פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום, בני התחיל השנה כיתה א' ונראה שהוא משתלב נהדר הן מבחינת הלימודים והן מבחינה חברתית, הוא חוזר נינוח ומבסוט מביה"ס ואף רכש לעצמו חברים חדשים די מהר. מהשבוע השני של שנת הלימודים ועד עכשיו בכל לילה שעה-שעתיים אחרי הרדמותו הוא מתעורר בבכי מאוד היסטרי, צועק דברים לא מובנים, קופץ במיטה ממקום למקום , לעיתים עובר לסלון/לחדר שלנו כמו סהרורי ורק לאחר מספר דקות נרגע וחוזר לישון ובבוקר לא זוכר כלום. קראתי על כך שתופעה זו נקראית ביעותי לילה. האם יש צורך לטפל בכך / האם יש משהו לעשות להבין מדוע זה קורה או מה בדיוק עובר עליו ? אודה על התייחסותך

שלום מירב, איני מומחית גדולה בענייני שינה, וכל ידיעותי בתחום זה נשענות על מה שלמדתי ממורי פרופ' אבי שדה, שעוסק וכותב הרבה מאד בתחום השינה. למיטב ידיעתי, אין כל צורך לטפל בתופעה זו, ואין לה השפעות על חיי העירות הנפשיים של הילד. ממליצה לך לחפש התייחסויות של אבי שדה לנושא זה, למשל כאן - http://www.tapuz.co.il/Forums2008/Articles/Article.aspx?ForumId=747&aId=41784 חלומות פז ליאת

אני אמא לבן בן 12.5. מקסים, חברותי וחכם. עלה השנה לכיתה ז' לבית ספר חדש בו לומדים חטיבה תחתונה עם תיכון. לראשונה יש לו חברה. מהלך חשוב כי סבל מחוסר ביטחון עצמי בשל מעט עודף משקל. סיפר לי כי נחשף בבית הספר לזוגות מתמזמזים ומתנשקים. הביע מבוכה והסתייגות מגילויים אלו בפומבי אך גם מתעסק בכך. כנראה גם לנוכח שאלות עצמו מול הקשר עם החברה שלו. עדיין לא באו בכל מגע. הוא ילד טוב, ערכי ורגיש. כיצד נכון לשוחח על מורכבות הנושא? מהם גבולות המיניות בגילים אלו? לדעתי: מגע יד קלה על הכתף, אולי נשיקה קלה וחיבוק קל. האם אני מדור פרה היסטורי? החשיפה שלהם למיניות מוחצנת בגיל כה מוקדם מחייבת אותם כבר לגבש עמדה...מצפה לתשובתך בתודה.

שלום רב, כמובן שאינך שייכת לדור פרה-היסטורי, והתהיות שלך טבעיות ונורמליות. אני מאמינה שאין בנושא זה כללי מותר ואסור, וההחלטה כיצד לנהוג מתקבלת בסופו של דבר על סמך מאפיינים אישיותיים והשפעות סביבתיות. ההשפעות הסביבתיות מתחלקות, גם הן, לכאלה שהילד סופג מערכי הבית והמשפחה, ולכאלה שהוא סופג מהמעגלים הקרובים והרחוקים מחוץ לבית (בני גילו, טלוויזיה, ערכי החברה והתרבות הישראלית, ועוד). נדמה לי שבנך אינו מצפה ממך לעזרה קונקרטית, ואינו מתכוון שתסבירי לו מה לעשות ברמה הטכנית, אלא שתקשיבי לו בפתיחות, תישארי זמינה ותומכת, ושתסייעי לו לגבש עמדה כללית בנוגע לעניינים שבינו לבינה. בעיני, אחד המסרים החשובים שכדאי להעביר למתבגר צעיר, זה לעשות מאמץ להישאר קשוב לעצמו, ל'אני מאמין' שלו, לתחושותיו, לעולם הערכים עליו התחנך וגדל, ולפעול מתוך שיקול דעת, התחשבות וכבוד לזולתו. יש לי הרגשה שנער שגדל באקלים כזה, מסתכן פחות בהתנהגויות בלתי ראויות. בשמחות ליאת

שלום רב..... התחלתי טיפול אצל פסיכולוג במרפאה ציבורית, לפני גיל 18, ההורים דחפו אותי לשם. אני נמצא אצלו קרוב ל-5 שנים פחות או יותר=בערך. אני חושב שהוא לא יודע את החוקים והאתיקה, ואני פוחד מזה, ולא מרגיש בטוח אצלו, או שהוא לא פועל לפיהם.שאלתי בפורמים, אבל אין תשובה חד משמעית, וכל מי שעונה לי אומר אחרת...חוץ מזה, קראתי והקדשתי המון זמן לקריאה ולקרוא את האתיקה, אבל אין תשובות לשאלותיי ובעיותיי, פניתי ללשכת הפסיכולוגים(משרד הבריאות) וועדת האתיקה, אך כבר המון זמן אין תשובה ממהם. אני כרגע בן 19,לפני צבא, עדיין מטופל אצלו.....עוד מעט מתגייס. הוא לא הביא לי טפסים(דפים=אישורים) ודפים לחתום לו....זאת רק בעיה אחת, אני אמור לחתום לו.... בנוסף העליתי בטיפול הרבה שאלות לגבי השלכות הטיפול..... לגבי הצבא, נהיגה, רישיון נהיגה, לימודים, עבודה וכול העתיד והקריירה..... הוא אמר לי שאם הצבא פונה אליו מיוזמתו, יש לו מחוייבות(חובה לתת דיווח) חוות דעת כזאת.... אני לא מהווה סכנה לאף אחד, לא חתמתי על כלום, זה בניגוד לרצוני. הוא חגג לי יום הולדת לא מזמן, בהפתעה, ובנוסף הביא לי מתנה. שאלתי היא, האם מותר לו להביא לי מתנה? מה התשובות לכול מה שכתבתי?ומה מבחינת אתיקה וחוק? תודה רבה וחג שמח לך.......

שלום מושיקו, אתה צודק, זה באמת לא פשוט. יש דברים שאין עליהם תשובה חד משמעית. אני חושבת שמה ש*כן* אפשר לשמוע כאן, זה שאתה חשוב למטפל שלך, שהוא זוכר אותך גם מעבר לפגישות ומשקיע בך. זה הדבר הכי חשוב בסופו של דבר, ונדמה לי שאתה בר-מזל. אין כל איסור אתי על קניית מתנה למטופל, ויש מטפלים שנוהגים בנושא זה עפ"י שיקול דעתם. לפעמים כן ולפעמים לא. אני חושבת שבמקום לחפש את הסדקים בהתנהגותו של הפסיכולוג, מוטב להשקיע את הזמן שנותר עד הגיוס בהחלטות *משותפות* על עתידך, ועל האופן בו מציגים אותך בפני רשויות הגיוס באופן שיפגע בך הכי פחות. בהצלחה ליאת

שלום אני אמא לילד בן שלוש שנכנס בפעם הראשונה לגן עייריה הילד מאז שנכנס השתנה לגמרי חזר לעשות את צרכיו בחיתול לא רוצה להתקלח לצחצח את שיניו לא רוצה שאחד מההורים יעזוב אותו וילך לעבודה לא רוצה ללכת לגינה שלא נדבר אל הגן מכל דבר בוכה התחיל לנשוך את אחותו להרביץ לי דברים שלא היה עושה מעולם מה עושים ואיך עוזרים לילד בבעיה שכזאת תודה מראש

שלום רב, כמו שכתבת בכותרת שלך, הילד נמצא כרגע בתקופת הסתגלות, ולכן אפשר להניח שחלק מהנסיגה במצבו קשור לזה. ובכל זאת, עם כל ההבנה למעמסה הרגשית שמכבידה עליו כרגע, לא נוכל להרשות לילדים לנשוך, להרביץ או לפגוע בדרך כלשהי בגופו או ברכושו של אדם אחר. כדאי לזכור, שדווקא בימי משבר, ילדים זקוקים לתחושת ההגנה והביטחון שמעניקה השגרה המוכרת, ולכן גבולות המותר והאסור חייבים להישמר תמיד, ואפילו יותר בימים אלה. לכן, אני מציעה להיות יותר קשובים, זמינים ותומכים, להביע הרבה אמפתיה והבנה כלפי הקשיים שלו ("אני יודעת כמה קשה לך להיפרד בבוקר וללכת לגן החדש. זה באמת לא פשוט, וכל הכבוד לך!"); ויחד עם זה, להישאר תקיפים מאד וענייניים כשמדובר בהתנהגות תוקפנית ואלימה או מרדנית מדי ("אנחנו לא מרשים לנשוך בשום אופן, ואם זה יימשך נצטרך להרחיק אותך מכאן"; "עכשיו אנחנו הולכים להתקלח ולצחצח שיניים, ואתה יכול לבחור אם אתה רוצה לעשות את זה בנעימים, או בבכי. אבל להתקלח צריכים..."). אני רוצה לקוות שגישה סבלנית ורגישה, יחד עם הזמן, יעשו את שלהם, גם בנושא הגמילה. עוד קצת סבלנות. בברכה ליאת

מאחלת לכל קוראי הפורום חג סוכות שמח, ירוק, משפחתי ונעים. "ושמחת בחגך, והיית אך שמח!" ליאת

כשיש את קיסריה כולנו שמחים! יאללה תנו הופעה טובה!

ילד בוגר,רגיש מאוד,לחוץ מאוד...אני עובדת עם ילדים בעצמי...ובכלים שיש לי בעדינות...עובדת איתו..מרגיעה אותו..מנהלת איתו שיחות מאפשרות..הוא בוגר ומבין..בהייבט החברתי תמיד היה לו קצת יותר קשה..מעדיף חבר אחד מכמה ביחד ..שאז מרגיש יותר מתוח ועצבני... בימים האחרונים החל למצמץ מאוד..והוא גם אסמתי..כך שקיבל התקף שיעול מלווה במשאפים. והתחיל לומר שקשה לו לפעמים לנשום (כנראה מלחץ). היום צירנו ביחד..היה טלפון והוא רצה שאסיים..לאחר זמן מה התעצבן סגר הכל ואמר כל החיים שלי קשים ככה. כרגע בא ואמר..מה שמעצבן אותי זה מה שאני לא יודע שמעצבן אותי.(משועמם.) לא יודעת באם זו בעיה או לא..אבל אני מוטרדת...ומרגישה שאין לי כלים להתמודד עם הנושא

שלום רב, התיאור שלך מעורפל וחלקי מכדי שאוכל להעריך אם מדובר בבעיה ממשית או לא. אם אינך שקטה, תוכלי לפנות להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. אפשר גם להקדים ולהיעזר ביועצת ביה"ס, שתוכל לבחון את תפקודו בביה"ס, ולהעריך את דרגת המצוקה שלו. הדברים שלך מעלים רמזים למצוקה, ולכן שווה להשאיר אצבע על הדופק, ולא להתעלם. בברכה ליאת

שלום שמי ימית ואני אמא לשני בנים: הבכור בן 7 והקטן בן 3. בחופש הגדול בני הבכור הירבה בצפייה מול הטלוויזיה, דבר שגרם לו להתמכרות. הצפייה הממושכת בטלוויזיה גרמה לו לא לרצות לללכת למקומות שלפני כן מאוד עניינו אותו, כמו: ללכת לחברים, לים, לבריכה, לחוגים וכו. היום עם חזרתו לסולם הלימודים המצב החמיר: הוא לא רוצה ללכת לביה"ס בטענה שביה"ס משעמם, לא מוכן להכין שיעורים שמא יפסיד תוכנית בטלוויזיה, כשאני מכבה את הטלוויזיה הוא מתפרץ בזעם, משליך חפצים, משתולל, צועק ולא מוכן לעשות כלום!!! עד שאני לא אדליק בחזרה את הטלוויזיה. אני נואשת, בכל פעם שאני מגבילה לו את הצפייה בטלוויזיה ההתנהגות שלו הופכת לבלתי נסבלת. אנא עזרו לי למצוא פתרון. חשוב לי לציין שיש לו טלוויזיה בחדר, אך בחדר הוא בכלל לא צופה, כל התוכניות המוקלטות (ביס מקס), בסלון, ובלילה אני שמה לו טלוויזיה בחדר עם תוכניות של פעוטות וכך הוא נרדם מהר. אשמח לתשובה מהירה. ימית.

שלום ימית, הדעות ביחס לטלוויזיה והשפעותיה על ילדים חלוקות, אך נדמה שכולם מסכימים שגם תכניות איכות יש לצרוך בתבונה ובמידה. אני מציעה לנהוג בנושא זה כמו בנושא המזון שאת מגישה לבנך: אין לי ספק שלא היית מאפשרת לבנך להכריז על תפריט המורכב מממתקים בלבד, רק כי ככה בא לו. את זו שמכתיבה את הכללים בבית, ועל הילדים לכבד אותם ולנהוג לפיהם גם אם אינם מוצאים חן בעיניהם. כאשר הוא מגיב בהתפרצות אלימה, יש לטפל בה כמו בכל התפרצות אחרת, כלומר - התעלמות או הרחקה - זאת כדי לא ללמדו שכך יוכל להשיג דברים או להשליט את רצונו. שולחת לך כוחות ועידוד, וברכת גמילה קלה ומהירה ליאת

ליאת שלום תודה על התשובה המהירה והעידוד. אני חייבת ליישם את הצעתך: פשוט להכתיב את החוקים והכללים בבית ולעמוד בהם. חג שמח וברכת שנה טובה.

שלום רב, רציתי לדעת ולשאול..... האם למטפל(פסיכולוג), מותר לתת מתנה למטופל?בפרידה?יום הולדת?חג?ומה אומרת האתיקה?

שלום דני, חוקי האתיקה אינם דנים ישירות בנושא מתנות בטיפול, אך מדגישים כי "פסיכולוגים לא ינצלו התקשרות מקצועית לשם קבלת טובות הנאה פרט לשכר הכספי המגיע להם". מבחינה זו, אין בטיפול מקום למתנות, עבור המטפל והמטופל כאחד. באותו קוד כתוב גם כי "פסיכולוגים יכבדו בני אדם באשר הם, ויהיו מודעים להבדלים אישיים ותרבותיים-חברתיים בין בני אדם. בעבודתם עם לקוחות מרקעים שונים יתאימו ככל האפשר את שיטות עבודתם לאפיונים ולצרכים המיוחדים של כל מטופל ושל כל מי שמבקש התערבות פסיכולוגית." בסעיף זה, משאיר הקוד האתי שיקול דעת למטפל, שיכול לפעמים לאפשר מחוות אנושיות מן הסוג שאתה מתאר, ובלבד שהמטפל עושה זאת מתוך שיקול דעת ומודעות להשלכות שיהיו לקבלת המתנה, נתינתה, או גם לסירוב לקבל/לתת אותה. מניסיוני, הרוב הגדול של המטופלים מסתדרים מצויין בלי מתנות (בכל כיוון), וטוב שכך. בברכה ליאת

שלום הבן שלי בן 6 וחצי השבוע בעלי הוריד לו סרטים של קופיקו ובטעות אחד מהם היה פורנו כשבני חזר מבית הספר הוא הלך למחשב לראות קופיקו וזה נפתח לו הוא ישב 40 דקות וראה סרט כחול מבלי שידענו עד אשר קרא לי ואמר לי אמא את חייבת לראות איך הוא מלקק לה את החזה עד שיוצא לבן ואיך היא יורדת לו ל...... עד שיוצא לבן אז ראיתי זאת ונדהמתי שהוא ישה 40 שקות ובה צפה אמרתי לו שזה מגעיל וזה רק למבוגרים שאנשים חצופים ששמים את זה בקופיקו ואז מחקתי את זה ויום אחרי שהוא חזר מבית הספר הוא שוב אמר אמא לא הפסקתי לחשוב על זה בבית הספר אז אמרתי לו שלא יגיד לאף אחד שהוא ראה שזה רק לגדולים אז הוא אמר לי למה אבא הוריד את זה ועניתי לו שזה בטעות שהוא חשב שזה קופיקו. מה לעשות איך להגיב ? שלא יגיד למישהי מהגן או לאחותו בואי ושינסה אני מתוסכלת נורא

שלום רב, תעשייה שלמה של סרטי פורנו מנצלת שמות של סרטים תמימים, וזה (אולי) "עונשם" של מורידי הסרטים למיניהם... :-)) אני מכירה את התופעה, ונתקלתי בה בעצמי בעבר. כדי למנוע מעצמך את המבוכה, את יכולה לספר למורה או לחברותייך מה באמת קרה (הם יבינו ואולי גם יחייכו). כל לפחות תשלטי על המידע שיגיע אליהם. מעבר לכך, הייתי מציעה לדבר פחות במונחים של 'מגעיל', ובמקום זאת להדגיש עד כמה את מצטערת שנחשף בטעות לתוכן בלתי ראוי שאינו מיועד לילדים, ועלול להכיל תוכן אלים או לא נעים לצפייה עבור ילדים. כמובן שחשיפה כזו אינה הופכת אותו לעבריין מין פוטנציאלי, ואולי שווה לנצל את ההזדמנות כדי להדגיש כי גופנו (וגופם של אחרים) הוא חלק ממרחב פרטי שאין לגעת או לחשוף בפני אחרים. לא נעים... בשמחות ליאת

