פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום, לפני כחצי שנה בתי בת ה1.3- שנים התחילה לפחד ממעליות. כשהדלתות נסגרות התינוקת מתחילה לבכות ולצרוח. את הפחד/אימה רואים בעיניים בבירור, עד שהדלתות נפתחות וההיסטריה עוברת בין ברגע. בנוסף, לפני כחודש עלינו על שייט של חצי שעה לאורך חופי ת"א. התינוקת שמחה מאוד, עד שהשייט, התחיל ושוב היא נכנסה להסטריה, ממש עמוק רציני. במשך חצי שעה היא צרחה והשתוללה, ידיים ורגליים עפו לכל הכיוונים והייתי צריך להחזיק אותה בכוח כדי שלא תיפול מהידיים לריצפה. כמובן שוב בסוף השייט כשירדנו מהסיפון הכל עבר כאילו לא היה. עם זה עוזר ביתי נולדה בניתוח קיסרי כיוון והייתה עכוז. אנחנו טסים לחו"ל בקרוב ומאוד מפחדים ממה שעלול להיות. אשמח מאוד לרעיונות טיפול. תודה, יונתן

שלום יונתן, ילדים בני שנה-שנה וחצי אינם מודעים עדיין לסכנה הכרוכה בשייט או בנסיעה במעלית, והגיוני להניח שתגובתה משקפת איזה מתח כללי או חרדה שעוברת אליה מהמבוגרים סביבה, ופחות מהמעלית או מהספינה. בדר"כ, בנוכחותו של מבוגר רגוע ונוסך ביטחון, תינוקות ופעוטות שומרים על נינוחות ורוגע. אם, לעומת זאת, ההורה משדר חרדה ואי שקט (גם אם לא באופן ישיר), התינוק מגיב בהתאם, שכן הוא חש בחרדה דרך הערוצים הלא מילוליים. אני מציעה לשלוח למשימות "קרביות" את ההורה היותר רגוע, ואז יש סיכוי שהתינוקת שלכם תישאר רגועה. איני יודעת מה מטריד אתכם סביב הטיסה לחו"ל - האם עצם הטיסה עצמה, או שמא ההסתגלות הכללית לאווירה שם. הניסיון מלמד, כפי שציינתי, שילד שנמצא בקרבת הוריו הנינוחים, מרגיש בטוח ושקט. דרך צלחה ליאת

דבר ראשון-תודה רבה על תשובתך.. רציתי לשאול אם לפני כל הסיפור של לדבר עם אימי על כך שהילדים צריכים טיפול מקצועי,האם תוכלי לתת לי כמה טיפים איך להתנהג איתם,על מה לדבר איתם,מה יכול להרגיע אותם?(בעיקר את הבן בן 13)..ושוב תודה רבה!

שוב שלום לך, נדמה לי שאפשר לשפר את הרגשתו של כל ילד (ומבוגר) עם הרבה תשומת לב, הקשבה, זמינות להושיט עזרה, הבנה ומתן תוקף לחוויה שלו. אחות גדולה יכולה להיות אוצר של ממש לילד עם קשיים רגשיים וכעסים. ההקשבה הלא שיפוטית שלך, החמימות ותשומת הלב, יכולות כולן לסייע. תוכלי להדגיש בפניו שאינך יכולה לשנות את המציאות שלכם, אבל את נמצאת איתו יחד, מוכנה להקל עליו ולהפוך את החיים בבית לנעימים יותר. כששניים סוחבים את המשא יחד, תחושת המעמסה על כל אחד מהם פוחתת. בעיני זה הרבה. בהצלחה ליאת

בתי בת ה- 7.5 החלה לפני החודשיים לתלוש שערות מהגבות, ולאחרונה החלה לתלוש גם שערות מהריסים, וזה נראה נורא. ניסינו שיחות ולהתעלם אבל זה לא עוזר. אנחנו לא רואים אותה עושה את זה וקשה לדעת אם תלשה או לא - קרחת בגבה זה משהו שקשה לעקוב אחריו... מה עושים?

שלום רב, התופעה שאת מתארת נקראת בשפה המקצועית 'טריכוטילומניה', ואני מציעה לך לחפש קצת בגוגל, ללמוד על ההפרעה ועל דרכים אפשריות לטיפול בה. מוטב לטפל בזה כשזה עוד קטן, לפני שיהפוך להרגל שיהיה קשה יותר להיפטר ממנו. בהצלחה ליאת

שלום וברכה אני בת 38, אמא לילד בעוד חודש בן 5,ילדי נולד מתרומת זרע. אתמול בערב היתה לנו שיחה מאוד מאוד מוזרה. הוא היה במיטה ואני במיטה לידו ופטפטנו על כל מיני ואחר כך עשינו תרגילי חשבון, והיה מאוד נחמד. אחר כך הוא שאל, אמא, מה יהיה כשתהיי זקנה, אז אמרתי אז אהיה זקנה, ואז הוא בכה ואמר, אז לא תהיה לי אמא. אמרתי לו שזה לא משנה אם אהיה כמו עכשיו או מבוגרת או זקנה תמיד אהיה האמא שלו. הוא אמר, כן אבל כשתהיי זקנה את תמותי אמרתי לו שלא צריך לחשוב על דברים כאלה , אבל הוא דיי היה בשלו והחליט שכאשר אהיה זקנה אני אמות ולא תהיה לו אמא. אני חזרתי על מה שאמרתי, קרבתי אותו אלי, חיבקתי אותו, הסברתי לו, היה נראה שהוא "נעול". מה עושים , איך להגיב, האם מה שאמרתי לו זה בסדר. (אציין שסבתא שלי נפטרה לפי חצי שנה, הוא יודע, זאת בטח לא שיחה יומיומית שלנו,אבל הוא יודע) (אציין גם שהילד מאוד מאוד מאוד קשור אלי) נא עזרתך - תודה רבה. אתי

שלום אתי, לפחדים של בנך יש, למרבה הצער, מרכיב מציאותי. אחרי הכל, כולנו נזדקן יום אחד ונמות, ונשאיר אחרינו יתומים עצובים. הבשורה הטובה היא, שרוב ההורים הולכים לעולמם כאשר ילדיהם כבר מבוגרים מספיק כדי לשרוד את האובדן. בפעם הבאה שהנושא יעלה, תוכלי לומר שאת מבינה את הפחד שלו, אבל את מאמינה שכאשר את תהיי זקנה, הוא כבר יהיה איש גדול, עם אישה וילדים משלו, ושהוא לא יישאר לבד. הזכירי לו את המעגלים הרחבים יותר במשפחתכם, כדי שלא ירגיש בודד בעולם, וחזקי את המסר האופטימי לפיו אינך מתכוונת למות כ"כ מהר. את מוזמנת לקרוא את תשובתי לשרון, שתי קומות מתחתייך, ולנסות ליישם חלק מהצעותי שם עם בנך. בהצלחה ליאת

