מען ותוכן

דיון מתוך פורום  פסיכולוגיה קלינית

29/06/2016 | 10:47 | מאת: שירה

אודי, אני מנסה...התוכן הוא צעקה גדולה, בליל של קולות, כאבים וכעסים. כמו מרוצה פנימית שאינה פוסקת. הכל צורח ומבקש לצאת, לפרוץ את גבולות הגוף והנפש. אני חושבת שאני היא המען. הכל כלוא בתוכי והכל מופנה כלפי. מצד אחד אני חרדה מכל התנהלות יומיומית ומצד שני מתפקדת ועל פניו חיי השגרתיים מלאים בתוכן, אבל ריקים לגמרי. אני לא מצליחה לתרגם את הכאוס הפנימי למילים, לרגע אני יודעת מה מהות הסבל ולרגע איני מבינה דבר. לרב איני מבינה דבר. הטיפול תקוע והוא חש תסכול ואף מביע אותו. אני מרגישה אשמה שאיני מצליחה להשתמש במרחב הטיפולי כדי לעזור לעצמי. תחושת האין מוצא הפנימית משתקפת גם בטיפול וגורמת לתסכול. אני רואה את הקריסה ולא מצליחה לעצור אותה. הגוף שלי מגיב לכאב בכאב משלו וכאב שאני גורמת לו. אני רק רוצה לעצום עיניים להרגיש איך הכל נרגע ולא לפקוח אותן שוב.

לקריאה נוספת והעמקה

הי שירה, אני לא חושב שאת היא המען. כנראה שאת מחזירה את זה אלייך כדי שזה לא יצא החוצה, ויש לזה מחיר. והיטבת לתרגם זאת למלים. כעת נסי לזהות בבליל הקולות חלק מהם. כמו להקשיב להמולה במסעדה ולהתמקד בקול מסויים. לאט לאט, לנסות ולתת פשר. אודי