דניאל בן שנה ו- 11ח'. מזה כחודש טכס השינה הפך למורכב יותר כאשר לאחר קריאת סיפור ולפני ההשכבה לישון החל לבקש לעשות קקי בשירותים. עם הזמן אכן התחיל לעשות אך לאחר מכן הוא לא מסכים ללכת לישון בטענה שיש "עוד קקי". אנחנו הולכים הלוך ושוב למיטה ולשירותים ועיתים זה עשוי להמשך שעה וחצי ואף שעתיים. מיותר לציין שזה מתיש אותנו וגוזל לנו זמן יקר של תפקוד. שיטת ההתמודדות שלנו היא בעיקר הסחה מעניין הקקי- בייחוד כשברור שאין עוד. אין לנו עוד כלים להתמודד איתם- עייפנו נודה לעזרתכן

כשמבקש קקי ללכת פעם אחת, פעמיים לכל היותר ואח"כ להגיד: יש לך קקי? טוב, נעשה מחר בבוקר. עכשיו הולכים לישון לילה טוב. וזהו! לא לדבר על זה יותר רק לילה טוב ןזהו. הרי כבר ראיתם שאין באמת קקי וניסיתם אז זהו. מחר. ככה כמה לילות. לא להתייאש זה יעבוד בסוף... העיקביות והסבלנות תשתלם. בהצלחה

שלום נטע, אפשר בהחלט לאמץ את הצעתה של חן, ואפשר גם לאפשר לילד לקום וללכת לשירותים בעצמו. אם הוא עדיין עם חיתול, הורידו לו את החיתול, השאירו אותו עם תחתונים עד שיירדם. כרגע, הוא רואה שבאמצעות הקקי הוא זוכה בהמשך בילוי משותף איתכם. אם תימ?נעו מהפעילות הזו, ותתנו לו להמשיך בה לבדו, יש סיכוי טוב שהמוטיבציה לכך תרד. בהצלחה ליאת

נזכרתי בעוד משהו פעוט- אני מאחרת כמובן לעבודה בגלל ענייני הלבוש, והיא החלה גם לפחד מחלומות, "אמא עשיתי בלילה חלום וקראתי לך (היא אכן קראה לי והרגעתי אותה), אני לא רוצה שחלומות יבואו אליי יותר"- אמרתי לה שיש חלומות יפים ואני מקווה שיהיו לה חלומות יפים אבל בלילה אם משהו יקרה אני אקח אליי את כל החלומות הלא טובים ואוציא אותם החוצה מהחדר" וכך עשיתי בלילה האחרון כשפחדה,והיא שבה לישון מייד אולי זה גם קשור? אני ממש מאריכה אני יודעת, אבל נראה לי חשוב לתת מה שיותר מהתמונה, זהו סייתי, תודה!

אז ככה, כיוון שאני חוויתי אותו הדבר בדיוק אמליץ לך לעשות כמוני: אחר צהריים אחד נינוח באוירה נעימה אמרתי לבני: אתה כבר גדול בן 4 גן של בוגרים אני גאה בך וסומכת עלייך. אני רוצה שהבקרים שלנו יהיו יותר נעימים ומתאימים לילדים בוגרים אתה מסכים איתי שככה לא נעים לצאת לגן?. כמובן שהסכים ורצה לשנות שיהיה "בוקר של כייף" ואז החלטנו יחד להכין טבלה שתעזור לנו להתארגן. ביחד חשבנו מה צריך לעשות בבוקר והוא החליט מה לעשות קודם ואיך (מתי לצחצח שיניים מתי לשתות חלב ואיפה נניח את הבגדים שבחרנו ומתי לבחור וכו'..) רשמנו בבריסטול גדול והוא הוסיף ציורים כדי שיוכל להבין מה כתוב. אמרנו שזה ההסכם שלנו לבוקר של כייף. תלינו את הבריסטול על הקיר ועשינו מזה רעש גדול הראינו לסבא וסבתא לחברים השווצנו וכו'... וזה הצליח נתתי לא תחושה של שליטה (כי הוא החליט) כל הזמן כל בוקר הזכרתי לו שהוא החליט וזו היתה החלטה מעולה של גדולים וכו'.. ואם צריך עוד דחיפה קטנה אפשר להגיד: בוא ניראה אם הבוקר יצליח לנו בכייף כשתחזור מהגן אתן לך הפתעה (משהו מהחנות של הכל בשקל...) וכמובן לעודד והרבה חיזוקים טובים אם הצליח. ובקשר לחלומות הרעים אני תמיד אומרת לבני: תחשוב כשאתה במיטה מנסה להירדם על משהו טוב שקרה לך היום ותחלום עליו בלילה. גם עזר.... מקווה שעזרתי בהצלחה.

שוב שלום גלית, אני חושבת שהרעיונות של חן מצויינים, וכל משפחה צריכה לנסות ולהפעיל יצירתיות כדי לצלוח ימים/שעות/לילות של משבר. אפשר ליצור "לוכד חלומות" או לקנות את הערכה החביבה הנמכרת בחנויות. בעניין הבגדים בבוקר, אני מציעה לסגת לחלוטין ממאבק בנושא, ולאפשר לה, מראש, ללבוש מה שהיא רוצה, ובלבד שתעמוד בזמנים ולא תתעכב יתר על המידה. בהצלחה ליאת

היי ליאת, שוב אני גלית. בתי הגדולה כבר בת 4 ונכנסה לאחרונה לגן עיריה. אחותה התינוקת כבר בת שנה, ונמצאת בגן הפרטי הקודם,בו שהו יחד עד לאחרונה. לאחר כשבוע מכניסתה לגן החדש, ראינו אני ובעלי נסיגה בהתנהגויותיה. הדבר בא לביטוי במצבים בהם שבה להרביץ,מתעקשת על כל פרט קטן ( נפל המוצץ- "תביאי אותו את", שתתה חלב בבוקר- "שימי אותו את על השולחן, בהרבה ימים אני כבר שמתי..), וגולת הכותרת- ההתלבשות וההתארגנות בבוקר. רבות כתבו וגם אמרו לי "תני לה לבחור מביםן אפשרויות בערב" וכו וכו. בערב אני מבקשת שתבחר, והיא אכן בוחרת שמלה שהיא אוהבת. אולם, בבוקר, בימים האחרונים, תמיד יבוא שלב בו היא אומרת "אבל זה לא נוח לי, אני רוצה משהו אחר"... אני כבר מזהה את רצונה לבחור מחדש, להשיב שליטה מחדש, לשגע אותי , לא יודעת.... בכל אופן, ניסיתי לתת לה לקחת עוד אפשרות לבוש, וזה לא עזר לקצר את העניין,ניסיתי לומר לה "זה מה שבחרת, ואם את רוצה משהו, תסתדרי, רק תדעי שעוד מעט הולכים לגן"- במטרה "להוציא את העוקץ" מאפשרות של מאבק שליטה, ולתת לה אחריות. אני מוכחרה לומר שזה לא מי יודע מה, והייאוש, והמחשבות אם אני אמא נורמלית, משגעות אותי. כבר יומיים, שהיא הולכת לגן בבכי וצעקות.לפני כמה ימים אמרה לי: אני לא אוהבת ללכת לגן" שאללתי מה קורה ואם קשה שם משהו והיא אמרה "הגננת עושה לנו דברים קשים"- אני ידועת למה הכוונה-המשמעת בגן הנוכחי, הסדר והגבולות ,וגם הפעילות האינטנסיבית- הרבה יותר אינטנסיביים שם. אז ברור לי שמשהו אצלה אולי אפילו ב"הלם" מאובדן השליטה שם, אך אני לא יודעת מה עוד לעשות? אני מנסה לדבר איתה ולברר מה עוד קשה, ואז לא בא לה כבר לדבר ואני לא אכריח אותה כמובן, אני מנסה גם בבוקר, אחרי שאני אומרת שזה מה שנבחר מבחינת ביגוד, פשוט להמשיך בענייני ולא לענות להצקות, הידבקות לבגדים שלי, נדנודים וכדומה. יש פעמים בבית, אחר הצהריים, שזה ממש עוזר לה להרגע לבדה, ואז היא באה אליי מחוייכת כולה ורגועה ואני אומרת לה כמה נעים לראות שהצליחה לבדה, מחבקת וכו', אבל בבקרים,לפני הגן ואחריו,זה סיוט- אין לי דרך אחרת לתאר את התקופה. לפני שאסיים,אומר מראש, שאני מתאמצת שהמון חיזוקים חיוביים יינתנו לה, אוהבת אותה בכל מאודי, ומראה לה זאת, יושבת איתה לצבוע או לצייר, סתם מערסלת אותה, כמידת האפשר, לכן לא יודעת אם יש פה קטע של תשומת לב חיובית במקום שלילית וכו. מה לעשותת?? לפעמים אני חשה ממש רעה כשהיא הולכת סוערת וצורחת לגן ואני אפילו מכניסה אותה עם כוח פיזי באוטו. חברה אמרה לי , ויש לה בת מתבגרת, "את סתם לחוצה, תרגעי, זה יהיה יותר גרוע"...

שלום גלית, נראה שמה שאתן עוברות הוא שילוב של תקופת הסתגלות לגן חדש (אנא קראי את שפע ההודעות מן הזמן האחרון, ותראי שהמצב דומה בהרבה מאד בתים) יחד עם מאבקי-כוח ושליטה שמלווים אתכן כבר זמן מה. איני מסכימה עם חברתך, ולא חושבת שהיחסים בין אמא לבת חייבים להתדרדר בהתמדה (הגם שאינם פשוטים אף פעם). ילדתך רק בת ארבע, ואפשר ללמוד לשמור על מעמדך כדמות סמכות בבית גם מבלי לקלקל את היחסים. לתחושתי, את יודעת מה נכון לעשות, אך מתקשה להתמיד בכך, ונכנעת לפרובוקציות. זכרי שעבודת חינוך היא עניין מתמשך, לעיתים מעייף, אך בסופו של דבר מתגמל מאד. אם את חוששת שאין התקדמות, פני להדרכת הורים למס' פגישות, והשיבי את ההרמוניה המשפחתית על כנה. בהצלחה, ומועדים לשמחה ליאת

שלום! רק היום יצא לי לקרוא את שכתבתן(בקשר לביתי בת ה-13 שעם שתי חברות טובות בלבד)מאד עודד אותי מה שנועם כתבה וכנראה שבאמת לי מציק שביתי אינה יוצרת עוד חברויות,(בעיקר כשאני רואה שאחותה מלאה בחברים)אבל האמת היא שכנראה זה מתוך בחירה כמו שנועם כתבה, כ הבנתי שהיא מאד אהובה בכיתה,והיא גם לא מרגישה בודדה(כמו שאני חושבת)אז אולי באמת אני רק מציקה מתוך דאגה ולכן אחליט לרדת מכל הענין ולתת לה קרדיט יותר על מה שיש לה נכון להיום,אך מה שעוד מטריד אותי שבעלי חושב כמוני אז שננו טועים?

שלום מירב, יופי שחזרת להגיב. נעים שיש הידברות, ולא רק שאלה-תשובה. הגיוני שגם את וגם בעלך רואים את הדברים באופן דומה. אחרי הכל, שניכם אוהבים את ילדתכם ורוצים בשבילה רק טוב. אלא שלפעמים, דברים שרואים מכאן לא רואים משם, ומה שנראה מהבית כמו בדידות או מסכנות, אינו נחווה ונראה כך מזווית ראייה אחרת. כמו שכתבתי לך שם, יכול להיות שלא יזיק לה עידוד, השאלה היא איך לעשות זאת מבלי לפגוע או לנדנד. אני מציעה לרדת מזה קצת, ולהתמקד בחיזוק התפיסות שלה ביחס לעצמה וביצירת תנאים 'מזמינים' לאירוח, ליציאה ולמעורבות חברתית. בהצלחה ליאת

שלום, הנני אם חד הורית לילד בן ילד. ילד חכם, מאוד רגיש ומאוד תלותי בי (לא הולך לחברים או לסבא וסבתא בלעדי). מאוד מאוד קשור אלי. הוא ילד מאוד עקשן ומאוד אוהב להתוכח ולנהל דו שיח מדוע אני לא מרשה דבר מסויים. אני מרגישה שהוא די מנסה לשלוט בבית ויש לו משפט קבוע בפה: "אני מחליט על עצמי". כמה שזה נשמע מצחיק לשמוע משפט כזה מפה של ילד בן 5. ככה גם קשה להציב לו גבולות. מה שמפריע לי זה שאם אני לא מרשה לו דבר מה והוא מאוד כועס הוא יכול לבוא ולתת לי בעיטה או להרביץ. באותו רגע אני מאוד כועסת עליו ושולחת אותו לחדר להרגע ולחשוב על הדבר הלא יפה שהוא עשה. אחרי כמה דקות שהוא רואה שאני כועסת עליו הוא ניגש אלי בקול מתבכיין ומבקש סליחה. וכך חוזר על עצמו כל פעם שמשהו לא מוצא חן בעיניו. כמה שאני מנסה להסביר לו שאסור להרביץ לאף אחד. גם כשילד מרביץ לו בגן אני אומרת לו לגשת לגננת ולא להחזיר. די מפליא אותי שהוא מרשה לעצמו להתנהג אלי כך. היתי מעוניינת לשמוע את חוות דעתך המקצועית בנושא וכיצד אוכל לשנות את המצב. בברכה דניאלה

שלום דניאלה, ילדים (וגם מבוגרים) מרשים לעצמם להתנהג בזלזול ותוקפנות כלפי אדם אחר כשהם חשים שזה אפשרי, וכאשר אין מעליהם סכנה ממשית להינזק כתוצאה ממעשיהם. כאשר אנחנו לוקחים על עצמנו לגדל ולחנך ילדים, אנו לוקחים על עצמנו את תפקיד המבוגר האחראי, שיכתיב את כללי המותר והאסור. אם הילד שלך חושב, אומר או מרגיש ש"הוא מחליט על עצמו" הרי זה כאילו נחסכה ממנו ההזדמנות לחסות בצילו של הורה שומר ומגונן, שמחליט עבורו (לא כדי להשפילו, אלא בגלל העובדה הפשוטה שילדים בגילו לא יכולים ולא צריכים להחליט על על עצמם). מחשבה מוטעית ומפחידה זו ("אני המחליט והקובע בבית") רק מתחזקת אם את מרשה לו, בנוסף, גם להכות אותך. להרים יד או רגל על הורה זה לא "דבר לא יפה שהוא עושה", אלא מעשה חמור ואסור בשום תנאי, ואין להרשותו בכל מקרה. לכן, כאשר את כועסת עליו ומיד מתרצה מול בקשת הסליחה, את מלמדת אותו שאפשר להרביץ לך ולצאת מזה בקלות רבה ללא כל מחיר. כדי שזה ייפסק, עליו ללמוד שאם הוא אלים ותוקפני כלפייך, הוא מפסיד אותך, וייאבד (לפחות לאותו יום או לאותו ערב) את כל הצ'ופרים שאת מעניקה. מול בקשת הסליחה תוכלי להגיב ולומר "אני סולחת, אבל אני עדיין פגועה וכעוסה, וייקח לי קצת זמן להירגע. הערב נוותר על סיפור/סרט/הליכה לגינה, וננסה שוב מחר". כמובן שאין לפצותו או לפנקו למחרת, כדי שיידע שלא כדאי לו לחזור על התנהגות כה פסולה. אני ממליצה לך מאד להיעזר בהדרכת הורים, כדי לחזק את סמכותך ואת יכולתך להציב גבולות ביעילות. בהצלחה ליאת

בני בן 8 מאז היותו תינוק פחד מלא מעט דברים גם כיום הוא עדין סובל מפחדים, מפחד לעלות על מגלשות גבוהות, לרכב על אופניים, דברים מהירים וכו'... לא אוהב לשחק כדורגל חולה על מחשבים וטלויזיה. יש לו בעיות של רגישות יתר ומכל דבר קטן הוא מתחיל לבכות. לא מסוגל להתמודד עם דברים. בזמן האחרון חבריו מתנכלים לו. עשו עליו חרם קבוצתי ועתה הוא לבד. יש לו בעיות של ילדותיות יתר, זאת אני רואה כשהו משחק עם בני הקטן. כל דבר נהפך להיות שלו, אינו מוותר ואינו מרפה בסופו של דבר בני הקטן ממנו במספר שנים מוותר ונותן לו את מה שהוא חפץ. עם בני גילו אני מאמינה שזה הרבה יותר גרוע מאחר ואין הם מוותרים והם רואים זאת בעין לא יפה. מה שקורה לו להתבודד. אודה על תשובתכם כדי שאוכל לדעת איך לטפל בבעיה זו. תודה בברכת חג שמח.

