אני מוסיפה, כדי שתבין..

אני לא מחפשת להיות בסימביוזה מוחלטת עם המטפל שלי...לא רוצה אותו תמיד. יש פגישה פעם בשבוע. יש הודעה פעם בשבוע. וזהו. אבל אני רוצה לבנות בסיס בטוח. שיכולה להאמין בו. שהוא תמיד שם. שהוא רואה אותי עם הצרכים ומי שאני. ולא יפגע. והמטפל שלי אומר שאי אפשר למלא את הבור הזה... אז מה הטעם בכלל??... רחל.

את הבור החסר מאמא לא נמלא ..זה בור והוא כואב . כשתגיעי לשלב שמשלים עם הבור הזה עם עצם קיומו עם הכאב שלו תלמדי לעקוף אותו ולא ליפול לתוכו. אישית למשל למדתי כשהתגובה שלי מוגזמתעל חוסר ניראות קטנה . נניח שאודי לא הבין אותי או דילג על הודעה (סתם דוגמא ) זה סימן שנפלתי לבור הזה. מה שכן אם הזמן לאט לאט לומדים ליצור מערכות בטוחות שנותנות כוח ותמיכה ופחות נופלים לתוך הבור. מכירה את זה : אוטוביוגרפיה בחמישה חלקים אני הולך ברחוב. במדרכה יש בור עמוק: אני נופל לתוכו. אני אבוד... אני חסר ישע. אין זו אשמתי. לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה. אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק: אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו. אני נופל לתוכו שוב. אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן. אבל אין זו אשמתי. ושוב לוקח לי נצח לצאת. אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק: אני רואה אותו. אני נופל לתוכו בכל זאת... כוחו של הרגל. עיני פקוחות: אני יודע היכן אני. זוהי אשמתי. אני יוצא מייד. אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק: אני עוקף אותו. אני הולך ברחוב אחר. פורשה נלסון "ספר החיים והמתים הטיבטי"