שלום רב בני בן ה15 מאז היותו ילד קטן היה רגיש במיוחד הוא ילד שאוהב שמדברים איתו יפה לא צועקים מסבירים לא מענישים ואם מישהו היה הולך איתו בדרך הקשה זה פשוט לא היה עובד איתו . השנה הוא עלה לתיכון ביה"ס חדש מורה חדש מורה קשה שמחזיק את הילדים בצורה קשה לבן שלי נורא קשה עם זה למרות שהוא ילד מאוד טוב ולא צריכה להיות בעיה עם המורה אבל הילד בלחץ הוא רוצה לעבור כיתה הוא לא עומד בלחץ של המורה לפניי כחודש הילד הרגיש לחצים בחזה ותחושת מחנק ונשכב על הריצפה לקחנו אותו לרופא שעשה בדיקות ואמר שזה נראה כמו התקף חרדה בעלי מתעקש לא להעביר אותו כיתה ואומר שזה טוב שהילד מפחד כי הנוער היום נורא בעייתי . אני לא יכולה לראות את הילד מתייסר והולך לביה"ס ללא שמחה בלי חשק ומה גם שהוא לא ילמד אם אין חשק. היה להם טיול ל3 ימים הוא סרב לצאת לטיול המורה לא ויתר ולא היה מוכן לשמוע אחריי שיכנועים הילד יצא לטיול והנה אתמול הגענו לבית חולים עם כאביי בטן איומים לא מצאו כלום בבדיקות אבל הילד נורא שקט עצוב לא אוכל לא שותה ולא מצליח לישון לי נראה שאלה כאבים פסיכוסומאטיים הילד התייבש ונזקק לעירוי . מה אם כן לעשות?לתת לילד להתמודד וללמוד שבחיים לא הכל הולך כמו שאנחנו רוצים?או להעביר אותו כיתה? אינני יכולה לראות את הילד במצב כזה אנא עזרתכם הדחופה

שלום רב, אני נוטה להסכים עם בעלך, ולחשוב שבמקום להמשיך ו'לגהץ' עבור בנך את קמטי המציאות, ולרפד לו את דרכו, מוטב להכינו להתמודדות עם החיים, ולאפשר לו לחוות מצבים מגוונים עם אנשים מגוונים, ולשרוד אותם בדרכו ובכוחותיו. אם בנך הוא ילד טוב וממושמע, ממילא לא יחווה עונשים ומאבקים עם מוריו, ולכן הדאגה שלו ושלך מיותרת. אם בנך חווה התקפי חרדה עזים (לא בטוח שזה קשור לחוויות ביה"ס בהכרח), יש לטפל בהם אצל פסיכולוג ילדים קליני, ובמידת הצורך לשלב גם טיפול תרופתי. בברכה ליאת

שלום רב!  בתי המקסימה בת 5 ילדה מדהימה ונבונה אך יש לה פחדים שאני לא לידה כבר הרבה זמן זה מתבטא בזה שהיא לא רואה אותי לרגע ונכנסת להיסטריה וצרחות ובהלה זה מגיע למצב שאני אפילו צריכה להגיד לה שאני נכנסת לשירותים והיא עומדת מאחורי הדלת וכל רגע שואלת אמא את פה? כל חצי דקה. בגן בכלל כל בוקר זה ממש בכי לא לתאר אפילו כשאני עוזבת אותה. אני כבר לא מסוגלת יותר אני לא מבינה מה קורה לה ניסיתי לדבר איתה ואין הסבר(לא השארתי אותה לבד אף פעם) אציין שבחצי שנה האחרונה נפטר סבא שהיא מאוד היתה קשורה אליו ולפני חודש נפטר הסבא השני (שניהם סבא רבא)שהיה גר בחו"ל אבל ראתה אותו פה תקופה . ביום שישי האחרון היא ציירה לי ציור שבדף למעלה בקו יש הרבה עננים מתחת יורד הרבה גשם ופרח באמצע למטה. בצד ימין למעלה מעל העננים היא ציירה 3 אנשים והיא אמרה לי שזה אלוקים וסבא א' וסבא ב' ןנקבה בשמות. אנא עיזרי לי למצוא תשובה ולעזור לילדה המדהימה שלי שאני הכי אוהבת.

שלום שרון, צר לי על האובדנים התכופים שחוויתם. זה באמת קצת יותר מדי, בטח כשמדובר בילדה קטנה בת חמש, הנמצאת בגיל בו חרדת הפציעה והמוות נמצאת בשיאה. הציור שלה מעיד על כך שהתכנים ממשיכים להעסיק אותה, ולכן חשוב מאד למצוא דרך לשוחח עמה על מותם של הסבים, ועל המוות בכלל, כדי לאפשר לה לעבד את חוויית האובדן אך גם כדי להירגע מהפחד הבלתי רציונלי (אך טבעי ומובן) מלאבד גם אותך. תוכלי להתייעץ עם הגננת או עם פסיכולוגית הגן, אך במקביל, לפעול בבית להצפת הנושא באופן מבוקר. אישית, אני מעדיפה להימנע מדיבור על עלייה לשמיים או לגן עדן, כי יש ילדים שמפתחים פחדים סביב רעיונות כאלה. בגלל מאפייני חשיבה קונקרטיים, הם עלולים לחשוב ולהרגיש שהמתים ממשיכים להסתכל עליהם מלמעלה. בעיני, עדיף לומר בפשטות כי המתים, שאינם מרגישים דבר, נקברים בבית הקברות, שהוא מקום מטופח ויפה בו אפשר לבקר מדי פעם. אפשר להדגיש כי הסבים היו אנשים זקנים מאד, וכי 'אנחנו עושים הכל כדי להישאר בריאים ושמחים עוד הרבה הרבה שנים'. רצוי לא 'להפציץ' במידע רב מדי, ולהישאר ענייניים וקצרים, בהתאם למה שהילדה שואלת. אני רוצה להאמין שעם היענות טובה למה שעובר עליה כרגע, הפחד וההיצמדות אלייך יירגעו בהדרגה, ותחזרו לשגרה של נחת ובריאות. שלא תדעו עוד צער ליאת

בני הוא נער בן 15.5 סובל מדי פעם מחרדות ,טופל בעבר ע"י פריזמה. בחצי השנה האחרונה חלה הטבה משמעותית ( לאחר טיםול לסירוגין של התרופה במשך שנתיים ).הנער אינו מעוניין ליטול תרופות כדי שלא יפריעולו בעתיד, מפחד להיות תלוי בהם בעתיד.בחודש האחרון שוב חזרו החרדות , האם להתחיל שוב עם התרופות או דרך אחרת כלשהי .תודה

שלום רב, ככל הנוגע לטיפול התרופתי, הכתובת הראויה היא הרופא פסיכיאטר שרשם לכם את הפריזמה. ככלל, הטיפול המועדף בהפרעות חרדה הוא שילוב של פסיכותרפיה (טיפול פסיכולוגי) וטיפול תרופתי, והוא נמצא יעיל יותר מטיפול הכולל רק את אחד מהם. בהצלחה ליאת

שלום, בתי בת השנתיים התחילה גן, כשבשנה וחצי האחרונות סבתא טיפלה בה עד שעות אחה"צ.. מלבד החגים הספיקה גם לחלות פעמיים, כך ששבוע שעבר היה השבוע הראשון הרצוף בגן. מלפני כשבועיים, היא מתעקשת להחזיק דברים רבים בו זמנית ביד - מוצצים, שמיכה, בובה, תיק של הגן, צעצוע כלשהו. היא עושה סצנות כשמשהו נופל, לא רוצה לעזוב גם למשל כשעושים אמבטיה (אבל אם עסוקה בפעילות כייפית כמו משחק, ים, היא שוכחת מהחפצים), והכי קשה - נכנסת עם החפצים למיטה, מתעוררת כל לילה בסביבות חצות, ובצעקות דורשת משהו חדש שלנו נראה לא הגיוני, כמו לשבת בעגלה, לנעול סנדלים. כך יכול להימשך כשעתיים. בגן גם נלחמת בגננות אם אחד החפצים לא בהישג ידה.. הן אומרות לי "להילחם" בזה עכשיו, להגיע רק עם חפץ אחד לגן. לנו קשה.. אני מרגישה שזה נותן לה בטחון/שליטה, ותוהה אם אכן "להילחם" או לזרום איתה, בתקווה שכשתסתגל לגן זה יירגע (בינתיים בוכה בפרידות, אומרת שלא רוצה לגן, הגננות טוענות שהיא שקטה בחוגים, משחקת לידם בחצר ורק מקשה בגלל החפצים..). מדובר בילדה פקחית, שמחה ומתוקה שמגיל 0 יודעת לעמוד על שלה ולהשיג את מבוקשה.. אציין רק שבשעות אחה"צ/סופי שבוע היא סה"כ במצב רוח טוב. תודה רבה