שלום אתי, יש הבדל גדול בין רגישות יתר וחרדתיות, לבין ילדותיות וקושי לוותר. אפשר להניח בזהירות, שבצל הרגישות והחרדתיות שהוא גילה בהיותו צעיר יותר, התבסס אצלכם דפוס של וותרנות כלפיו, שגרם לו לחשוב שהעולם תמיד יתאים את עצמו אליו. כמובן שלא מדובר בילד רע או בלתי חברותי, אלא בילד שאינו מסוגל להתמודד עם תסכול, לדחות סיפוק או לוותר. כרגע, אני חושבת שצריך לעזור לו בשני מישורים. ראשית, יש להפסיק *מיד* את החרם בעזרת צוות ביה"ס, שכן השפעותיו של חרם כזה יכולות להיות משמעותיות מאד ומזיקות. שנית, יש לפעול במסגרת הבית והמשפחה לשיפור יכולותיו הרגשיות. בעיני עדיף לעשות זאת בעזרץ פסיכולוג ילדים קליני, שינחה אתכם כיצד להציב גבולות ביעילות,ולשפר את יכולתו לעמוד בתסכולים. בהצלחה ליאת

בננו בן 3.5 מאז ומעולם היה נרדם בקלות. בשנתו הראשונה היו לו בעיות שינה, אבל מעולם לא בשלב ההירדמות ומאז גיל שנה גם השינה בסדר. הוא במיטה בין שמונה לשמונה וחצי - ומזה חודשים אנו שמים לב שהוא יכול לשכוב שעה וחצי וגם שעתיים במיטה בשקט מוחלט מבלי להירדם. זה לא היה כ"כ מפריע. אבל בזמן האחרון הוא מנסה להחזיק אותנו יותר בחדר, מבקש שנשכב לידו. בשבועות האחרונים התחיל לדבר כמעט כל יום אחה"צ על זה שהוא לא רוצה שיהיה לילה ושהוא לא אוהב ללכת לישון. הערב במיטה דיבר איתי על כך שהוא לא אוהב ללכת לישון לבד, הוא רוצה שנישן איתו במיטה. אמר שהוא מנסה לחשוב על דברים טובים ולספור בלונים ועוד כל מיני הצעות שהצענו לו בעבר "אבל זה בכלל לא עוזר לי להירדם". שכבתי לידו קצת והסברתי לו שאני צריך לצאת. היה מאד מאד עצוב והתחנן שאשאר. מה עושים?

שלום רועי, באופן כללי, נדמה לי שאתם ברי מזל, כי הילד שלכם יודע ומסוגל להרגיע את עצמו, ולהירדם גם ללא נוכחותכם. עם זאת, גם אצל ילדים נוחים ועצמאיים מופיעות לעיתים תקופות 'שבריריות' של פחדים, ואני חושבת שנכון להיענות לבקשתו ולהאריך מעט את טכס ההשכבה, עד יעבור זעם. אחרי הכל, הנוכחות המנחמת ונוסכת הביטחון של ההורה היא "מגרש הפחד" היעיל ביותר, ואפשר להציע אותה בתבונה ובמידה מפעם לפעם. אפשר להחליט על כמה ימים בהם אתה נשאר לצידו מעט יותר, לזמן קבוע מראש (10-15 דקות). בהמשך אפשר לקצר את משך הזמן, ואח"כ להודיע לו שאתה משגיח ושומר עליו מהסלון. בהצלחה ליאת

כפי שהצעת, וכפי שמצאנו בעצמנו לנכון, היינו נשכבים לידו לזמן מה. אבל זה רק הולך ונהיה קשה. אם בעבר היה שוכב שעה וחצי שעתיים במיטה, וקורה לנו פעם בכמה זמן, עכשיו למעשה הוא כמעט לא מוכן להיות לבד במיטה, מתעקש שנישאר איתו. גם אם אנחנו מסכמים, על דעתו, שמישהו מאיתנו ישכב איתו קצת ואז יתן לו לצאת, כשבפועל נרצה לצאת זה יהיה מלווה בלפיתה ואם נתעקש לצאת יהיה בכי שהוא רוצה שיבואו אליו, ולמה אף אחד לא בא אליו, עד שנישבר ונחזור. הוא ילד שאפשר לדבר איתו כמעט על כל דבר ולהסביר לו הכל ולהגיע להסכמות והוא עומד בהן. רק בעניין הזה זה לא עובד, ומאחר שהוא נרדם מאוד מאוחר (אחרי עשר, גם אם במיטה בשמונה וחצי) בפועל יוצא עכשיו שזה שעתיים של תחינות שלא נצא, עוד סיפור, עוד לשכב איתו, וכו'. לא יודעים איך לשבור את התהליך הזה. נשמח לכל עצה.

דבר ראשון תודה!אני רוצה להוסיף כמה דברים-אני בחורה בוגרת מאוד!במשך שנה של ההליכי גירושים ניהלתי תבית כמעט לבד-דאגה לילדים,סדר,בישול,הקשבה לאימי,ובין היתר גם הלימודים שלי..ישלי ניסיון רב בחים!והרצון להתחתן זה לא ממצוקה בבית-בריחה,אלא אני מרגישה שאני זקוקה למישו שיחיה איתי,מרגישה בנויה לזה! הית ממליצה יציאה עם בחור לצורך נישואים בעוד תקופת זמן?(וכשאני אומרת יציאה,זה יציאה נטו,בלי דברים שאסורים מהתורה ח"ו),תודה רבה!

שוב שלום לך, אני מאחלת לך מכל לבי שתמצאי את אהבת חייך בהקדם, ובהחלט מעודדת אותך לצאת ולהיפגש עם בנים בני גילך ולנסות לפתח קשרים זוגיים. מכאן ועד חתונה עוד יש דרך לעבור. בהצלחה ליאת

עזרת לי מאוד!תודה ענקית!

המטפל אמר לי שאם הצבא פונה אליו, יש לו מחוייבות(חובה לדווח)... אני חושב עוד שהוא לא יודע את החוקים וזה ממש נשמע מצחיק..... מה אתה אומר?מה התשובה?למה הוא אומר לי ככה?אני חושב שהוא טועה, והוא נורא מפחיד אותי......... , הוא מפחיד אותי, זה נשמע שהוא איזה סתום מטומטם שלא מבין כלום

שלום משה, כדי להסיר ספק, תוכל לפנות למועצת הפסיכולוגים ולבדוק איתם, עדיף לעשות זאת יחד עם המטפל. הנה הפרטים - http://www.health.gov.il/pages/default.asp?maincat=19 בהצלחה ליאת

חשוב לציין שזה במרפאה ציבורית לבריאות הנפש....... ואני מתכוון גם לחוות דעת. מה מבחינת אתיקה וחוק?

שלום לך. אשמח אם תמליצי לי על פסיכולוג / מטפל עבור ילדה בת 8 שחרדה מאוד וחווה פחדים מרובים, חוששת ללכת לישון לבדה וגם להימצא לבד בחדר כשאנו נמצאים בחדר הסמוך. עיקר הפחד הוא ממכשפות וכיו"ב. אודה לתשובתך.

שלום רב, אין אנו נוהגים להמליץ על פסיכולוגים מעל גבי הפורום, אך אם תכתבי שוב, תצייני באיזה אזור מדובר ותצרפי כתובת מייל, אולי אוכל לעזור בהמלצה, וכך גם קוראי הפורום האחרים. בברכה ליאת

ליאת שלום. ראשית, תודה על תשובתך. אנו גרים באיזור המרכז. אשמח אם תוכלי להמליץ לי על מישהו /מישהי שיכול לסייע בתחום. כתובת המייל שלי: [email protected] אשמח גם להמלצות מהקוראים בפורום זה. יום טוב

שלום, בתחילת השנה נכנסה ביתי בת השנה וחמישה חודשים בפעם הראשונה לגן, לאחר ששהתה עימי עד לנקודה זו. בחמישה הימים הראשונים שהיתי עימה בגן ולאחר מכן, במשך 3 ימים רצופים הייתי איתה כשעה ואז עזבתי עד הצהריים וחזרתי לקחת אותה ב12. כשאני עוזבת היא בוכה, הגננות אומרות שהיא לא בוכה הרבה אח"כ,והן מצאו פתרון בו היא נרגעת כאשר היא יושבת בכורסאת ילדים קטנה כזו כאשר היא אוחזת בכל חפציה - דובי, ספר והסמיכה שלה. מאידך, בשני פעמים שחזרתי לקחתה, היא היתה רדומה, פעם במיטה ופעם על הכורסא כאשר היא אוחזת בחפציה וכשהערתי אותה ישר פצחה בבכי מפוחד והיסטרי, כך גם בפעם השלישית כאשר נכנסתי לגן והגננת הקריאה סיפור והיא "התבכיינה" מעט וכשראתה אותי נכנסה להסטרייה של בכי. מאז היא כל הזמן חרדה שאעלם לה וברגע הכי קטן שהיא לא רואה אותי היא פוצחת בבכי, לא מוכנה ללכת לאף אחד ותמיד נראת מאוד חוששת/מפוחדת. יש לה כבר 3 ימים דלקת במיתרי הקול ואני חוששת שזה מבכי מרובה בגן והלחץ הנפשי בו היא שרוייה. הייתי רוצה לדעת בבקשה כיצד אני יכולה לעזור לה, ולהקל עליה? ביתי היא ילדה שכמעט ולא בוכה בד"כ, ילדה מאוד נעימה ועדינה והחרדות שלה מפחידות אותי שמה ישפיעו עליה לתמיד.

שלום קיי, בתך נמצאת בגיל בו חרדת הנטישה עדיין נוכחת מאד. מאחר ועדיין אינה מדברת בשטף, ותפיסת הזמן שלה מוגבלת ביותר, הקליטה עלולה להיות קשה ותובענית מבחינה רגשית. אני מציעה לקצר עבורה את הימים ככל האפשר, לפחות עד אחרי החגים, ולקבל בהבנה את ההיצמדות שלה לחפצים המוכרים. לפעמים, אחרי 'יום טוב' בגן הורים סבורים בטעות שהמשבר נגמר והילד התרגל. למרבה הצער לא תמיד זה כך, וילד יכול להגיב בעוצמה רבה דווקא אחרי יומיים או שלושה, כשהוא מבין שהסידור הזה הוא לתמיד. קבלי בהבנה את הבכי הגדול כשאת מגיעה. זו פריקת מתח, ולאו דווקא סימן למשהו נורא. אני חושבת שה"יום כן, יום לא" של החגים, מקשה מאד על הקטנטנים האלה, ועדיף להשאירם בגן למשכי זמן קצרים, ולחכות לאחרי החגים עם העזיבות הממושכות יותר. בהצלחה ליאת

תודה רבה על היענותך, נראה שבאמת החגים לא ממש עוזרים פה ונראה לי שאמתין עם עזיבתה עד לאחרי החגים.בנתיים אשהה עימה בכדי שתכיר יותר את הצוות / הגן ואולי כך תקבל יותר ביטחון לימים שאחרי החגים.

שלום רב, בני בן שנתיים ושמונה חודשים, מפותח מאד לגילו, חכם ומדבר בצורה בוגרת ויפה מאד.אולם, בגן ישנה תופעה לפיה הוא נצמד לדמות מסוימת- אחת המטפלות ולא עוזב אותה, גם כשהוא משחק עם ילדים אחרים הוא כל הזמן בודק שאותה הדמות בסביבה, אם הוא רואה אותה הוא ממשיך בפעילות רגילה, אם הוא לא רואה אותה הוא בוכה ומבקש אותה. מדובר בשתי דמויות שעברו עימו מהגן של שנה שעברה. לציין שגם בית הוא מחפש אותי או את בעלי בכל פעם שאנחנו עימו במקום שהוא לא מכיר, מוודא שאנחנו בסביבה גם אם יש עוד בני משפחה אחרים בסביבה שאותם הוא מכיר. האם מעבר לגן חדש, כאשר אנו מודעים לבעיה יכולה לסייע לו "לפתוח דף חדש" או שכדאי לנסות ולפתור את הבעיה בגן הנוכחי והאם יש לך עיצה כיצד. תודה מראש וסליחה על האריכות יעל

שלום יעל, ההתנהגות של בנך מעידה על אינטליגנציה ושכל ישר, ולהערכתי את ואני היינו עושות אותו דבר במצבו. כאשר אנו מגיעים למקום חדש וזר, טבעי שנרצה להיצמד תחילה אל המוכר והידידותי, ובהדרגה להיפתח אל כל השאר. מעבר לגן אחר יהיה בבחינת הצבת קושי מיותר. למה בעצם? בעיני יש לשמוח ולברך על כך שעומדות לרשותו דמויות מנחמות בהן אפשר להיעזר בשעת משבר. עוד יהיו לו מספיק הזדמנויות לפתוח דף חדש. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, תודה על התשובה המהירה, איך היית מציעה לנו להתמודד עם התופעה הזאת, מה עושים? המקום זה אותו מתחם גן שהיה בשנה שעברה וכמעט אותם ילדים המשיכו לשנה הנטכחית, התחושה שלנו היא שהצוות לא מנסה לטפל בבעיה אלא משמר אותה וזהו- אנחנו בהתלבטות קשה להמשך... תודה

בתי בת ה-7 בכיתה ב חזרה הביתה לפני כשלושה שבועות ושאלה למה היא היחידה בכיתה שאין לה חברים. דיברתי עם המורה והיא העבירה אותה לשבת ליד ילדה מאוד חביבה שבתי מאוד מתחברת אליה, הן שני ניגודים- בתי שתלטנית ולחוצה והשנייה רגועה וממתנת את בתי, אך השבוע יום אחרי שהחברה הזו היתה אצלנו נפגשו הבנות במקרה ובתי פשוט נשארה חמוצה ובקושי אמרה שלום. גם המורה אמרה שהרבה פעמים בתי מאוד לא נעימה- היא לא מחייכת, עוזרת בחוסר חשק וממש משרה תחושת חוסר נעימות וכך גם בבית - הרבה פעמים אמרתי לה שהיא לא נעימה ושתתחיל לחייך ועכשיו נראה לי שאמרתי את זה קצת יותר מדי וכנראה שהרבה מזה הוא בגללי. אני מחפשת סדנת מיומנויות חברתיוית באזור העמקים ואין, הכל באזור המרכז. אנא, אני צריכה הכוונה, הלב שלי נקרע - בתור ילדה עברתי את הבידוד של חברה אחת ולי לא היה נעים ואני לא רוצה שבתי תחווה זאת. האם יש לפנות לטיפול רגשי פסיכולוגי או האם יש סדנא אחרת?

