פורום פסיכולוגיה קלינית

הי אודי וכולן, מרגישה מאוד לבד וכל הזמן אני נשמרת. מכל דבר. מאנשים ומחושך ממקומות ומדברים. כל הזמן דרוכה ונשמרת ואולי לכן אני מרגישה בודדה כל כך. אני לא משתפת. אני קשובה ומקשיבה אבל פחות משתפת. ואני על הקצה. תשעים דקות בשבוע בטיפול שנותן מקום לכולי. זהו. לפעמים אני שם. לפעמים אחרת תופסת מקום לרב ילדה קטנה שרוצה לשחק. אני מתביישת. נבוכה וחוזרת הביתה לא יודעת בכלל איך. משהו סגור מאוד, נוקשה ברמות קשות, חסר גמישות, לא פשרן, אבל מה הוא מבקש המשהו הזה? הימים ארוכים. אני לא מוצאת סיפוק בשום דבר ומבטלת את כל מה שאני כן עושה. אני כועסת ומרירה בפנים ומבחוץ אני רק טובה ומיטיבה עם כולם. הטראומות חיות ובועטות ואירועי החודשים האחרונים הגבירו מאוד את כל הסימפטומים. אסופה מאוד כלפי חוץ וכל כך מתפרקת. לפעמים הייתי רוצה לדעת שאפשר לחיות אחרת שיש משהו שניתן לעשות ולהיות אחרת. בינתיים השנאה העצמית גואה וחוסר הקבלה של עצמי ושל מה שקורה מחוצה לי לא משאיר מקום לכלום. כל השקט המדומה הזה, כל החיים ליד. כל העולם שהשתגע והרוע האינסופי הזה. משתפת... חודה שירה

סוריק, את צודקת. פתאום שתפתי פה בפורם יותר מתמיד. גם בטיפול יצאו דברים...הסתרות שלא חשבתי אפילו שהסתרתי... בינתיים היו התקפות מאירן ונהדפו מצויין למזלנו..המצב פה מלחיץ ממש. שני ילדים בצבא אמנם לא קרביים אבל שגעו אותם מספיק בסופ"ש ..ואחד נמצא עכשיו בצפון. אביב, תודה. כמה טוב שבאת! לא פשוט שהילדים במילואים... קשה לי התנודות האלה. אני עדיין במצב תנודתי אבל לפחות מצליחה לחשוב ובשליטה. היה מפחידדדדד צריכה לראות ואולי להכיר את עצמי מחדש. אולי. אודי, צריכה להתמודד מחדש עם יחסים במשפחה..לא מסוגלת לעמוד מולם ולא רוצה יותר לרצות...האם השתנתי? קשה למצוא איזון והלחץבמדינה לא מוסיף....וכאילו אמא לא קשורה לעניין, כאילו אני עוברת משהו עם עצמי ולא קושרת את אמא בזה..מבין? מוזר לי....

הי מיכל, ארשום שוב את שנאמר כאן, אולי אפילו כמנטרה - זמן. לאט לאט. חלקים באישיות יכולים להתגמש אפילו בגיל חמישים, בתנאי שאנחנו זורמים איכשהו איתם, אבל (ובכל גיל) זה לא מתרחש בין יום, גם לא שבוע או חודש. בהדרגה. וגם - תמיד אנחנו נשארים אנחנו. השינויים יכולים להיות מינוריים יחסית ועם זאת משמעותיים מאד. אולי כן הייתי מחפשת את הקשר לייצוג של אמא בפנים אצלך. איתך, סוריקטה

יש לי קטע כזה של הכל כאן ועכשיו..קשה לי להמתין ובכל זאת תהליכים איטיים בטיפול במשך שנים. וכן..לאט לאט ובהדרגה - אחזור על כמו שאמרת כמנטרה..אולי יחדור. הלוואי שאקבל יותר בקלות הכל ובהבנה..קשה לי ופוחדת שאקבל שוב היפומניה וכאילו מנסה לשכוח ומצד שני פותחת בטיפול מה עברתי לפני.. לדעתי יש סימנים מקדימים, היו סימנים כנראה וממש מקווה שאולי אפשר למנוע אם יהיו סימנים? לתפוס בזמן? ועדיין אני בתהליך..תהליך איטי ומיגע. קשה לי ממש. עם עצמי... להכיר מחדש את עצמי קצת...מוזר לי.

עד שהגעתי לא זכרתי סיסמא אז פתחתי משתמש חדש דנדש .. יחסית נראה לי עם אותו השם שישמר הרצף .. מיכלי יקרה משתתפת בצערך מאוד לא קל מות אם . בשנה הראשונה עברתי המון מצבי אני והתפרקות טוטלית אל תתביישי זה בסדר הנפש שלך זקוקה לזה את זקוקה לזה תני לזה זמן .. חטוליתוש יקרה מקווה שמצב בעלך טוב יותר ושאת מבריאה ומתחזקת . לא פשוט החולי חיבוק.. סוריקטה יקרה, קראתי אותך ההודעה הזאת והתגובה של אודי גרמו לי להגיב מאוד מאוד מאוד מבינה ... בריאות הגוף והנפש לכולנו . שירה יקרה בהחלט ימים לא קלים, מקווה שאת מצליחה להחזיק את עצמך בתוך כל הטרוף הזה.. אודי יקר , שמעתי את השיר שלך , הוא פתח בי דלת ... הלוואי וידעתי כמוכם מה נכון בתקופה הזאת ... ילדי במילואים האחד סיים מאה ימים והשניבימים אלו 170 יום ... מקווה שלא יהיו להם סבבים נוספים . אני עייפתי !!! יש כל כך הרבה אדוות למילואים הארוכים האלה ... אני לא רוצה לפרט באקווריום הזה וזה כל כך לא פשוט ומורכב ... בהחלט אנחנו משלמים את המחיר ואין שיוויון בנטל מעולם לא היה ולא נראה לי שיהיה .. זה עצוב שאני לא מאמינה יותר באף מנהיג או פוליטקאי כזה או אחר ... אבל אני גם לא בטוחה שזה הזמן עכשיו ואולי אני טועה ... בעיקר מכונסת בתוך עצמי מוותרת על מרחבים כאלה או אחרים ... אז תודה אודי על השיר שלך שנותן מילים וקול להרבה מחשבות שרצות לי בלב ... ותודה שאתם כאן שומרים על המקום הנדיר הזה ... פיסת שמים חיבוק וכוחות לכולם

אביב יקרה, כל כך הרבה זמן טוב שבאת שיתפת מעט והנכחת את עצמך, היית חסרה. שלך שירה

הי אביב יפה שלי, אביב יקירתי, בעונת האביב. ימי המילואים הארוכים ארוכים... ערבוב שלם לעצמי, למשפחות, לעבודה, ללימודים, לשגרה. ומה זאת בכלל שגרה. ואת מראש פוסט מורכבת על שלל התענוגות המתלוות. ומבינה את מחשבותייך. פיסת שמיים - אהבתי. טוב שאת, חיבוק, סוריקטה

איזה כייף נזכרתי בסיסמא הקודמת ...עכשיו יש לי שניים במחיר אחד תודה לכן על התגובות וההבנה ואולי מהמעט ששיתפתי אולי אודי בשיר שלו הכי דייק הילד כבר יודע לרכב על אופניים ... הנזק למשפחתיות לזוגיות ולצערי לדור ההמשך מהעדר האב כל כך הרבה זמן ... לא על הכל יפצה הזמן

וואו אודי איזה שיר!!!!! שאפו! אהבתי גם את הקצב שלו. ואני חשבתי על חרדה של פופקורן, שכלנו קופצנים על כל דבר ובאמת כל פעם איום חדש..מחרפן. מסכימה עם כל מילה, הביקורת ממש במקומה!!!! צריך להבין את העולם החרדי והעולם החרדי צריך להבין את העולם החילוני, בגלל המנהיגות יש קצר בתקשורת בין כל המגזרים לצערנו. ומנהיגות כושלת זה לכל המגזרים גם לדעתי. אין מנהיג ראוי ומי שראוי לא רוצה להנהיג ובצדק. קשה לחיות פה, ממש. הבן שלי מוקפץ שוב לצפון אוףףףףף באסה. לא שהוא כזה קרבי אבל בסופו של דבר כן. כי גם תומך לחימה בסוף נמצא קרוב לגבול. ומבינה את סוריקטה אצלנו זה יותר חברים שבקרבי...ולפני ההיפומניה הזאת הייתי בהמון ניחומי אבלים של חיילים בניהם שלושה חברים שלנו שנפלו....קשה קשה קשה..ועדין כל דבר קטן מכניס אותי לחרדה, חג הפסח והלחץ שלו (מקפידים מאוד בפסח עם החלפת כל המטבח והכשרה..בלאגן) ופתאום הבן מודיע שהוא מוקפץ שוב..כל פעם מחדש. אוףףףףף שיהיה כבר טוב!!!

