חשיבות הגבולות הברורים

אודי ענית לי שהגבולות חייבים להיות ברורים אחרת התהליך שאמור לפתח יכולת להתבונן על הרגש מבחוץ, (ביטוי להתפתחות ספרציה?) נכשל. למה הגבולות חשובים כ"כ? כדי שתוכל להיות בקרה? כאילו תהליך רגשי בתוך תנאי מעבדה שהיא הקליניקה? שאפשר יהיה לזהות את כל השינויים שקורים? איך העדר גבולות מפריע לזה? האם אי אפשר לייצר ספרציה בדרכים אחרות שהם לא בתוך הקליניקה? הגבולות של פסיכולוגים מאוד מקובעים כאלה. מפגש עם זמן מוגדר. תשלום. מטפל שלא משתף מעצמו הסובייקטיבי אלא יותר שם כדי לקלוט את ההשלכות של המטופל ולעבוד איתן... מוזר לי כל העניין הזה. אצלי בטיפול עם הפסיכולוגית הייתה כנראה חציית גבולות שלא זוהתה בזמן. היא נתנה לי להשאיל ממנה ספרים ואני רציתי להיות פסיכולוגית כמוה, זה טשטש ויצר ערבוביה בעייתית של הזדהויות. שהתגלגלתי לעוסית היא אמרה לי 'תזרקי כבר את כל הספרים האלה. יש חיים שלמים בחוץ'. היא זיהתה שהקריאה אצלי הפכה פעולה ששקעתי לתוכה כאילו על חשבון החיים, ניסיתי ללמוד על החיים ועל עצמי ו'להשתייך בכאילו' בחוויה הרגשית שלי, דרך קריאה במקום דרך יצירת קשרי אנוש ממשיים ומגע ישיר עם חוויות במציאות החיצונית. וגם עשיתי מן הילה נרקיסיסטית לכל 'המידע הנשגב' שכתוב כביכול בספרים. הפסיכולוגית לא הניאה אותי מזה. נראה לי זה היווה סוג של טשטוש בגבולות. מה דעתך? מה שתארתי יכול להחשב למצב של טשטוש גבולות בעייתי?