שלום ריקי, ממליצה מאד על פנייה ל'תחנת העמקים', שידועה כמרכז עשיר, מגוון ומקצועי מאד. בררי לגבי סדנאות וקבוצות טיפול. מסתבר שיש חיים גם בפריפריה. הנה האתר - http://www.hebpsy.net/community.asp?id=2 בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי 2 שאלות -בני בן 2 ו4 חודשים הולך לפעוטון מגיל 10 חודשים בזמן האחרון הוא מחליט בבוקר שלא רוצה ללכת למרות שלרוב הוא נפרד ממני בקלות-יש לנו משפט משותף אמא הולכת ואמא חוזרת- הוא בורח לא רוצה להיתלבש בדרך לאוטו אני צריכה לסכוב אותו כי הוא פשוט מתישב בחוץ ולא קםמצב אבסורדי עוד יותר כש אני באה לאסוף אותו מהפעוטון הוא לא רוצה לעזוב אלא מבקש לשחק עוד איך לעשות היתארגנות בבוקר לפחות מתישה? שאלה נוספת היא לגבי גבולות- אם יש משו שאני לא מרשה בבית או שלא עשו כפי שהוא רוצה הוא מרביץ לפעמים מנסה לנשוך או פשוט מתעצבן ובורך לחדר אחר איך אנחנו אמורים להגיב? במקרה של אלימות -אני אומרת לו מותר לכעוס אסור להרביץ- בו תיכנס להירגע לחדר שלך- פה הבעיה שהוא צוחק ויוצא מהחדר פשוט בורח וצוחק ואז אני בחזרה מחניסה אותו לחדר ומושיבה - מאוד מתיש לא יודעת אם זה מועיל? תודה רבה אירנה

שלום אירנה, מה שאת מתארת, כולל קשיי הבוקר, קשור באמת לנושא הגבולות, וליכולתך להכתיב את הכללים בבית. בנך נמצא בעיצומה של תקופת המאבק לעצמאות, המכונה גם "גיל שנתיים האיום" או "גיל ההתבגרות הראשון". הוא מאתגר את הגבולות, רוצה לעשות הכל בדרכו, ויחד עם זאת, מכיר במגבלותיו, תלוי בך, ומתוסכל מזה עד מאד. התסכול הזה הוא שמוליד את התקפי הזעם המפורסמים, המתישים את הפעוט ואת הוריו גם יחד. לצד הידיעה כי המאבק לעצמאות חשוב וטבעי, עלינו לזכור גם את חשיבותם של הגבולות, הנקבעים ונאכפים ע"י ההורה. כמו שאולי כבר קראת כאן בפורום, אין לאפשר לילד להכות את הוריו בשום גיל, ואין לאפשר זאת בשום אופן. במקרים של התנהגות אלימה, עליך לפעול מיידית מבלי לוותר. אם אינך מצליחה להרחיקו, הרחיקי את עצמך: כנסי למקלחת, לחדר השינה או לחדר אחר כלשהו, והסבירי לו שאינך מוכנה לשהות במחיצתו כשהוא אלים. אם את חוששת להתרחק פיזית, התרחקי 'מנטלית', כך שירגיש שהוא מפסיד אותך ואת הכייף איתך לזמן מה, לא ארוך מדי אך משמעותי כדי שיבין את המסר. אני מזמינה אותך לדפדף בין דפי הפורום שלנו ולקרוא עוד על הצבת גבולות נאותה. בהצלחה ליאת

שלום, בתי בת 7.5, והינה ילדה מאוד רגישה בכלל, ומאוד רגישה לרגשות של הסובבים אותה, בגיל קטן כבר היתה בוכה ממנגינות מרגשות וכו'. לפני אירועים חשובים היתה חושבת על כך יתר על המידה עד להופעת כאבי בטן. כיום, בחודשים האחרונים היא החלה מדי פעם להראות פחדים מפני השינה בלילה בגלל חלומות רעים, מפלצות, נחשים וכו' - שלב שהוא כמובן טבעי ביותר. בימים האחרונים היא ממש נסערת, יש לה חרדת נטישה, היא מאוד מפחדת שמשהו חס וחלילה חס ושלום יקרה לנו ההורים - שוב דבר שהוא גם אופייני לגילה, אבל נראה לי שהיא כבר לוקחת את זה צעד אחד קדימה, כשאני מנסה לדבר איתה על כך באמצע היום, היא מתחילה ממש לבכות בכי אמיתי... וכמובן שלהירדם בלילה מאוד קשה לה. בלילה האחרון, היא ביקשה שבעלי ירדים אותה, לאחר מכן היא התעוררה באמצע הלילה שוב מאותה סיבה, בעלי הלך להרדים אותה שוב, וכשעתיים לאחר מכן שוב קמה באמצע הלילה ושוב בעלי הלך להרדים אותה... ובשבת לאחר שדיברנו על הפחדים שלה ולאחר שבכתה - כאבה לה מאוד הבטן. כמו-כן, לפני כחודשיים עברה ביופסיה על דבר שהוא ב"ה לא מסוכן, אלא רק כדי לדעת את דרך הטיפול בו, זריקת ההרדמה קצת כאבה לה, אבל לאחר מכן היתה ממש גיבורה ונתנה לי לטפל ולחבוש לה את האיזור במשך אותו שבוע ללא כל בעיה, וכל דיבור על הבדיקה שביצעה היה סתמי מצידה ללא שום פחד. השבוע הרופא שלה ביקש לעשות שוב את הבדיקה, שוב מסיבות תקינות ב"ה, ומהרגע ששמעה על כך, היא נכנסה לחרדות ולא מצליחה להוציא לה אותן מהראש! והיא אומרת שזה יותר מדי בשבילה לחשוב גם על החרדת נטישה וגם על הביופסיה בו זמנית, לטענתה שתי המחשבות הללו נכנסות לה לאש מבלי שתשלוט על כך ולא נותנות לה מנוחה, ולא מדובר רק בשעות שלפני השינה, מספיק שתהיה לה דקה אחת פנויה ממעשיה במשך היום והיא כבר תוטרד מהמחשבות הללו... האם זה נורמאלי לגילה? כמו כן, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, הסבתא מצד האבא, ניצולת שואה דור שני, סובלת מסכיזו-אפקטיב, לא עלינו. האם חס וחלילה קיים קשר??? ובכלל האם זה תורשתי? הסיכון פוחת עם הדורות? לתשובתך אודה, שנה טובה שלומית

שלום שלומית, הדברים שלך נגעו ללבי, בעיקר כי הרגשתי את החרדה והמצוקה שלך, שאולי קצת מושלכות על ואל בתך. את ובתך עברתן לא מעט בחודשים האחרונים, וגם אם - תודה לאל - אין סכנה בריאותית קיומית, בוודאי יש מתח ודאגה סביב תוצאות הבדיקות וסביב הפרוצדורה המכאיבה. רמות חרדה כמו אלה שאת מתארת אצל בתך, בהחלט מצדיקות התערבות מקצועית, ואין לזה כל קשר לסכיזו-אפקטיב של סבתא. הקשר היחיד שאני מצליחה לראות כרגע, זה רמות החרדה הגבוהות שיש אצלכם, אשר בעקיפין משפיעות גם על בתכם, ועל היכולת שלכם להישאר שקטים ורגועים מול התנהגויות חרדתיות שלה. בעבודתי נתקלתי די הרבה בסוג כזה של השפעה, ואני ממליצה לעשות מאמץ לטפל בזה כדי לא להחמיר את המצב עוד. למחלות נפש יש, כידוע, מרכיב גנטי, ולכן הסיכוי להעברה בין-דורית קיים, גם אם הוא קטן. ובכל זאת, לכולנו אורבות סכנות כאלה ואחרות כל הזמן, ואם נרשה לעצמנו להשתעבד לחרדה, חיינו אינם חיים. אני ממליצה מאד על פנייה לפסיכולוג ילדים קליני, כדי להחזיר לכולכם איכות חיים. בהצלחה ושנה טובה ליאת

הבן שלי בן שנתיים וחודשיים, קיבל מאיתנו המון תשומת לב מרגע שנולד, הוא מאוד סקרן וחכם, מדבר יפה ומבין דברים מעבר לגילו (לדוגמא סופר עד 10 ומבין משמעות של שתיים כבר מגיל שנה ו-8 חודשים . יודע לזהות כמעט את כל הצבעים מגיל שנה ו-8 חודשים), קליטה מהירה ומאוד חייכן וחברותי אבל, בערך בגיל שנה וחצי התחילו לו סוג של ביעות לילה, קם בבכי שאי אפשר להרגיעו. זה חזר כמה פעמים וכנראה עקב ימים קשים שעבר(חוסר שינה וכו') לאחרונה החל עם התקפי זעם כך סתם, פתאום מכלום מתחיל לבכות, לצרוח, לשכב על הרצפה. להשתולל ואין שום דרך להרגיעו ממש פרא. לוקח לו זמן להירגע וזה ממש איבוד שליטה שזה מדאיג. קורה מדי פעם ועכשיו גם נוסף כל ה"לא רוצה" וההתנהגויות של גיל שנתיים. וגם שהתחיל עכשיו ללכת לגן, קצת קשה היה בהתחלה אבל הוא דווקא נרגע מהר ומשחק אבל במשך היום חוזר מספר פעמים על משפטים שאמרנו לו בהתחלה כשהשארנו אותו בגן לקצת זמן כמו: "אמא הלכה , אמא חזרה, אמא הלכה, אמא חזרה", הוא יכול להגיד את זה 5-6 פעמים ביום כנראה שיש לו טראומה כלשהי מהעזיבה בגן וזה קצת מדאיג. מנסים להרגיעו ולהיות איתו ככל האפשר בימים אלה שיהיה לו קל בגן, הוא גם התחיל לרדת לבד מהמיטת תינוק וההירדמות קשה מאוד (גם ככה לפני כן הוא התקשה להירדם- כאילו יפספס משהו, פשוט לא אוהב ללכת לישון) מצטערת אם זה קצת ארוך אבל לא יודעת אם זה משהו שצריך לבדוק או שזה נורמלי. תודה רבה. אמא מודאגת.

שלום רב, שום דבר מההתנהגויות שתיארת אינו בלתי נורמלי, ואם תקראי קצת בפורום שלנו, תראי לא מעט תיאורים דומים, המצליחים לעורר דאגה אצל האימהות. הילדים הצעירים, שמתקשים עדיין ליצור אובייקט פנימי מרגיע, חוזרים על דברי אמא כמו 'מנטרה', כדי להרגיע את עצמם ("אמא הולכת, אמא חוזרת לקחת אותי"), ולשמר באמצעות מילותיה את נוכחותה המרגיעה ברגעים קשים. גם ביעותי הלילה הם תופעה שכיחה בגיל הרך, וברוב המקרים חולפים מעצמם. גם במקרה זה, נוכחות שקטה ומרגיעה, ללא לחץ, היא בדר"כ המענה היעיל ביותר. אני מציעה לחכות קצת, עד אחרי החגים וסוף תקופת ההסתגלות לגן, ואם התופעות יימשכו, חזרי להתייעץ. שולחת לך כוח וסבלנות. ליאת

לבני בן ה- 10 וחצי יש קושי חברתי. ילדים לא רוצים להיות בחברתו, הוא מנסה להכנס לחבורה ולא מצליח. נראה כי יש לו חוסר ביטחון. תמיד מגרשים אותו אולי בגלל שהוא מציק. מה לעשות?

שלום מיכל, אני מציעה לפנות ליועצת ביה"ס, ולבקש את הנחייתה. יש בתי ספר שמסייעים מאד לילדים עם כישורים חברתיים לקויים. אם זה לא יילך דרכה, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, או במרפאה הציבורית הקרובה לביתך, או דרך קופה"ח שלך או באופן פרטי. הפסיכולוג יוכל להעריך אם כדאי לטפל באופן פרטני בבעיית חוסר ביטחון שלו, או באופן פרטני או קבוצתי בבעייה החברתית שלו. בהצלחה ליאת

שלום!אני בחורה בת 17,הורים גרושים שנה,אמא נשואה חצי שנה..ישלי כמה שאלות: 1.עברנו חים קשים לפני הגירושים,מאז שאימי התחתנה היא כל הזמן עם בעלה(לפחות במחשבות)אני מפרגנת לה,אך רואה את הילדים שכל כך צמאים לאמא, אכ אימי לא שמה לב לזה וגם כשאני מדברת עלזה בצורה יפה היא מתעצבנת,מלעשות? 2.אני לא קבלתי הרבה אהבה בילדות,אני דתיה, אין לי חבר,אבל אני כ"כ זקוקה לאהבה בצורה ענקית שמשפיעה עלי כל הזמן.אני מוצאת תצמי מדמינת שיש מישו שאוהבותי אבל זה נשאר בדימיון.זה הורס אותי שאינלי אהבה,אני לבד!מה אני אעשה?להתחתן?אני רוצה לציין שאחותי התחתנה בגילי מסיבה דומה והיא מאושרת.. אשמח לתשובה

שלום לך, כניסתו של בן זוג חדש הביתה, מכניסה את כל המשפחה (גדולים וקטנים) למתח, ואני מהמרת שזה לא פשוט גם לאמא וגם לבעלה החדש. את צודקת מאד: החודשים הראשונים לנישואין יכולים להיות מאד מיוחדים עבור בני הזוג, ויתכן שעיקר ההשקעה הרגשית של אמך מופנית לשם, וקצת פחות אליכם, הילדים. אני רוצה לקוות, בשביל כולכם, שהקשר החדש יביא לשינוי, ושהקשיים שהיו מנת חלקכם בעבר הסתיימו. כמי שסבלה שנים רבות ממערכת יחסים קשה בין הוריה, את ודאי יודעת להעריך את חשיבותה של מערכת זוגית 'נכונה', יציבה ואוהבת. לדעתי, למצוא חתן מהר מהר רק כדי לברוח מהבית, זה לא רעיון טוב, ואף מסכן אותך במפח נפש ואכזבה. זוגיות היא עניין מורכב, הנבנה לאורך זמן בתהליך איטי של הקשבה והתכווננות הדדית. האהבה תגיע בזמנה, ואני לא מציעה להאיץ או לדחוק בה. את עדיין צעירה מאד, וכל עתידך לפנייך. השתדלי להשקיע בלימודים וביצירת תשתית לקיום עצמאי ומלא משמעות, ללא קשר לגבר שיצטרף אליך בעתיד, כשיגיע הזמן לכך. בהצלחה ליאת

הי ליאת, שוב אני חוזרת לפורום לעצתך. הילד המדהים שלי בן שנה ו - 9. לפני שבוע נולדה לי בת מתוקה. ב - 1 בספטמבר הבן שלי נכנס לגן חדש וההסתגלות שלו מאוד קשה. הוא היה לפני כן בגן אחר במשך שלושה חודשים, הסתגל לחלוטין אחרי שבועיים וגם בשבועיים האלה לא היתה השפעה בבית כתוצאה מהקשיים בגן. עכשיו, לעומת זאת, המצב בלתי נסבל ואני מתוסכלת קשות. מרגע שהוא נכנס לגן הוא בוכה כמעט עד שבאים לקחת אותו, וגם אם יש ימים עם הפוגות, ההשפעה בבית ניכרת מאוד. בולטים אצלו שני דברים: הוא לא מסוגל להפרד ממני אפילו לזמן קצר. הוא מדקלם ללא הפסקה משפט שאמרתי לו באחד הימים כשבאתי לקחת אותו: "אמא תמיד תמיד תבוא לקחת אותך", אומר את זה גם בנוכחותי, בגינה, בזמן האוכל ומתוך שינה. בנוסף, הוא הפך מרדן, מתווכח על הרבה דברים, הוא לא מקשיב לנו ולא ממושמע, מדאיג אותי שהכעס שלנו לא מרתיע אותו ואנחנו אובדי עצות כי זה קורה גם עם דברים שמסכנים אותו כמו חשמל, לעמוד על הספה וכו (כמו גם עם דברים שוליים, כביכול, כמו סירוב לנעול נעליים וכו) הוא מיד מתחיל להתמרד, צרחות, התקפת היסטריה, וזה גוזל אנרגיה מנטלית מכולנו. גם ממנו, כמובן. ועדיין הוא מוכן לשלם את המחיר בגל פעם מחדש! אנחנו משתדלים להתעלם אבל לפעמים אני יוצאת מדעתי ומאבדת את הסבלנות. אני מרגישה שכעס וצעקות כבר לא עובדים אבל גם התעלמות לא עובדת. חשוב לציין שהוא לא סובל מחוסר תשומת לב - אנחנו איתו המון בזכות עבודה גמישה והוא בגן רק עד 13:00. מי שמביא אותו לגן (בד"כ אבא שלו) נמצא איתו 10 דקות ואז הולך, למרות הבכי הקורע. אנחנו עקביים בנושא ומתמידים למרות הקושי. ההשפעה של התינוקת עדיין לא מורגשת עליו אבל אני מאוד חוששת להפגין כלפיה חיבה בקול רם או לציין את נוכחותה בפניו יותר מדי, כי אני לא רוצה להחמיר אצלו את ההתנהגות. איך מתמודדים עם ההתנהגות החדשה שלו? האם זה בלתי הפיך? איך לנהוג נכון עם אחותו הקטנה ולשלב אותה במשפחה? רלוונטי או לא - הוא מאוד מפותח שכלית, קוגניטיבית וורבלית - מדבר שוטף ומביע את עצמו באופן מוחלט, תקשורתי, סקרן, חכם מאוד. תודה מראש.

שלום רב ומזל טוב להולדת התינוקת!!! בנך התינוק (עוד לא בן שנתיים) הפך השבוע - בלי שאף אחד שאל אותו - להיות הילד הבכור, הגדול. חשוב מאד לזכור שהעובדה שנולדה לו אחות קטנה אינה הופכת אותו באמת לבוגר, וצרכיו נשארים כשל פעוט. הימים הראשונים בגן קשים כמעט לכל הילדים, והנה, במקרה שלו, יחד עם התחלת הגן, אמא באמת נעלמה לכמה ימים (לבית היולדות), מה שבודאי הטיל עליו מעמסה רגשית לא פשוטה. את מתארת הרבה מאבקים בבית, הרבה כעס וצעקות, התנהגות מרדנית וייאוש (אצלו ואצלך). לפעמים זה קורה כאשר הציפיות של ההורה מהילד אינן ריאליות, והוא מתקשה להכיל את הקשיים בצורה רגועה ועקבית. אני חושבת שבמקרה שלכם הדרכת הורים קצרה יכולה להרגיע, ולתת לך כלים יעילים להתמודדות עם המציאות הישנה-חדשה, מבלי ליצור קשיים נוספים. בנך נכנס לתקופת לא פשוטה ("גיל שנתיים האיום") המתאפיינת במאבק לעצמאות ולא מעט התנהגויות-דווקא. חשוב שתוכלי לעמוד בזה מבלי לאבד עשתונות. אני מציעה לך, במקביל, לקרוא עוד על מאפייני הגיל הזה, כדי לראות שהתנהגותו של בנך נורמטיבית במידה רבה. כך, אולי, תחושי פחות כעס ודאגה, פחות אשמה ופחות חוסר אונים. בהצלחה ליאת

ביתי עלתה לכיתה א, קצת מבודדת בכיתה היות ויש לה מטיה לבטא תשכולים בבכי, היא לא הספיקה לסיים מטלה ומתשכול היא החלה לבכות שוב והמורה כעסה עליה מאז היא לא לא מתלהבת ללכת לבי"ס ובכל הזדמנות שרע לה והיא בוכה היא מתלוננת שאף אחד לא אוהב אותה ושגם המורה לא אוהבת אותה. גם לא רוצה להכין שעורים ונראה כי הרימה ידיים, הינני מאוד פוחדת כי היא תתוייג וכי היא תידחק הצידה, אנא עיזרי לי.