קפצתי לרגע קט, רציתי לספר לכם שנולד לי תינוק קטן ומתוק (אחרי כ"כ הרבה טיפולים) ושמחה לראות שעדיין פעיל פה.

איך שימחת אותי .... תהני מכל רגע ♥️

חנה יקרה! ממש ריגשת!!!! כמה חיכית ורצית...מזל טוב!!! גידול קל ונעים! לא ויתרת והצלחת! אלופה.

וואוו חנה יקרה, מזל טוב כל הכבוד על הנחישות וההגשמה. שלך שירה

וואו חנה, מרגש כל כך. תינוק קטן. תינוקי קטן. לב. ואחרי מהלכים כל כך כל כך לא מובנים מאליהם, כואבים ומסובכים. הכי מוערך. והלוואי שדורות ההמשך יזכו לתקופות טובות, מתרגשת איתך, סוריקטה

בסופ"ש שעבר נפלו ארבעה חברים לפלוגה של אחייני. הוא היה איתם בשטח. הוא ראה הכל. בגוף הוא שלם. ילד. מקווה שיטפלו והוא יסכים להיות מטופל בכל הקשור לטראומה. צמרמורת ורעידות ולצד זה האביב פורח והשמש סופ"ש נעים, סוריקטה

תודה, אודי. חשיבותה של האמנות והיצירתיות בימים אלו רבה כל כך בעיניי. מחברת אותנו לרגשות, זעם וחיל ורעדה לצד חמלה ועדינות ולטוב שיש. מילים ולחן - פשוט אדיר. אנחנו מודאגים. ממשיכה לצאת לשטח. אגב, עם כלי נגינה עדין, וגם כרזות שיצרתי. משהו משלי. נחזיק תקווה, סוריקטה

קשה קשה קשה ביותר... מכירה חברים של הילדים שלי שהיו בקרבות ואיבדו חברים. אני לא בקשר איתם הילדים כן..לי התקופה הזו קשה מנשוא

אני פוחדת שיחזור המצב שלא שלטתי ממש בהתנהגות... מתי היפומניה עלולה לחזור? האם בכלל יש מצב שיהיו כמה פעמים היפומניה או שבכלל יהפוך למניה? מה הסיכויים והאחוזים שזה חוזר? ואני בתקופה עצובה( יותר מהרגיל)שגם היא לא יודעת מתי תחלוף. במשך החיים שלי היו לי דיכאונות..אבל לא היה מצב של מניה אף פעם ..ועכשיו היה. אני כבר בת 51?? מוזר ואגב ההיפומניה הייתה ממש לא כייף, לא בהיי רציני וגם לא הוצאתי כספים או משהו מסוכן. הייתי מאוד עירנית, פטפטנית ולא מובנת לאחרים והיו לי המון תובנות שרציתי לחלוק ...בנוסף דחף לצייר ולכתוב וזהו. ושנאתי את המצב הזה. לא הייתי בכלל מאושרת כמו שקראתי על היפומניה בכלל. הרוב הייתי בחרדות רציניות וגם ברגעי בכי וכעס. אז.....מה בדיוק קורה לי??? דיכאון הכרתי.... עצוב לי הטמטום שלי שאת זה לא מקבלים כמו מחלה רגילה.. וגם אני לא. והחמלה רחוקה ממני בעיניין הזה..

הי מיכל חמודה, אין לדעת מה ילד יום. כן שמעתי שברגעים בהם הרגשת יותר נוזלת ומחוררת ופחות בשליטה עצמית (התעשתות), נמצאת בסביבה, או לפחות חלקה, שכן תמכה, ולא לחלוטין היית לבד עם זה - הגם אם זו הייתה תחושה שאחזה בך. ויש בכך מן הנחמה - מקור ההישענות כשאת חלשה יחסית. עם זאת, החרדה מובנת. לרוב, אנשים מחפשים להיות עצמאיים. ועדיין אחזור על מילים שאמרתי כאן בעבר - באופן פרדוקסלי, ככל שאנחנו מרשים לעצמנו להיעזר בזולת, להשתמש בזולת, כן, להיות תלויים במידה מותאמת, אנחנו עצמאיים יותר. וכאן אזכיר את השיר המאד נוגע של עמיחי המופיע בעמוד של אודי. ואודי החכם רשם זמן. הרבה זמן. מסכימה עם זה. עדיין טרי ממש. גם נראה לי, מחוויותיי האישיות, שככל שמזדקנים, ואני מדברת על גיל מבוגר בהרבה מאזור החמישים, יש סיכוי שחלקים חבויים יותר יהיו גלויים יותר. העצמאות, בחלק מהמקרים, פוחתת עם ההזדקנות וזה אובדן שלרבים קשה לקבל אותו. אנחנו, בגילנו, כבר מתחילים להרגיש משהו מזה. יש חלקים בגוף פיזית שמתנוונים. וזה בסדר. ואחזור שוב על שאמרתי, אפשר לתחזק (למשל - תזונה, פעילות גופנית, הנאות של הנפש), כך שהדינימיקה תהיה איטית יותר. בהינתן הגנטיקה ועוד. אנחנו פה מקבלים מצבים נפשיים ומעניקים להם חשיבות רבה. מוזמנת לבחור במי שכן נותן תוקף. איתך, סוריקטה

מיכל יקרה, תקופה מטלטלת ממש בכל כך הרבה מובנים ואצלך התווסף גם האבל על מות אימך ז"ל. מקווה שזה בסדר לומר, אבל אני יןדעת שגם גיל המעבר עשוי לגרום לחוסר איזון רגשי ולבלבול. איתך שירה

סוריק יקרה! מצב שלא הייתי מאחלת לאיש לחוות ...בסביבה שלי אין אף אחד שהיה במצב נפשי בעייתי. אף אחד לא חווה או מכיר לצערי. למרות שאימי כנראה הייתה כזו דכאונית לפעמים ואין לי מושג מה היה לה כי הוסתר היטב..אופי פולני ככה אמרנו. וכשאני חוויתי לא ידעו, כעסו עליי בעיקר. לקח זמן שבעלי בכלל הבין משהו ובכלל אמר שזו אני וככה אני מתנהגת תמיד..ממש לא!!!! ואני בעצמי הייתי צריכה לטפל בזה אכשהו..הסביבה לא תמכה ממש.פחדתי שאתאשפז עד כדי כך. מי שעזר זה המטפלת שחיפשה מישהו מהסביבה שיעזור..מי שלא רציתי בסוף היה איתה בקשר. עזבי מסובך. בכל מקרה טוב שפה מבינים מהו מצב נפשי. לי קשה לקבל ..ממש. אבל זה מה יש. תודה שאת מבינה ופה אפשר לשתף ואודי מכיל..המטפלת הכילה כי שגעתי אותה מלא. תודה

הי מיכל, סיפרת כאן עוד. וחשבתי על ההסתרות. אמא הסתירה, את הסתרת. שורדי שואה מסתירים. חשבתי על החזרה של המוטיב. גם על האמון הבעייתי, החנקת ההישענות. בתפיסה של "חייבים להיות פיקס תמיד" בעיניי יש עיוות. את כבר פחות מסתירה, נראה לי. מניחה שהתרחש בזמן ובקצב שהתאימו. איכשהו אולי תפקידה של ההיפומניה היה לשחרר הסתרות וסיר הלחץ. שולחת מילים של אהבה ונחמה וחיבוקים בימים סבוכים ומבלבלים, איתך, סוריקטה

