מה זה נקרא "מסוכן לעצמו"?

בס"ד דודתי בת 60+, נשואה בלי ילדים, אנורקסית מצעירותה. היא בתת משקל חמור ומסוכן ורק לפני שבוע הלכה למיון וכעת היא בבית חולים עם זונדה. מעולם לא היו לה ילדים, שנים שהיא לא עובדת, מאז ומעולם היתה בנתק עם המשפחה שלנו, לא באה אפילו ללוויות. כעת היא בבית חולים ולא מרשה אפילו שיבקרו אותה, רק בעלה שם. היא לא עושה כלום - פשוטו כמשמעו - 24/7 יושבת על הכורסה בחדר הטיפול הנמרץ ובוהה בחלון. לא עיתון, לא ספר, לא טלביזיה, לא מדברת כמעט. מצבה בבית לפני שהגיעה לבית החולים לא היה שונה כלל. לא ראתה טלביזיה כלל, לא קראה דבר, רק אולי שמעה טיפה רדיו, וגם את זה היא לא מוכנה עכשיו בבית החולים. בעלה היה חוזר מהעבודה ב- 14:00 ולוקח אותה לטיול בשכונה עד הערב, היו מדברים רק מעט, ואז היו חוזרים והיא הייתה הולכת לישון. כעת היא מבטיחה שכאשר תחזור הביתה היא תאכל. בעלה אומר שהיא אומרת את זה כבר 30 שנה. היא מסרבת בתוקף לפגוש פסיכולוג, ומסרבת לקבל כדורים פסיכיאטריים וגם כדורים נגד כאבים. לדעתי, אין שום סיבה הגיונית שתאכל. אינני רואה שום הבדל בין אורך חייה לבין מוות. גם אני במקומה לא הייתי אוכלת כדי לחיות, על אחת כמה וכמה אם זה היה דורש ממני מאמץ. אני המלצתי לבעלה לתת לה כדורים פסיכיאטריים כנגד רצונה. מבחינה פרקטית זו לא תהייה בעיה לעשות זאת אפילו ללא ידיעתה, בסך הכל צריך להכניס את זה לזונדה, היא אפילו לא מרימה את הראש לראות מה דוחפים לה שם. לדעתי אם יהיה לה שיפור במצב הרוח זה יגרום לה להיות יותר פתוחה לטיפול פסיכולוגי, יותר פתוחה לביקור של משפחה, ואפילו אולי יגרום לה למצוא תעסוקה ומשמעות בחיים. לדעתי זה הדבר היחיד שיגרום לה לאכול ולשמור על בריאותה. מצד שני, ייתכן שאני טועה. ייתכן שטוב לה כך. כלומר, ברור שלא טוב לה, אבל היא הרי חייה כך כבר שנים רבות ואולי התרגלה. ברור לי שהייתה רוצה להיות שמחה, אבל ייתכן שהיא באמת ובתמים מעדיפה את הכבוד, הפרטיות, הנוחות ושגרת היומיום המוכרת שלה, מאשר הסיכוי לשינוי. ועובדה היא שהיא ביקשה כעת להתאשפז כאשר ראתה שמצבה הגופני מתדרדר (לא כאבים, פשוט ראתה שאינה נותנת שתן). אפשר לומר שזו התקדמות מכיוון שבעבר סרבה לזונדה ואף עזבה את המוסד להפרעת אכילה ששהתה בו. אז לכאורה זה שהיא עכשיו אשפזה את עצמה, וגם מצהירה שהיא תאכל בבית, מביע רצון לחיות. אני גם מנסה לחשוב מה יכולה להיות הסיבה שלה לסרב לכדורים (היא לא אומרת). הרי לא ייתכן שהיא עושה זאת כדי לא להכניס כימיכלים לגוף או שהיא פוחדת ממה שזה יעשה למוח שלה, שהרי בריאותה בכל מקרה בקרשים ובאשר למוח - אינני יודעת למה הוא משמש אותה. אני במקומה הייתי לוקחת כל כדור רק כדי להרגיש טוב אפילו לכמה רגעים, אז אולי דווקא העובדה שהיא מסרבת מעידה שעוד אכפת לה מעצמה, שאכפת לה מההשלכות של הכדור יותר מאשר תחושה רגעית טובה. אפילו אם מדובר בדעה קדומה או סגורה, עדיין לפחות יש לה דעה תקיפה לגבי עצמה וייתכן שזה סימן דווקא לרצון לחיות. אז אולי מצבה דווקא לא מצדיק טיפול בכפייה. החשש שלי הוא שאדם עם שגרת יום כשלה, במוקדם או במאוחר ישים קץ לחייו. וייתכן שהעובדה שאינה אוכלת (אע"פ שאני מאמינה לה שזה לא קל לה) היא סוג של התאבדות. האם צריך (והאם ניתן) במקרה כזה לתת לה טיפול תרופתי בכפייה ו/או ללא ידיעתה?

בכדי לכפות אישפוז יש צורך בפסיכוזה