סוריקטה יקרה- .......................

מה שלומך? קראתי אותך אז אבל לא הצלחתי לשבת ולכתוב. איך את מרגישה? הרבה דברים כתבת, על המטפל, על עצמך. למה לא משמח אותך המחשב החדש? היה לי עצוב בשבילך לשמוע על הביקורת מההורים של התינוק(לי קשה להתמודד עם ביקורת). מקווה ששלומך טוב יותר. תרגישי טוב יקרה!

הי חביבתי שלי, אחזור ואומר, את ממש חמודה ואמיתית, ונראה לי גם שיש כאב, אבל את יודעת לצאת ממנו, ולא לסבך יותר מידי. ואני אוהבת שאת כותבת. אז כך - הבאתי אתמול את המחשב, וכעת נכנסתי עם סיסמא ואני כאן :-) שאלת שאלה טובה, מדוע איני שמחה. קשה לי עדיין לומר. אני מניחה שזה גם קשור בויתור על ההחזקה בדימיון, של מימוש, שהוא תמיד מוגבל. מזכיר גם את מה שאין. בכל זאת, נראה לי שניתן לפשפש אולי ולמצוא שם גם שמחה, אולי. נראה לי שהביקורת היא לאו דווקא העניין. יש מחלוקות בינינו, וזה בסדר וצפוי. ההורים של התינוקי, בשונה מההורים הקודמים, כך נראה לי, הם אנשים מקסימים. הם אנשים מודעים מאד, שגם יודעים לשמור על עצמם. עצמאיים מאד, יש בהם חוזקות רבות. צדדים רכים ויפים, וגם קשוחים. הקטע עם החיתול פשוט נפל אצלי אישית במקום כואב של עומק. מניתוח עצמי שעשיתי בינתיים ותוך שימוש בכלי האנליזה שעברתי, נראה לי שיש קשר לכך שאמי לא פינתה את הזבל שלי, ולא זו בלבד, אלא שהייתי צריכה לשאת גם את שלה. והנושא מתקשר לי גם לנושאים אינטימים ופרטיים יותר של נערה מתבגרת. של התקופה אליה נכנסתי אז, והיום, עברו זמנים... הנה כתבתי לך וכמובן גם לכולם, לכל מי שקורא. מתחילה להרגיש שהאביב בפתח, הימים מתארכים, השמש מגביהה זווית בשמים, ניצני עלים מתחילים לבצבץ. אתמול אפילו היה חם, יצאתי עם גופיה, ולא להאמין, אפילו ממש השתזפתי. שלך, שלכם, סוריקטה