מה קרה? על מה ולמה הרגשות הכואבים האלו? יכולה לפרט יותר? חטולית

חטולית יקרה, אמא שלי נפטרה לפני כמעט חודשיים. וקבלתי אבחנה של "היפומניה" הייתי במצב שלא עבדתי חודש וחצי..הייתי במצב שאף אחד לא הבין וגם אני לא. איבדתי שליטה ולא ישנתי שלושה שבועות..ממש לא ישנתי- שעתיים עד שלוש בלילה וכל הזמן דיברתי שטויות לרוב, בלי להפסיק...מצב ללא שליטה. ואפילו כעסו עליי על ההתנהגות הזו. ביזיתי את עצמי.. ואני הייתי מלאת חרדות.לא אוכל לפרט פה הכל.. עכשיו אני מדוכאת על המצב הזה. מתביישת בעצמי, יש אנשים שמעדיפה לא לפגוש בכלל...למרות שמבחינת הגן הייתי חולה בכאב גב ולחץ דם גבוה... אני מתביישת במי שאני,כועסת על עצמי. אני עצובה על ההסתרות של אמא והכדורים שלקחה ולא ידעתי או פשוט התעלמתי??? אין לי מושג. היא הייתה חרדתית ודכאונית מסתבר...אם היה לה מניה?? אין לי מושג מה היה לה אבא הגן עליה כל השנים. הסתיר .. אני הצעירה הטיפשה שלא מבינה כלום. תמיד הייתי...וקשה לי עם עצמי.

בן 29. בפוסט אתאר 2 בעיות שאני מתמודד איתן ב-8 השנים האחרונות. 1. לפני 8 שנים, במהלך תקופה לחוצה בלימודים, התחלתי לסבול מתסמינים בדרכי השתן (ללא קיום יחסי מין). דחיפות, תחיפות, צריבות, שריפות, כאב בזמן שתן ואחריו, זרמים בפין. ככל שעבר הזמן הסימפטומים התגברו. כל הזמן התעסקתי עם הכאב ומחשבות שליליות של מתי זה יחמיר. היה פחד גדול ללכת לשירותים. הרופאים לא מצאו כלום. הסטרס היה גבוה ועד היום ישנן פעמים שאני הולך לשירותים ומקווה שהכאב לא יחזור. ההתמודדות נמשכת עד היום. 2. בשנה האחרונה אני סובל מכאבי בטן, צרבות, ריפלוקס בגרון, כאבים בחזה, פחד לאכול. ירדתי במשקל כ-20 ק"ג בשנה האחרונה. הפסקתי לעשות ספורט. בדיקות מעבדה תקינות. לפני חודשיים איבחנו בקע סרעפתי קטן. מאז הסימפטומים התגברו. כל מה שאני מכניס לפה אני מפחד שיגרום לסבל. גם תחושת רעב מרגישה כמו התקף חרדה או צורך להקיא (יש פחד מהקאה). אם אני אוכל משהו חדש, הלב דופק מהר, הבטן מתהפכת, מועקה בחזה לכמה שעות. כנ"ל גם מאכלים מוכרים. זה מאוד מלחיץ אותי ומעסיק אותי כל הזמן, כי אין לי שליטה על התופעות. 3. המחשבות קופצות בין שני האירועים. אם יש הטבה במערכת העיכול אז המחשבות עוברות למערכת השתן. ולהיפך. ניסיתי טיפול דינמי, אבל לא הרגשתי שינוי. האם CBT יהיה יעיל יותר?

תודה. יכול לשער האם מדובר בחרדה?

גננת שבורת לב אבדה את דרכה ללא חיבוק של ילד או ילדה שנעלמה. כשהנשמה אבודה מתרוצצת בקרבה המילים נזרקות לאוויר כמו לוליין המאבד כדורים לפתע מתמוטטת ובוכה כאב מפלח את גופה רוצה להצמד לאדמה להפסיק לנשום בעלטה. הקטנה הודפת את חיבוקה רוקעת מפחד ברגליה הקטנות ואין מבט שיוכל אליה להפנות.

תודה אודי יקר, מישהוא ביטל פגישה והמטפלת שאלה אם ארצה ובאתי. עשה לי טוב לשתף אותה...תודה אודי שאתה פה תומך ומבין כ"כ. קשה לתמוך בעצמך על עצמך.

היי, אני מנסה לאסוף מידע בנוגע לתסביך אדיפוס/ אלקטרה עבור מקרים בהם ילדה גדלה אצל אם חד הורית מזניחה. האם יהיה נכון לומר כי חרדות סביב זוגיות ואי אמון באנשים בבגרות קשורות לקיבעון בשלב הפאלי? כמו כן, כיוון שלא קיים אבא בתמונה, כיצד מתרחש הקונפליקט? האם כיוון שפיתרון של הקונפליקט אמור להיות הזדהות עם האם אך הילדה לא סומכת עליה, בעצם נוצר סופר אגו שאומר שלא ניתן לסמוך על אחרים? אודה לך מאוד להסבר!

מנסה שוב... מרגישה בסדר ביום. בלילה מדוכאת ולא מבינה למה...קשה לי. עדיין...כמה זמן עד שאחזור שוב לעצמי? דווקא המטפלת אמרה שיחסית מהר עברה ההיפומניה אבל אני מרגישה אשמה ושופטת את עצמי.. כאילו מגיע לי עונש על חוסר השליטנ שלי...להסגר בחדר .אוףףף אין חמלה. אבל בימים אני בסדר ועובדת. עושה לי טוב לעבוד ולקבל אהבה...ומצד שני מדוכאת בערבים...מה עושים אודי? והשבונ לא תהיה פגישה בגללי הפעם...אוף מבאס

הי מיכל, עצב, בעיניי ולהבנתי, הוא רגש רך ורגוע יותר. לא רע בכלל ואפילו תואם מצב. הייתי אומרת לקבל את המצב כמו שהוא ופחות לנסות 'להיפטר' ממנו - סבבה בשעות העבודה וטיפה נמוך בערבים. נשמע לי הגיוני סך הכל בנסיבות או בכלל. נשימות, אוויר לריאות, סוריקטה

שלום דוקטור, אבא שלי הוא חולה סיעוד מורכב הסובל גם ממחלת ריאה. בתקופה האחרונה הוא בקושי אוכל ושותה. הוא לא עושה רושם שהוא מדוכא, ויש לו מין מחסום עם האוכל. הוא לפעמים מבקש דברים מסוימים, מסתכל עליהם ולא אוכל, או לפעמים או אוכל קצת אחרי שעה שהצלחת מולו

היי רציתי לשאול שאלה מגיל קטן יש לי דמיונות מפותחים יותר מידי (מגיל שש או שבע) ותמיד חשבתי שזה נורמלי עד לפני כמה שנים אני יכולה להסתכל על כל דבר מדרכה חפץ מסוים שנמצא אצלי ביד וכו וכו ולדמיין את עצמי מקבלת ממנו מכה וממש להרגיש את הכאב לשניה ולתפוס חזק במקום שאני כביכול מרגישה את הכאב אני אתן כמה דוגמאות שקראו לי בפעם הראשונה שזה קרה לי זה כשהסתכלתי על הדלת של הבית והתחלתי לחשוב מה יקרה אם אשים שם בטעות את האצבעות שלי ופתאום תפסתי את עצמי ביד חזק כאילו ממש חוויתי את הכאב של הדלת על היד שלי עוד דוגמא היא מהיום עברתי ברחוב וראיתי קרש לרוחב במדרכה ויש בו מסמר תקוע ישר רץ לי סרט של עצמי נופלת על זה בעין וישר תפסתי את עצמי בעין שכביכול קיבלתי מכה והולכת לאט יותר כדי לא לקבל את המכה אני מציינת שזה לא פוגע לי בחיי יום יום אבל חוששת שאולי בעתיד אשמח לקבל תשובה סופיה

