ומה כן בא לך ? תני לדמיון לשוטט ותאמרי ה-כ-ל ..כל מה שבא לך..בלי לדפוק חשבון לאף אחד.. תכתבי ותגידי לנו פה בפורום.. זה כייף.. לי, עצם האפשור לדמיין כל מה שבא לי ולא בא לי ואח"כ לומר את זה לאימא צביה , לאודי ולכם פה בפורום נותן תחושה של שחרור מאסטמה רגשית.. שלך במבי.
הי אהובה, משמח אותי מאד לשמוע שניסית להגיב בימי התקלות הטכניות. וזה מעניין שאנשים כותבים לו פה שהם אוהבים את סוג הדברים כפי שאני מביאה לאחרונה, ולי בא דווקא להיכנס כאן בחומרה כמו טרול בכינוי ממוצא לרגע מול עצמי ולהגיד לסוריקטה שתעוף מפה ושהיא דוחה. אדגיש - חשבתי בראש, אבל מעולם לא עשיתי זאת כאן. לא מולי ובוודאי שלא מול מישהו אחר. תודה, יפה שלי, זקוקה למילותייך, סוריקטה
ממש ללא בא לי שלך! יש פעמים שילד אומר לא בא לי לבוא לגן. ואני אומרת לו זה בסדר גם לי לא תמיד בא לבוא לעבודה..גם לאבא ולאמא לא תמיד בא...אבל יש דברים שחייבים לעשות ולפעמים אפילו מותר גם להשאר בבית וזה בסדר כשאחרים יכולים להשאר איתך..יום אחד ירד גשם ממש חזק ולי היה יום חופשי. אז פשוט לא הערתי את הילדים והם התעוררו לבד בתשע וחצי. עשר..וזה היה כל כך כיף!!!! הם היו בהלם ;) אבל שמחו...מותר שלא יבוא לנו ועם זאת ישנה מחויבות ואחריות..לפעמים צריך גם לדעת לשחרר ואני חושבת שלאט אני לומדת לשחרר גם את הילדים..פעם ממש לא נתתי להם להשאר בבית סתם;) ...כלנו צריכים מרחב מחיה....והיה לי בדיוק עניין עם בעלי על כך שאני מרויחה מעט ואמרתי זה מה שאני אוהבת אלו היכולות שלי ולפעמים החברה מצפה מאיתנו לדברים שאין ביכולתנו לעשותם למרות הכישרון...אמרו לי שיכולתי יותר ללמוד ולעבוד במשהו אחר...שטויות!! אלו היכולות שלי וזה גם עניין של בחירה..לפעמים החיים בוחרים בשבילנו....וואו כתבתי המון.ביי..;)חפרתי...
הי מיכל יקרה, אהבתי את מה שכתבת. גם אני אומרת לקטנטנים שאצלם שומעים המון לא-בא-לי שיש לי רגעים כאלה אבל אני כן עושה. אז מצטרפת לדרך. והקשבתי גם לשאר דברייך, כאן בעץ, וגם דברים קודמים נפלאים שכתבת. אני זוכרת. כתבת יופי, עוד נדבר, שלך, סוריקטה
https://www.youtube.com/watch?v=5rldV3anf4M באהבה לכל כולך
הי יקירתי, את מבקשת בשקט, לא בכריזה עולמית, נכון, ואני כל כך מבינה, אבל אני כל כך מתרגשת שהייתי מציירת רמקול, כמו שהיו עושים פעם. אין כמוך! באהבה בחזרה, סוריקטה
הי סוריקטה, יש לי רגעים כאלה, בטח. ואני משתדל לרווח לי מרחבי נשימה... בשבוע הבא, למשל, אהיה בכנס, שם אמנם אעביר סדנה לכל אורכו, אך בכל זאת זה מעין חצי-חופשה... אודי
הוי אודי, איך דרכנו אתה מכין אותנו ומספר :-) בהצלחה. כיף לך. סוריקטה
הי סוריקטה, שגם לי לא בא וזאת תקופה כזו ... והאמת שכשלומדים לא להבהל מזה שלא בא הכל בסדר. מה גם שלא בא ואת עושה...... חיבוק
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
