פסיכותרפיה פסיכואנליטית - מה הקטע??

אודי מה הקטע להכניס אנשים לתהליך שמשחזר להם את העבר הלא מודע במסגרת הקשר הטיפולי ואז הם נעשים מודעים לאחר שחווים את העבר בהווה באופן טראומטי ומבינים שזה לא הולם לכאן ועכשיו, אוקי...מה אז? מה המטפל מציע מנקודה זו והלאה? סתם מותירים באויר את הבן אדם אחרי שכל תפיסת חייו השתנתה לפתע לאחר רכישת המודעות? האם תפקידו של המטפל הפסיכואנליטי הסתיים בזה?

מכייון שמטופלת באנליזה זה בסדר לענות? ההבדל הוא לא בהבנה מימה, אלא בחוויה הפעם הזאת אני לא לבד! יש איתי מטפל שמכיל מקשיב ואוסף, אז ההתפרקות מקבלת מימד אחר ואז מהמקום הזה יש סיכוי לחוויה שלווה יותר אני למשל מרגישה שבכל מה שקשור לזוגיות וקשר זוגי אני בת 16, אולי 18... מהמקום הזה שאני מתנסה, ומביאה את החוויה ומעבדת אותה, מכאן אפשר לגדול.... צריך להתנסות ולחוות מכך צומחים... בהצלחה בטיפול החדש! אשמח לשמוע חוויות מהטיפול הגופני, זה מעניין אותי מאוד הילה

החוויה שלי הייתה ששחזרתי את טראומת הנטישה והייתי שם לגמרי לבד!!!!! רציתי שהיא תראה לי יחס בין הפגישות. פשוט שתענה לי. שתראה שהיא שם. היא לא ענתה וזה הרגיש כאילו רהטראומה מוחלטת. והיא ניסתה לנזוף בי לבוא לפגישות בחוסר סבלנות ואני הרגשתי נרדפת בידי אובייקט רע שרק מוכן לראות אותי ולהתייחס בכסף וסד של זמן וזה הרגיש כזאת דחייה נוראית בשבילי . הייתי באה לפגישות אם היא הייתה בין הפגישות עוזרת לי לחוש מוחזקת ומובנת לנוכח כל החוויות הקשור ופתאומיות שפקדו אותי. זה לא היה !!!! את הטראומה שחזרתי לבד!!!!!!!! אז גם להיות בטיפול. גם לשלם. גם לבזבז זמן. גם להפגע ולהזדעזע נרקיסיסטית וגם לשחזר את טראומת הנטישה המוקדמת ובסוף למצוא את עצמי חווה את זה לבד ללא מענה אנושי מכיל מחזיק אוסף עוטף.. ושום דבר כזה! פניתי לאלוהים בתחינה!! כי לא היה שם בן אנוש בדמות המטפלת. לא הייתה אנושיות. אז פניתי לאלוהים. גם הוא לא היה. כלום לא היה. הייתי שם לבד!!!!!!! זה רק מוכיח שהיה לי טיפול טראומטי . וזה מכעיס אותי. אבל לפחות השכל מבין מהו שחזור ויכול לקחת צעד אחורה להתבונן על הרגש ולא לחשוב שהעוצמה של זה אכן תואמת את מה שקורה בהווה במציאות... אבל בגלל היה צריך להיות מסלול אחר לטיפול הזה. זה מכעיס!!! גורם להרגשה שאין לי מזל בחיים!!!

זאת חוויה מאד מאד נעימה לי עד כה. היא ממש נוגעת בי ומתייחסת לגוף שלי ורואה אותי ומתייחסת. הרגשה אחרת מטיפול פסיכולוגי שההיא רק ישבה שם כמו איזה פלקט ומשקפת שיקוף פה שיקוף שם לגבי מה היא מרגישה בהרגשה שקיימת בחדר או אצלי... מה הטמטום הזה... אוף. שלא לדבר על ההערות המתנשאות שלה שהיו.. דווקא המטפלת בפזיכותרפיה הגופנית כן רואה בי את 'התינוקת' אבל מצליחה לגמרי לכבד את העצמי הבוגר שבי שמסוגל לרמה גבוהה של שיחה. אבל בגוף, בחושים היא אמרה שאני רק מגששת עכשיו כאילו בוקעת בצעדים קטנים מהביצה וזה נכון כי יש לי איזה בעיה בחיבור למגע ולספונטניות של הגוף.. ואנחנו לגמרי עובדות על זה עכשיו ואני אוהבת שהיא נותנת לי תרגילים הביתה. אני מקווה שבטווח הארוך זה יעזור לשינוי משמעותי אבל גם ככה לכשעצמו הפגישות נעימות וממלאות ולא כמו שהיה אצל הפסיכולוגית שהייתי יוצאת בהרגשה של ריקנות ובחילה.. כמו להיות עם מישהו שלא נוגע ולא מגיע אליך בכלל.. לא יודעת איך יצא לי ככה איתה. ואם עד כדי כך אין כימיה אז איך זה שאהבתי אותה ככ פעם?? חשבתי שאהבתי אותה :/ עכשיו היא פאסה... מקווה שהקטע הגופני יוביל למשהו טוב. התחלתי קצת לחוות את גבולות תנועת הגוף וכאלה חח. יש לי גם קטע שאני מפחדת להחזיק תינוקות על הידיים. אין לי בטחון. בכלל ילדים מפחידים אותי.. אממ. אני אדבר איתה על זה כבר. באמת יש הרגשה חמה ומכילה איתה. זה אחרת. יותר מדיטטיבי וממלא כזה. יוצאת עם הרגשה טובה ולא בחילה.