- הסימפטומים נעלמים--Welcome to paradise

רציתי לשתף את הסיפור שלי בהתמודדות עם המחלה...אני כבר יכול לתאר לעצמי כמה חולים ספקטיים שחושבים לעצמם-"כן בטח, הוא יצא מזה , הוא לא באמת סבל..." וכו. הסיפור שלי מתחיל בגיל 15, תקופה מאוד לחוצה שבה עברנו מבית לבית בגלל העסק של ההורים שלי, עברתי בין כמה בתי ספר, הייתי חייב לרכוש חברים חדשים בכל פעם, זאת בערך הפעם האחרונה שהייתי "עצמי" (כיום אני בן 27). בתור ילד מתגבר בשנות האלפיים אהבתי כמו כולם לשחק במחשב , בחופש עד השעות הקטנות כמובן..מידי פעם כדורסל וכדורגל בחוץ. ערב שישי אחד ישבתי ושיחקתי במשחק, לקראת 1 בלילה הלכתי להתפנות בשירותים--בום! התעלפתי. אין לי מושג מה היכה בי אבל אני זוכר שהתעוררתי אולי דקה אחרי ואולי שעה אחרי לא ידוע. עליתי במדרגות לחדר הוריי (גרנו בקוטג'), אמרתי להם שאני לא מרגיש טוב ובום-שוב פעם התעלפתי והפעם הספקתי לשבור את השיניים הקדמיות שלי, ולחתוך את השפה. מה שקרה החל מאליך בחיי הוא פחות או יותר אותו סיפור, ניסיון נואש להשתלב בחברה, פיתחתי ביישנות מטורפת שאגב לא חושב שהייתה לי, פחדתי לפתוח את הפה בגלל שלא רציתי שכולם יראו שאין לי שיניים קדמיות(גיל 15 זה טראומה ואני קולט זאת בדיאבד). גיל 18 הגיע והתגייסתי לצבא לגבעתי. תמיד חשבתי לעצמי "למה שאחרים יעשו את העבודה השחורה ואני לא?" מפה לשם מצאתי את עצמי בסיירת אך גם שם לא החזקתי מעמד יותר מדי זמן-הרבה מחשבות הרבה דיכאון, הרבה "לא אני". "התפשרתי" על גדוד סדיר רגיל שבו היו לי הרבה עליות וירידות , הרבה מאניה-דפרסיה אם תרצו... השתחררתי והתחלתי את הטיול של לדרא"מ...חצי שנה כולל ביקור משפחה. כל הזמן שהייתי שם-דיכאון קליני (בעיניי לא הייתי מודע לזה). אפילו שצללתי עם כל יצור מים אפשרי. שנה לאחר מכן התחלתי לימודים באוניברסיטה, הרבה לחץ הרבה דאגות ושוב "לא אני" הרבה דיכאון והכי חשוב חוסר מודעות... החשכה הכתה בי שוב לילה אחד לקראת תקופת המבחנים--בום! התקף פסיכוטי, אלוהים אמר לי להתחיל עם בחורה חמודה שחיבבתי בלימודים...וכמו חייל טוב הלכתי ועשיתי את זה. כמובן שהיא דחתה את ההצעה-"מי זה בכלל הוא בקושי דיבר איתי וכו" בבוקר שאחרי לא חשתי כלום - לא עצב לא שמחה פשוט זומבי מהלך. חששתי לחיי וחששתי שהסוף לא יהיה טוב. הרופא הביא לי קלונקס להרגעה, עזר בקצת אבל הפחד חזר , התחלתי טיפול פסיכאטרי לאחר אבחנה של הרופאה -GAD (הפרעת חרדה כללית). אמרתי לעצמי אין בעיה, חרדות? אני ארוץ קצת וזה יעבור...עברו ימים ולילות , כמה כשלונות בלימודים, המחשבות לא הפסיקו לרדוף אותי, החוסר שלמות, החוסר מיצוי עצמי, רדף אותי 24/7 , לילות לבנים, התחלתי לרקוד כמו אינדיאני בחדר ולעשות כל דבר אפשרי בשביל להספיק אבל זה לא הכי עזר... (חייב לציין שבן מן המשפחה אובחן כסובל סכיזו-אפקטיבי, ואחר אובחן כסובל מ"חרדות" כמוני) התחלתי להיות יותר מודע לעצמי, מה לעזעזל עשיתי כל השנים האלה? איפה השקעתי? שום דבר לא סיפק אותי, לא הלימודים לא העבודה ואפיל ולא בנות...בנות משכילות ומושכות מבית טוב שום דבר... התחלתי לשים לב לדברים שאני עושה ביום יום, לאחר שהטיפול הפסיכאטרי לא עזר (היה במשך 8 חודשים עם 2 כדורים שונים כולל כדור אנטי=פסיכוטי). התחלתי בכושר יומ-יומי, מדיטציה, ומשחקי מוח לעצמי, קלטתי טריגרים מסויימים, התחלתי לקחת אומגה 3 , ויטמין B3, חומצה פולית (לא בהמלצת רופא אגב) . אני חייב לציין שהרופא משפחה זילזל ואמר "אז מה, בן גוריון סבל מדיכאון קליני וניהל מדינה" , דבר שנורא עיצבן אותי, ידעתי שהמלחמה שלי היא אישית ללא עזרה מקצועית. לאחר חצי שנה של כושר גופני, לקיחת הויטמנים אני מרגיש כאילו היום זה היום הראשון מאז גיל 15 שאני זה אני האמיתי~ בלי פחדים, בלי גזענות,בלי חרדות,אושר אינסופי, אך הסימפטומים יורדים בהדרגה! יש מחשבות שווא אבל יורדות מיום ליום...ואין לי מושג מה מהדברים שעשיתי הכי עזר... רציתי לדעת אם יש פה מישהו שסבל ומה הוא עשה בין השאר כדאי שהפסיכוזה לא תחזור? האם יש נוטריינטים מסויימים שעוזרים למוח שהייתם ממליצים ? תודה רבה למי שלקח דקה מזמנו לקרוא את הכל...

שלום רב. אני לוקחת תרופות נגד סכיזופרניה, פעם ניסיתי להפסיק והפסיכוזה חזרה. לא לוקחת סיכון. שמחה בשבילך שהצלחת. בכל אופן, שווה לך לקרא את הספר "מוח מנצח" של ד"ר מארק היימן, הוצאת פוקוס. יש שם הדרכה בנושא זה. בהצלחה ורפואה שלמה!