תיקון טעות התכוונתי לכתוב שאני לא חסרה כאן אך זה לא נכון רק תגובה לכל הלחצים שאני עוברת בעלי עבר 4 ניתוחים תוך 10 ימים שכולם קשורים ללב היום היה הניתוח האחרון כך אני מקווה ומתפללת כולם ניתוחים קשים שלוקח שעות ישתבח הבורא שגם זה כבר מאחורינו ואני עדיין רועדת במתח ולחץ שהימים הקרובים יעברו לשלום שלא יהיו הפתעות מפחידות חס וחלילה ועדיין גם כואבת מהנפילה שלי לפני כל מה שקרה אני יודעת שהכל יעבור עם הזמן אני כבר לא חזקה כמו שהייתי מזדקנת ... תודה לכולן על המילים החמות שלכן ושוב סליחה מצטערת שלא יכולתי לענות על כל מה שכתבתן מעריכה את כולם מאוד תודה רבה חטולית

אודי, נשמע שאני בסדר, הולכת לעבודה כרגיל. מחוברת למציאות, אך עצובים הימים. עצב של איבוד אמא וחוסר. ואני אוכלת יותר מידיי..מחפשת כל הזמן מה לנשנש..אוףףף חוסר גם בטיפול. עד שתחזור.. אוףףףף. היינו בקשר רציף כזה בהחזקה כשהייתי במצב ההיפומני שלי. עכשיו נרגע ועצוב והיא בחו"ל. באסה... לפחות חזרתי פחות או יותר לעצמי...מוזרה היא הנפש. מאוד מוזרה שאני..יש לי רגשי אשם על מה שהייתי וגם בושה על הדיבור המהיר והשטויות שדברתי...מקווה שאתגבר ואבין שזאת אינה אשמתי..שקרה והיה ונגמר :( מבחינתי מפחיד אותי שיקרה לי שוב איבוד שליטה כזה...מפחיד...מוזר שבגילי פתאום הייתה כזו התפרצות. אף פעם לא היה לפני כן..רק דיכאון כזה ופוסט טראומה...אז מה לי ולסוג של מניה??? אוףףף. וזהו אמא איננה וחיבוק ואהבה רחוק ממני וממנה... עצוב.

שלום לכולם, מה שלומך, אודי? ימים קשים. יש לי מספר אחיינים בשירות סדיר או במילואים, שניים מהם באזורים בהם היו לאחרונה אירועים כבדים וקשים. שלום להם. יותר מידי אנשים של מכרים קרובים נפגעים קשה פיזית, ונפשית - כל אחד ואחת מאיתנו. צמרמורת. רעידות. חייבים לעלות לירושלים. לא יודעת אם אצליח. סוריקטה

נכון..תקופה קשה. לכולם. לפני שאימי נפטרה הייתי ב3 שבעות של חיילים /ילדים. חברים שלנו... היום התבשרנו על בעל של חברה שנפטר... ואמא הו אמא - קשה מאוד. את מהממת שהולכת ופועלת..מקווה שמשהו כבר יזוז. נורא מה שקורה כאן..

על מה שאתה עושה. ותודה, שמור גם אתה על עצמך (די בטוחה שאתה עושה זאת היטב), סוריקטה

לא אהיה כאן מאז האישפוז של בעלי כבר עבר 3 ניתוחים קשים וכנראה שבעוד כמה ימים יעבור עוד ניתוח סליחה שלא עונה לכל מה שאתן כותבות אני כבר לא מזהה גם את עצמי והפחדים לגמרי מוחקים אותי תחזיקו לנו אצבעות שהכל יעבור ויגמר רק בטוב שבוע טוב וליל מנוחה חטולית

חטולית יקרה, את מאוד חברה כאן! מצטערת לשמוע על הקשים הרבים שאת נאלצת להתמודד איתם. מאחלת לכם בריאות טובה בקרוב. יודעת כמה את חזקה ותלחמי עד להחלמתכם. לימים טובים ובריאים יותר🙏🏼 שלך שירה

חברה מהקבוצה הגרעינית. הי חטולית, נחזיק אצבעות. לגמרי. מאחלת התאוששות, בקצב שלה, וככל המתאפשר. כך גם הקטנת עוצמת החרדות. נשימות. חיבוקים, סוריקטה

מקווה ששלמה מספיק. המטפלת בחו"ל אבל בסדר, חייבת לעצמי לחזור. מאמינה שיעשה לי טוב. יש אנשים שיודעים ומבינים. יש שלא ושחושבים שהייתי חולה פיזית. כשעובדים עם ילדים הרגישות גבוהה יותר והייתי חייבת לחזור רק כשמרגישה מספיק חזקה. אז בלעדיה, אספר למטפלת כשתחזור..אומרת לעצמי שיהיה זמן לזה בפגישה. יש עוד הרבה זמן אבל הכל יחכה...מקווה שיהיה קל לחזור. ומחזק. תודה על התמיכה כאן.

הי מיכל, זה בסדר לעבור טלטלה נפשית ועוד בשלל הנסיבות האישיות והכלליות. מסכימה שנכון לעבוד עם ילדים (ולא רק) כשמרגישות יותר מחוברות ויציבות. מניחה שהתגעגעת לקטנים ואת מאד אוהבת אותם וגם יודעת שאת אחראית מאד בהקשר העבודה. בהצלחה, ונקווה שתראי שהמשימות בתחום גבולותיך ויכולתך. סוריקטה

לפני כ 10 ימים הועפתי בטעות בכוח ונפלתי על כולי חבולה לא יכולה ללכת לא מצליחה לקום בלי עזרה וזה קרה אצלי בבית נכנסו עם סלי קניות ברגע שבאתי לפתוח את הדלת עד עכשיו לא מבינה אייך זה קרה אם קודם התהלכתי כמו שאני נכה ...קיבלתי עוד תוספות למצבי הכאבים נוראים ! נסיתי לתפקד עד כמה שיכולתי ...המון מאמצים וספק לנוע אתמול בעלי הגיע למצב של קוצר נשימה קשה בגלל העקשנות שלו וממש בכוח הלך לרופא הרופא שלח אותו מיד לבית חולים שם אובחן עם מים בראות זה די מסוכן כלתי טיפלה בנושא ומהבדיקות הסתבר שהמכשיר שלו הדפברילטור אינו עובד כבר שנה וחצי מיד הוא אושפז והטיפול בו די מסובך היום עבר ניתוח החלפת דפברילטור ברוך השם שלקח מעל 3 שעות והצליח עדיין לא הספקתי לנשום הסתבר שדוד שלי מאוד אהוב נפטר הבוקר! מאז הנפילה שלי כל רגע קורה משהו שמעצים את הכאבים שלי גופניים ונפשיים כעת לפני השינה זו הפעם הראשונה שאני נחה עם הכאבים מתנצלת מכולן שכתבתן ולא יכולתי להגיב לאף אחת עם מה להתמודד קודם ??? הלוואי שאוכל לפחות לישון עם כדורים נגד כאבים מורפיום כדי לאגור כוחות למחר כי מי יודע מה מצפה לי מחר תודה למי שקראה ליל מנוחה לכולם חטולית כואבת

חטולית אהובה ויקרה! כמה התמודדויות. קשה לקרוא. שולחת חיבוק וחיזוק. רפואה שלימה לבעלך ולך. ממש לא פשוט.