שלום חלי, קושי לשאת תסכולים מאפיין לא מעט ילדים, וחשוב לעבוד על כך. בכל מקרה, כרגע, באמת לא כדאי שחוויית ביה"ס תתחיל ברגל שמאל. אני מציעה לדבר עם המורה, לשתף אותה במה שאת רואה בבית, ולבקש ממנה לגלות רגישות רבה יותר כלפי בתך, ולאפשר לה 'לרדת מהעץ'. במקביל, אני מציעה לנסות למצוא פסיכולוג ילדים שיוכל להנחות אתכם איך לטפל בנושא בבית. היכולת לעמוד בתסכולים מתבססת דווקא בבית, וההורים הם המאמנים העיקריים. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בתי בת תשע. לפני מס' ימים חזרה עם סיפור שמישהו עצר אותה ואת חברה שלה ברחוב ניסה להפשיט את החברה שלה ולה נתן מכה. אח"כ שינתה גירסא שהיא שמעה שניסו לעשות את זה לחברה שלה אבל לה הוא נתן מכה. אינני יודעת אם הסיפור נכון, היא המשיכה מיד בעיסוקיה ללא שהראתה שום התנהגות טרומאתית. זו לא פעם ראשונה שהיא מספרת סיפור שלעיתים יש לו בסיס אך היא מוסיפה לו תיבלון משלה. הרבה פעמים אני שואלת אותה אם זה באמת קרה או רק בחוויה שלה והיא עונה לפה או לפה. במקרה הזה, היא המשיכה לטעון בביטחון שאכן הדבר ככה. אני לא מאמינה לה יש לי הרגשה שהיא נגררה אחרי סיפור שחברה שלה סיפרה. בין היתר היא גם סיפרה לכולם ומיד הגיעו עשרות טלפונים של הורים מודאגים... החלטתי להניח לנושא ולא להזכירו יותר, האם אני עושה נכון ? האם הילדה זקוקה לטיפול ? האם זה נובע מהצורך בתשומת לב ? ד"א זו ילדה עם ADD ... תודה!!!!!

שלום דניאלה, בגלל חומרת העניין, הייתי מעדיפה להתייחס אליו ברצינות גמורה, ולא להניח לנושא עד שתהיי משוכנעת במאה אחוז שהוא בדייה. הייתי לוקחת את שתי הילדות למשטרה, לתשאול אצל חוקרת ילדים, ומשאירה להם להחליט אם הסיפר אמין או לא. בברכה ליאת

הסיפור בטוח בדיה. ביקשתי מאחותה שתבדוק איתה את הנושא ולה היא סיפרה שהיא המציאה את הסיפור כי אותה חברה השאירה אותה לבד והיא נבהלה... דיברתי איתה על ההתנהגות שלה ועל זה שאני יודעת שהסיפור אינו נכון ושאני מבינה שהוא נבע מהפחד אבל לסיפור כזה יש השלכות וכו' וכו' והיא הקשיבה, אך לא הודתה בשקר. ד"א דיברתי עם ההורים של הילדה השניה והדברים כמובן לא קרו...

בני הבכור, בן חמש וחצי (אח לבן שנתיים וקצת), ילד מקסים וכובש. מגיל שנה וחצי ראינו אצלו נאמנות חריגה לחברים. זה החל במרדף בגינה אחרי ילדה ספציפית והמשיך בכל גן להצמד לילד אחד ולהחליט שהוא החבר/ה הכי טוב שלו. מגיל 3 הוא בגן עם ילדה בת גילו(נקרא לה מיכל) שהפכה להיות החברה הכי טובה שלו (מצב הדדי) ושחקו בעיקר אחד עם השני, במהלך השנתיים היו לו חברים נוספים די קרובים, אך שניים עזבו את העיר ואחר התרחק ממנו. כרגע הם יחד בגן חובה. שנה שעברה כחודשיים לפני סיום השנה חברתו הטובה "נפרדה ממנו" והודיעה לו יום אחד שהיא לא משחקת איתו יותר ולא חברה שלו. הילד שלנו מצא את עצמו לבד וחווה משבר מאוד קשה שהתבטא בהרבה "ACTING OUT" ובהרטבה לילית. לקח לנו כשבועיים בשיתוף עם הגננת לעלות על מקור הבעיה. עטפנו אותו בהרבה אהבה והבנה בבית ללא העלאת הנושא (מאחר שהוא בחר שלא לדבר עליו). בסופו של דבר הוא סיפר לנו על כך ובמקביל המשבר ההתנהגותי נפתר. בגן היא המשיכה לשחק איתו לסירוגין ובימים שבחרה לא לשחק איתו הוא שיחק לבד. חשוב לציין שילדים נוספים רצו ורוצים לשחק איתו והגננת ניסתה לתווך כל הזמן והילד מסרב- אני רוצה לשחק לבד , או עם מיכל. אני ואביו דברנו איתו הרבה על הנושא, הדגשנו לו שאנו מכבדים את הבחירה שלו להיות לבד, אבל מאמינים שכדאי לו לנסות ליצור קשרים נוספים (ונתנו לדוג' חברים נוספים שהיו לו בעבר) ולא כדאי לו להיות תלוי במיכל בלבד. למיכל אין בעיה לשחק עם ילדים אחרים ופשוט שרירותית מודיעה לו בתחילת היום אם תשחק איתו היום או לא במהלך החופש לא הפגשתי בינהם יזום והיתה תחושה שהתגבר עליה. השנה חזר לגן, בימים הראשונים אכן נראה היה שהתגבר עליה , אבל אז היא חזרה לחזר אחריו והחברות חזרה כרגע למצב שהיה בעבר. נכון להיום חזרנו למצב שכשמתאים לה היא משחקת איתו וכשלא הוא משחק לבד (דיווח של הגננת וגם שלו אישית). היום לדוג' בבוקר ילד שאל אותו "תשחק איתי בחצר היום?" אז הוא ענה לו "לא , רק עם מיכל, או לבד". לדברי הגננת , משחק לפעמים עם ילדים אחרים וגם יש ילדה נוספת שהיא אורחת קבע בבית שלנו אך מרבית הזמן משחק לבד , או עם מיכל (כאשר היא זו שמנהלת את הקשר בינהם). אין לנו ספק שלמרות דבריו לא טוב לו להיות לבד והוא עושה זאת כי חושש ליצור קשרים חדשים- זו גם ההתרשמות של הגננת. כמו כן מאז הפרידה בינהם טוען שלא אוהב את הגן ועד אז רץ לשם כל בוקר בשמחה. השאלה שלי (סליחה אל האורך): עד כמה המצב בעייתי ומה אנחנו יכולים כהורים לעשות כדי לעזור לנו. חשוב לי לציין שאין יותר ביטוי התנהגותי לקושי שלו, הוא ילד מקסים , הקשר עם אחיו נהדר(פרט למריבות תקניות של אחים). כמו כן מדובר בילד שמאוד קשור אלינו, מסרב ללכת לחברים בלי ליווי שלי ובכלל מאוד אוהב לעשות איתנו דברים. תודה מראש

שלום רונית, נדמה לי שהמפתח להבנת הקשיים חיכה עד לסוף דברייך, לשורה האחרונה... אני לא חושבת (עד כמה שאפשר להעריך בזהירות על סמך התיאור ממרחק) שמדובר במשהו בעיתי מאד, או במיומנויות חברתיות לקויות. אני חושבת שמה שאת מתארת כ"נאמנות יתר" מתאים יותר למצב של חוסר ביטחון ותלות, שמתחילה - כמו שכתבת - בדפוס ההיצמדות שלו אליכם. כדי לעודד אותו להסתמכות עצמית ויותר ביטחון בסיטואציות חברתיות, כדאי לעשות מאמץ ולהתגבר על הקשיים בנפרדות. הקשר עם מיכל 'משחזר' את הקשר שלו איתך, ואני מוכנה להמר שכאשר ישתחרר מהתלות בנוכחותך, הוא יהיה פנוי ליצירת קשרים חברתיים בנוחות וחופשיות רבה יותר. זה לא פשוט, לשניכם, אך אפשרי. וותרי קצת מצידך, עודדי אותו ללכת בלעדייך, ונסי לצמצם את נוכחותך כשהוא מארח חברים בבית. בברכת שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

קודם כל תודה על ההתייחסות, הארת לנו נקודה שעד עכשיו לא לקחנו בחשבון. הוא אכן מאד קשור לשנינו כהורים ומתקשה לעשות דברים בלעדינו. התחלנו לעבוד איתו בכיוון- מעודדים אותו לשחק קצת יותר לבד, בגינה משחררים אותו יותר ומסתכלים מרחוק הבעיה שהוא כל הזמן בא ומבקש את קרבתנו, כמו כן אני כל הזמן מציעה לו ללכת לחברים בלעדיי והוא מסרב. אני כבר לא יכולה ללוות אותו כי יש עוד אח קטן שאי אפשר לגרור אותו כל פעם. כך שאנחנו מזמינים חברים והוא לא מתארח. השאלה שלי, איך אני משחררת אותו בלי לפגוע בו ולתת לו הרגשה שאני נוטשת אותו? תודה על ההתייחסות!

בני בן ה-שנה ו11 חודשים מתמודד עם מציאות לא פשוטה בזמן האחרון. לפני כ-3 חודשים נפרדנו, לפני כחודש התחיל ללכת למעון לראשונה(עד אז היה איתי בבית לבד, עדיין יונק, מאד קשור אליי, מאד תקשורתי ורגיש). היום מדבר רק על "אמא תבוא", "אבא תבוא". מין מנטרה שחוזרת כל היום במעון ,בבית, אפילו מתוך שינה. איך להתמודד? האם כדאי שיפגש עם אביו כמה שיותר או כמה שפחות? (מדבר עליו יותר אחרי מפגש). מה לענות כשמבקש את אבא? איך להפחית את הכאב ואת שלל ההתמודדויות האחרונות? מאד רוצה להפסיק להניק אך פוחדת ממשבר נוסף לאחרים. מה לעשות?? תודה.

שלום רב, קצת קשה לייצר תשובה מגובשת על סמך מידע כה מועט, אך אנסה לחשוב 'בקול רם'. הילד שלך עבר בזמן קצר יחסית שינויים עצומים, מבחינתו, ואין ספק שיש להביא זאת בחשבון. איני יודעת מה מקומו של אבא בסיפור הזה, והאם הוא לוקח חלק פעיל וחיובי בחייו. אם כן, המפגשים התכופים איתו יכולים להיות מחזקים ונוסכים ביטחון. אחרי הכל, ילדים שחוו עזיבה של אחד ההורים מאד חוששים מנטישה בכלל, ומעזיבה גם של ההורה השני, בעיקר כשהגירושין עוד טריים. הידיעה שאבא ואמא קרובים וזמינים תמיד היא קריטית, ומשפיעה מאד על אופי ההתמודדות של הילד עם משבר הפרידה. בעולם אידילי, לא היו משברים בחיי הילד כלל, ואם כן, הם היו מגיעים במינון הגיוני, רחוקים זה מזה. במציאות, אנחנו לא בוחרים את העיתוי, ומשברים עלולים לפקוד אותנו דווקא בזמן הכי לא מתאים. לכן, הכניסה לגן, גם אם היא מטילה עליו משבר התמודדות נוסף, היא בלתי נמנעת. אני מציעה להתייחס לכך באופן ענייני, ולסייע לו למצוא את הכוחות. אגב, לשגרת הגן הקבועה, כולל צוות מטפלות מסור ויציב, יש כוח עצום בכינון שגרה בטוחה ובריאה לכל ילד, ובמיוחד לילדים שמשפחתם התערערה. לאור כל האמור כאן, אני מציעה להמתין קצת עם הגמילה, עד שיצליח לחוש ביטחון ואמון בצוות הגן. מקווה שקצת עזרתי. את, כמובן, מוזמנת לשוב ולבקר, ולעדכן אותי בהמשך. מאחלת שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

פעלתי עכשון לפי עצתך הילד עלה לשון התחיל לדבר אתי על גלעד שליט ועל למה אנכנו לא נותנים להם שבוים שלהם ענתי לו בקצרה ושהמשיך לפטפט אמרתי לו דברנו על זה עכשון לילה נמשיך לדבר על זה מחר התחיל לכעוס לבעוט אמרתי לו מה שהצעת לי אני אוהבת אותך אני רואה שאתה כועס אשמח לתת לך חיבוק ונשיקה שתירגע התחיל לצרוך כמו שלא שמעתי אותו מעולם אני לא וצה שתואהבי אותי אמרתי לו כל אמא אוהבת את הילד שלה אני תמיד אוהב אותך לא הפסיק לצרוך עד שאני אגיד לו שאני לא אוהבת אותו בסוף לא הייתה לי בררה אמרתי לו רק טוב בסדר ואז נרגע והתחיל שוב אז אמרתי לו אני מדברת אתך רגוע כדי שתרגע לפני שאני יתחיל לכעוס אז נרגע אני מזכירה לך הוא בן 4 ו4 חודשים אני גרושה שהייתי מאימת עלו בהגלייה לאבא

שלום דפנה, אני מבינה שהאירוע הזה הותיר בך רושם קשה. זה באמת נשמע לא פשוט. בכל מקרה, ילדים קטנים מאתגרים לא פעם את גבולות הסבלנות והכוחות של הוריהם. לתחושתי, הילד שלך מצוי תחת חוויה מתמשכת של חוסר ביטחון ואי שקט. מה שיכול לתרום לחיזוקו זו עמדה עקבית וברורה שלך, ללא איומים ואמירות שאינך מתכוונת אליהם. אם את ממשיכה להרגיש חוסר אונים וקושי, פני להדרכה הורית קצרה וממוקדת. בברכת גמר חתימה טובה ושנה נהדרת ליאת

שלום רב, השנה הכנסתי את בני בן השנתיים ותשעה חודשים לראשונה לגן (גן עיריה), עד עתה הוא היה איתי בבית. כמו כן, אבקש לציין כי עימו בגן נמצא אחייני שהינו בן אותו גיל ועבורו זו לא פעם ראשונה בגן , אך זהו גן חדש עבורו. בשלושת הימים הראשונים, בני נפנף לי לשלום ועזב אותי. לאחר חופשת ראש השנה ביום השני של החזרה מהחג, הוא התחיל לבכות ולא רצה שאעזוב אותו. הגננת היתקשרה אליי באותם הימים וביקשה שאגיע, פעם אחת לקחתי אותו הביתה ובשאר הימים נשארתי איתו בגן והוא היה מאושר כלל לא חשב לחזור הביתה ושיחק. (בני ואחייני, מאד קשורים הגננת טוענת שהינם יותר מתאומים, כאשר האחד בוכה השני אחריו.) בבקרים בני אומר לי שאינו רוצה ללכת לגן, ושהוא יבכה ( אני חשה שכאן הוא בוחן אותי ומנסה בסוג של איום - בכי). הגננת המליצה שעד אחרי החגים אקח אותו מוקדם ב- 11. הבעיה הינה שהוא מתחיל לבכות כאשר הם יוצאים לחצר מכיוון שהוא למד שזו השעה שבה אני מגיעה ואם לא הגעתי הוא מתחיל לבכות. אני לא יודעת כיצד לנהוג, מכיוון שכאשר אני מגיעה אחייני מתחיל לבכות ובני נרגע. לעזרתכם אטדה, מיכל

