לבד. אין מקום אחר. הדעת נטרפת מהכרח להכיל ולשאת הכ

כמה פגיעויות היו השבוע שפצעו את נפשי ראשית המשקל שעלה. מעיק ולא נוח לי בגוף שלי. חייבת לפתור את זה. מתחיל להיות לי רע שכל הבגדים לוחצים פתאום שנית שוב ריב עם אמא. הייתה עם האחיין הקטן. הוא לקח פרוסת לחם לאכול והיא מיהרה לקחת אותה מידיו ולתלוש רק את החלק הרך מן הקשה. אמרתי לה 'עזבי. תני לו. אם הוא לא יאהב הוא לא יאכל'. היא עשתה מה שהיא רוצה ופתאום הוציאה עליי איזה קפריזה קורבנית שלה שהיא לא יכולה יותר שיעזבו אותה ובלי הערות . היא אמרה את זה במן טונים נסערים ודרמטיים ואני הערתי את ההערה שלי בשיח רגיל מיושב אז הטון התייחסות שלה ממש קומם אותי ואמרתי לה בתקיפות שאני בסהכ מדברת איתה ושתענה לי כמו בן אדם ולא תטיח בי התייחסויות כאלה. היא 'שמה זין' והמשיכה בשלה ואני נעשיתי נסערת והרגשתי שקופה ומול אטימות. רבתי איתה ואנחנן לא מדברות. שוב. ביקשתי גם שלא תבוא אחכ לדבר מחדש. אמרתי לה שאני מעדיפה מרחק. נוצר נתק היום הלכתי לשיעור בהרגשה לא טובה. קשה לי שם חברתית ממילא. המגע עם בני אדם לא אמפתיים כואב לי כמו כוויות בנשמה. היה לי קשה עם כל הרגישות הזאת ושם בלימודים חויתי את מה שתארתי פה בפוסט קודם. ההערה שאני מעתיקה והחוסר הענקה ופרגון הגועליים קשה לי. מישהי בלימודים גם שאלה אותי מול כולם אם מצאתי עבודה חדשה וכמה אני מרויחה. עניתי אבל אחכ הרגשתי חדורה ונפלשת. למה לשאול דברים כאלה מול כולם ? מה זה מידע כללי ציבורי? יכלה לשאול בצד, בפרטיות. אני מרגישה שהעולם הזה שובר אותי. אני בסהכ רוצה לישון. מחר צריך לקום לעבוד ואני לא נרדמת. אני מרגישה שלא מפסיקים לפצוע אותי. שחוסר הרגישות של הסביבה פשוט גומר לי את הכוחות. אני מרגישה כבדה שמנה ומאוכזבת קשות מהעולם הגרוע והלא תומך הזה. אני מנסה לאזן. לומר לעצמי שיש גם חוויות טובות לצד השליליות וזאת האמת. אבל הטוב לא טוב מספיק. הוא לא מספיק מחזק אותי ומספק לי עמידות. ההשפעה של השלילי הרבה יותר חזקה. וזה הורס אותי ומכאיב לי בנשמה. אני בוכה. פעם בטח הייתי שורטת את עצמי מיליון פעם ולא מתמידה בלימודים יותר. אני כן מתמידה עכשיו. זה השיקום שלי. שיקום בתוך חברת אנשים שיכולים להיות ככ תחרותיים לא מפרגנים ורעים בזמן שאני מעניקה ונותנת לפעמים עם הרגשה שאין לי יכולת לומר לא אפילו. כמו פרוצה שאפשר לפלוש אליה. אני רעה כמוהם. אני לא מסרבת ומתסכלת ועוקצת. לא מבינה למה הם כן מרשים לעצמם. ממה הם מאוימים בדיוק? למה להיות לא מפרגנים? הנושא הזה של פרגון אני מרגישה ככ זקוקה נואשות שזה יבוא מבחוץ. שמצע של פרגון יתקיים ובמציאות זה לא ככה. יש תחרות וקנאות ושמחה לאיד. קשה לי... יש לי חבר והוא חמוד ומתוק. אנחנו צוחקים לרוב. זה קצת מפלט איתו. הוא לא מכיר את הצד הכואב המעורער קצת שאני חשה עכשיו עם כל המחשבות על חוויות פוצעות והקושי לישון וההרגשה הכבדה הזאת בגוף שמשגעת אותי. מרגישה ככ שמנה וכבדה. זה ככ נוח למיינד לשכוח מהעולם ולהתרכז במטרה אחת ויחידה בלבד - המשקל. לשכוח מכל העולם הפוצע הזה. מכל האנשים המגעילים והנוראיים שבו שלא מגלים שום רגישות לצורך שלי בפרגון. אני רק רוצה להרדם עכשיו. שתהיה לי נחת ולישון. מקווה שהכתיבה פה תעזור. קשה לבד. המח מתפוצץ כבר ממחשבות שלא נגמרות.