הי חטולית אבוי הן הנפילה שלך, מצבו של בעלך, ואובדן דודך היקר. מים בריאות כתוצאה של מחלת לב, למשל, ככל הידוע לי - אמורים לשאוב / לנקז (ממש לא כיף). הנשימות השטחיות והתכופות והשיעולים... טוב שעבר הניתוח בשלום. המורפיום יודע לעשות עבודה טובה. מקווה שתצליחי להיעזר בו. מומלצים גם דימיון מודרך ומדיטציות. ליל מנוחה, יקירתי, סוריקטה

ראשית ריגשתם עם הברכות ליום ההולדת. תודה סוריקטה שפתחת הודעה כזו.. רגישות יתר כרגע ממש. כל דבר חיצוני ופנימי גורם לעוצמות חזקות. תמיד אני רגישה מאוד, בוכה מכל שטות..אבל עכשיו במיוחד מחוברת למציאות ..יותר מידיי. כנראה שההגנות נבנות מחדש.. גיליתי שציור מאוד מרגיע אותי. מסתבר,שאני יודעת לצייר יפה🙄 ככה אומרים.. המטפלת אהבה מאוד. היא נוסעת לשבוע. נדלג פגישה. קבעה את זה כבר מזמן. מי ידע שאהיה ככה? קשה לי שהיא נוסעת כיהייתה השגחה צמודה שהולכת ופוחתת וכעת אחכה שבוע בלי יצירת קשר.. הכל מרגיש חזק מידיי. כל רגש...הציור מרגיע ויציאה לטבע גם. כתיבה זנחתי מעט... מה עושים עם רגישות יתר? שאין כמעט עור? שהכל שקוף? והתלות..מה יהיה איתה??? שאלה טובה🙄😬 פורים..בטח יגמר עד שתעלה ההודעה. בינתיים חזק לי מידיי.

הי מיכל, ילדת האביב היום. והשנה - מסובך. עם זאת איחוליי לימים של התעשתות ויציבות בעולם הפנימי ככל הניתן. שמרי על עצמך, סוריקטה

מיכל יקרה מצטרפת לברכות מאחלת לך בריאות טובה ומקווה שלאט לאט יתעוררו ניצני לבלוב בלב יום הולדת שמח שלך שירה

בכונה כתבתי שוב בכותרת. שתראה. המון הסתרות ואז בא ההיפומניה והוצאתי מהפה שלי המון דברים...ומספרת ומדברת יותר מידיי. לא מותאם ומבולבל... אז עכשיו יותר טוב. עדיין מלאת אנרגיות ובערב בוכה. הלילה ישנתי טוב יותר. המטפלת מחזיקה ושומרת שכבר קשה ודי נמאס ומצד שני זקוקה לה מאוד...אבל טוב שיש שמירה כזו לפעמים...היא הבטיחה שזה יעבור, שאחזור לעצמי ולעבודה..אני עדיין בתהליך. שאלה: מדוע דוקא אצל הורה שככה פחות נקשרת אליו פתאום כשהוא מת מופיע הכל????האם הורה שהוא יותר אוהב וקשוב קל להפרדממנו? מאוד מאוד מוזר ומסובך....ומעגל לא נוצר פה ממש :(

הי כולן וכולם, בהמשך לנושאים שעולים כאן במגוון הודעות וגם ברוח התקופה וגם בהקשר ליום האישה שהיה בשישי - התקופה האחרונה, עבורי ועבור כולנו, לפחות אנשים בגילנו פלוס, כנראה, היא תקופה שיש בה הרבה אבל וגם הרבה דאגה. כמה מהאחיינים שלי בצבא וביחידות לחימה שנכנסות לאזורים מסוכנים מאד. ובחזרה לנושא המטופש לכאורה בהינתן הדאגות הכבדות - באשר לנראות ושידור כלפי חוץ - זוהרת או נוצצת, נראה לי שאף פעם לא בחרתי להיות. נראות מהודרת מידי הייתה גדולה עליי. אצלי, הייתי אומרת, שניתן לראות את הערבוב בין הזנחה לטיפוח. איכשהו יש טיפוח, סביר של המערכת, והוא גם מוסווה. אמא, למשל, הייתה לרוב מוזנחת ולעת זקנה מוזנחת באופן קיצוני. הן מבחינת הנפש, הן מבחינת הטיפול בגוף ובסביבה. רוב סובביה היו עבורה אויבים רודפים, והיא דחתה והדפה אותם באלימות ביובית מגעילה. ואני - על אף הכאבים הפיזיים, גמישה, אמנם פחות משמעותית מבעבר, אך עדיין יחסית וגם סוג של בכושר. ושוב, על אף שהפחתתי פעילות משמעותית. רופא הכאב אמר, בין השאר, שדווקא עכשיו חשוב לשמור על עצמנו ולא לתת 'להם' לנצח. עם זאת, כנראה שכן התאכזבתי מהאמירה שלו, שהעניין רגשי ולא ניתן לי שום טיפול חדש מבחוץ. לקח לי ימבה זמן לפנות אליו בכלל, כשניסיתי הרבה אפשרויות לפני. יש הרס שניכר עליי, וגם רואים את אותות השנים וזה בסדר. כרגע מנסה לבדוק כיצד יראה השיער שלי ככה כמו שהוא, עם השיבה. חפוף ומסורק, כמובן. יש אירוע בקרוב, ונראה לי שאבחר להיות 'רגילה'. ככה כמו שאני. ללא איפור. ללא ציפורניים. ללא קישוטים. גם אם שקופה. מרגישים את האביב. בעונות השנה. ואמורה למצוא משהו שימהל את הרעלים בטוב. ומקום להישען. גיבוב של מילים, סוריקטה

סוריקטה יקרה שכל כך מיטיבה לתאר ולהעביר את התחושות והמחשבות מרגיש שגם הגוף שלך רוצה קצת אביב ואולי תאפשרי לו בפינה קטנה גם אם נסתרת לבלוב של צבע ותעוזה. שלך שירה

גיבוב של מילים- זה בדיוק הגדרה טובה למצבי.. כולם חושבים שאם אני ב"מצב" זה אומר שאני נורא עצובה...לא מבינה שהפוך...גוטה הפוך. :( סוריק זה קשה נורא. מבינה אותך. הזנחה זה נורא. אותי לא הזניחו פיזית.. אבל מסכנה אמא באמת מסכנה כל החיים ככה. גם שלך וגם שלי החיים שלהם היו עלובים. לא בהכרח אנחנו צריכות להמשיך עליבות והזנחה. להפך בואי נשפר ונשבור מעגל....חיבוק

הי, מתאים הפעם הקצב. אוכל לעדכן. באשר למלבושים - ביצעתי כמתואר עם קצת מדידות התאמה והיה בסדר לי רגשית יחסית עם המראה. לא מידי לשום כיוון, ובעיקר די אני. באשר לכאב - קיים קיים, ובינתיים חיה איתו. הלכתי למקום שהיה נעים לי בו יחסית באנרגיות ועשיתי פעילות גופנית נמרצת מהסוג האהוב והקופצני. נמהלו קצת רעלים. אנטי אייג'ינג פנימי. וגם מעשה חשוב מאד בעיניי - תמיכה של נוכחות במאבק הקשור לענייני המדינה. וסביר שאבחר לחזור לעבוד מעט במינונים נמוכים, שוב, באותו תחום, עם הכאב. אנסה לפחות. שבוע טוב, סוריקטה

הי שירה, תודה על המילים היפיפיות שלך. מניחה שהצדק איתך. בעיה מסוימת עם הכאבים, אבל מנסה באמת. תודה שוב, סוריקטה

הי מיכל, את יודעת - כשיש מכתבי שרשרת כאלה - מי אם לא אני עוצרת אותם. נראה לי שיש מזה גם בחיים האמתיים. אגב - הקלה בהקשר מוות היא רגש שלא מעט מדברים עליו (או מחרישים אותו...). איתך, סוריקטה

שלום, אמי בת 76 לקחה ציפרולקס תקופה. הפסיקה ועקב תופעות קשות כמו חרדה, כאבי ראש וכו (היא אף הוסעה לבית חולים מרוב סבל). חזרה לכדור בהדרגה- בהוראת הרופאים. 15 יום היא לקחה חצי ציפראלקס המשיכה בכדור שלם (10 מ״ג) כבר 20 ימים. היא גם נוטלת לוריון 3 פעמים ביום חצי כדור. בבקשה חווה דעתך וייעץ לנו בעניין. מתי לדעתך היא תרגיש טוב? האם יש צעדים נוספים שנוכל לנקוט? האם כדאי לקחת תוספים במקביל? תודה רבה!