שלום מיכל, אם יצא לך לקרוא מעט בפורום בימים האחרונים, ראית בודאי את כל הפניות הדומות, המתארות ביטויים שונים לקושי הגדול של ההסתגלות למסגרת (גן/כיתה א'/בי"ס) בימים הראשונים של שנת הלימודים. קשה להעלות על הדעת מצב בו לא יהיה בכי ב-כ-ל-ל ושהימים יעברו לגמרי לגמרי חלק. למזלך, את יכולה ליצור לבנך הדרגתיות נוחה, ולקצר לו את הימים הראשונים. בעיני זה מומלץ מאד, בעיקר לילדים המגיעים לראשונה בחייהם לגן. אני מציעה לך (זה יעזור גם לאחיין שלך) לא להישאר עם בנך בגן אחרי שהגעת ב-11. כאשר את מגיעה, מוטב לעזוב את הגן תוך זמן קצר, משני טעמים: ראשית, כך זה לא מכביד על הילדים האחרים, שיכולים להתחיל לבכות כשהם רואים אמא שאינה שלהם. שנית, בנך לומד שכאשר את מגיעה - הולכים. יש כאן מסר חשוב, האומר - את הכייף של הגן מקבלים בלי אמא. אם את נשארת איתו זמן ממושך בגן, הוא ממצה מהר את הגירויים, והפרידה ממך תהיה לו קשה יותר. יש משהו חשוב בידיעה שעם אמא מבלים בבית, ובגן - יש דברים אחרים ודמויות אחרות, וכדאי להשאיר רמת מתח ועניין כתגמול על הפרידה. כך או כך, הימים הקשים יחלפו, ובנך יסתגל ויפסיק לבכות כמו כולם. נסי להאריך בכל פעם את השהות שלו בגן, כך שייחשף בהדרגה לעוד ועוד פעילויות, בתוך הגן ובחצר. יש ילדים המגיבים בבכי לשינויים ומעברים בגן, וחשוב לתת לגננות הזדמנות להיות משענת ונחמה עבורו. שולחת לך ולכל האימהות כוח לעבור את הימים הללו בשלום. זה לא קל בכלל... בהצלחה ליאת

ביתי בת 11 ויש לה בעיות חברתיות זה מתבטא בזה שאם פוגעים בה היא לא מגיבה היא נאלמת היא יוצרת קשרים עם בנות ומהר זה נגמר ביטחון העצמי שלה הוא ממש ירוד מה עושים ואם אפשר להציע סדנה או כל דבר אחר שיעזור לה משנה לשנה זה מחמיר אשמח לתגובה

שלום רונית, כאשר הקשיים הרגשיים מתמידים ומחריפים לאורך זמן, יש טעם להתייעצות עם גורם מקצועי. הייתי מתחילה מיועצת ביה"ס או פסיכולוגית ביה"ס, ומבררת לגבי אפשרויות העזרה שביה"ס יכול להציע. לפעמים מתגבשת בתוך בית הספר קבוצה, איתה אפשר לעבוד על מיומנויות חברתיות בהנחיית איש טיפול מיומן. אפשרות נוספת היא מרפאת ילדים ונוער של משרד הבריאות, שלעיתים קרובות מקיימת קבוצות טיפוליות המכוונות לרכישת כישורים חברתיים. כמובן שגם טיפול פרטני בא בחשבון, ולפעמים הוא קריטי עוד לפני ההתנסות הקבוצתית. מקווה שהשנה הקרובה תביא איתה את בשורת השינוי לטובה. בהצלחה וגמר חתימה טובה ליאת

רונית שלום, מהניסיון שלי,לאחר שפניתי לכל הגורמים שהפנתה אותך ליאת, לאף אחד מהם אין את הכלים לעזור ובטח לא לך, הם רק יסבירו שהם מבינים את הבעיה ויעזו הכל כדי לעזור,אבל בפועל הם לא יכולים לבקש מהילדים להיות חברים בכוח... אי לכך,תפני למאמנת אישית בתחום כישורים חברתיים לילדים,או לקבוצות המאמנות כישורים חברתיים,ואל תמתיני לאנשי המקצוע בביה"ס שחוץ מלא ממש הרבה,לא יעשו כלום! בהצלחה רבה!! הילה-אחת שעוברת זאת יום יום ושעה ושעה.....

שלום יש לי תאומים בני שנה ועשרה חודשים בן ובת עד היום הם היו איתי בבית בספטמבר הנוכחי הם נכנסו פעם ראשונה לגן- אותו גן מאז הם הפסיקו לאכול ומבקשים רק דייסה הדבר היחיד שהם מוכנים לאכול נכון להיום זה פרוסת לחם ופרי אחד והמון דייסה גם בגן וגם בבית במשך כל היום האם זה פשוט סוג של רגרסיה בשל ההתמודדות הנפשית או משהו אחר? וכמובן בוכים ונצמדים אלי יותר אחה"צ הגן הוא עד 13:00 האם יש לי סיבה לדאוג וכיצד אשלים להם את החסרים התזונתיים בקיצור מה לעשות ותודה רבה

שלום גליה, למרות שאין לי כל השכלה תזונאית, להערכתי השינוי הפתאומי בהרגלי האכילה, שככל הנראה קשור להתמודדות הטרייה עם הכניסה לגן, לא יחולל נזקים גדולים לילדייך. ילדים, ממש כמו מבוגרים, עלולים להפגין חוסר תיאבון (או עודף) בתגובה למצבי דחק. כיום קימות דייסות בריאות מועשרות בויטמינים, שיכולות לספק מענה לא רע לימים המבולגנים של ראשית השנה. אני מאמינה שכאשר תתבסס שגרה, יחזרו ההרגלים הישנים. המשיכי להציע להם תפריט מגוון, ובמידת הצורך - אם התופעה לא תחלוף לאחר תקופת הסתגלות סבירה - התייעצי עם רופא הילדים שלכם. בריאות, וגמר חתימה טובה ליאת

היי ליאת! קראתי כרגע על הילד בן 10 שאינויוצר קשרים חברתים,גם ביתי כזו,והתיעצתי איתך לגביה (יש לה רק שתי חברות טובות)ואמרת שזה בסדר,נכון להיום אחת מהן עוברת לביה"ס אחר ואז נשארת עם אחת, לדעתי צריך כןלעודד ליצור קשרים ולא לחכות ולסמוך שהוא יעשה זאת, כי מאוד עצוב שהילד שלך כל החופש בבית בן המחשב לטלויזיה,ולא כמו כולם בים בברכה,ורק צמודה להורים(כי כנראה לא צריך לחכות ולסמוך עליהם אלה לעזור בגיל מוקדם) כי כרגע איך שאני מתחילה לדבר איתה על קשרים חברתיים היא צועקת ולא מוכנה להקשיב,וזו מועקה מאד כבדה.

היי מירב, עד שליאת תגיע לענות, הייתי רוצה לשתף אותך בחוויה דומה שקרתה אצלי. אני לא אמא, אבל הייתי ילדה כמו שאת מתארת את הבת שלך, וכמו שהאמא הקודמת תיארה את הבן שלה. גם אמא שלי הייתה מאוד מודאגת ממצבי החברתי ולא "ישבה בצד" ונתנה לי להסתדר. אני יכולה להגיד לך מהנסיון שלי, שלא כל הילדים אוהבים וצריכים להיות מוקפים בחברים רבים, וכל היום להסתובב בחוץ. עד היום (אני בת 28) אני נהנית הרבה יותר בחברה של חברה אחת או שתיים, ובבילוי שקט בבית שלי או שלהן. נראה לי שזה עניין של אופי, גם בילדותי העדפתי את השקט והמקום המוכר על פני חברה רבה ובילוי בחוץ. אמא שלי הייתה מודאגת מהעובדה שיש לי חברה אחת או שתיים, וכל הזמן לחצה שאצא ואכיר ואבלה עם ילדים אחרים. זה לא הפך אותי לילדה עם הרבה חברים, זה רק הפך אותי לילדה שמנסה לרצות את אמא שלה ומרגישה שהיא לא בסדר. אני חושבת, כמו שליאת כתבה כאן לאמא של הילד בן ה- 10, שאם הילדה לא מרגישה במצוקה סביב עניין החברות, שתתני לה להסתדר בעצמה. אני לא יודעת איך ביתך חווה את הנסיונות שלך לעזור (וברור שזה מדאגה ורצון לעזור!) אבל יכול מאוד להיות שזה משיג את התוצאה ההפוכה. אני מבינה את הקושי בלתת למצב להמשיך כמו שהוא, אבל אולי באמת המצוקה היא יותר שלך משלה... שיהיה בהצלחה, נועם

שלום מירב, שלום נועם, ילד בודד שרוצה חברים ואין לו - זה דבר עצוב מאד. מסתבר שלא תמיד מה שנראה לנו, מהצד, כבדידות מכבידה הוא אכן כזה. ילדים, כמו מבוגרים, מפתחים סגנון בינאישי וחברתי, הנשען על העדפה אישית, על מזג בסיסי, על ההרגלים החברתיים של ההורים והמשפחה, ועל חוויות עבר בהן התנסה הילד עד כה, ועוד. כהורים, עלינו לדאוג לכך שהילד שלנו יוכל לממש את הפוטנציאל החברתי שלו באופן המיטבי, לזמן לו את ההזדמנות לכך, וליצור עבורו סביבה עשירה ומגוונת. כאשר את אומרת, מירב, שחשוב לעודד ילד ליצור קשרים חברתיים - את צודקת. השאלה החשובה היא איך עושים זאת נכון, ומהו בכלל עידוד. העובדה שבתך כועסת ומתרחקת ממך בכל פעם שאת מבקשת לעודד אותה לפעילות חברתית, יכולה להצביע על כך שהכוונות הטובות שלך מתפרשות אצלה כתוכחה, נזפנות, שיפוטיות, ביקורת או נדנוד. לפעמים מרוב רצון טוב, אנחנו "דורכים על היבלות", מכאיבים, ובכך מחטיאים את המטרה. דבריה של נועם מחזקים את כיוון המחשבה הזה, למרות שברור לי לגמרי שגם אמה - כמוך - כיוונה לטוב. בעיני, עידוד אמיתי מכוון להעצמת התפיסה העצמית של הילד, האמונה שלו בכוחו וביכולתו להתחבב על זולתו, וכיבוד בסיסי של ההעדפות שלו גם אם אינן חופפות לאלה שלנו. אם את מזהה בעיה אמיתית אצל בתך, ואת סבורה שהמיומנויות החברתיות שלה לקויות, פני לעזרתו של איש מקצוע, שיוכל לסייע ממקום ענייני ופחות מעורב רגשית. ותודה לך, נועם, ששיתפת בחוויה אישית כל כך. גמר חתימה טובה ליאת

לבן זוגי בחיים בת מתבגרת אשר אושפזה ושוחררה כרגע לאשפוז יום, הטיפול בשלב זה דורש תשומות אדירות על מנת לרצותה ולהחזיקה עד למציאת מסגרת הולמת עבורה שבה תקבל כלים להשתלבות בחברה וליצירת חיים תקינים (כגון מכון סאמט). הבעיה, התשומות האדירות והחשש האדיר ממשהו שיקרה לצד הרצון לשקם את ביתו, גרמו לבן זוגי להתכנס בעצמו ולרצות להיות רק עם עצמו, וברגע אחד "חתך" אותיוניטרל כל רגש כלפי, חזר ואמר שזקוק לזמן לעצמו, שזה הדבר היחידי בחייו כרגע. ממש כאילו השתגע, נסגר ונאטם, ניתק בשניה אחת כל קשר עימי. אינו יכול לתת ואינו רוצה לקבל. מנסה להכנס לראשו ולהבין מה קרה, עם על הבנתי קשה לי להבין. מחפשת פסיכולוג המתמחה בטיפול במתבגרים שיעזור לי להבין, לא רוצה להפסיד אותו, רוצה לתמוך ולהבין. כרגע מבינה שהשקט שאתן לו חשוב אך רוצה עזרה מגורם שיסביר לי מה עובר עליו וכיצד עלי לנהוג. האם תוכלי להפנות אותי לגורם המתאים ?? יודעת שזו שאלה קצת מוזרה, אך חשובה לי להמשך החיים. פסיכולוג שידריך אותי ויעזור לי להבין ולהתמודד עם המצב.

שלום אודיה, לא הבנתי לגמרי מה סטטוס היחסים בינך לבין בן-זוגך, האם אתם מתגוררים יחד? האם יש מאחריכם שנים משותפות? חודשים? שבועות? ההתמודדות עם מחלה נפשית של בן משפחה גובה מחירים כבדים מסביבתו, ובעיקר מההורים שמוטרדים מאד גם מהפרוגנוזה והאופק השיקומי. לא פשוט לנסות להשתלב במערך המורכב הזה, בעיקר אם הקשר איתך הוא 'תוספת' של הזמן האחרון. אני מציעה לך לנסות ליצור קשר עם גורמים בעמותת "אנו"ש", אולי ביחד עם בן זוגך, כדי ללמוד עוד על החיים שאחרי (או תוך כדי) המשבר הנפשי האקוטי. אם את רוצה לעשות עבודה עם עצמך, חפשי פסיכולוג קליני. ההכשרה הקלינית כוללת (כמעט תמיד) התנסות במסגרות אשפוזיות ומגע עם הפציינט ומשפחתו. זו הכתובת עבורך. בריאות, וגמר חתימה טובה ליאת

שלום רב, יש לי ילדה בת שנתיים וחודש. התחילה ללכת לגן בגיל שנה. השנה עברה לקבוצת הבוגרים באותו גן עם כל הילדים שהיו איתה בשנה שעברה. בשנה הראשונה בגן, מאחר שהייתה איתי שנה בבית, לקח לה כ- 3 חודשים להיקלט ולהתחיל להנות בגן ללא בכי - לאחר מכן - הלכה ופרחה בגן. השנה היא התחילה את השנה רק בשבוע האחרון לאחר ראש השנה מאחר שהיינו איתה שבוע בחו"ל. הבעיה היא שמאז שהילדה חזרה לגן (הגננת אומנם התחלפה אך היא מכירה אותה כחלק מהצוות המקצועי שליווה אותה בגן בשנה שעברה) - היא כל הזמן בוכה / מייבבת, לא אוכלת דבר וחצי דבר ולא שותה, לא מים ולא מטרנה, חוזרת הביתה רועדת מרעב וגורסת מהשנייה שהיא מגיעה הביתה. כמובן שהצוות בגן כל הזמן מציע לה לשתות ולאכול... בתחילה ניסיתי לתת לה מתנה בסוף כל יום לעודד אותה לאכול ולהשתתף - זה לא עזר. אח"כ אמרתי לה בסוף היום ששמעתי שהיא לא אוכלת שאני מאוד עצובה מזה, ובד בבד - אוהבת אותה והיא הבטיחה שתאכל ותשתה.. למחרת - עדיין לא אכלה כלום כל היום ולא שתתה. עכשיו אני מנסה להתעלם מזה בנוכחותה ולא לדבר איתה על זה כדי להראות לה שזה כאילו לא מפריע לי.... היום שמעתי שבארוחת הצהריים היא כמובן לא אכלה ולא שתתה מהבוקר אבל קצת התפרעה וגרמה לכך שכל הילדים יבכו אחריה, ולכן הגננת לקחת אותה לצד הרגיעה אותה, חזרו לשולחן עם הבטחה שהיא תתנהג יפה ולמרות זאת הכל חזר חלילה. בהמלך כל היום (וזה קורה כל יום מאז שחזרה לגן) היא לא זזה מהגננת או מהסייעת ולא משתתפת באף פעילות - לא בגן ולא בחצר, וזאת למרות שכל יום יש להם חוג אחר בגן. חשוב לי לציין שמדובר בילדה מדהימה, פיקחית וחברותית מאין כמוה. היא לא ילדה בעייתית בשום מובן ואופן. מאוד קשובה, ממושמעת ומחונכת. מעולם לא נתקלתי אצלה בכזו עקשנות ואסרטיביות. בשנה שעברה היא התפתה מדהים בגן ושיתפה פעולה בצורה פנומנאלית כולל במסיבת סוך שנה כשרוב הילדים התביישו... אני מאוד חוששת מהצום שהיא גוזרת עליה במשך כ-8 שעות כל יום (אפילו לא שותה....) וגם קצת חוששת שהצוות יאבד את הסבלנות כלפיה בשלב מסויים.. מה עלי לעשות? אני ממש אובדת עצות... מה דרך הנכונה להגב? והאם יש משהו שניתן לעשות כדי להחזיר עטרה ליושנה? חשוב לי לציין שב- 1/9 היא הייתה 3 שעות בגן ולמחרת חצי יום ורק אחרי זה נסענו לשבוע. בכל מקרה החזרנו אותה לגן אחרי החופשה בחו"ל בעצת הגננת ליום מלא ללא הישארות שלנו בכלל - כך הגננת אמרה.... למען הסר ספק אני יודעת שמתייחסים אליה מאוד יפה בגן - גם הצוות וגם הילדים כך שזה לא נובע ממקום של מישהו שעושה לה רע חלילה. כמו כן, הגן נמצא בדיוק באותו מתחם כמו בשנה שעברה כך שלא מדובר בגן חדש או משהו כזה. אני ממש נואשת - אנא עזרו לי! עוד משהו חשוב - אני גם לא מבינה איך אף אחת מהצוות לא מוצאת דרך ללב שלה.... זה לא סביר - למרות שאני יודעת שהן כל הזמן מנסות... יש גם מצלמות בגן ואני רואה מהעבודה שהן מלטפות אותה ומתייחסות אליה מאוד יפה.מצד שני - זה הגיוני שכמעט שבוע אף אחת מהגננות או מהסייעות לא מצליחה לשכנע אותה לשחק ולאכול??? ממתינה לתשותבכן בקוצר רוח תודה

שלום רוית, עושה רושם שיש לנו עסק עם ילדה חזקה ודעתנית, שהבינה שיש לה כלי רב עוצמה - הצום. כמו שאת רואה, מבחינה תזונתית, היא משלימה יפה את החסר אחה"צ, ולכן לא הייתי נכנסת לדאגה גדולה מדי. אחרי הכל, הרעב הטבעי יעשה את שלו אם רק תניחו לה (כמו שהרגשת לבד, אינטואיטיבית). למרות שהגן והצוות מוכרים לה, בכל זאת 'מותר' לה להתקשות בימים הראשונים, וחשוב לכבד זאת. לתחושתי (וזה לא משפט נעים, אני יודעת) דווקא כשהמטפלות יתחילו לאבד סבלנות ולנהוג בה כבכל הילדים, יש סיכוי שהילדה תחזור לעצמה. אז לשאלתך "מה לעשות?", הייתי מציעה פשוט לא לעשות כלום, מלבד לעודד ולתמוך, ובמידת האפשר לקצר לה את הימים הראשונים. כשאני אומרת לעודד אני מתכוונת למשפטים כמו "אני רואה כמה קשה לך להיפרד ממני בבוקר ולהישאר יום שלם בגן, ואני גאה בך על כך שאת מצליחה להחסיק מעמד ולהתגבר"; "איזה ילדה נהדרת, שנשארת יום שלם בגן בלי אמא!". אל תתייחסי לנושא האוכל. השתדלי לסמוך עליה, על הצוות, ועל הטבע... בהצלחה ושנה טובה ליאת

המשך הילד גם לא כול כך אוכל טוב גם בגן וגם בבית שהוא כן היה ילד אכלן

היי אוריה, ילד שהיה אכלן טוב יחזור להיות כזה כשיתרגל לסביבה החדשה ויעבור את משבר ההסתגלות. נסי לעודד אותו, ללא ביקורת או כעס, וכך תתרמי להפחתת העומס הרגשי. בהלחה ליאת

שלום לך יש לי בן בן 9 ו 3 שהתחיל ללכת לגן עיריה (הילד היה שנתיים בגן פרטי) הילד לא רוצה ללכת בשום אופן לגן בבקר כל בקר בכי ושיכנועים .בדרך לגן הוא בוכה לי מקי לי מגיעים לגן הוא לא רוצה לעזוב אותי אני יושבת משחקת איתו איזה 20 דקות ואחריז עוזבת אותו בוכה לפני שאני הולכת הוא אומר לי תבואי לקחת אותי נכון. במהלך היום הגננת אומרת שהוא משחק משתתפ יפה לפעמים אבל לא יוצר קשר חברתי .יוצאים לחצר היא אומרת שהוא לא מוכן לעשות כלום. הילד טוען שמשעממם לו הילד עצמו מאוד בוגר שיכלית .מה עושים ? והאם כדאי אולי להעביר אותו לתרום חובה שיש שם ילדים יותר בוגרים ואולי הוא אמצא עניין יותר

שלום אוריה, כרגע, אני מניחה שהסיבות לקושי אינן קשורות לחוסר עניין, אלא דווקא למשבר הקליטה, שמטבע הדברים יחלוף עם הזמן. ילדים קטנים אומרים הרבה פעמים "משעמם" פשוט כי אין להם אוצר מילים מורכב להביע רגשות מורכבים כמו תסכול, ביישנות, חרדה ובדידות. בואי נקווה ששגרת היומיום של אחרי החגים תביא איתה את השינוי המיוחל, גם חברתית. חשוב לזכור שתקופת ההסתגלות לגן נמשכת לפעמים גם מספר שבועות, ורצוי לא לקבל החלטות תחת רושם הימים הראשונים. עוד קצת סבלנות. שנה טובה ליאת

ביתי עוד לא בת 9 (בדצמבר) בכיתה ד' , בכיתה המורה אומרת שהיא רחפנית וניכר שלעיתם לא "נמצא איתה" בשיעור, היא לא קמה או מסתובבת או משוחחת (לא מפריעה למהלך התקין של השיעור, בעיקר שקועה בעצמה). היא טובה בלימודים מבחנים לרוב מעל 90 + שנה שעברה רק פעם אחת קבלה 100. 95 99 אף פעם לא מושלם. כי היא לא בודקת את המבחן היא כותבת ומביאה למורה מיד מבלי לעבור עליו שוב ולכן טעות טפשית מונעת ממנה להגיע להשג טוב יותר, במחברות כתוב כל החומר למרות שהוא רשום בכתב חרתומים ומלא שגיאות כתיב, השיכפולים זה סיפור אחר.... הם מודבקים לרוב אך לעיתים ברישול, היא עושה שיעורי בית אך כותבת תשובות קצרות לא תמיד מושלמות ולא שהיא לא יודעת את התשובה זה נובע מעצלות ובכך שהיא בעיני רוחה יודעת את התשובה.... ( כאילו לא חשוב לה שיהיה כמו שצריך ) כשאני יוצאת איתה לרחוב היא כאילו נמצא בבואה, היא לא שמה לב שאנשים רואים את מעשיה, עושה תנועות קופצת על כל דבר באוטובוס היא לא רגועה (עסוקה כל הזמן) בבית כשהיא משחקת עם הברביות שלה היא מדברת עם עצמה בקול ציצני כזה, היא מפוזרת. הבית יהיה מסודר ורק האזור שלה הפוך לגמרי, היא יכולה לסדר ואחרי רגע שוב בלגן. אוהבת לשחק עם "זבל" ולגזור כל דבר שמה פסטלינה על משחקים גוזרת חוטים אוהבת להכין קשקושים משחקת עם חרוזים שמה בפה כל דבר קטן פלסטיקים נילונים.(כתוב בבילבול כי זאת התחושה שהיא מעבירה) היא מרבה לריב עם אחיה בן ה-5 גם נותנת לו מכות חזקות אבל יכולה להיות אחראית ובוגרת לעיתים באופן מעורר התפעלות, אחיה מת עליה ויעשה כל שתבקש ממנו, אוהבת לקבל את מלוא תשומת הלב. לפעמים היא מתעצבנת על משהוא ומאבדת את היכולת להוציא את עצמה "לרדת מהעץ" ויכולה להיות בברוגז לזמן רב. אפילו היא בעצם מפסידה (בעיקר לפני ארוחה משפחתית ואז אפילו היא רעבה היא לא תאכל....יש לציין שהיא היתה מתעקשת להיות בברוגז בעבר הי כמעט עד אמצא הארוחה כשעה כיום היא "חוזרת לעצמה" מהר יותר ). שלחתי את כתב ידה לגרפולוג שאמר שהיא סובלת מחוסר התארגנות ופיזור. רציתי להוסיף, שיהיה ברור, היא ילדה מהממת טובה אחראית לעיתים ברמה שזאת גאוה להיות אם לילדה כזו. עוזרת בבית כשיורדת עליה ההשראה בצורה יוצאת מן הכלל. חכמה וכשרונית רמת הידע, האינפורמציה והאינטלגנציה שלה גבוהה. אוהבת לקרוא ספרים מאד, תולעת ספרים, אוהבת מאד לשחק על המחשב היא מתחילה משחק ויכולה לסיים אותו, משחקי חשיבה אפילו מאד מסובכים. שיש להם מגבלות זמן וכ"ו. שחקה למשל במשחק לבנות עיר כשבאתי לבדוק מה קורה עם העיר שלה, העיר היתה בנויה למופת "התושבים" שמחים, והיא הרוויחה כסף טוב. מי שמכיר משחקים כאלו יודע שזה לא פשוט. מה היה מומלץ לעשות בכדי ל"קרקע" אותה ולהביא אותה להיות פחות מפוזרת בראש וילדותית.ויותר מודעות סביבתית. (המורה אמרה לי לתת לה ריטלין, אני מתנגדת בתוקף כיוון שהיא לא צריכה זאת. אני חושבת שלביתי חסרה מודעות סביבתית מה גם שהלכנו לרופאה נוירולוגית ילדים והיא אמרה שהיא לא צריכה זאת).

שלום רב, התיאור שלך לא הצליח לעורר אצלי כל דאגה ביחס לבתך, שמתנהגת כמו שילדים בגילה אמורים להתנהג. הישגיה בביה"ס מרשימים, ואין כל סיבה שיהיו 'מושלמים'. אם אינך שקטה, פני לאבחון מסודר (גרפולוג אינו מאבחן, וגם לא נוירולוג) שיוכל להאיר את הקשיים והחוזקות, ולהמלץ על טיפול מתאים. בברכה ליאת

בתי בת 3.2, ממשיכה השנה בגן פרטי בו היתה בשנה שעברה. השנה יש בגן קבוצה של 8 ילדים(לעומת 17 בשנה שעברה). להרגשתי מדובר בקבוצה קטנה מדי שעלולה לעשות לה נזק מבחינת יכולות החיברות שלה והיכולת שלה להסתדר בקבוצה גדולה בעתיד. מצד שני יש מסביבי החושבים שקבוצה קטנה בגיל זה זה רק יתרון. ובכלל אני שומעת דעות לכאן ולכאן. מספר נקודות חשובות נוספות, לטוב ולרע: גילאי הקבוצה 2.5-3.5 כאשר יש לה שם חברות משנה שעברה, כולל חברה אחת טובה שיש ביניהן קשר הדוק במיוחד. הקבוצה כוללת בנות בלבד. אשמח לשמוע מה לדעתך היתרונות והחסרונות בקבוצה שכזו ובשורה התחתונה האם מומלץ להישאר או לעבור לגן גדול יותר.

שלום יעל, איני שותפה לתחושת ה'גורליות' המיוחסת למספר הילדים בגן. אני סבורה שגן טוב נבחן באיכויותיו כמוסד חינוכי - הכשרת הצוות, איכות הבית והחצר, טיב התכנים, רמת הבטיחות, איכות המזון המוגש, וכמובן היחס בים מס' הילדים למס' הגננות. העובדה שיש בגן רק בנות מהותית בעיני יותר, וזה קצת מפר את האיזון הטבעי של הקבוצה, וחבל. מעבר לכך, איני רואה בעיה מיוחדת. סימן שאלה אחר שמרחף באוויר נוגע לשאלה מדוע אין לגן הזה ביקוש, ולמה מס' הילדים ירד לפחות ממחצית מספרם בשנה שעברה. חומר למחשבה... שנה טובה ליאת

אכן מדובר בגן טוב עפ"י הפרמטרים שציינת. מאחר ואנחנו ממשיכים שם שנה שלישית ואני מכירה באופן אישי את ההורים שעזבו וסיבותיהם, אני דווקא לא מוטרדת מהסיבות להדלדלות הגן אך מסכימה שלמסתכל מבחוץ זה לא נראה טוב.

בני בן השנתיים וחצי התחיל גמילה בסוף חופשת הקיץ לאחר שהיה מעיר אותנו בבקרים לעשות קקי,בבית היה טוב ,בתחילת השנה הוא עבר לקבוצה גדולה יותר בגן ושם הוא לא מפסיק לעשות בתחתונים הגננת מציעה להחזיר לו טיטול,מה עושים? האם זה לא מסר שגוי לתת לילד אחרי שהוא הוריד את הטיטול ואם לשים טיטול אז מה עושים כשמגיעים הביתה תחתון,להמשיך עם הטיטול?????

שלום מאיה, אני חושבת כמוך, שמאימתי שמתחילים את תהליך הגמילה, לא חוזרים לאחור (בטח לא בגיל שנתיים וחצי). כרגע, הייתי ממקדת את המאמצים בעידוד הילד לעשות את הקקי של הבוקר בבית, ובעידוד צוות הגן לספוג עוד כמה ימים של תאונות. בברכה ליאת

שלום רב, בתי בת 3 חודשים. אחת לחודש בערך אנחנו נוסעים להוריי הגרים במרחק של שעה וחצי נסיעה מאיתנו. בנסיעה האחרונה בתי בכתה במשך שעה ארוכה במהלך הנסיעה וכל הניסיונות להרגיעה לא הועילו. אציין כי אנחנו נוסעים דרך כביש 6 שהאפשרויות לבצע בו עצירות מוגבלות. למרות זאת, עשינו 2 עצירות בהן החזקתי אותה ואף הנקתי אותה.שאלתי היא- האם העובדה שאני יושבת ליד בתי באוטו ולא מרימה אותה, עלולה להתפרש מצדה כחוסר הענות? (בתי הרי לא מבינה כי איני יכולה להוציאה מהכסא במהלך הנסיעה). וכן, האם לאור מצב זה עדיף להימנע מנסיעות ארוכות כאלו? (מקווה שהסברתי את עצמי) תודה!

שלום אור, תינוקות בני שלושה חודשים מגיבים בעוצמה לאי נוחות פיזיולוגית מיידית, ולכן הייתי מציעה לנסות להאכיל אותה לפני הנסיעה, להחליף לה, וליצור מכסימום נוחות פיזית, כדי להסיר מעצמך את הספקות בדרך (כך לפחות תדעי שאינה רעבה או צמאה). להערכתי, הקרבה והמגע שלך, גם כשהיא בכיסא הבטיחות, עושים את שלהם. אחרי הכל, יש מצבים בהם תינוקות בוכים מאד גם כשהם בזרועותינו... נסיעה טובה ובטוחה ליאת

שלום, בתי בת ה 6 חווה לאחרונה פחדים ומגלה סימני חרדה. הפחדים הם ממשיים - ממוות, מחלה קשה, תאונה, מלחמה וכדומה. בבית היא כמעט ולא נחשפת לדברים כאלה,אולם בבית הספר היא נתקלת בתיאורים של ילדים שמפחידים אותה. לדוגמא: לקראת יום כיפור היא מפחדת שהיא או יקיריה נמצאים ברשימה "השחורה" של ה' היא מפחדת שטילים יישלחו אלינו ונפגע (אנו גרים במרכז הארץ) היא מפחדת שנפגע בתאונת דרכים וכו' סף החרדה הוא כה גבוה עד שהיא מקיאה מפחד. החרדות והפחדים מופיעים בערב (כשהיא מתחילה להתכונן לשינה) אולם גם במהלך היום, בבית הספר ולקראת פרידה מאיתנו. ניסיתי לשוחח על הפחדים וביקשתי ממנה לעשות פעילות ספורטיבית ומהנה כאשר עולות המחשבות הרעות, אולם התועלת מועטה. מה עוד ניתן לעשות? היכן ניתן להתייעץ?

שלום שרון, הפחדים שאת מתארת (בעלי גוון מציאותי) אכן אופייניים מאד לילדים בגיל זה, וילדים רגישים פגיעים יותר ללקות בהם, בעיקר בתקופות שבריריות (כניסה לכיתה א'?). אני מציעה להישאר זמינה לה, לשוחח באומץ על הדברים מבלי לעקוף אותם או לטייח (גם למבוגרים שבינינו פחדים דומים, והם נוטים להימנע מלחשוב או לדבר עליהם). אם את מרגישה שאינך מצליחה להרגיעה בכוחותייך, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ושנה טובה ליאת

בתי היא ילדה מקסימה ושמחה בת 3.5. מאז ומתמיד היא הייתה ביישנית. זה מתבטא בעיקר בכך שהיא לא משיבה כשאנשים פונים אליה, אלא מחביאה את פניה, ובד"כ לוקח לה זמן רב להיפתח. אבל בחודש וחצי האחרונים, מאז היציאה לחופשת הקיץ, היא פיתחה מה שנראה כחרדת נטישה. זה בא לידי ביטוי בעיקר בכך שהיא לא מוכנה שנעזוב אותה לשנייה. אפילו בבית, אם היא לא רואה אותנו לרגע, היא מתחילה לבכות. בגן החדש היא נצמדת לאחת הגננות ולא עוזבת אותה עד סוף היום. אם אותה גננת קמה ממקומה, היא קמה אחריה. אנחנו מאוד מוטרדים מהתופעה הזאת. אני רואה ילדים בגילה שכבר הולכים לבד לחברים ונראה לי שהיא רחוקה מכך שנות אור. אני חייבת לציין שזה לא תמיד היה כך. זה משהו שקרה בתקופה האחרונה. הילדה הזו מוקפת אהבה, היא מעולם לא חוותה נטישה של אף אדם מבוגר בסביבתה, ולכן לא ברור לי למה זה קורה לה. מאז שהיא התחילה את הגן היא לא נמצאת באינטראקציה עם הילדים האחרים ורק צמודה לגננת. מה דעתך?

