וקצת אחר

אודי שמתי לב שתדירות הכעס ועוצמתו קורה לי פחות מפעם עדיין קורה אבל פחות אני מרגישה ריקה . למדתי בשנה האחרונה מקצוע שיכול להיות יצירתי והתחלתי לעבוד בו כביצועיסטית לא בקטע יצירתי. בעבודה רק 2 אנשים איתי והמעסיק.. אין הרבה דיבור. די לבד וביצועי... חסרה לי חברת אנשים שתקדם אותי ומצד שני מתביישת להיות 'אני' עד הסוף ולחשוף את סיפור חיי עם ההכרה בנכות הזאת, העובדה שביטוח לאומי מימן את הלימודים וכ.... הבושה הזאת פוגעת לי בחיים והפסיכולוגית לא עזרה בכלום כדי לסייע לי לא להתבייש בזה. להיפך. זה גורם לתחושת הזהות להיות מכווצת וחנוקה. מצד אחד הנרקיסיזם רוצה זהות של מוצלחות בסיסית ודימוי של בעל ערך, כרטיס ביקור מחמיא. מצד שני המציאות היא טיפולים הכרה בנכות נפשית תמיכה וכ... הבושה לא מאפשרת לי 'לצאת מארון'. החיים בשקר בהעמדת פנים כאילו הכל בסדר, מימנתי לבד, אין בולימיה, אין בעיות או קשיים. הכל מוסתר. אי אפשר לדבר על התמודדויות בעולם האמיתי 'בחוץ'. רק בתוך טיפולים או קבוצות תמיכה יעודיות... אודי איזה סיכוי יש לי במציאות שכזאת שמאלצת אותי להיות 'עצמי מזוייף' כמעט 24/7? מה העצה שלך תהיה לאדם במצבי? להסתיר כדי להגן על עצמי מסטיגמה ואז תהיה אנרגיה של הסתרה או להחשף ואז עלולה שיסתכלו עליי דרך תפיסה צרה של מצב כזה או אחר? אודי בתור פסיכולוג ובן אדם שמתיימר לעזור לבני אדם אחרים (אני מקווה שזאת המהות שלך ולא 'להיות חוקר') איך היית מטפל ברגש הבושה? בטיפול בנפש האדם בקונטקסט החברתי? בהשפעות שזה יוצר על תחושת הזהות? היית ממליץ למטופל במצבי לצאת מהארון בנוגע להכרות וקשיים או להעמיד פנים שהכל כמו כולם וכרגיל ואז בעצם נוצרת אנרגיה של הסתרה ושתיקה ואני מרגישה כמו נעלם ונאלם שלא מאפשר מעבר לחזות של העמדת פנים לאנשים אחרים להכיר אותי. לפעמים בא לי להיות מסוגלת לומר בפתיחות ובלי בושה 'קיבלתי הכרה ומימון. התמודדתי עם חרדות וקשיים וזאת הסיבה. עכשיו כבר משתקמת מזה. אני במקום טוב' לא יכולה להודות בסיפור החיים של עצמי. בחולשות. באירועים שהיו. מתביישת. מתה מבושה. חיה עם מסכה. אודי מה היית מציע? אני בן אדם סוג ב' בגלל זה? אודי תאמין שלפני 4 שנים התחננתי מהפסיכולוגית שתקבע איתי פגישה ותרגיע אותי ואת השפעות ההכרה הזאת על הזהות והערך והיא פשוט נטשה אותי. היא לא ענתה ולא קבעה ולא עזרה. הטיפול שלה הוביל לזעזוע שלאחריו היא נטשה אותי לאנחות. מה שאני שואלת אותך פה עכשיו רציתי לשאול אותה... איך חיים עם אמת נסיבתית על הזהות של עצמך שאתה מתבייש לגביה? קשיים/חרדות/חולשות/הכרה/תמיכה/בולימיה/קושי להיות יצירתי.. בעולם הזה מעריכים אנשים יצירתיים פעלתניים וראש גדול. רוצה שיעריכו אותי גם אבל לא מסוגלת אפילו שיכירו אותי ואת סיפור חיי באמת בגלל הבושה הנוראית. אני 'עצמי מזוייף' מהלך. אני מתביישת בכך שסיפור חיי הוא מה שהוא. מתמודדת עם בולימיה ובעלת הכרה שקיבלה מימון ותמיכה מביטוח לאומי ונעזרת בטיפולים מיליון שנה למציאת הדרך שלי בעולם... זה כזה מביש להודות בקול רם? ככ היה בא לי משהו אחר. כרטיס ביקור אחר. לזהור. לנצנץ. להתגאות בי ולגרום לאחרים להתעניין ולהתפעל. אני לא מסוג האנשים שגורמים לעניין או התפעלות כלשהי. מרגישה אפורה ומשעממת שמנסה לעשות קצת רעש וצלצולים כמעטפת שמסתירה את הריקנות והשממון האמיתי .. איך יוצאים מהארון בלי למות מבושה? קשה לי בעצמי להשלים שזאת 'הזהות' שלי. שככה היה מהלך חיי והסיפור ממנו הגחתי. תעזור.

עצוב. איזה חוסר יכולת להתייחס באופן שמסוגל להבין ללב מצוקת האחר.. מעורר קצת גועל אפילו להבין את רמות הנתק שמתבטאת בתגובה שלך. כאילו עצם הפניה שלי ציירה אותי בעיניך ל'חסרת תקנה' ואותך ל'חסר אונים' בשיח מולי. במקום שתהיה שם התייחסות פוגשת כלשהי.