תודה סוריק ואודי, מוזרה לי ההרגשה...טיפול משולב לא אוסיף כי בכל זאת..אבל הבנתם. יש אפ ודאון..אבל יותר היפר. כאילו לא נותנת לכל הרגשות להופיע...מופיעות אבל כאב וצער בחוץ. אמא- הייתה מאוד אסופה. מאוד מאוד..כל שערה במקום, תכשיטים וכו. אני הפוך וגם אבא הפוך. אבא ואני רגישים ואמא אסופה- לא סטריאוטיפ רגיל דווקא הפוך. מגלה סודות והסתרות שלה..דפים וניירות בכל מקום כי רצתה לזכור אךשכחה. שנה הסתירה דימנציה כזו יחד עם בעיות רפואיות.. קשה לי ההסתרות במשפחה. מאוד. המטפלת אומרת לשמור לדינמי את הכל..לטפל בכאן ועכשיו. קשה...חיבוק? זקוקה למלא כאלה. ולחמלה לעצמי. תודה

מיכל יקרה, מצטרפת לחיבוק את אמיצה בשיתוף ובהתמודדות. מאחלת לך ימים שקטים יותר. שלך, שירה

תודה שירה יקרה. וביום חמישי. היום הזה..הראשון של האביב. היום שלי :( מעט הולך ומשתפר. תודה

הי מיכל, ייתכן שגם לסמיכות התאריכים, המוות ותאריך ההולדת יש השפעה. היי בטוב, סוריקטה

אבל פוחדת מדיכאון ולכן לא מרשה לעצמי.. וגם לא בוכה לאיש/ה. רק לעצמי במקלחת בוכה. מדוע הבכי וכאב הגוף לא מורגש כרגע? כאב לי מאוד כשאמא הייתה בבית חולים . במשך 4 חודשים כאב מאוד מאוד מאוד...ועכשיו כלום. אודי. אני רוצה לבכות אך מדברת רגש בלי למצמץ או לבכות או להתרגש ממש...למרות גילויים מרחיקי לכת. השאלה כמה זמן? למי אבכה? אין לי חברה אחת כזו. יש לי מליון חברות וכל אחת למשהו אחר. לצחוק, לשיתוף גם לא מלא. , לעבודה ועוד.. הלב שלי שבור אבחנה של היפומניה. אבל המון היפר כי אני גם אימפולסיבית (וגם נכנסת לדברי אחרים) והכלללל. איך עוברים את כל קשת הרגשות? והיא אומרת שבוע/שבועיים ....ואין לי זמן לכלום. נדמה שאמא מתה מזמן ועברה שנה . כי הייתה חולה המון....אוף. לא יודעת על מה לדבר בפגישות שהגברנו. אני מדברת המון על מה אני עושה ומתנהגת כדי שתבין אבל בתכלס מה שחשוב הוא לספר את הסיפור קוהורנטית וברור. נכון? אם אספר ואסיים לספר כיצד אמא מתה ללא אסוציאציות וסיפורים מסביב..אולי אולי אבכה???אולי ההיפר יחלוף??? אין לה ספק בזה. לי יש ספק אם אי פעם אפסיק את ההיפר והאי שקט הזה...אוףףףמה כדאי לעשות?

הי מיכל, מאד מעניין מה שאמרת על הכאב. וכאמור אנחנו קושרים פיזי בנפשי. בזמנו רשמתי כאן על כאב ועל המרכיב הנפשי שלו. אודי נדמה לי כתב אז שתשעים אחוז מהכאב במוח. כמדומני, אודי הזכיר שההיפומניה מסיחה מהכאב. אולי גם יש קשר לכך והמוח דאג לכך שגם כאב הגוף "ייעלם". והייתי אולי מנסה משהו צנוע יותר מכל קשת הרגשות ותוך שבועיים. רגש, רגש. אולי רגש שבדרך כלל פחות קל לאתר. אם כי, בשלב ראשון הלומים למדי, להבנתי, ורק עם הזמן, כל אחד בקצב שלו, מתחילים להפריד לרגשות שונים וגם ניתן לתת מילים. ועוד אומר - כאשר נמצאים די עמוק במצב רגשי מסוים, גם אם יודעים לדקלם שזהו גל והוא יחלוף (וזה גל וזה חולף), לא פשוט להאמין שכך הוא. ואצטרף למילותיו של אודי שציטטת לפני כמה ימים, ובאופן בו אני קוראת אותן - להתאזן. (נקודה. פאוזה) בקצב הנכון. ו - זמן. וכן, מבינה שבהיפו יש תחושה של 'ריצה'. סוריקטה

אין לי איפה לבכות. בעלי חושב שאבכה עליו. אבל הוא שכלתן שלא מבין וכמובן שהסתרתי הליכה לטיפול והוא כבר יודע הכל. אך אינו מסוגל לקבל או להכיל פסיכולוגיה. שונא ממש. נורא!!! היו לו כמה שהכיר שהילדים שלהם ממש מתוסבכים לצערי. ויניקוט ממש מתאים לסיטואציה עכשיו...עצמי אמיתי עצמי כוזב זה זה... הבית שלי זוכר? בנים בלבד! והרצונות שלי פתאום גם מקבלים מקום אך איש לא קרא ממש את האבחנה למרות שביקשתי שכולם יקראו מבחינתם זה "הצגות" שיחלפו ומה אני עושה סיפור...המטפלת יודעת הכל ואני מוחזקת ולמרות זאת קשה לי כשהשיחות עדיין לא מספיקות. לא נשמע הגיוני אבל יש שיחות גם...מאוד מאוד מוחזקת...יש שיפור פה לא העזתי לכתוב ככה אבל עכשיו כותבת כמו שמרגישה כדי להעביר את המסר.

הי מיכל מתוקה, גם בעיניי דיכוי הרגשות, וחסימת התוקף שלהן - חונק. לא מאפשר. ומה שאת מתארת כגבר 'מרובע וחד' בתפקיד שמשתמש במנגנונים כמו רציונליזציה מול אישה 'עגולה', 'היסטרית', למרות שלכאורה התקדמנו ואנחנו בזמנים אחרים - מוכר ומצער. יש לך אפשרות בחירה בין הצדדים - הרוך לנוקשות ולמי מהם לתת משקל. כאן ניתן להשיג שליטה מסוימת. ולא קל אל מול האוטומט. נעטוף אותך כאן במעגל מחבק. אם תרצי ובמידה המתאימה - תסכימי? שלך, סוריקטה

קשה. טיפול קוגנטיבי התנהגותי ברור. בנוסף הדינמי שהיה נפתח שוב..לבד עם הסתרות קשות. לא בעלי. לא הילדים. לא האחים שלי. אני בודדה. אי אפשר לספר. בית של אמא עם חרדות ודיכאונות ואני הבת שצריכה ל"ספוג" ממש "דרמה של הילד המחונן" של אליס מילר .מכירים? אז ככה. איכססססס. האם אוכל באמת לחזור לעבודה? קבעתי למרפאת כאב. אודי, איש לא יודע. רק המטפלת. השאלה: איך גננת מתפקדת כשהלב שלה הכיל והכיל והכיל. ועכשיו ?? מתגעגעת כל כך לגן...זה כמה גנים שאני מחליפה בהם ביום החופשי..לא מנהלת כבר. הפחתתי . המטפלת אומרת שכן אחזור. הגן זה חלק מהחיים שלי. פוחדת איך אחזור...אומרים "תנוחי" כי יש פריצת דיסק. אבל באמת אודי? רוצה לחזור אבל לא במחיר כזה...לדעתה אוכל כן לחזור תוך שבועיים שלושה אולי..שמעתי בעצתה. מחכה לראות ..החרדה גדולה. יש חרדה ודיכאון יחד. מצבי רוח. וכאבים שנעלמו ובאים לעיתים... אזזה המצב. לא כזה נחמד. הא? מקווה באמת ששומרים פה על פרטיות

לא את הכאב. את זה רואים והמטפלת שומרת. מסתירה את הסיפור הגדול חוץ מזה...