שלום אורנה, אין ספק שבתך מתמודדת כרגע עם מטלה התפתחותית משמעותית, ולכן הצורך שלה בחפצי מעבר טבעי ומובן. עם זאת, נראה שמה שהתחיל כצורך אותנטי בהרגעה ונחמה, התפתח לממדים גחמניים, ולא בטוח שההיענות שלכם, ביום ובלילה, משרתת את הסתגלותה הטובה. אני נוטה להסכים עם הגננות, ומציעה 'להוריד אותה מהעץ' ולשחרר אותה מהתלות בערימות המסורבלות שהיא גוררת איתה מהבית. העבודה החשובה צריכה להתחיל, כמובן, בהפסקת החגיגה הלילית, ובהעברת מסר ברור וחד משמעי שבלילה ישנים. ההיגררות שלכם אחרי רעיונותיה המוזרים עלולה להגביר בעקיפין את החרדה שלה, בהיותה מרמזת על חוסר אונים וחוסר ביטחון שלכם. אני מציעה להיעזר בגננות, ולאפשר לעצמכם לסמוך על ניסיונן ושיקול דעתן. בהצלחה ליאת

שלום רב יש לי בן בן 20 שלומד כל הזמן במסגרת חינוך מיוחד, בתחילה הגדירו זאת כבעיית קשב וריכוז ובעיות רגשיות , לאחרונה אובחן pdd nos לא גוייס לצבא וממשיך עדיין במסגרת החינוך המיוחד, יש לו נושאי התעניינות אובססיביים, מדע, התחממות גלובלית, אסונות טבע , אש, מסוגל לצפות בזה עוד ועוד , אבל גם מושפע מזה קשות ונכנס לסוג של חרדה ומצוקה ממה שהוא רואה בעניינים אלו.שעד כדי כך לא מסוגל להגיד מילים מסויימות ונועל את לשונו ונכנס לקפאון. לדוגמא זה מה שמצאתי במחשב שלו: זהו, זו בעיה שאני חייב בטירוף לפטור אותה: כל הזמן יש לי דחפים לומר דברים שאיני בכלל רוצה לומר אותם זה דבר מורכב מאוד, לכן עליי להגיד אותם רק בסיכום השנה שלי!!. עכשיו לבעיה!. כל הזמן יש לי דחפים לומר דברים או להזיז את הלשון או את הפה בצורה של דיבור או מילה אבל לא להשמיע קול, ואני מאוד, מאוד פוחד מאוד, כי לפעמים קורה מן אשליה וכאילו אמרתי משהו שאסור לי לומר ואני חייב לפגוע בעצמי קשות בטירוף,ובסופו של דבר אני פוגע מאוד קשה בעצמי כעונש!. אני מאוד סובל מזה ואני כבר חייב לעשות משהו די לעבור את השנה הזאת בשלום!!. ש המון דברים ממש שהם בלתי רצויים ויש לי דחף חזק מאוד להוציא אותם מהפה ואני ממש לא רוצה יש המון דברים שלצערי הרב לא אצא מהם עד שהשנה הזאת כבר תחלוף אני מאוד, אבל מאוד סובל ומפוחד ואיני יכול לנהל חיים רגועים ושלווים כמו שהיה מתחילת השנה הזאת!!. אני חי בסיוט נוראי וקשה והחשש העיקרי שלי שהוא יתעצם יותר ויותר לאט, לאט אם הזמן!!. אני מאוד, מאוד מפחד!!. טוב. הגיע הזמן לדאוג לחלוטין סופית שלא ירה מצב שכל מה שכתבתי יקרה!!. הפה והלשון שלי נעולים לחלוטין לא חשוב מה יקרה ולא חשוב מה כן זהו ביי!!. וגם לא מזיז את הלשון ואת הפה בכלל לחלוטין כן זהו ביי!!!. אסור לי לומר שום דבר וגם איני יכול כלל כן זהו ביי!!. לא בשום שפה כן זהו ביי!!!. א. לא שמות של אנשים ב. לא אותיות באנגלית ובעברית ג. ולא ראשי תיבות כן זהו ביי. בקיצור שום דבר אסור לי בכלל לומר וגם איני יכול כלל כן זהו ביי!!!. יש לי עוד פעם את ההגנה החזקה הזאת מעכשיו!!!. עד שהטיימר יסתיים כן זהו ביי!!. מעכשיו!!!. מתחקור איתו מה כוונתו פוגע בעצמו טען שנותן לעצמו פליק. אבל לא ממש רוצה להגיד לי במה מדובר ומעדיף לתקשר בכתב ולא בע"פ.לדוגמא , אתמול היה סרט שראה"היום שאחרי מחר" על התמוססות הקרחונים והרס ...נכנס שפניקה שפלט בטעות את המילה "חלקיק" לפני מספר חודשים כאשר דיברו על "מאיץ החלקיקים" בגנבה , זה הכניס אותו לפניקה הנושא הזה. מה עושים ומה זה הדבר הזה? אמא מודאגת

שלום אורנה, מציעה לשתף בתכנים הללו פסיכיאטר. זה 'מריח' כמו הפרעת חרדה עם גוון אובססיבי-כפייתי, ויתכן שטיפול תרופתי יוכל להרגיע את החרדה ויפחית את העיסוק המאגי במילים. בברכה ליאת

מה עושים שיש ילדה בת 12 שמוציאה אותי מדעתי אין יום שיכול לעבור איתה בשלום כול הזמן כועסת מתמרדת שולטת בוכה אין כבר חסר עונים יש לה אח בן 4 שהיא מקנא בו בצורה לא נורמלית כמה שאני מדברת איתה לא עוזר לי מה עושים

שלום אוריה, בתך הגיעה לגיל ההתבגרות (המוקדם אמנם!) המתאפיין בסערות רגשיות ועוצמה תגובתית גבוהה. מתבגרים (בנות עושות זאת מוקדם מהבנים) יכולים להיות דעתנים מאד, לוחמניים - בעיקר סביב סוגיות של עצמאות ופרטיות - ומרדנים גדולים. הורים שמצליחים להבין בזמן את הדינמיקה הזו, ולהתאים את עצמם לשינוי שחל אצל הילדים שגדלו, מרוויחים סוג חדש של יחסים בבית, המתאפיינים בכבוד הדדי ואפילו חברות קרובה. עם זאת, גם ההורים הסבלניים ביותר, עלולים למצוא את עצמם במצבי מאבק וקונפליקט, ורצוי לעשות מאמץ לא לצאת מהדעת ולא לאבד שליטה. אפשר לעשות זאת בעזרת ספרי הדרכה שעוסקים בגיל הזה, בעזרת איש מקצוע שיוכל להדריך אתכם, וגם בעזרת סבלנות, אהבה ורצון טוב. נסי לא לבטל את רגשותיה של בתך, להקשיב לה ברצינות, ולהכיר בתחושות הקנאה שלה, גם אם הן נראות לך בלתי הגיוניות. אחרי הכל, כך היא מרגישה, וחשוב לתת לזה הד ותוקף. את כנראה לא היחידה שמרגישה לעיתים חוסר אונים מול ילדה מתבגרת, ולפעמים הידיעה שאת לא לבד עוזרת קצת גם היא... זה יעבור ליאת