30/06/2016 | 02:25 | מאת: Stranger

שירה יקרה יקרה... אין לי הרבה מילים בשבילך, כמוך כנראה, גם אין לי מילים בשבילי. אני לומדת. מנסה ללמוד אבל שום דבר לא נוגע. לא באמת. לא מתאר, לא משקף. הכל חיצוני וזר. יש לי תחושה- אולי נטולת קשר למציאות- את כותבת? יכול להיות שתרגישי נוח יותר בכתיבה מאשר בדיבור? יש משהו בדף, שמסוגל לספוג הכל- לא כועס, לא מעליב, לא שופט... יכול להיות שכתיבה לעצמך יכולה לעזור לשחרר קצת? אולי אפילו יותר מהטיפול שמרגיש לפעמים כמו מבוי סתום? אני התחלתי לכתוב לעצמי לפני שנה. זה התחיל טכני מאוד. לא ידעתי מה אני אמורה לכתוב לדף, מה לספר לו. המון דברים קרו מאז. המון השתנה. גם בכתיבה. הדפים האלו נשארו עד היום ביני לבין עצמי, אבל יש לא מעט ימים שהם מצילים אותי. והכי חשוב- הם *אף פעם* לא מאכזבים. תמיד הייתה לי בעיה של זיכרון. בשנה האחרונה היא הולכת ומחמירה באופן קיצוני. אני לא זוכרת פרטים של אירועים ושיחות- אבל בעיקר תחושות. זה לחיות מבפנים בגיהנום, אבל מהר מאוד לשכוח שהיית שם.. לא כייף כמו שזה עלול להשתמע. כששוכחים אי אפשר לספר, לשתף, להסביר.. בכל אופן, הקושי עם הזיכרון מוביל אותי להיתמך בעיקר באינטואיציות. הקושי במילים משאיר אותי להיתמך בעיקר בדימויים. את יודעת שירה? כשאני קוראת אותך, את מזכירה לי ים... לים יש המון משמעות מבחינתי- אחד המקומות המפחידים והקסומים בעולם כולו. לפני שנים, אהבתי לשבת על החוף בלילה. להשקיף עליו עומד שם לבד בשקט שלו, אמיתי. אני אוהבת את הים בלילה. בקיץ, ביום, הוא הומה מידיי, מוסתר מידיי- לא הוא. כשיותר מידיי אנשים סביבו, זה נראה כאילו הם מכריחים אותו ללבוש מסיכה. להיות מישהו אחר.. ככה זה הרגיש לי תמיד. תמיד חשבתי על הכוחות העצומים שיש בו בים- כמו בים שלך, שירה. היכולת להתאים את עצמו לילדים ומשפחות ורעש במהלך היום, עד שמאפשרים לו להתכנס אל עצמו בלילה. חשבתי על כל מה שקורה לו מתחת, על הזרמים העצומים והבורות, על עולם חיים מקביל- מלא ושלם- שמתחולל שם מתחת לפני הים, וכמה אנחנו רואים רק את המסיכה השקטה שלו לרוב. פני המים הרגועים והמזמינים. לפעמים גם לים נמאס. לפעמים גם הוא מתפרץ וגועש ובולע את כל מי שרק מעז להתקרב אליו. נראה לי שהוא פשוט חייב לפרוק קצת את כל ההכלה והסובלנות. לפעמים הוא כל כך גועש שצריך פשוט לתת לו קצת הפסקה. לעזוב אותו בשקט עד שירגע. חשוב לקחת לפעמים הפסקה כדי לנשום. אני לא אתיימר לנחש איך את מרגישה ועם אילו זרמים את מתמודדת, אבל הם נשמעים אכזריים. לפעמים הפער הזה בין השקט של בחוץ לרעש של בפנים מתעצם במכפלות, רק כי נדמה שאף אחד לעולם לא יבין, לא יראה, לא ידע.. לפעמים מתחשק לקרוע את המעטפת החיצונית ה'שלמה' הזו רק כדי לצרוח לאנשים בפנים כמה הם לא מבינים ועיוורים. לקרוע את המעטפת החיצונים ולזרוק להם הכל בפנים הכי חזק. הכי כואב שאפשר. שירה, את בחורה אמיצה על עצם ההתמודדות. אני מסתכלת עלייך, קוראת אותך, מחכה לראות אותך מנצחת את הסערה. בסוף כל עונת רחצה עמוסה ומעייפת שצריך להכיל בה עולם צוהל (לכאורה), מגיע הזמן לנוח. מגיעה מנוחה לפני המים אבל גם לחיים שמתחת.  הלוואי ויגיעו אליך ימים של נחמה במהירה.  הלוואי ותהיי סבלנית מספיק כדי לאפשר להם להגיע. תנשמי עמוק. רק עוד קצת. מחכה איתך *** ולאביב וסוקריטה הנפלאות, סליחה ענקית שלא עניתי להודעות שלכן אליי. לא יכולתי. המקום שהייתי בו לא קיים עוד מבחינתי. לא היה מעולם. תודה על כל הטוב שלכן. תודה שאתן מחזיקות את הפורום הזה עבור כל מי מאיתנו שרק מציץ ובורח. אתן קרן שמש מדהימה. כל אחת מכן בפני עצמה.

30/06/2016 | 05:11 | מאת: סוריקטה

הי שירה יקרה, לא הספקתי לכתוב לך אתמול בערב. המען, גם לדעתי, צריך להיות משהו חיצוני, זולת. גם הפורום הוא לא בדיוק חוץ, פעמים רבות, לדעתי, ובמיוחד במצבי חרדה, (כדראליזציה, דפרסונליזציה, דיסוציאציה, פרגמנטציה) ומצוקה, זה עדיין משאיר אותנו בתוך מחשבותינו אנו. דמיונותינו. מתמחזר מזין את עצמו פנימית. ומתעצם. נשמע לי כאילו את מחפשת סוג של הקזת דם. זו הייתה שיטה שחשבו שהיא מסייעת פעם, בדרך כלל היא לא. נראה לי. אבל אני חושבת שאפשר להבין את המטאפורה. קשה מאד להפריד למילים, לאחד אותן למשפטים ולפסקאות, ועדיין, נדמה לי שיש אולי צד שקצת מצליח? מה קורה עם האשפוז? החזקה צפופה? כל-כך מבינה אותך, וכל כך עצוב. איכשהו אני מרגישה שחייבים לפרוץ את המעגל, אבל מי שבנה את החומה נוגדת החדירה (מילה קשה מאד) צריך להתיר. הרגיעה אינה מיידת. אני זוכרת שאני הרגשתי משהו מתחבר רק אחרי שנים ורק לשביב שנייה, וזה היה כמו אור. כן, זה קיים בפנים. ואז הרגשתי שהיה שווה להשקיע כל כך הרבה רגשית וחומרית עבור הרגע הקטן ההוא. ולאט, מאד לאט התארכו משכי החיבור, והתדירות שלהם נעשתה גבוהה יותר. חיבוק לך, מתוקתי, סוריקטה

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית