רק עכשיו מתחילה להתחבר מחדש

לעצמי המעניק שבי. פעם הייתי מחלקת הרבה מחמאות ופירגונים לאנשים אבל סתם באויר מתוך הרגל, בלי אפילו סבלנות אמיתית אליהם. בלי ככ לראות אותם . אני כל הזמן חוששת מה יחשבו אם ידעו עליי את העבר שלי וכל מיני תסביכים ו'הכרה' ושטויות. את מי זה מעניין בכלל. מה שחשוב זה איך אני בהווה ברגע זה ולא מה היה בעבר או איזה רבע שלד בארון כמו הבולימיה שלי. נכון אודי? אז אם אני אתנהג בצורה מסבירת פנים ואכפתית, תקשורתית ועניינית ויהיה נעים וכיף במחיצתי אז אף אחד לא יתחיל להתעכב לי מה היה בעבר ויחפש איך לשפוט אותי.. זה מפריע רק לי נכון? אנשים בכלל לא חושבים ככה. לא מתעכבים על זה. נכון? אני פשוט כל הזמן מוטרדת שישפטו אותי למה בגיל 34 אין לי עדיין זוגיות נורמלית או עבודה נורמלית (לא רוצה סתם עבודת זבל כשכירה , אלא משהו שיש בו גם הגשמה של ביטוי אישי ויכולת אישית -רק שזה מעורר בי באותה נשימה חרדת מימוש עצמי, חוסר בטחון. זה מעצבן ! אבל אני אתמודד כי את האלטרנטיבה אני לא רוצה!). אני רוצה ללמוד ליצור קשרים אודי ולא רק עם 'מתמודדים' אלא עם אנשים 'רגילים', כאלה שלא בהכרח עברו דרך מערכת בריאות הנפש בחייהם והם מתוסבכים. אני רוצה להיות מסוגלת להשתלב בקשרי ידידות עם אנשים בעלי בטחון בלי להרגיש חוסר בטחון לידם! מה היית מציע לי? בתור 'איש מקצוע' ו/או בתור סתם בן אדם! מה היית מציע לי לעשות כדי להצליח להשתלב ללא מורא בקבוצות של אנשים 'רגילים' שיש להם חברים ואנרגיות חיים גבוהות? שמתי לב שאנשים שסובלים מחרדות הם יותר מופנים ושקטים עם אנרגיות נמוכות נוטים לאינטלקטואליזציה בתקשורת שלהם, ויש אנשים ללא חרדות אלא שמחת חיים שהם יותר דינמיים עם אנרגיות טובות ופלפל והומור... זאת כמובן חלוקה גסה מאד ודיכוטומית אבל הבנת מה הכוונה אני מקווה. שנמאס לי להתחבר לאיפה ששוררת ה'מסכנות'. קל לי להזדהות עם אנשים שחשים מסכנות, אני מתחברת לחווית הקושי שלהם. אבל נמאס לי מזה! אני רוצה להצליח להשלב איפה שיש אנשים שחיים את החיים ולא רק מתבוננים בהם מהצד. אני רוצה לחיות את החיים גם. אז מה היית מציע לי??? איך לאור כל העבר שלי וחוסר ניסיון חיים יחסי בהתחשב בגילי (סביר להניח שלרוב האנשים 'הרגילים' בגילי היו הרבה יותר ניסיון בחוויות חיים ומערכות יחסים ממני)....איך אני משתלבת בלי להרגיש בושה/נחיתות/חוסר בטחון???? נמאס לי מזה אודי. בוא תעזור לי. תן עצה. משהו. הנה אמרתי מה שאני רוצה ושואפת אליו. להתחיל להרגיש כמו 'רגילה' בין 'רגילים' ולא חריגה רק כי יש לי רמות חרדה או קשיי תפקוד או משהו, לא רוצה להתעסק בזה בכלל. רוצה חברים רגילים. שכיף איתם. רוצה להנות מהחיים מה היית אומר?