לפעמים

אני ככ רוצה התנצלות מהכלבה הקלינית הבכירה. אני רוצה התנצלות. אני רוצה שהיא תחזיר לי את מה שאנושי שהיא לקחה ממני. מצידי הייתי מופיעה לה הביתה דופקת בדלת ומנסה להסביר שאני כמו רוח רפאים עם נפש טרופה מאז כי היא פגעה בצלם האנוש שלי עם האטימות שלה ולא מספיק השקיעה בהכרה ותיקון. ושאני צריכה התנצלות אנושית ממנה. התנצלות עם כוונה והבנה שאנשים שיותר קשה להם לתפקד לא אמורים לבזות אותם בטיפול פסיכולוגי אלא לעזור. ושאם הגישה שהיא בחרה איתי לא נכונה. אם הערכת כוחות האגו הייתה שגויה. אם היא חשפה את נפשי לזעזוע.. הייתי רוצה התנצלות שתשיב את מה שאנושי שהיא גזלה ממני. אבל רוב הסיכויים שאם הייתי מופיעה בביתה לא הייתי מקבלת התנצלות שמשיבה את מה שאנושי על כנו, אלא הייתי מקבלת איום 'מימה מה פתאום את מופיעה אצלי. אני לא מטפלת שלך יותר. אקרא למשטרה אם לא תלכי'. זה הניחוש שלי כי שמעתי על סיפורים כאלה. במקום התנצלות ותיקון. במקום לרפא את מה שאנושי. במקום אהבה וסליחה והתנצלות אמיתית כי כפסיכולוגית היא פגעה בי עם היחס המתנשא שלה בזמן שתפקידה היה לעזור. לא לפגוע. לעזור. מחשבה ראשונה שהייתה לי על הבוקר. ובכלל אמורה להיות לי פגישה בקרוב עם המטפלת החדשה. פעם בשבועיים כי אין לי כסף ליותר. תמשיכו לצחוק עליי זונות. במקום לעזור. כולם נהנים מהמופע???? הנה אני בוכה. כולם נהנים?? תראו איזה יופי של פאתטיות. איזה תולעת רופסת מסריחה אני שלא מצליחה להתרומם אחת ולתמיד מהמקום הקורבני. ויש לי הרגשה שבעוד 2 דקות כל המצב רוח שלי ישתנה וישתפר. כאילו המח שלי עשוי ממצבי צבירה שונים של הרגשה שלא מצליחים להתחבר ולתקשר אחד עם השני. משהו באינטגרציה ככ דפוק. מימה של היום ומימה של הלילה.. מימה של הבכי המיוסר שמטפטף לי מהעיניים כל פעם שנזכרת בכאב ומימה של חיוכי חופש משועשעים אפילו בלי סיבה.. לא יודעת איך 'לאכול' את כל זה. הלכתי. אגב,אני כבר מרגישה יותר טוב עכשיו. כתיבה עוזרת? אולי אשליה שאני פחות לבד עם עצמי ברגעי מצב רוח הקשים.