שלום רב, בני בן 8.5, מגיל 4 לערך(המלחמה) סובל מחרדות של בעיקר להיות לבד, ללא ההורים, בכל מקום. עברנו טיפול פסיכולוגי פרטי בו הפסיכולוגית שיחקה עם הילד במשחקים שונים ולאחר מכן שוחחה עמנו כיצד לנהוג כלפיו. החלטנו להפסיק את הטיפול לאחר כארבעה חודשים מאחר שזה לא עזר. מחוסר אונים ובשל התחלת הופעה של טיקים, החלטנו לפנות לפסיכיאטר, שהמליץ על טיפול תרופתי במקביל לטיפול קוגנטיבי התנהגותי. הילד נטל פבוקסיל בהדרגה עד שהגיע לכדור שלם ולקח אותו כארבעה חודשים, עד שהבחנו כי לילד אין כל חוש לסכנה, מה גם שנעשה עצבני מאוד(תמיד היה עצבני, אך הפעם יותר),ואז נבהלנו מאוד והתחלנו להוריד את הכדור בהדרגה בהוראת הפסיכיאטר. במקביל לנטילת הכדור, עברנו הדרכת הורים אצל פסיכולוג קליני. הפסיכולוג לא ראה את הילד וטען שאין צורך, אלא מה שדרוש הוא הדרכת הורים. הטיפול, הן התרופתי והן הדרכת ההורים עזרו אך במעט מאוד. אנו חסרי אונים . מה עוד ניתן לעשות? הילד לא מפסיק (גם בזמו הטיפול)לכסוס ציפורניו אלה באלה, כבר כשנה אני לא זוכרת שגזרתי לו ציפורניים, כי לא היה צורך. החרדות נמשכות ומה שהכי מפחיד זה שהוא גורר לתוך זה גם את אחיו הקטן בן 3.5 .אני זועקת לעזרה.תודה

שלום שיר, למרבה הצער, טיפול פסיכולוגי (לפעמים גם טיפול רפואי) אינו מחולל ניסים מעכשיו לעכשיו, ונחוצות סבלנות והתמדה. טיפול פסיכולוגי של ארבעה חודשים לא תמיד ממצה את עצמו, ובעיני, חבל שהוא הופסק. גם טיפול תרופתי לא תמיד מצליח כמצופה, ולפעמים נדרשת סבלנות עד שמגיעים לנוסחה המיטבית. מן התיאור שלך עולה ניחוח חזק של חרדה (גם שלך), ונדמה לי שהחרדה הזו מפריעה לכולכם להתמסר לדמות טיפולית אחת ולבטוח בה. יתכן שהפיתרון הוא לפנות למרפאת חרדה (יש אחת מוצלחת בביה"ח שניידר לילדים בפ"ת), שתתן מענה רב מקצועי, פסיכולוגי ופסיכיאטרי, תחת קורת גג אחת. אני מעודדת אותך למצוא טיפול טוב (כזה שתוכלי לבטוח בו) ולמצות אותו בלי 'לזגזג' או לנשור בטרם עת. זה אפשרי. בהצלחה ליאת

חשבתי על מרפאת החרדה בשניידר, אלא שזה לא ריאלי בגלל המרחק(חיפה) ואני מניחה שהביקורים הם אינטנסיביים. האם יש עוד מרפאות חרדה לילדים?

שלום!אני בחורה בת 17 הורי גרושים ואימי נשואה חצי שנה.ישלי 3 אחים מתחתי-13,9,4 הגדול והקטנ בנים,האמצעית בת.הקטן היה ממש קטן בגירושים ולא ממש זוכר הוא ילד שמח וטוב. הבעיה עם הבת והבן הגדול,הם מתנהגים מזעזע-לא שומעים למה שאומרים להם,אלימים בצורה שאני מפחדת מהם,.אימי עסוקה כעת בבעלה ואינלה כ"כ זמנ לילדים,אני עובדת ולומדת ובזמן שאני באה לבית לישון ואני רואה כך תילדים אני יוצאת מכלל שליטה,הם גדולים עלי!אני יודעת שאינ ילד רע,יש ילד שרע לו ואני רואה שהם זועקים לעזרה.השאלה שלי איך אפשר לעזור להם אפילו אם יתנגדו,ובלי עזרת אימי.אשמח אם תענו בדחיפות,תודה רבה!

שלום רב, היכולת שלך לזהות ולהכיר במצוקה של אחייך, למרות (ואולי בגלל) התנהגותם האלימה, נוגעת ללב. אני חושבת שלנערה בת 17 אין אפשרות לקחת על עצמה, ללא עזרת מבוגר, אחריות לרווחתם הנפשית של שלושה ילדים. אם את סבורה שאמא לא תרתם למשימה, אני מציעה לך לנסות לגייס לעזרתך מבוגר אחר, דודה, סבתא, קרוב משפחה אחר כלשהו, שישוחח עם אמא ויעודד אותה לגייס עזרה מתאימה לקטנים. אפשרות נוספת, זה להגיע ליועצת ביה"ס שלך/שלהם, ולבקש את עצתה. חשוב ליידע אותך ולהזכיר שאנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש לא יכולים לטפל בקטינים ללא הסכמת הוריהם (אלא בהוראת בית משפט). לכן, הכיוון הוא לחשוב על הדרך המתאימה לגייס את אמא. בהצלחה ליאת

לבן 15 בעל לקות למידה בלתי מילולית NVLD בעל לקות בכישורים חברתיים ועתה , עקב מעבר לכיתה חדשה - גם החל גמגום. במה לטפל קודם? בקטע החברתי ? בסיבות לגמגום ? בטיפול בגימגום ? או הכל במקביל ?

שלום רונית, ילדים עם NVLD מתמודדים עם קשיים בעלי אופי מתמשך, וחשוב לתת להם מענה לאורך זמן. הקושי לפרש מצבים חברתיים ובינאישיים ולהגיב להם נכון, מייצר גרעונות חברתיים ופגיעה בדימוי העצמי ובביטחון העצמי של הילד, והבעיה מחריפה במצבים של מעבר ומשבר. בעיני, הקשיים החברתיים צריכים להיות מטופלים לאורך השנים, ולא רק בימי המשבר. הגמגום, בהנחה שאכן הופיע עכשיו, הוא תגובה ללחץ האקטואלי, ולכן הפחתת רמות המצוקה עשויה להועיל מאד גם בהפחתת הגמגום. אני מציעה לפנות לפסיכולוג ילדים מנוסה ולהיוועץ בו. בהצלחה ליאת

בני בן ה7 שהתחיל כיתה ב' לא מוכן ללכת לבית ספר. זב התחיל במכי חרישי והתגלגל במשך הזמן לצרחות,מכות ואי הפסקת בכי שעות ארוכות. לטענתו הוא צריך אותי/בעלי כל הזמן למרות שיודע שזה לא אפשרי. מה ניתן לעשות ?

