טוב. עכשיו אני רואה אתכם ..ו..

ו.. אין לי מה להגיד. שתיקה. מה הכוונה בכל ה'להתחבר' הזה שאומרים לי פה? וה'לראות זולת'? האם רוצים שאתחיל לקרוא ולהגיב להודעות של אחרים?

זה נחמד שאת מנסה להבין ואולי להתקרב. ואת יודעת זה יהיה נחמד עם תגיבי לאחרים ותיקראי ....יש לך הרבה מה לתת מעצמך :)

הי מימה, כמה דברים - ראשית – לא אנחנו (בפרט אני) שאתן הוראות הפעלה. מעשינו, להבנתי, רצוי שינבעו מתוך הבנה פנימית מעובדת ובשלה, הגדרת עצמית, וכך גם ההחלטות והבחירות. כן אשמח אם תנסי להקשיב לדברנו החוזרים ונשנים לך. אוכל לומר לגביי, שחלק גדול מאד מהאמירות הרגשיות אותן את מביאה כאן לידי ביטוי, מוכרים לי (גם, מאד) מעולמי שלפני הטיפול ובמהלכו, ובתחילתו, ואלו שנים של טיפול. מילותיי אלייך, המתמידות, לאורך כל הזמן כולו, עבורי הן, ובעיניי, יקרות ערך. ידע שרכשתי בטיפול. הייתי אומרת 'עבדתי קשה בשביל זה'. מילים דומות עד זהות למשפט החוזר שלך על אותה פסיכולוגית היסטורית שיחסייך עימה כפי שאני רואה זאת הן יחסי אהבה-שנאה, אידיאליזציה-דמוניזציה. ובכן, יש במשפט כזה, בעיניי, אמת גדולה, ואולי, אם אני, ממקומי, אומר מילים דומות, אולי יישפך אור שונה על אותן מילים ממש, וניתן יהיה להתבונן בהן מנקודת מבט קצת אחרת. התבוננות רב כיוונית ולא חד צירית או משמעית היא דבר מאד חשוב שלמדתי בטיפול האינטנסיבי אותו עברתי. ראייה צרה ללא ספקות ועוררין, מגיעה, להבנתי, עד כדי ההגדרה של פסיכוטי בעל שיפוט מציאות לקוי לעתים. על כל פנים, ראייה כזאת, בעיקר של מי שאינו מטופל דיו, בדרך כלל חשודה. גם אביב וגם אני, אולי המבוגרות בפורום, ומתוך שכתבת, (וזה שוב, מזכיר את מילות הפסיכולוגית ההיא), טענו באופן נחרץ למדי, שהשהות שלך בבית אמך היא מקום מאד לא בריא עבורך. אין בו עתיד צמיחה רב עבורך, ואפילו אדרבא. לראייתי, הייתי בודקת את משיכתך העזה למקום הזה, הרעיל, (מילותייך). מדוע אינך מסוגלת באמת לפרוש כנפיים, וגם אם הן כרותות, אולי לנסות לזחול. אני מצליחה לראות שיש לך כוחות, רבים משהיו לי, אז. שמעתיך כשהתלוננת על ‘אנשים כאלה’ ועל ‘פגיעות נרקיסיסטיות’. הייתי מחפשת היכן ה ’אנשים האלה’ *בך*. היכן הנרקיסיזם *בך* איפה בך יש חלקים כאלה. ויש. בכולנו יש משהו מזה. האיזון משתנה. אודי מזכיר ולא פעם שאת כותבת בזמן שהפורום במנוחה. ונכון, כשאין כאן פעילות, אני יכולה מאד להבין שאת נורא לבד. נורא נורא נורא לבד. אבל, אחרי יום יומיים ישנה חשיפה. ההקאה על המקלדת נגלות לעינינו. עוד אנשים. סביבה. זולת. ולנו, גם לנו יש נפשות. והאנשים כאן יודעים להיות מרובי חמלה, וגם פגיעים ורגישים ועוד. ותודה לסנופקין האהובה גם, שאני מרגישה את הגיבוי הנפלא שלה. אודי יקר מאד – שמחתי שיצא שלא הגבת עדיין להודעות, ויש לי/לנו בקבוצה הזדמנות ומקום. הרחיב מאד את לבי. בוקר אור, שלכם, סוריקטה

הרגשתי את הכנות והכוונה שלך בתגובה אליי. לצערי הפסיכולוגית ההיא נטשה אותי בתוך השחזור וזה לאחר טעויות אחרות שגם עשתה עד לאותה נקודה ולכן לא התאפשר עיבוד מסודר ויעיל מולה ואיתה. כמו כן עובדת סוציאלית שפניתי אליה כדי שתסייע עם נושא של שיקום תעסוקתי התערבה בבוטות בטיפול שלי אצל הפסיכולןגית בדרך של חוות דעתה וניסיונות שכנוע לוחצים שאפרד מהפסיכולוגית ואעבור אליה לטיפול. זה לא עזר למטרה לרכך את התפיסה השלילית של הפסיכולוגית וקצת לאזן ובאמת שרציתי להפרד ממנה כבר אבל לא יכולתי באמת כי הרגשתי קשורה אליה עדיין כך שההתערבות של העוסית סיבכה את מלאכת העיבוד שוב. מבחינתי נפלתי קורבן לרשלנות של מטפלים ושיקולי דעת וגם הערכת כוחות אגו פשוט שגויים וכל מיני כשלים שעם טיפול מותאם הרבה פגיעןת לא הכרחיות היו נחסכות ממני. אני בטוחה בזה וזאת לא אמונה צרה ופסיכוטית אלא הערכה אמיתית בדיעבד של כשלים שהיו בתהליך הטיפולי הזה והיו יותר מאחד. ברמת המוחית של שחזורי זכרונות רגשיים ועיבןד זה תקע אותי באמצע התהליך כועסת פצועה ומזועזעת ללא ליווי מכיל ומאסף באופן רציף. אז לקח לי הרבה יותר מדי שנים להתאושש מהמהלומות הנרקיסיסטיות והרגשיות ועד היום עדיין קורה שיש לי נסיגות בהרגשה לחוויות הטראומטיות ונסערות של כעס פנימי וחווית שחזור כי זה לא עובד (עיבוד) כראוי תוך כדי תהליך רציף והדבר היחיד שנותר זה לדבר על זה מחוץ ומהצד עם מטפלת שלישית כיום. אני לא אשמה בזה. מבחינתי זה תוצאה של טיפול שנוהל באופן כושל וחסר רגישות וזהירות. עם מטפל אמפתי באמת הרבה מהכעס הבוקע הזה היה נחסך ממני!!! את ייכולה לטעון שזה חשיבה צרה פסיכוטית. אני טוענת שאלה עובדות מציאותיות לחלוטין. פשוט ככה. וכל שנותר לי הוא להשלים למורת רוחי שכזה היה המסלול הטיפולי שעברתי. שהיו בו תופעות לוואי והשלכות בעייתיות שנותרו כשאריות סרח בנפשי כיוון שלא הותאם בצורה טובה לאופי ההתייחסויות העזרה וההדרכה שהייתי זקוקה לה. הכאב היה בלתי נמנע. גם השחזור. אבל הכעס הנוראי הנרקיסיסטי? המזדעק והנוראי שתקף אותי במשך שנים מאז? היה יכול להמנע או לפחות 'להשתכך' בהחלט אם היו מכבדים אותי ואת רגשותי ונקודת מבטי יותר טוב ממה שהיה בפועל אצלה ואיתה. היא הסבה לי טיפול רהטראומטי בצורה בלתי הדרגתית אלא פתאומית . בקיצור היו שם בעיות שהם לא רק קשורות לתפיסה שלי אלא מבחינה מקצועית היו כשלים וטעויות שבדיעבד ניתן בהחלט לזהות. אובייקטיבית. אבל זה מה שהיה ואת העבר לא ניתן לשנות. אני מנסה להמשיך קדימה ובמובנים רבים המשכתי. אני עובדת. יש לי חבר. אני לא מרוויחה הרבה אבל במציאות הנוכחית לשכור דירה ולצאת מהבית זאת בעיה קשה וזה אובייקטיבי לגמרי. הלצאת מהבית, לשלם אלפי שקלים לחיות בחדרון אפרורי עם שותפים זה לא אופציה בריאה והגיונית גם כן! זה פסיכי!! כבר שכרתי חדר בדירת שותפים בעבר וזה לא היה כזה תענוג בכלל. כיום אני אצל ההורים אבל בקושי מדברת איתם. גם הם לא מדברים איתי כמעט. יש לי את השקט שלי ויש לי את החבר שלי לברוח איתו ואליו מדי פעם.... אם הקשר יעבוד אולי נעבור להתגורר יחד מי יודע... הבעיות שלי בתחום הזה משותפות לרבים וטובים שהפרוטה לא מצויה בכיסם בשפע. מה ההגיון לגור עם זרים בדירת שותפים ולשלם אלפי שקלים לחדר עם מיטה? ולגור לבד בדירת יחיד נורמלית קטנה בימינו כבר עולה כמעט כמו משכורת שכר מינימום שלמה!!! זה פשוט בלתי אפשרי ומטורף!!! אז כן. חיים בבית של ההורים. זה עדיף. לפחות הכסף שלי נשאר לי בשבילי ולא נזרק כמס לבעל דירה חזירי כלשהו שמשכיר חדר צפוף בדירת שותפים באלפי שקלים. ואנשי מקצוע טיפוליים בקטע הזה לא יעילים בכלום. להיפך. הצורך בהם הופך את האפשרות להסתדר כלכלית לעוד יותר מסובך כי הם יקרנים בטירוף.