הי מיכל, 'אסור לדבר על זה'. כמו בשואה. גם הסיפור שלי הוחנק כחמישים שנה וגם מהמעט ממנו שטפטף מבקשים ממני לחסוך מהצעירים. מקום מאד בודד בחוויה. ואני חושבת על המשפחות שעברו את שבעה באוקטובר. על החלקים בהם ששותקים. על החלקים בהם שמשתפים ועל התיעוד. איתך, סוריקטה

אני נמצאת אצל המטפלת הנוכחית מעל 13 שנה. עשינו תהליך... לתקופה ארוכה מאוד מרגישה תקיעות..אין לי אומץ מספיק לגעת בדברים הקשים ... המצב הזה של המנעות מלגעת מלווה אותי במהלך כל השנים ולאחרונה הרבה זמן. העלתי את זה מול המטפלת והיא בעצם זורמת עם מה שעולה ומה שלא עולה. אני תוהה אם מטפלת חדשה תוכל לעזור יותר להוציא אותי במצב הזה וגם תתן לי תחושה של בטחון כך שאוכל להפתח.

היי. גם אני 13 שנה והתלבטתי מספר פעמים. .. לי מתאים רק אצלה כי היא מכירה אותי הכי טוב. אבל יש בזה חיסרון שגם אני אותה ואז מתחשבת בה במקום בי.. תבדקי כמו שאודי אמר חסרונות מול יתרונות. האם יש התקדמות בכל זאת? התגעגעתי ינשופית יקרה .

אודי יקר וכולם, בעלי מרגיז אותי, גורם לי לבכות אבל אחר כך נהיה טוב בנינו. מעגל של ריב וקרבה🙄הכל פתחתי בפניו על הטיפול. זה מרגיז אותו והוא שכלתן ברמות על..לא מוכן כל כך לשמוע עומס רגשי. קשה לו ממש!!!! אני מתקדמת מאוד מהר. לפסיכו' קשה לעקוב אחריי. יותר קל עכשיו כשאני בדיפרסיה זה איטי יותר. אז אני יודעת להתמודד עם דיכאון כל חיי. יודעת לבכות במידה הנכונה שזה מוזר. אולי כי אני גננת שחייבת מסכה. ולא יכולה לשוב לגן עד שאהיה אמיתית. אני קוהורנטית, הסיפור הועבר לחברות וככה התחלתי מההתחלה "לשבת שבעה" כלומר לספר מה היה מההתחלה..ועד הסוף. אני ממש הצלחתי ברגשי להכיל המון. וגם בגן חזרתי ישר ואז קרה טריגר ומאז נשארתי בבית לא טוב לי בבית ורוצה לחזור. למרות הכללל. כמובן שהמטפלת שלי אומרת שעוד לא. הבוקר נעים לי. בכאב אטפל...נזכרתי בו הלילה . לילה זה זמן קשוח...לא רוצה לאבד מקום עבודה. הגן חשוב לי מאוד!!!! באו אליי ביום אחד יותר ממאה איש ובעלי רצה שאפנה לכולם..איך אפשר? ובכלל מלא עזרה לכולם ובסוף חרדה ודיכאון. אבל זה קל מאוד מסתבר. עם שמירה שלה. אני אמנם מהירה והיפר אבל הכי קל לי דווקא בדיפרסיה כי זה מוכר ורך ואיטי ובכי נעים ומשחרר. הגיוני???

נכון אודי... איזון מנסה ללא כדורים. התחלתי כן עם כדורי שינה פחדתי נורא. הפסיכולוגית מנסה להבין למה לא כדורים אם רצוני לעבוד? אז רצוני קודם כל - אני וזה הכי קשה לאישה שמרצה מגיל אפסססס. אז גם אותה מרצה. אז כבר לא! כמעט רציתי להפרד והיא טעות. החזקה. אפילו הגיעה למסקנה שאני יכולה כבר להתגבר אבל בהחזקה ושמירה שלה וגבולות כמה מלא... אבל שעות קבועות עוזרות לי מאוד מאוד! לקביעות של מקום וזמן זה מדהים!!! וסוריקטה הראשונה שהבינה!! חכמה שאת יקרה!!!! הנה הוכחה אם רצית. ואודי חכם בטח! עזרת לי להבין שאני בסדר למרות שהמטפלת חשבה שלא אוכל לבד. פתאום אני ב"חופש" מהעבודה. יש מלאאאא ימי צחלה ואז נרגעים. והחזקה וקביעות. בקיצור- תודה. יש התקדמות!!!! ללא כדורים כלל הצלחנו כולנו. לא לבד!!!!! ישששששששש

הי מיכל, חשבתי להתייחס למשאלה אחת שהבעת כאן, נראה לי באופן חזק יותר אחרי שאמא איננה - "עכשיו אני". או "מגיע לי". הכוונה להגיע לעצמך. לעשות בעיקר דברים עבורך את ופחות להקדיש או להקריב את עצמך למען הסביבה. לעתים מעורבת בכך תחושת אשמה והעניין מורכב. במקרה האישי שלי - חלפו כבר שנתיים וחצי ממות אמא ורק עכשיו לקחתי הפסקה מסוימת, אבל איני מצליחה לנצל אותה לחופש / פעולות חדשות ממלאות או מדללות כאב. ההנחתה של שבעה באוקטובר והמלחמה פחות תרמו. ואיזון הוא דבר יחסי, בעיניי. תמיד ישנן תנודות, וכמו שחוזרת ואומרת - יש משמעות למנעד, לתדירות ולמשכים. וישנן נקודות פתיחה שונות באופן אינדיבידואלי לכל אדם. שמרי על עצמך, (בחרת לצטט ואני חוזרת) לילה טוב (עכשיו בוקר, אני יודעת) סוריקטה

כמה כייף וטוב לשמור על עצמינו. לחיות זה טוב. אבל באיזון גוף נפש. לומדת איך לאזן. מדהים בעיניי- לא גרנדיוזי. 😅🤣

שלום, בפגישה האחרונה העליתי בקשה להפחית את תדירות הפגישות מפעמיים בשבוע לפעם אחת. הסיבה היא כאמור השתיקה שמעכירה את האווירה וגורמת לחוסר נעימות בטיפול. המטפלת מדרבנת אותי לדבר בעוד שאני לא תמיד מסוגלת לשתף. ההחלטה הזו הגיעה אחרי מחשבות ולבטים רבים, אולי בכלל לסיים את הטיפול בנקודת זמן הנוכחית. מבחינתה, הדבר יכול לגרום לריחוק גדול יותר. מהצד שלי, אם אני כרגע בתקופה שבה אני פחות מסוגלת לדבר ואותה זה מוציא מדעתה, מה הטעם? אני לא חושבת שצריך לסיים כרגע, למרות המחשבות שהיו באוויר. אולי זה יהיה קיצוני מדי לחתוך. יחד עם זאת, כשהעליתי את העניין בפגישה באיזושהי נקודה היא פשוט שאלה אותי שאלה שגרמה לי לקום ולצאת. היא שאלה משום מקום האם קיבלתי מכות בתור ילדה. לא הבנתי מאיפה זה הגיע ואמרתי לה למה היא שואלת את זה ולמה שאענה לה על זה. אמרתי לה שעדיף שנסיים ושאני אלך. היא ענתה משהו כמו שאני חופשיה ללכת. פשוט יצאתי. אני לא יודעת איך אני אהיה מסוגלת להגיע לפגישה הבאה. אם בכלל שווה להתאמץ על מה שקורה. היא כל כך חסרת טאקט לפעמים וברור לי שהיא לא תיקח אחריות כמו על פליטות פה אחרות שהיו לה. למשל באחת הפגישות האחרונות זרקה לי רגע לפני הסיום משהו כמו 'לא שתקת מספיק היום?'