שלום רב, יתכן שמדובר בתופעה המכונה 'פוביית בי"ס' (קשה לייחס זאת לקשיי הסתגלות האופייניים לילדי כיתה א'), ויתכן שהדרמה היומית קשורה בכלל למשהו שקורה בבית. בגלל עוצמת התגובה שלו, אני מציעה להיעזר בצוות ביה"ס, יועצת ופסיכולוגית, ולחשוב יחד כיצד נכון לטפל. ההתערבות, כמו שאני רואה אותה מכאן (אני לוקחת בחשבון שההבנה שלי את המקרה מוגבלת) היא הנחיית ההורים כיצד להגיב נכון לחרדות של הילד בזמן אמת וכיצד לחזק אותו גם בבית. מקווה שתצליחו לכונן שגרה עד מהרה ליאת

שלום רב, אני כבר לא יודעת מה לעשות: בתי בת ה-10 נוהגת לשקר לעתים קרובות. בגיל 5-6 גם היתה "סוחבת" דברים בסופר מהמדף, אבל זה נפסק כשגדלה. כיום אני מדי פעם תופסת אצלה במגירות תכשיטים שלוקחת מקופסת התכשיטים שלי, או שרשרת שגנבה מאחותה והחביאה מתוך קנאה. בכל פעם היא מביעה חרטה, התנצלות, מבטיחה, ובכל פעם זה חוזר על עצמו. היא ילדה מאד חכמה, ויודעת היטב מה מותר ומה אסור. לאחרונה התחלתי לשלוח אותה לחנות לבד לקנות לי דברים, ושיבחתי אותה בכל פעם שעמדה בפיתוי ולא עשתה בכסף שימוש לרעה. אתמול היא נכשלה וקנתה שוקולד, הסתירה זאת, שיקרה כשעליתי על זה ושאלתי אותה, ואחרי שאמרתי לה שאני יודעת הכל, היא אף האשימה את אחותה הקטנה בת 8 שיזמה את ה"מעילה" (ברור לי שזה לא נכון). איך להתמודד עם זה? איזה עונש אפשר לתת (בעיקר על ההעללה על אחותה, שבעיני חמור יותר)?

שלום ש', גניבות ושקרים הם עניין חמור, אך שכיח למדי אצל ילדים, ומופיע בדרגות חומרה משתנות, בדר"כ על רקע של קושי רגשי. מבעד למילים שלך, אפשר לשמוע את המצוקה הגדולה של בתך - צורך עצום בתשומת לב, צורך בהקשבה והתייחסות ממך, וקנאה צורבת באחותה. אני מבינה את הדאגה שלך סביב הגניבות, אך 'מזמינה' אותך לדאוג לא פחות לחוויה של ילדתך הקטנה, שמוכנה להסתכן בנזיפות ועונשים ובלבד שיהיה לה משהו ממך (תכשיט, ממתק), גם אם לקחה אותו בגניבה. אם תחשבי על המשמעות של הסימפטום הזה, אולי משהו בך יתרכך כלפיה. אני מאמינה שהגניבה ממך (אם אכן אפשר לקרוא לזה ככה) משקפת תחושה של בור גדול אותו היא מנסה למלא בדרכה. לכן, התגובה צריכה להיות - לתפיסתי - חינוכית וחד משמעית מצד אחד ("גניבה זה משהו שלא אוכל להרשות. בכל פעם שאראה אצלך משהו שאינו שייך לך, תצטרכי להחזירו לבעליו ולהתנצל. במקרה של גניבת כסף, תצטרכי להחזיר זאת מדמי הכיס שלך"), ומצד שני מכוונת מאד לחוויה העכשווית שלה, של נזקקות וצורך עצום בתשומת הלב שלך ובאהבתך. אני מציעה להימנע מלבלוש אחריה ו'לחכות לה בסיבוב', ולהפנות את האנרגיה למילוי ה'בור' בחוויה חדשה וטובה. אם את מרגישה שאת מתקשה לעשות זאת בכוחות עצמך, פני להדרכת הורים. בברכה ליאת

בני בן 5 ילד פיקח וחברותי ואני רוצה להתייחס ל-2 בעיות עיקריות שקשה לנו להתמודד איתם: דבר ראשון זה חוסר יכולת שלו להגיב לדברים בצורה פורפוציונית למשל:אם אני לא מרשה להמשיך לראות טלויזיה או לשחק במשחק מסוים או כשילד בגן הורס לו משהו שהוא בנה, הוא פשוט תוקף את כולם בצעקות,קללות ומכות, דבר שני הוא מתקשה עד מאוד לקבל שינויים,למשל:השנה נשאר באותו גן אם אותו צוות, חלק מחבריו נשארו(לא הטובים במיוחד),אך עד היום עדיין קשה לו להיכנס לגן,אציין שהגן עבר שיפוץ והוא לא אהב זאת.אז איך ניתן למתן את ההתקפים הללו ואיך ניתן להקל עליו בקבלת שינויים?

שלום קטי, יש ילדים שנולדים עם קושי לווסת גירויים רגשיים עוצמתיים, וסובלים מ"פתיל קצר", מעוצמת תגובה גבוהה וקושי להירגע. כהורים, ניתן לעזור לילדים אלה בדרך של הבנה והכלה מצד אחד, כולל סיוע בזיהוי ושיום רגשות ("אתה צודק. אתה כועס עכשיו כי פרקו לך את כל מה שבנית. זה בטח נורא לא קל ואפילו מעצבן נורא"), אך גם באיסוף והגדרה ברורה של הכללים ("אבל זה לא יעזור אם תצרח ותקלל, ולהרביץ לא נוכל להרשות לך"). ילדים כאלה יכולים להרוויח מעזרה מתווכת וממתנת של המבוגר ("בוא נראה אם אפשר לעשות משהו שירגיע אותך. רוצה לבחור משחק אחר, או שאולי נצא קצת לגינה?"). השינוי ההתנהגותי יבוא כשהילד ילמד (א.)שבצרחות/מכות/איומים הוא לא ישיג את מה שהוא רוצה, (ב.)שהוא מקבל הרבה שבח וחיזוק כל אימת שהוא מצליח להתאפק, ולעמוד במצב המתסכל מבלי לפעול באלימות או בבכיינות. מאחלת לך כוח וסבלנות ליישם. שבת שלום ליאת

בתי בת כמעט 5 בגן חובה לא רוצה ללכת לגן אציין שהגננת מקסימה ובתי מאד אוהבת אותה . אך הסיבה שהיא לא אוהבת את הגן היא החברות אני לא יודעת מה הסיבה המדויקת היא טוענת שאף אחד לא חברה שלה יש לה לפעמים התפרציות וכעס לא מוסברים אציין היא בתי הבכורה ואחריה שני בנות נוספות . האם אני צריכה ללכת לבדוק מול מרפאה להתפתחות הילד חשוב לי לקבל תשובה בהקדם

שלום נטלי, המכון להתפתחות הילד מאבחן ומטפל בקשיים ובעיות התפתחותיות, ולא בטוח שבתך נופלת להגדרה זו. את, כמובן, יכולה לנסות. אני ממליצה להתייעץ עם הגננת ולשאול האם להערכתה יש חריגות כלשהי אצל בתך, המפריעה לה להשתלב חברתית. כדאי לזכור שמדובר בתחילת שנה, וההתאקלמות בגן יכולה לקחת זמן אצל ילדים מסוימים, ולהשפיע על התנהגותם באופן שאת מתארת. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן החמש וחצי הינו תאום, וכעת אני בהריון.סיפרנו לילדים לפני כחודש. לפני כשבוע החל לפספס ולעשות יציאות בתחתונים בגן. ניסינו לדבר איתו, ולהסביר שהוא ילד גדול ואם מרגיש צורך בכל עת עליו ללכת לשירותים אך זה ממשיך. הוא במסגרת של גן חובה. רצינו לדעת כיצד לנהוג, האם להעיר ומה לומר, או להתעלם ולתת לזה לעבור. נשמח לקבל ייעוץ.

שלום חניתה, אני מבינה מדברייך שבנך החל ללכלך רק לפני כשבוע, ואם כך הדבר, חשוב לפעול נכון כדי לא ליצור בעיה עקשנית שתצריך התעסקות רבה בעתיד. מאחר ואתם נמצאים בגן חובה, אני ממליצה מאד לפנות לפסיכולוגית הגן, שתסייע לך להבין מה מקורה של ההתנהגות הרגרסיבית הזו. זה בהחלט יכול להיות קשור להריון, אך נראה מתאים לא פחות לקליטה בגן (בעיקר אם הוא גילה שבעקבות הקקי את מגיעה אל הגן). אני מציעה לא להיכנס למאבק או דרמות מיותרות סביב הקקי. למדי אותו לטפל בעצמו, ולהחליף תחתונים לבדו. אם הפספוסים מתרחשים בבית, עזרי לו (בלי נאומים ותוכחות!) להתנקות, אך עשי זאת באופן ענייני וקצר. את תשומת הלב והחמימות (אותה הוא ודאי צריך מאד) תני בהקשרים אחרים בשפע. בברכה ליאת

שוב שלום בהמשך להתכתבות הקודמת על ביתי בת השנתיים שמסרבת לעשות פיפי בגן. המצב רק הולך ומחמיר כניראה שעשינו מזה עיניין והיא עושה דווקא. עכשיו היא לא מוכנה ללכת בכלל לשירותים והיא מתאפקת ימים שלמים לפעמים בורח לה, היא פשוט בוכה וסובלת כל היום. בנוסף התחילו גם השתנות לילה לפעמים בלילה היא קוראת לי ואם אבא שלה בה אליה היא אפילו לא אומרת לו שיש לה פיפי היא פשוט בוכה "אמא אמא". אם הלילות אני יכולה להתמודד אבל במהלך היו אני לא איתה והיא סובלת מאוד. מה לעשות?

עניתי לך למטה, בהמשך לשאלתך הראשונה. שבת שלום ליאת

שלום, בתי הבכורה בת 6 ילדה ביישנית, מופנמת ועצורה. לאחרונה הבחנתי כי היא סובלת מכל מיני פחדים. לדוגמא: בילתה בביתה של חברה טובה, לפתע נתקפה לדבריה בתחושת פחד בגוף כאילו היא נמצאת לבד, התחילה לבכות וביקשה שאבוא לקחת אותה. שאלותי: האם צריך לקחת את הילדה לטיפול? או מספיק הדרכת הורים כיצד להתמודד? האם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור ל"פתוח" ילד ביישן מטבעו? אשמח לקבל המלצה על פסיכולוג ילדים באזור רמת גן , גבעתיים, ת"א למייל שלי [email protected]

שלום דקלה, ילדים בני חמש עלולים לפתח כל מיני פחדים, ולא תמיד זה מצדיק טיפול פסיכולוגי. יש די הרבה ילדים שלא מרגישים חזקים ובטוחים מספיק כדי לעזוב את הבית לזמן ארוך מדי, והם מעדיפים לארח חברים בביתם במקום ללכת אליהם. כרגע, הייתי מאפשרת לה את זה, ולא ממהרת לפנות לפסיכולוגים, אלא אם את מרגישה שהפחדים מתגברים ומתפשטים לתחומים נוספים ומפריעים לה לתפקד ברמת היומיום. הדרכת הורים, לפחות בעיני, תורמת תמיד לחיזוק הביטחון של ההורה, ולכן אשלח לך למייל שם של פסיכולוג ילדים שיוכל לסייע לך. בהצלחה ליאת

ליאת, שלום רב. בתי התחילה השנה לימודים בכיתת מחוננים. מסגרת לימודית מעולה עם מורה מצויינת.הבעיה היא שכיתה היא כיתה קטנה ובין מעט הבנות שיש בכיתה יש 2 שתלטניות קיצוניות. זה מאוד מציק לילדתי ואין לה כלים להתמודד מול השתלטויות בכל נושא ובכל הזדמנות. אודה לך מאוד במידה ותוכלי להמליץ על שיטת התנהגות מול ילדות מסוג זה. אשמח לקבל הפניה לספר/מאמר בנושא. תדה רבה

שלום לי, שנת הלימודים רק החלה, ובהחלט יתכן שמה שנראה כרגע כמו קושי חברתי, יסתדר תוך זמן קצר. ילדים שתלטנים יש כמעט בכל מסגרת, ואם מדובר בשתלטנות קיצונית של שתי הילדות הללו, אני מניחה שבתך היא לא הסובלת היחידה. אני ממליצה לך לסייע לה לבסס קשרים דווקא עם הילדות האחרות בקבוצה, שמתאימות לה יותר מבחינת אופיין והתנהגותן. אין לי ספק שכקבוצה, יהיה להן קל יותר להדוף את הילדות המשתלטות. כרגע לא עולה בדעתי שם של ספר או מאמר ספציפיים לנושא זה. ידוע כי ילדים מחוננים עלולים לסבול מקשיים חברתיים (על כך בוודאי כבר קראת), אך בכיתות הומוגניות הקשיים יכולים להתמתן בצורה משמעותית. בואי נקווה שהלימודים במסגרת כזו יביאו לשיפור, ושהפערים בין הבנות בכיתה יצטמצמו וייעלמו בהדרגה. את מוזמנת לעדכן בהמשך בהצלחה ליאת

שלום יש לי בת בכיתה א' (עוד שבועיים בת 6) ובת בת 3. השאלה שלי היא לגבי הבת הגדולה. היא עלתה השנה לכיתה א' עם המון מוטיבציה וידע פשוט ממש מוכנה ללימודים, עד עכשיו הכל הלך חלק וטוב לא היו לה בכלל בעיות לא בלימודים לא בפרידה ולא בהסתגלות, אבל כעת אני מבחינה שיש לה רק כ 2 חברות הכיתה ולא יותר, דבר שמפליא כי הילדה מאוד חברותית ובגן היא הייתה הילדה הכי הכי זאת שתמיד באים אליה חברים ומאוד מאוד אהובה על כולם. אני לא יודעת מה לעשות כדי לעודד אותה מבחינה חברתית פרט לעובדה שהיא יכולה להזמין חברות מהכיתה אלינו הבייתה, האם יש רעיונות נוספים ? אשמח לקבל את תגובתך המהירה !!!

שלום רב, בתך התחילה זה עתה את כיתה א', והזמן המועט יחסית שבילתה בביה"ס עדיין לא איפשר לה לרכוש את מעמדה כ'הכי הכי' בכיתה מהבחינה החברתית. לטעמי, שתי חברות טובות יכולות לעשות כל אדם למאושר, ומי שזקוק ויכול ליותר מזה, בדר"כ מוצא את הדרכים לרקום מערכות יחסים מרובות. אני חוששת שגם המוכשרים ביותר, נזקקים ליותר מחודש חודשיים כדי להגיע לזה. תני לה זמן, וסמכי עליה שתצליח לכונן לעצמה חיי חברה בזמן ובאופן שיתאים לה. ליאת

ליאת, תודה על התייחסותך. אבל יש לי שאלה נוספת לגבי ביתי הבכורה. את תחילת השנה עברנו בצורה מצויינת כל בוקר היא נפרדה יפה ונהנתה ללכת לבית הספר, היא מתארגנת כל בוקר לבד ועושה הכל כמו שצריך, אבל בשבוע האחרון הילדה השתנתה לגמרי היא ממש ממש בוכה בכי היסטרי ומבקשת שנגיע ממש מוקדם לקחת אותה כי כואבת לה הבטן, ניסנו לדבר איתה ולנסות להבין מה הגורם לכך אך הילדה אומרת שרק כואבת לה הבטן... אבל זה אינו נכון כי לאחר הפרידה מאיתנו היא ממש ניהנת בבית הספר ולומדת היטב ולא ממשיכה לבכות. אין לי מושג מה גרם לשינוי הזה - יכול להיות שהיא הבינה רק עכשיו שהיא בבית ספר, יכול להיות שזה בגלל שהשבוע החל לה יום לימודים ארוך עד השעה 15:15 ויכול להיות מהסיבה שאני עברתי תאונת דרכים קלה והיא פשוט דואגת. אשמח לקבל טיפים במהרה כיתד לנהוג איתה בפרידה בבוקר ?! תודה ושבת שלום...

שלום, יש לי ילד בן 5 שלא עושה קקי כאשר הוא ער, אלא רק כאשר הוא ישן בלילה. למעשה הוא לא נגמל לגבי הצואה מעולם, כך שבמשך היום הוא עם תחתונים ובלילה אנו מלבישים אותו חיתול. מכיוון שהיו עצירויות קשות (יכול להיות גם שבוע ויותר ללא יציאה), רופא גסטרו ילדים המליץ על מרכך שאותו אנו נותנים לידי כל יום ובמקביל אנו בטיפול פסיכולוגי (כשנה). אין תוצאות, הילד פוחד לעשות קקי, מה עושים??????????? אני יודעת שהבעיה היא עיקשת, אולם, איך מתקדמים, לא נראה שהטיפול הפסיכולוגי מניב תוצאות, הזמן חולף ואנו נואשים. מצפה לתשובה, תודה.

שלום גל, כפי שאת מציינת נכון, האנקופרזיס היא תופעה עקשנית ומתישה, שמשקפת קשיים פיזיולוגיים (עצירות), רגשיים והתנהגותיים. אני מציעה להמשיך בטיפול, ולא להתייאש. במובנים רבים, ההתמקדות שלכם בקקי, עלולה להחמיץ היבטים נוספים התורמים למורכבותו של המצב, ולהגביר את הלחץ אצל הילד. קשה לי להעלות בדעתי משהו שאוכל לומר מכאן, שיהיה בעל ערך רב יותר עבורכם בהשוואה למטפל שמכיר את הדינמיקה המשפחתית, את אופי התקשורת בבית, ואת מהלכו של תהליך הגמילה בעבר ובהווה. אין לי אלא לעודד אתכם להמשך התהליך. בהצלחה ליאת

שלום, ביתי בת השלוש הינה ילדה מאוד טמפרמנטית וחריפה, עקשנית ויודעת מה היא רוצה מעצמה, חברותית ושובבה. לעומת זאת, כאשר יש גבר בסביבה, היא מייד נאלמת דום ונצמדת לרגל של אמא או שרוצה על הידיים. גם בסביבה עם הרבה אנשים ורעש קצת קשה לה ולוקח לה חצי שעה להשתחרר, אך הסיפור עם גברים הוא יותר קיצוני. היא לא הולכת לחברות מהגן בכלל (שואלת תמיד אם אבא שלהם בבית ואז אומרת שהיא לא אוהבת אותו). היא יכולה לצרוח רבע שעה באוטו אם אני לוקחת טרמפ מישהו מהעבודה, היא יכולה לשחק נפלא עם ילד בגן השעשועים, עד שאבא שלו מתקרב ואז היא רצה אלי. אפילו כשהולכים לסבא וסבתא, אם סבא בבית - היא נכנסת לשם רק על הידיים. לעומת זאת - את אבא שלה היא אוהבת יותר מאשר אותי. זו ניראת לי התנהגות קיצונית. לא ביישנות או בדיקה רגילה של השטח. אני כבר חוששת אולי עברה טראומה שאיני מודעת אליה ולא יודעת מה לעשות. האם זה מרמז על משהו כזה ? כיצד עוזרים לה ?

שלום נועה, אם אינך שקטה, פני להתייעצות עם פסיכולוגית ילדים מנוסה, שתוכל להעריך על סמך תצפית ואבחון אם יש חשד לפגיעה. התנהגות פובית כזו יכולה להיות קשורה לטראומה, ולצערי כבר יצא לי להיתקל בדפוס כזה, ועם זאת, יש המוני פוביות שהאחיזה שלהן במציאות רופפת, אם בכלל. ילד שעבר פגיעה סובל, בדר"כ, מסימפטומים נוספים, שאיש מקצוע מנוסה יודע לזהות. כדאי לזכור שגם אם חוותה משהו מציאותי שהוביל לפחד שלה מגברים, זה לא חייב להיות משהו פלילי. בכל מקרה, שווה לבדוק ולהירגע. בברכה ליאת

שלום אני זקוקה לעזרה דחופה אני על סף יאוש מוחלט . יש לי ילדה מקסימה חכמה בת 4 וחצי בשנה שעברה היתה הילדה בגן ליד אמא שלי השנה חלפה עברה מצויין אמא שלי היתה לוקחת אותה ומוציאה אותה מפני שאני ובעלי עובדים. השנה הגן ליד אמא שלי נסגר מחוסר ילדים לכן העברתי אותה לגן ליד חמתי ששם חמתי לוקחת אותה ומחזירה אותה . השבועות הראשוניים בגן היו בסדר גמור הילדה היתה שמחה ומאושרת . לאחר חג הסוכות הילדה לא מוכנה ללכת לגן כול בוקר כאשר מגיעה לחמתי מודיעה כי היא לא הולכת לגן הן מגיעות לשער של הגן והילדה לא מוכנה להכנס דבר המלווה בבכי ובצעקות מצידה של הילדה לבסוף בעלי עוזב את עבודתו יום יום והולך להכניס אותה לגן והכול מתנהל כשורה כאשר הוא מגיע . בהתחלה שוחחתי עם הילדה העם מישהו או משהו מפריע לה בגן הילדה טוענת הכול תוקף כי מאוד כיף לה בגן ויש לה חברים . כדי לראות מה היא תגיד הצעתי לה להחזיר אותה לגן הקודם אומרת כי לא מוכנה וכיף לה בגן הזה ,כאשר אני שואלת אותה מדוע היא מתנהגת בצורה כזו היא אומרת כי היא לא יודעת ומבטיחה כי זה לא יחזור על עצמו . לאחר מיכן פניתי לגננת הגננת מאשרת את דיברי הילדה כי היא מאוד משתלבת בגן יפה ומאוד עוזרת ובוגרת וחברותית. פניתי להורים אחרים על מנת לבדוק את תגובת ילדהם ומשום הורה לא מצאתי תגובה זהה. הגננת שואלת אותה בגן מדוע היא לא רוצה להכנס האם משהו מפריע לה הילדה מתנהגת כיאילו כלום לא קרה והיא בכלל לא יודעת מה היא עשתה . ניסיתי את כול הדרכים האפשריות והנורמטיביות אני פונה אלייך ומקווה כי תוכלי לעזור לי . אמא מיואשת

