אביב יקירתי

הי! כשכתבתי לך את הכותרת פתאום נזכרתי בסרט אביבה אהובתי, ככה קוראים לו? סרט מצויין, גם קצת על הסתרה וגילוי. לא בטוחה שהבנתי איך את עושה את זה, איך לא מסתירים ולא מגלים. תוכלי ללמד אותי? אני מקווה שאת צודקת ושאני קצת מתקדמת. אני לא בטוחה. אני אגלה שיש שבר גדול בחיים שלי. אדם קרוב נהרג בתאונה לפני יומיים. יומיים לפני כן עוד ישבתי וצחקתי איתו. אני לא מצליחה לברר עם עצמי מה אני מרגישה סביב המוות שלו, כל מה שאני מצליחה להרגיש זה שאני רוצה למות או לחילופין לפרוש לאיזה מוסד סגור. לא באמת מבינה מה עובר עלי, נעה בין בכי ופאניקה לבין מקומות שאני מנסה מאד להחזיק אחרים שנשברים לבין מקומות של ניתוק... וכתבתי למטפלת על ימי האימה האלו והיא גם התאדתה. אני מנסה לקבל את זה שיתכן זמנים בחופשה שאין לה עשר דקות לקרוא ולהגיב, אבל גם האין-מענה מאד מבהיל.. היא כועסת? היא מתנתקת? ואיך אפשר לחיות בידיעה שהכל כ"כ שברירי, שאדם שהיום אתה יושב איתו על קפה יכול מחר ללכת ולא לשוב? איך אפשר לחיות ככה ולהשאר רגועים? הפלתי עליך מלא אביב, סליחה.. אשמח גם לתגובות של אחרים. ימים קשים.. גלי

לגבי ההסתרה כן זה מאוד מאוד קשה , הייתי רגילה להרגיש שאני חייבת לענות על הכל . לט לאט למדתי לענות רק על מה שאני רוצה . אם הייתי הולכת למרפאה ומישהו מתקשר ושואל איפה אני הייתי ענה בדיוק ואז למדתי שאפשר להגיד אני במקום ציבורי ולא יכולה לדבר ...או בשעת הצפה , כואב לי מרגישה רע מוצפת מבלי לתת דיווח למה ...ושוב זה תהליך לאט לאט תיראי איך אנשים "נורמטיבים" מגיבים . מצטערת לקרוא על האבדן והכאב שאת חשה . כן זה לא פשוט ולא קל לעיכול והבנה לא הכל אננו חייבים להבין לא לכל דבר יש תשובות ...איתך יקרה מחבקת שימרי עלייך והמטפלת אולי הטלפון לא מחובר להודעות אולי ראתה חשבה להגיב אחר כך ושכחה היא בחופש זה מטרתו של החופש לנקות אותו מהראש מדאגות ואחריות אין סופית להשתחרר..אלף ואחד דברים יכולים להיות לא רק התעלמות וכעס ... אוהבת ומחבקת

אני מאד צריכה את החיבוק הזה עכשיו, תודה רבה!

נשמע לא פשוט בכלל. שולחת לך הרבה כוחות ומשתתפת בצער. ליבי איתך.

על מילותייך. עזר לי שכתבת. נקווה שישתפר קצת עם הזמן..

ממש ממש מצטערת, זה כל כך נורא. אני יכולה לומר לך רק שאפשר לחיות עם הידיעה הזו, בעצם אנחנו יודעים כל הזמן שהכל זמני, הזמן קצוב, כל מי שנולד ימות, ושום דבר בעצם לא בטוח. אבל דווקא בגלל זה צריך לחיות בכל רגע ורגע אולי אפילו להודות על מה שיש, לא שמישהו צריך את התודה שלנו ואני ממש לא סגורה למי צריך להודות, אבל צריך בשביל שזה יעזור להרגיש שיש על מה.

אובדן כואב, פתאומי ומטלטל נורא. מרגישה את ההלם שלך, זה כל כך קרוב והכל בכאוס ונראה לא הגיוני. במיוחד שזה מוות פתאומי ולא צפוי. טוב להרגיש, גם כשכואב, ולבכות. אני מאמינה שהמוות הוא לא סוף. החיים ממשיכים בצורה אחרת, "במצב צבירה" אחר, בעולם אחר. כאילו יש לעולם כמה קומות וכשמגיעים לדרגה מסוימת עולים קומה, רק מי שהגיע לדרגה הזו עולה לקומה הבאה. ואנחנו נשארים כאן עם הגעגוע הצורב, החלל שנפער בלב וההבנה שאולי מתלווה אליה תחושת חוסר אונים והפחד שזה לא בשליטתנו. איתך

איזה אסון טראגי. נורא... עצוב לשמוע, אין לי הרבה מילים. אנחנו, לפחות, כאן. איתך, סוריקטה

עצוב. פתאום וללא הכנה... משתתפת בצערך ושולחת חיבוק אם מתאים...