האמת שגם אני נשארתי קצת ללא מילים הפעם. ... הדברים שכתבת לסוריקטה, שלא ממש מעניין אותך המקום פה (מילים שלי) ואת בעצם מנצלת אותו להקאות שלך, לא לגמרי הפתיעו אותי, אבל בעצם כן. לאורך כל הזמן הרגשתי קושי לכתוב לך ובכל זאת, מסיבה שעדין לא לגמרי ברורה לי, כתבתי ואפילו באריכות ומתוך מחשבה רבה ועמוקה (לפעמים אפילו הייתי כותבת טיוטה ומתקנת את מחשבותי מס' פעמים לפני ששלחתי). איכשהו חשבתי שאת באמת מבקשת להיעזר במקום, בניסיון החיים שאנשים פה שמחים לחלוק, למרות שזה לא קל בכלל. וכן אני שומעת את המקומות הכואבים שלך. משהו הרגיש לי שאת לא ממש קוראת את מה שכותבים לך אבל קיוויתי שכן. את לא חייבת לאף אחד שום דבר (משפט שנראה לי שכתבתי לך כבר כמה פעמים), את לא חייבת להיות חלק מהקבוצה פה. גם אני לא מתחברת להכל ולכולם. אבל בהודעות שלך, שאנשים פותחים את ליבם אליך, אני באופן אישי כן מחכה לראות תגובה, לשמוע שהמילים היקרות שלי לא עפות להן באויר ללא תכלית. אין איזה חוק שאומר לך מתי ואיך להגיב ולא תמיד צריך להגיב. אבל עכשיו אני מבינה את הרגשתי לאורך הזמן, שפשוט הרגשתי שאחרי שאת כותבת, כבר לא מעניין אותך ממש, לא מה שכתבת בעצמך, לא מה אחרים כתבו לך. שאין ממש מחשבה על האנשים שמאחורי כל המסכים המסתירים ושבכלל יש פה אנשים. זה לא הכי נעים. לא שההתנהלות שלך "מחוץ לחוק" ומותר לך להשתמש במרחב הזה גם ככה. רק שאם הייתי יודעת שזה כל רצונך, כנראה שלא הייתי קוראת וגם לא כותבת. כי בשביל מה? הרבה תהיות עולות בי בעניין. חומר למחשבה ולהתבוננות.

שמעתי אותך ומבינה. וזה נכון. כשאני כותבת מתוך סערת רגשות וצורך בפורקן אני לא רואה ממטר כלום ואף אחד מלבד הצורך המזדעק שלי למצוא מרחב שיכיל את הזעם והכאב ויבין אותי ויעשה שיהיה לי טוב ויתקן את כל הרע.... כל מה שרציתי אז ואני רוצה עכשיו זה שיהיה לי טוב. זה מה שתמיד רציתי! הפסיכולוגית דיברה איתי על 'מציאות' על 'מגבלות' על 'תסכולים' שהסבה לי וכפתה על נפשי. על חודרנות פטרנליסטית שבאמצעותה היא דחפה אותי להסתגלות תעסוקתית מבחינתה. אבל בתוך כל זה לא הרגשתי ולא השתכנעתי שהיא באמת מתאמצת ומעוניינת לטפח את חיי שיהיה בהם טוב!! טוב אמיתי. חיים טובים. מאושרים. של בעלי המזל והברכה. טוב!! אני בסהכ רוצה שיגיע לי טוב ומאמינה בכל ליבי שגם מגיע לי טוב :) אז שמשהו בהוויה הזאת מתערער לי וגולשת להרגשה שמבחוץ לא מפרגנים ולאף אחד לא אכפת מהפריחה הצמיחה והטוב שלי ורק מנסים להגביל אותי לצמצם ובכח לחנך ולקבע לתוך משבצת גדורה מסוימת בלי לשאול אותי לרצוני זה גורם להזדעקות ואני לא רואה שם אף אחד ... אני נהיית הזעקה. לאלוהים. שיתן ויביא וישלח לי את הטוב שמגיע. :)