החלטתי לעזוב פה

זה לא תורם לי לכלום. אני לא אוהבת את המקום הזה :/ נותן מרחב אבל לא מרגישה שבאמת יכולה להביא את עצמי .. סתם תקועה פה. מקווה שהמשפט הזה לא מטאפורה לחיים עצמם.. שאני אמצא דרך להיות באופן מלא באיזשהו מקום בעולם הזה. להיות אדם מלא עם רצונות קשרים עשייה זהות משמעות.. אופטימיות. הטיפול עשה לי נזק וזאת חוויה מאד מאד בודדת. אף אחד לא עוזר לי בזה. לא אמורים לצאת מטיפול עם הרגשה שעברת טראומטיזציה מזעזעת. זה פשוט לא אמור להיות ככה. והרגשה שהשפילו אותך עד עפר. זה לא אמור להיות ככה. זאת אחריות של אנשי מקצוע להזהר ולוודא שהזעזוע הנרקיסיסטי למטופל יהיה נסבל ולא יצלק את הזכרון וההכרה והזהות וירסק חלקים שלמים בתחושת בזהות שלו... אני לא רוצה להזדהות עם העבר שלי ומצד שני אין לי שום למחוק ולהכחיש אותו. אז איך מצליחים ליצור זהות חדשה שמצד אחד כוללת את הנרטיב של העבר ומצד שני לא נעצרת שם אלא צומחת הלאה. מתקדמת. הדיאלקטיקה הזאת - זאת צריכה להיות המטרה שלי! עכשיו רק לצאת לחיים וללמוד להנות מהם. ללמוד לחוות ולהנות. לא רק בכאילו. באמת. וגם מתי שאני סתם לבד עם עצמי. די לבכיות. להנות מזה שאני פשוט פה. מיוגה, מספורט מתחביבים מאנשים. פשוט להנות. אני הולכת לזרוק את יתר ספרי הפסיכולוגיה שנשארו לי. לא רוצה את זה כבר בחיים שלי. הם לא תורמים לי כלום. הם מתארים ומסבירים על פתולוגיות. הם לא נותנים השראה לשום דבר יצירתי וטוב. כבר העירו לי להפסיק להשתמש בשפה פסיכולוגיסטית.. נשבר לי מזה. זה לא החיים. החיים זה משהו אחר לגמרי. החוויות. אני צריכה ללמוד לבוא במגע עם חוויות. כדי שלא אתפגר זקנה ומרירה יום אחד אלא זקנה ומחוייכת יותר.. הלכתי מפה. היו שלום