מימה. רוצה לחלוק איתך את מחשבותי בעקבות קריאת הודעותייך האחרונות. מצד אחד אני שומעת את זעקת הכאב הבלתי נסבל שלך, את הכמיהה העזה שיהיה בשבילך מישהו חם, מכיל, מקשיב, מקבל, אוהב ללא תנאי. שומעת את החלק הפגוע מאד מאד מאד, חלק שסוחב עליו עבר כבד, מעיב, מוחק. ויש איזה רצון כזה למצוא את המילים שיעבירו איזה משהו שיקל, שתרגישי שמשתתפת איתך. מצד שני יש בי איזה משהו שמרגיש שאי אפשר באמת להתקרב אליך, אולי באיזה מקום גם לא כ"כ רוצה. כתבת על הרעל, על הסביבה המרעילה שגדלת בה. ואני לאורך ההודעות האחרונות שלך הרגשתי את הרעל הזה, אבל מהכיוון שלך לפה, לפורום, לעולם, אלינו. נשפך פה הרבה רעל. הרגשתי שמשהו נובל בי כשקראתי את הודעותיך. ישבתי וחשבתי מה גורם לי להרגיש ככה ולמה קשה לי להרגיש את האמפתיה שבד"כ עולה לקריאת מצוקות עמוקות כאלה. נראה לי שהרגשתי שאין פה שיתוף רגשי אלא החזרה באותה מטבע, בהרעלה. ושום לקיחת אחריות על חייך. הרבה אנשים עושים הרבה דברים לא טובים ולא מתאימים ולא נוכל לשנות אותם, זה לא בידיים שלנו ולא בכוחנו וגם לא באחריותנו. העניין הוא לא לשנות אותם, לא תצליחי לשנות את אמא שלך, ככה היא. את יכולה להיות אחראית רק על עצמך. את כבר לא ילדה קטנה שהחליטו עליה איפה ועם מי היא תחיה ואם את בוחרת לחיות במקום שמרעיל אותך, זו בחירתך. קחי בחשבון שיהיה לזה תופעות לוואי קשות. ברור לי שיש אילוצים, אבל עדיין יש בחירה. אני לא מסכימה שהעולם כ"כ רע, משהו קדום צובע לך את החוויות ואת המפגש עם העולם. לדוג' כשקראתי מה עבר עליך בקורס עיצוב, חשבתי שבאמת, מה קשה לעזור ולתת לבחורה שלידי טיפים וכד' מצד שני, מישהי חשבה על רעיון והיא מרגישה שזה שלה ופתאום באים ומעתיקים ממנה ולוקחים לה משהו שלה, בלי רשות. לא נעים ואף יכול לעורר תגובות מרחיקות. את יכולה לראות את זה? גם אם היית מבקשת לעשות כמוה יש לה זכות לסרב. בדיוק כמו שהיא יכולה לומר כן היא יכולה לומר לא. וזה לגיטימי לגמרי, אבל לא למי שבא עם ציפיות שמה שהוא מבקש הוא יענה בדיוק כפי שהוא רוצה ומצפה. זה לא חיים ככה. בחיים יש סימני שאלה ורצונות שלא תמיד יתממשו כפי שהיינו רוצים ואין עם זה שום בעיה. להפך זה רק מצמיח. אני מאמינה שכל אחד נמצא בעולם כדי לתקן משהו, כל אחד קיבל איזה אתגר יחודי שרק הוא יכול לבצע וכל מה שנשלח אלינו, מהדברים הגדולים עד לחוויות היום יום הקטנות נשלח כדי לעזור לנו לעמוד באתגר, כל מפגש לא נעים כזה בא בפנימיות שלו כדי לעזור לנו, כדי שנגדל ממנו. כתבתי המון, כתבתי בכנות, מתוך מקום אכפתי. מקווה שמשהו מזה יגיע אליך ושהחוויות יפגשו אותך במקום יותר בונה ופחות פוצע ושתוכלי באמת להיות ולא להיות כ"כ לבד.