אני משוגעת, יש לי חתונה עוד מעט ואני מפחדת למה הוא אמר כן אחרי שאמרתי שיש לי PTSD? אוף! למה הוא רוצה בי? אני מפחדת לא להיות טובה בשבילו

עוד כשהייתי ילד עשיתי טקסים בשקט. סוגר את האור ופותח, סוגר את הדלת של המקרר, פותח סוגר ארונות מטבח וחוזר את הדרך שהלכתי כדי למנוע דברים רעים ועוד טקסים. בצבא זה פסק והתחלף או התחזק שהפחד נהיה ממחלות. בהתחלה פחד מסרטן (אבא שלי נפטר מסרטן שהייתי בן 3) היו לי התקפים קצרים שנפתרו אחרי שהרופאים שללו את הבעיה. עם הזמן כבר הרופאים לא הרגיעו אותי והתקפים נהיו קשים עד שעברתי משבר והבת זוג עזרה לי ובאמת היה לי שקט שנה בערך. לאחר מכן זה התחלף מפחד מאיידס וממש פחדתי לגעת בדברים ועשיתי אולי 80 בדיקות ומחשבות רעות, בכי וקשיים. עברתי גם את זה. עכשיו אני בתקופה הקשה בחיי. נהיה לי פחד חדש, פחד מכלבת. אני מאכיל חתולים ברחוב עם בת זוגתי, עזרנו למלא בעלי חיים ופשוט הייתי מאושר. לאחר שריטה אחת מחתול הלכתי לקבל חיסוני כלבת בלי שבת זוגתי תדע. מאז קראתי יותר מדי על המחלה ואני מפחד לגעת בחוץ בדברים, מפחד שבטעות הירקות נגועות והתחלתי לקבל חיסונים כל 3 חודשים ולהמציא סיפורים שננשכתי. עכשיו גם זה שאני מחוסן לא עוזר, גיליתי את הבעיה שלי לבת זוגתי שקיבלה אותי באהבה ומקשיבה עוזרת ומונעת ממני ללכת להתחסן ומונעת ממני לעשות טקסים. היא עוד עלתה עלי שעשיתי טקסים שסגרתי את הדלת 30 פעם לפני השינה ועוד טקסים שלא חשבתי שהיא תגלה. עכשיו אני מפחד לצאת החוצה שבטעות חתול לא ישרוט אותי או עטלף שלא יגע בי. הפחד משתלט עלי וכל מכה קטנה או כאב בגוף בבית או מחוץ לבית, אני משייך את זה לפגיעה מבעל חיים ואני לא מצליח לתפקד. הטקסים עכשיו קשים יותר, אני הולך וחוזר בציבור כדי לוודא ששום דבר לא שרט/נגע/נשך אותי, אני מדמיין שבקניון דברים נגעו בי, ואני כבר לא סומך על עצמי שבאמת שום דבר לא נגע בי וכנראה אני נראה משוגע ליד אנשים שלא מבינים למה אני הולך וחוזר 10 פעמים. הגעתי למצב שאני ברכב עם חלונות סגורים ואני בטוח שמשהו נגע בי ונכנס לאוטו ואולי לא שמתי לב. כשאני עם בת הזוג שלי היא מוודאת שאני לא חוזר ומסתכל אחורה ומבצע טקסים. זה קשה לי אבל זה עוזר לי בסוף. אבל הדיכאון והחרדה תוקפים אותי, כשאני לבד הטקסים קורים למרות שאני ממש מנסה להפעיל את ההגיון. אני יודע שאני צריך לדבר עם מישהו, אני מרגיש שאני עכשיו בנקודה הקשה בחיי. זה או לצאת מזה או להשתגע לגמרי. אני לא רוצה לאבד מה שהשגתי בחיי, עבודה טובה, בת זוג, קנינו בית, חברים טובים והכל. אני מפחד לחתוך סלט לבת זוג שלי שבטעות לא שטפתי טוב, אני מפחד להיות לבד עכשיו כי הבת זוג שלי זה כאילו ההגיון שלי, היא אומרת לי שהכל בסדר, שלא מסתכלים אחורה, ששום דבר לא נגע בי. אבל כשאני לבד אני מפחד לאבד את זה, זה הזוי, למצב הזה בחיים לא הגעתי. אני אוהב להתאמן, אני אוהב לאכול בריא, אני אוהב ללמוד דברים חדשים ועכשיו אני לא מצליח לתפקד. אני פשוט מפחד עכשיו כל כך מכלבת שאני לא מצליח לתפקד. אני לא רוצה להתחסן יותר סתם כי נגעתי בדברים או כי חשבתי שמשהו נגע בי או שרט אותי, אבל אני יודע שאם אני לא אטפל בעצמי אני אשתגע או יתחסן ויהרוס את הבריאות שלי. כרגע הבת זוג שלי מאיימת עלי שאם אשקר לה ואתחסן היא תפרד ממני, זה מקל עלי האמת, אני מרגיש שהייתי צריך שמישהו ידאג לי ויעצור אותי. השאלה האם הדמיונות שלי זה כבר שלב שנדפקתי לגמרי? אני יכול להגיע שאם אני לא מבצע טקסים זה בהתחלה מלחיץ מאוד אבל אחר כך משחרר מאוד. הבעיה שזה יושב עלי למחרת או לפני השינה ואני נכנס לדיכאון וחרדה. מה אתם חושבים שיש לי, מה אני צריך לעשות?

בכתיבה בפורום או בכלל כשצריך הכל מאוזן. אצלה יוצא עדיין מהיר ומבולגן כי אני מדברת מאוד מהר. אני עם קשב וריכוז עם מרכיב אימפולסיבי. לא מאובחנת ממש אלא נוירולוג של בני אבחן מיד באבחון של הבן ולכולם בבית זה ברור!. זה אומר חרדות לא לישון בלילה כי אני חייבת לישון..כמובן "הפיל שבחדר". אני משתפרת מאוד- לחצי דם תקינים היו גבוהים. ישנה 6 שעות לא ברצף כשתמיד יש רצף עם ירידה שתיים לשירותים וחזרה לישון. ישנתי בשבת צהרים. מדברת מהר אבל ברור. מבחינתה לא ברור מהיר מידי. כדורים וכו אין מצב!!!! אני ישנה עם כדור שינה אחד. מספיק טוב. פתאום האמון אודי והגבולות. יאללה "זאבים זאבים' כן היו הסתרות גם בטיפול פתחתי הכל עכשיו ועדיין אני יוצאת לא בסדר..או עם אבחנות..נמאס לי. היפומאניה יכולה לעבור לבד. בכיתי. השלמתי. אמא כבר יותר משנה חולה...נפרדנו. דייי..שחררו. נטפל באבא.

הי מיכל, ההודעות האחרונות שרשמת נשמעות לי פחות קוהרנטית מהרגיל, ועדיין היטבת לתאר, די בכדי שנבין. ונדמה לי שאודי רשם - זמן. יותר מכמה ימים. דואגים לך, סוריקטה

מבחוץ זה נראה חזק. מבפנים לא. יודעים מה? מרגישה שאיש לא מבמן למרות מליון הודעות ואנשים רוצים בחברתי ולחבק ואני הפוך..מתרחקת. למה????? אודי אני רוצה להתאבל ישנה בלילה וכבר לקחתי כדור שינה והרגעה טבעיים. אז ישנה כבר. אבל פיזית לא קל. אני ללא משקפיים שאבדתי כרגע. אבל מצליחה איכשהו לכתוב פה... ככה גם הגוף. פעם כואב ופעם כלום.. מתחיל להתעורר מההיפומאניה אבל אז אין לי מקום לבכות. כי כולם שכלתנים

תופסים אותי קשיים בדיבור אם אנשים כי אני לא יודעת מה יהיה אחרי כמו אם אני מחלקת ברחוב נרות שבת (חבדניקית) אז אני מחלקת והולכת פחות מבייש אבל אם זה באוטבוס אם אני יחלק אני עדיין יהיה ליד האישה אז מה אני יעשה ידבר איתה כי אם לא אז תהיה שתיקה ואני מתביישת משתיקה ואין לי על מה לדבר או שלא חייב כי אני נירתעת מלדבר או כמו להגיד שאלה בשיעור את הרב אני יתבייש כי אז חושבת שהוא יסמיק או אם אני אומרת משהו בסופר בעבודה למישהו אני לא רוצה שאחרים ישמעו מה העצה אודי