הי אודי...........................................

רציתי לשאול אותך.., אם יש מצב.., בו מטופל,נאמר..שלך, שבשלב מסויים של הפגישה (שגם ככה מאד מצומצמת),פתאום..כואב מאד..ויוצא גם בכי שקט ועמוק (שבדרכ גם לא אופייני לו בפגישות), אבל אוטוטו גם יוצא..שהזמן שלו..נגמר. אז הפגישה פשוט מסתיימת והוא נחתך בתוך המצב הזה שנמצא בו.?? איך זה עובד במצבים שכאלה?? או ש...אולי בעצם מדברים על.. למה בכית דווקא לקראת הסוף ולא מההתחלה,וכשהיה לך..מספיק זמן גם לזה?? ואולי בעצם אתה..(המטופל..)הבאת על עצמך גם את תחושת הדחייה מהמטפל..,ובזה שלא תיזמנת את הבכי נכון, ו"בחרת"..,לבכות ולכאוב "דווקא" לקראת הסוף..,וכשאין לך זמן. ?? (כמובן שאני כותבת את זה במועקה וציניות,ואם בכלל יכולה גם להיות מחשבה פסיכולוגיסטית שכזו...). אבל תכלס..,זאת הרי פגישת עבודה, וכשהזמן שלך נגמר...,ולא משנה מה..., אז הוא נגמר.ואתה צריך לקום ולעזוב.כי או שיש אחרייך מישהו,או שהמטפל ממהר לשאר חייו האחרים,או שפשוט ככה זה בטיפול...,יש לך הקצבת זמן,ועל זה גם התשלום. האם כך???וגם במצב שכזה?? איך זה עובד בשבילך ואיתך ואצלך??מעניין..., ומה דעתך על העניין הזה? מה שבטוח שזה בעיקר,וכמטופל, מקומם,מעליב,מרחיק כמובן, וגם...,מלחיץ מאד, כי כמטופל,אתה גם צריך תוך כדי הכל..,להיות מתוזמן נכון..,מתי הזמן לבכות...,ואם אתה גם לא רוצה שיעצרו אותך ויגידו לך..נמשיך בפעם הבאה...,

הי קרן אור, ממש כמו שאמרת (כך, לפחות היה אצלנו). לגמרי יכולה להיות סיבה, מודעת או לאו, ליצירת מצב מסוים לפני פרידה. שלך, סוריקטה

זה באמת מצב מתסכל... במצבים דומים, זה קרה בעיקר בטיפול הקודם, הייתה לי ציפיה ממנה שגם אם הזמן שלנו נגמר לא תשאיר אותי לבד. עכשיו אני נזכרת שפגישה שניה שלי אצל המטפלת הראשונה יצאתי עם התקף חרדה שלא עבר ולא הצלחתי לישון כמה ימים בגלל זה ובדיעבד זה הכעיס אותי שנתנה לי ככה ללכת. אצל המטפלת שאהבתי (: אם הייתי יוצאת בהרגשה לא טובה, ואני מתכוונת למשהו חריג, אז אחרי שהבנתי שאני צריכה אותה אמרתי לה, ובדכ שיחה קצרה יום למחרת למשל, עזרה לי מאוד. ומה שנראה לי הכי חשוב זה להגיד לה את זה.. מכירה את התחושה שברגע האחרון שהפגישה צריכה להסתיים קורים דברים וזה כנראה לא סתם.