אני לא יכולה לראות את ה'שלה' הזה כאקט חברי. גם אם לגיטימי ומותר לה בעקרון זה אקט מכוער ברמה הבין-אישית. אם המצב היה הפוך הייתי נותנת עזרה למי שהסתקרן להבין איך עשיתי את התרגיל עיצוב. זה היה משהו פשוט ולא ייחודי שכבר קיים. לא איזה חדשנות שלה. היא פשוט חשבה על לעשות את זה ועשתה. אני עשיתי משהו אחר שלא יצא לי אז במחשבה שניה אמרתי נעשה גם כמוה . וכשהתעורר בי רצון וסקרנות לנסות כמוה גם זה הפריע לה שלקחתי רעיון/השראה ממשהו שראיתי אצלה . אבל זה לא שגנבתי לה איזה עיצוב מוצר שלה ברמה שכאילו באמת יש פה איזה ניצול כגון שאני מוכרת וגונבת לה לקוחות ופרנסה מזה. זה היה סתם תרגיל עיצובי בסיסי בלימודים. המעשה החברי היה צריך להיות לאפשר ולא למחות על כמה זה שלה ואיך אני 'גונבת' לה. זה מעשה תינוקי בעיני. למה לא לחלוק רעיונות ולא לשתף ולהסביר ולהיות נדיב ומעניק לאחרים? אולי אצלי הרגש הוא ברמה של ילד שרואה סביבו מסתקרן ורוצה גם. אבל הסביבה לא משתפת פעולה ומשדרת לו דחייה ועסוקה בהדגשת העובדה שעבורה הרצון והסקרנות שלו לנסות גם זה דבר פוגעני ומפריע. זה פוגע ב' זה שלי ' הזה שלה. זה כאילו הם מסרסים שמייחל לנבוט רק כי אין בהם יצר לחלוק ולתת מעצמם. ושוב לא מדובר בעניין בעל השלכות ממשיות של גניבת פרנסה או מוניטין. זה סתם תרגיל עיצוב הכי בסיסי בכיתה. יוצר אוירה לא נעימה בשבילי. אחכ לא אתפלא אם כל אותם בעלי צורך חזק ב'זה שלי. אל תגעי לי' ילכלכו עליי מאחורי הגב איך אין לי רעיונות משלי ואני מעתיקנית. זה בדיוק הטיפוס של בנות שיתקפו תחושת שייכות של מי שלא נראית בעיניהם. לעומתם יש גם אחרים וטובים- אנשים שנותנים ולא מפריע להם להעניק. גם לי לא מפריע ששואלים אותי על משהו שעושה. אני מסבירה בשמחה. כואב לי שזה לא הגישה של כולם. וכן זה פוגע ופוצע במשהו מאד ראשוני. למה הערך של 'זה שלי' צריך לחבק עדיפות על ערך של 'לחלוק'? אני לא חושבת שבסביבה נאורה ובוגרת זה צריך להיות המצב.

הי מימה, מקווה שתוכלי להקשיב. ואם לא את, אזי הקוראים האחרים - גם טוב לי. בעיקר הקאה לתוך הפורום אני מרגישה, אולי מתוך הנחה שאת פה לבד ללא עדים. מימה, את אינטליגנטית מאד. זה קצת לא הכי חכם וגם, ככל הנראה, לא ממש תורם. אדרבא. וכתבת למטה 'כל פעם שצריך אין רוצה' וזה משפט שמאפיין, להבנתי, את מי שמאד קשה לו לו לקבל זולת, לראות את האחר. את רואה אותנו? כאן, אותנו? את רוצה להיות שותפה? שלך, סוריקטה

לא ממש רואה את עצמי כחלק מפה. מודה. מגיחה כאן רק ברגעי נסערות קיצוניים שאין אלטרנטיבה. מעולם לא הגבתי כאן ברמה של אחת שייכת. יש לי פורומים אחרים בשביל זה. הבעיה שבשום מקום לא נותנת ביטוי ל'אני הנסער הזועם המוטרף' חוץ מכאן. לא חושבת שאני מעוניינת בשייכות מעבר למה שעכשיו. אני לא עוקבת פה ככ. מודה. זה 'השימוש' שלי במרחב הזה. ככה מרגיש לי הכי מתאים ונכון לי. בלי שום כוונה לפגוע פה באיש כן..

רוצה לומר לכן שמאוד נוגע בי לשמוע את הנסיונות לנגיעה ומפגש.. מרגישה את הכאב העצום שלך מימה, את תחושת הלבד, הפגיעה,ההשפלה,הדחיה.. מאוד קל לי להזדהות עם הרגשות הללו... יחד עם זאת.. דווקה במקום של האומנות מימה... אני מנסה להעמיד את עצמי במקום זו שהעתקת ממנה את הרעיון... מימה... דווקה אם זה היה משהו של עבודה, ניחא.. אבל אם מישהו היה מעתיק ממני רעיון של אמנות.. זו הרי הנשמה שלי... להסביר, לומר,שוב להסביר או כל דבר אחר אני חושבת שהייתי מסכימה.. אבל לקחת את הרעיון שלי, זה מרגיש לי לקחת את הלב שלי.. ממש לא בטוחה איך הייתי מגיבה מימה... וסנופקין וסוריקטה , כל כך נוגע לשמוע את הנסיונות האמיתיים שלכן .. איך אתן לא מוותרות.. מנסות בדרכים שונות להראות הסתכלות אחרת, נוספת... מרגש.. ומימה, שוב רוצה לומר לך שזעקות הכאב שלך ,הלבד וכל התחושות המאוד קשות שאת משתפת מתחת למעטה של המילים הקשות פעמים רבות, נוגעות בי עמוק ומצליחות לטלטל אותי לא פעם... במבי.

היי! תודה שאת רואה את הכוונה הטובה שבכתיבה. חששתי שאולי אני דוקרת מידי. תודה שכתבת זאת.

זה אובייקט מעוצב שעשו כמוהו רבים וטובים לפניה. אבל בגלל שקיבלתי את הרעיון לעשות גם אחרי שראיתי אצלה זה עורר בה תגובה ילדותית של 'שלי שלי . מעתיקה ממני'. זאת תגובה אינפנטילית ואין לה שום 'זכויות יוצרים' בזה. העיצוב מאד בסיסי וקיים בעוד ורסיות רבות בהרבה מקומות. זה לא 'המצאה ' שלה. פשוט היא עשתה כזה. זה הכל.