שלום ליאת, לא בטוח שמה שאת מתארת זו חרדת נטישה במובנה המקובל. נראה שהביישנות של בתך זיכתה אותה בהרבה מאד תשומת לב והתחשבות, בעיקר מצד המבוגרים בסביבתה, מה שחיזק בעקיפין את התופעה והפך אותה לעניין משתלם מאד. תחשבי כמה כוח ושליטה בתך מקבלת באמצעות הפחד הזה, ועד כמה היא מצליחה להכתיב את ההתנהלות בבית. אני מציעה להניח לנושא, ולאפשר לבתך להצטרף לפעילות המשפחתית/חברתית בקצב הנכון לה. נסו להימנע מלשדל אותה, להפציר בה, או להציע פרסים ותגמולים על התנהגות לא ביישנית. אני מאמינה שגם בגן, לאחר ההתאקלמות הראשונית, הגננת לא תאפשר את ההיצמדות הזו. השתדלו להימנע מרחמים, ולהעביר מסרים של אמון וביטחון ביכולתה להתגבר על הפחדים בכוחות עצמה. בבית, נסו להתעלם מההיצמדות והבכי, ופעלו ככל האפשר רגיל - זאת כדי לא ליצור מערך של רווחים משניים ושתלטנות. בהצלחה ליאת

אשמח לשמוע חוות דעת, היות ואני מאד מאד מתלבטת. בני בן 3 וחודשיים. יש לו בעיה עם הגייה של אותיות ח' ו- ר'. בדקנו אצל קלינאית והיא אמרה שזה יסתדר עד לגיל 4. לאור זאת (וכן הוא לא גמול מקקי) החלטתי להשאיר אותו בגן פרטי. אמהמה, הוא הגדול בגן כעת, הואיל וכל החברים עברו לגן עירוני. נראה לי שהוא יילך לאיבוד בין 30 ילדיםאם מבחינת הגננת או שמא יצחקו עליו ילדים אחרים על הדיבור. בגן הפרטי הוא כבר שנתיים ואוהב את הגננת. אני מקפידה להפגש עם החברים האחרים אחה"צ בגינה ליד הבית. האם פעלתי נכונה? חשוב לי שישאר עם בטחון עצמי, היות ולא נראה לי שהדיבור מפריכ לו ואני פוחדת שילדים גדולים יותר יעירו לו על כך. אשמח לשמוע דעתך. תודה

שלום נוקי, מאחר והחלטת להשאירו בגן הפרטי (לכל החלטה יש יתרונות וחסרונות), השתדלי להפיק מהשנה הזו את המכסימום, ולאפשר לבנך הזדמנות לרכוש ביטחון ולשפר את המיומנויות הפגועות. כמעט תמיד יהיו לילדים סיבות לצחוק על ילדים אחרים (הם יצירתיים והסיבות לעולם אינן נגמרות), ולכן המטרה היא לאו דווקא להסתיר את הפגמים שלנו, אלא לבסס ולבצר את החוזקות שלנו. שנה טובה ליאת

שלום, בני הבכור עלה לכיתה א' השנה- הכניסה היתה קשה ביותר(בכי, עצבות)יום למחרת בארוחת 10 הקיא בכיתה, והרגיש לא טוב גם יום למחרת. בחג הכל היה בסדר- אתמול לא רצה להיכנס לכיתה והיה עצוב מאוד. היום שוב אמר שלא מרגיש טוב ולא רוצה ללכת ובדרך של הנסיעה הקיא באוטו. מס פעמים הקיא שוב בבית. רופאת הילדים מציינת שאולי מפתח וירוס/ אולי משהו ריגשי מה אשפר לעשות? איך לטפל בו שיצלח להיפתח בכיתה?

שלום חנה, אם בנך נוטה להקיא במצבי חרדה (בדר"כ זה לא מתחיל בגיל 6 או 7), יש יסוד להניח שמתח הכניסה לביה"ס פועל עליו, וחשוב לתת לו תמיכה, עידוד וזמן הסתגלות. וכמו שאומרת רופאת הילדים - זה גם יכול להיות וירוס. בינתיים הייתי מתמקדת בהפחתת הלחץ, בליווי, הרגעה ועידוד. כמו שהוא התרגל לגן, הוא יסתגל גם לביה"ס. לאט לאט... שנה טובה ליאת

בוקר טוב אנחנו זוג בני 50 בערך,יש לנו ילד אחד בגיל 13 . אתמול אמר לי הבן שהוא חושש להשאר לבד שאלתי למה הכוונה?...... הסתבר שפוחד שאנחנו נמות !!! כמובן שלא הכינו אותי לשאלה כזו.......... עניתי מייד שזה נראה לי טיבעי לפחד לאבדהורים או אדם קרוב ושגם אני פחדתי מגיל קטן ממות הורי ,ושהוא רואה את זה בעיניים של ילד ואז זה נראה יותר מפחיד כי כשאנחנו נתבגר ו... ,הוא יהיה גדול יותר ותיהיה לו משפחה וככה זה בחיים הם ממשיכים. השאלה היא מה עונים לשאלה כזו קשה ? יש דרך לחזק את הילד ? (הוא רגיש מאוד ) תודה מראש

שלום רב, אכן שאלות קשות, אך נראה שאתה מתמודד איתן כהלכה. מה שאמרת לו ממצה בצורה לא רעה בכלל את הנושא. ילדים להורים מבוגרים יותר, בעיקר אם הם ילדים יחידים, חשופים יותר לפחדים מהסוג הזה. המודעות שלהם לנושאים של התבגרות וזקנה גדולה יותר בהשוואה לילדים להורים צעירים, ומבחינות רבות לפחדים שלהם יש אחיזה במציאות. אין לי ספק שבנך גם מרוויח מאד מעובדת היותו בן יחיד להורים בשלים ומנוסים, וחשוב לרתום את היתרונות הללו לרווחתו בהווה ובעתיד. אני מקווה שאיני מסתבכת כאן עם זכויות יוצרים, אך החלטתי לשלוח לך (לכאן, לכאן) ראיון שנתתי פעם למגזין הורות, בדיוק בנושא זה, של הורות מאוחרת. אם יהיו לך שאלות נוספות, אתה מוזמן. הנה - ***מהם היתרונות והחסרונות של הורות מאוחרת -מזווית ההורים ? אפשר להסתכל על הורות מאוחרת, באופן כללי, כעל אירוע נקודתי על ציר הזמן, המשותף לקבוצת הורים הולכת וגדלה, שהגיעו אליה בנתיבים רבים ומגוונים. כל משפחה היא סיפור, ולעיתים קרובות יהיו בסיפור הזה הרבה ציפייה, כמיהה, התעקשות ואומץ לב. אחד היתרונות הבולטים של ההורות המאוחרת נקשר בכך שההורים עצמם - בוגרים, בשלים ונינוחים - מביאים ילד אל מציאות משפחתית מבוססת ויציבה בהשוואה להורים הצעירים הנאבקים על כינון תחושת זהות אישית, מקצועית וזוגית. בעיני ההורים הבוגרים, הילד נתפס כהשלמה טבעית לכל ההישגים שקדמו לבואו, ולא כגורם מכביד או מעכב את ההתפתחות האישית, האקדמית או התעסוקתית. הם מתמסרים לגידולו, ועושים זאת בשלווה ומתוך שלמות. כאשר התינוק מגיע לאחר שנים של ציפייה, כמו במקרה של טיפולי פוריות שנשאו פרי, הברית הזוגית איתנה ועמוקה, והתינוק אינו מערער אותה, כפי שקורה לפעמים במשפחות צעירות בשלבי הזוגיות המתהווה. הורות מאוחרת נקשרת, לעיתים קרובות, לרווחה ויציבות כלכלית, המאפשרת להורים לספק לילדים את כל צרכיהם, ולהקל גם על עצמם, בדרך של העסקת עוזרת, מטפלת, בייביסיטר, חוגים, וכד'. יתרון זה מרמז על מה שנתפס כמגבלה העיקרית של ההורות הבוגרת. ההורים הנמצאים במיטב שנותיהם כבר אינם זריזים ואנרגטיים כבעבר, ועשויים למצוא את עצמם מותשים מלילות 'לבנים' וימים חסרי מנוח. ממש כשם שההיריון עצמו מכביד ומעייף יותר בגיל מבוגר, ומועד לסיבוכים וסכנות בהשוואה להיריון של אישה צעירה, כך גם לאחר הלידה, ההורים הבוגרים עלולים להישאר 'עם הלשון בחוץ' מול הצאצא ההרפתקן שנכנס לחייהם בסערה. הורים צעירים ומותשים זוכים מדי פעם לשעות וימים של חסד, כשהם מפקידים את הילד אצל הסבא והסבתא הנלהבים. הורים בוגרים, לעומת זאת, מתקשים לגייס את הוריהם הקשישים למשימות של סבאות/סבתאות פעילה, ובמקרים מסוימים נאלצים לטפל במקביל בילדיהם ובהוריהם המזדקנים. המודעות לגיל ולתהליכי ההתבגרות הופכת מחודדת יותר, בין השאר על רקע הבולטות של ההורה המבוגר בקבוצת ההורים כולם. הואיל ואנשים המתקרבים לגיל הביניים או נמצאים בו, עסוקים יותר במחשבות על גיל ומראה חיצוני, מבטים והערות חסרות רגישות יכולים להתפרש כעלבון. בעולם המתפתח טכנולוגית בקצב מואץ, הורות מאוחרת עלולה להדגיש פערים מנטאליים וטכנולוגיים הקיימים ממילא בין דור הילדים לדור הוריהם. מידת האיום שפערים אלה מעוררים בהורה תלויה באישיותו, ברמת הפתיחות שלו, ובנכונותו להישאר אדם לומד ומעודכן בכל גיל. *** מהם היתרונות והחסרונות של הורים מבוגרים - מהזווית של הילד? איך הוא מושפע מכך? הילדים עצמם מתחילים להיות מודעים לגיל ההורים רק בהגיעם לגן, כאשר מתאפשרת השוואה נוחה עם שאר הילדים בני גילם. מאחר וחשיבה של ילדים צעירים היא חשיבה קונקרטית, הם עלולים להיתפס לדאגה בגלל שיערו הלבן של אבא, או בגלל מניין שנותיו (ילדים מייחסים חשיבות רבה לגיל, ומבחינתם, מי שגדול יותר ימות ראשון). המודעות לאפשרות מותו של ההורה מתחדדת אצל ילדים להורים מבוגרים, והחרדה מפני זה – המשותפת לכל הילדים כולם – מקבלת ממד מציאותי יותר אצל ילדים שנולדו להורים המתקרבים לגיל הביניים. ילדים להורים בוגרים יבלו (אולי) פחות בגני שעשועים ובמסעות למיטיבי-לכת, אך הסיכויים שלהם ליהנות מבתי קפה, מסעדות גורמה וטיסות ליורודיסני גבוהים משל חבריהם. ההורים, הנמצאים בעשור הרביעי או החמישי לחייהם, נמצאים כבר מחוץ למרוץ המטורף סביב קריירה, ופנויים יותר למען ילדיהם. הילדים, מצידם, נהנים מנוכחות וזמינות גבוהה יותר של ההורה. ההתייחסות לגילו של ההורה משתנה אצל הילדים בהתאם לשלב ההתפתחותי שלהם. כאשר חשוב להם מאד להיות "כמו כולם", הם עלולים לחוש מבוכה או בושה בהוריהם שכבר לא בהכרח נדחקים לג'ינס או מתגאים בריבועים בבטן. בגיל מבוגר יותר, בעיקר כאשר מדובר במשפחות חד-הוריות, מצב בריאותו של ההורה מקבל פוקוס גדול יותר, ועלול לעורר חרדות אצל הילד. עובדתית, סיכוייו של ילד כזה להתייתם בגיל צעיר גבוהים משל חבריו, וידיעה זו – גם אם אינה מדוברת – קיימת בתודעתם של ההורים והילד כאחד. *** מה קורה עם השנים כשהילד גדל והפער הולך ומעמיק? איך עשוי להתבטא פער זה ? לא בטוח שהפער הולך ומעמיק עם השנים, אלא רק משנה את פניו ואת ביטוייו. מבחינה טכנולוגית, יש לילדים יתרונות בולטים, אך מה שנראה כיתרון טקטי או פרקטי אינו חזות הכל. להורה מבוגר יש לעולם מה לתרום לילדיו, בהיותו עשיר בנכסים של תבונה, ניסיון חיים, הבנת מצבי חיים מורכבים ותפיסת עולם רחבה. מבחינה זו, למרות גילו, הוא נשאר דמות רלוונטית עבור ילדיו בכל גיל, ככל הורה אחר. *** אם מישהי הייתה מבקשת את המלצתך – האם היית ממליצה לה לנסות להרות בגיל צעיר בכל מחיר או שהגיל לא משחק תפקיד ? גם לו הייתה המלצה כזו, קשה להעלות על הדעת שמישהו מאיתנו יכול היה לציית לה, ולבנות את חייו במנותק מנסיבות המציאות בה הוא חי. ההחלטה להביא לעולם ילד, בעיקר כשהיא נעשית בגיל מבוגר, נעשית מתוך שיקולים כבדי משקל ומשמעות. מבחינה פיזיולוגית, אין ספק שהשנים הטובות ביותר הן אלה בהן הגוף ומערכות הרבייה נמצאים בשיאם. הריונות בגיל מבוגר טומנים בחובם סכנות גם לילוד, וכל אישה הרה מודעת לכך. מבחינה זו, כאשר קיימת יכולת הבחירה, לגיל הצעיר יש יתרון. עם זאת, אני חושבת שגם אם קיימים סיכונים ומחירים להורות המאוחרת, הרווחים והאושר הגדול שהיא מביאה איתה לילד ולהוריו שווים את המאמץ. *** האם יצא לך כפסיכולוגית לטפל בילד להורים מבוגרים והאם נושא זה היה משמעותי כחלק מהטיפול? באיזה אופן ? מטבע הדברים, בכל טיפול פסיכולוגי, ההורים מקבלים מקום מרכזי בשיח. חרדות סביב בריאותם ומותם האפשרי של ההורים עולים דווקא אצל צעירים בשנות העשרים שלהם, ובעיקר אצל מי שהוריהם מבוגרים יחסית, וסובלים מאיתותים ראשונים של חולשה וחולי הקשורים לגיל. הילדים מביעים את החשש הידוע, שמא בנקודות משמעותיות בחייהם (בעיקר בואו של הדור השלישי) ההורים לא יהיו לצידם ולא יוכלו לזכות לנחת מנכדיהם. *** לא פעם לסביבה יש מה להגיד על הורות מבוגרת, אחת המרואיינות סיפרה לי על אמירות שהכעיסו והעליבו אותה כמו "וואו תפסת את הרכבת ברגע האחרון" - האם את מכירה סוג תגובות כאלו ? מדוע הסביבה מגיבה באופן כזה לדעתך ? החברה הישראלית בולטת במרכזיות שהיא מייחסת למשפחה כערך עליון בעל חשיבות אישית ולאומית . מסתבר שלמרות ההתפתחות הטכנולוגית והמדעית-רפואית המואצת, אנחנו עדיין חברה סטריאוטיפית, המתקשה לקבל רעיונות של משפחה אלטרנטיבית, כמו גם זוגיות או נשיות ללא ילדים. החברה הישראלית מפעילה לחץ ישיר או עקיף על אישה ש(עדיין) לא רוצה ילדים, ומתקשה לראות אותה כאישה ממומשת ושלמה כל עוד לא הרתה וילדה. באופן מוזר, כאשר היא בוחרת לעשות זאת בגיל מבוגר, היא נחשפת שוב לביקורת, ומואשמת באנוכיות או במתן קדימות לצרכים שלה על חשבון אלה של ילדיה. ישראלים הם עם של נותני עצות, וכל אחד מאיתנו משוכנע שהוא מחזיק בידע המוחלט בענייני חינוך וגידול ילדים. עמדה זו מולידה הערות חסרות רגישות שכל הורה מכיר היטב מגינת המשחקים. הורים בוגרים הם לעיתים פגיעים יותר לתחושות של ספק, אשמה וחוסר ביטחון לגבי תפקודם כהורים, וככאלה מועדים יותר להיפגע ולהיעלב מהתבטאויות אגביות המתייחסות לגילם או לאורח חייהם. אני רוצה להאמין שאצל מרבית ההורים הבוגרים, קיימת בשלות פסיכולוגית המאפשרת להם להתגבר על הספקות מבפנים ומבחוץ, להתמקד במשימות ההורות החשובות, ולשמוח ב'יש' הגדול שמאיר את חייהם. שנה טובה ליאת

זאת התשובה הארוכה ביותר שלך לא ?.......... :) תודה על ההשקעה !!! כבר התייעצתי בפורום בעבר וטוב שאת כאן !!! ערב נעים לא נעלבתי שקראת לי הורה מבוגר :)