נראות

כן שוב המקום הזה . מודה מעסיק אותי מאוד . מזהה את הסימנים האובססיבים הלא נכונים . חושבת שלא אכתוב שלא אכנס בכלל ..ואז ניכנסת ומגיבה לאחרים וזה אומר הייתי ,יודעת שרואים אותי ואז המחשבה שאם הייתי ואני כאן ולא כתבתי אז אתה אודי לא תראה (יודעת שאתה רואה אבל החוסר תגובה זה כאילו לא ראו אותי התעלמו ממני ).. זה מרגיש כמו טור שלם של ילדים (שאף אחד לא יעלב ככה אני ורק אני מרגישה כמו ילדה קטנה )שמחכים למילה לחיוך לליטוף על הראש . מנסה לכתוב את הדברים לא מפוצל וזה קשה כל כך ..הקולות שבפנים מבקשים כל כך שאני אכתוב כדי שאני אראה .ואני מבינה שזה אובססיבי וחייבת לשים גבול ופוחדת כל כך מהתגובה הבוכה הכואבת ...זה מזכיר לי ילד בן חמש ששוכב על הרצפה ובוכה ...ולא מסתכנת בהפעלת המערכת ובעצם הכתיבה הזו עכשיו אני יודעת שאני לא בסדר מולי . שאני מוכרחה ללמוד לשים גבולות לעצמי . סליחה אודי ...אולי אצליח בראשון להמנע. ביום שארפה מהצורך האובססיבי לניראות וישאר רק צורך נורמטיבי אני אדע שאני ממש ממש בדרך הנכונה . תודה שאתה כאן בדרך עוזר לי ללמוד ,להבין ,ליפול ולקום שבת שלום ומנוחה נעימה

גם אני כל הזמן סביב הנראות. ברור לי לחלוטין שלא רואים אותי. שלא.מגיבים לי כי משהו אצלי לא בסדר. תמיד מרגישה.כמו ילדה.קטנה שצריכה הכרה ותוקף במה שעושה או אומרת או מרגישה או חושבת ולא נוח לי עם זה... כתבתי לך כל הכבוד ובהצלחה ולא עלה אז אני בטוחה שלא ראו אותי. התחושה מוכרת לי גם מהילדות. זכורים לי גם הקריטריונים לנראות... קשה כל כך להיות עם זה. אביב אפשר לשאול אם יש לך ילדים? אם כן, את ודאי אמא טובה ורואה ומתקפת.