היי מירי, כפי שניתן להבין מהדיווחים ה'מוצלבים', לילדה שלך אין שום בעיה עם הגן, אלא עם רגעי הפרידה מסבתא. קשה להעריך מכאן מה בעצם מקשה עליה באותן דקות, ולמה כשאבא מגיע אין עניינים. יכול להיות שבאופן כלשהו זה קשור לסבתא (שאולי מוחמאת מהרעיון שנכדתה ממאנת להיפרד ממנה), ואולי מדובר דווקא בדרך מעניינת להביא את אבא לביקור בוקר. תהיה הסיבה אשר תהיה, נראה לי ששווה - לפחות לזמן מה, שבוע-שבועיים - להקל עליה, ולשלוח אותה לגן עם אבא, אותו תוכל 'לקבל' חינם, מבלי להפעיל את כל הדרמה. אם הוא ממילא מגיע, למה לא לעשות את זה בכייף? בהצלחה ליאת

קודם כול תודה על התשובה , ב-12 לחודש רשמתי לך וראיתי את התשובה רק היום רציתי לומר כי במהלך הזמן הזה כן שלחתי את הילדה לגן עם האבא והסיפור רק התגבר הילדה בוכה ולא מוכנה להכנס לגן עם אף אחד . ביום שישי האחרון ה-15 לחודש הייתי איתה בגן הילדה משחקת עם עצמה במשך שעה אף אחד לא ניגש אליה והיא לא נגשת לאף אחד ששאלתי אותה מה השמות היא לא יודעת ולא זוכרת , שוחחתי עם הגננת והצבתי בפניה את האפשרות שאולי מבחינה חברתית קשה לה . הגננת מיד אמרה כי זה ממש לא נכון והילדה מתקשרת ממש טוב , לאחר כמה דקות הגננת לקחה שני ילדות כמובן שלא ראתה כי הייתי מאחוריה ושמעתי הכול אמרה להם תעזבו את מה שאתן עושות עכשיו [במילים האלה ] ותלכו תשחקו עם הילדה שלי . הילדות כמובן נגשו אליה ביקשו מימנה לשחק איתן. השאלה שמתעוררת זה מדוע הגננת מנסה לטייח דברים ולהראות שהכול בסדר שעל פניו זה ממש ההפך למה לא לגשת אליי ולנסות לראות איך אנו פותרים את המצב שנוצר גם כאשר ניסיתי לדבר איתה היא לא מוכנה לתת לדבר ישר מתפרצת ומתחילה לדבר לא נותנת לך להשלים משפט לנהל שיחה תרבותית תשובתה"הכול בסדר" גם כאשר ניכנסו עוד ילדים לגן הכול מתנהל שם באווירה של פקודות . מיואשת כבר ולא רוצה להסיק מסקנות פזיזות

בני בן 7.5 היה עם בייביסיטר במשך שעה בלבד, עם אחיו בן 9 ותינוק. כשהבייביסיטר ביקשה מהם ללכת לישון, הילד הוציא סכין ואיים. והבייביסיטר התקשרה בוכה ובהיסטריה. בביתינו אין אלימות וגם הילד לא אלים, ואני בטוהה שהוא עקב פער רגשי לגילו הוא לא הבין את משמעות הדברים.ומבחינתו זה היה הצגה מצחיקה. מקרים נוספים מעידים על חוסר שיקול דעת זה שהוא נוטה להשתולל דווקא כשהורים באים לקחת את חבריו. כמובן שנשארת חוויה שלילית ביחס להורים. גם באופן כללי הוא רעשן ואנרגטי, אך איתי הוא הרבה יותר רגוע ובשליטה. ברור לי מעל לכל ספק שצריך יעוץ משפחתי וטיפול התנהגותי. אך נכון לרגע זה במיידי אין לי מושג מה לעשות איתו, שוב להעניש. כרגע אני בחרתי בשתיקה לחלוטין, לא מדברת איתו. ברור שהמעשה היה מאד חמור, מה לעשות? אמא מיואשת !!!!!

שלום רב, אני מסכימה מאד עם ההחלטה לפנות לעזרה, שכן ההתנהגות שאת מתארת קיצונית ומפחידה. אני מאמינה בכל לבי לכך שבנך לא התכוון לפגוע ממשית בנערה, אך סבורה שהתנהגות מקצינה כזו עלולה לסבך אותו מאד ואף לסכן אותו (פיזית!) בהקשרים אחרים. כרגע, אני חושבת שפעלת נכון כשבחרת לשתוק. לפעמים השתיקה מאותתת גם לילד שמשהו חריג מאד קרה, ושאת לוקחת לעצמך זמן לחשיבה. תוכלי לומר לו (עכשיו, כשנרגעת קצת) שאת מרגישה שנחצה כאן קו אדום, ולכן את חושבת שהגיע הזמן לפנות ולקבל עזרה מפסיכולוג ילדים, כי את באמת באמת דואגת. הודיעי לו שיהיה עליו להתנצל בפני הנערה ששמרה עליו, ולעשות כל שביכולתו כדי להרגיעה. מעבר לכך, אני מעודדת אותך לפנות ולקבל הדרכה, וללמוד דרכים יעילות להפעלת סמכות. נדמה לי שגם בנך, בהתנהגותו מרחיקת הלכת, מבקש זאת ממך. בהצלחה ליאת

בני בן השלוש אף פעם לא ישן איתנו במיטה מיזה כמה ימים הוא התחיל לפחד לא ניכנס לחדרים לבד ניבהל מכל דבר נירדם רק במיטה שלנו אני מעבירה אותו למיטה שלו הוא מתעורר באמצע הלילה ושוב פעם בא אלי למיטה בבקשה מה עושים?

שלום רב, פחדי לילה הם עניין נורמטיבי בגיל הרך, וכמעט כל ילד/משפחה מתנסה בהם. למרות שהדחף המיידי והטבעי של הילד הוא למצוא מחסה בקרבת גופם החם והמנחם של הוריו, רצוי לעשות זאת בחדרו שלו וליד מיטתו, כדי שהשינה המשותפת לא תהפוך להרגל רע שיכביד על כולכם. לכן, עם כל אי הנוחות שבדבר, ההמלצה שלי היא להשתדל להרגיעו במיטתו, גם אם לזמן מה זה יהיה כרוך ב'טיילת' לילית שלכם. אפשר לעשות תורנות בין ההורים, כדי לא ליצור מעמסה ועייפות רק אצל אחד מהם. הבשורה הטובה היא שזה עובר תוך זמן קצר. בהצלחה ליאת

יש לי ילד בן 7, ילדה בת 3 ותינוק בן חמישה חודשים. איך לעזור לילדת הסנדביץ למצוא את מקומה ולא להיות מתוסכלת. אני דואגת למפגש פעם בשבוע עם הבת שלי לבד, ואני כל היום מחבקת אותה ומנשקת אותה ומחמיאה לה על כל דבר. אבל אני חייבת לציין שהבן שלי בן ה-7 הוא ילד שדורש תשומת לב ואני מרגישה שהוא שואב ממני תשומת לב על חשבונה שלא לדבר על התינוק. האם בהכרח ילדי סנדביץ יוצאים מתוסבכים? האם זה שהיא מקנאה ומציקה לקטן זה טבעי וזה יעבור לה? אמרו לי שבגלל שהיא בת בין שני בנים זה טוב כי זה מייחד אותה. מה את אומרת?

שלום גלית, המושג "ילד סנדוויץ'" גורם לי, באופן אישי, להסתייגות ורתיעה, בעיקר בשל הקונוטציות הבעייתיות שהוצמדו לו. כמו שאת בעצמך מציינת, לפעמים הילד התובעני והדרשן יכול להיות דווקא הבכור, או הקטן, ואין לזה חוקים. כהורים, אנחנו נדרשים לתמרן בין הרצון שלנו להעניק את כל מאת האחוזים לכל ילד, לבין תכתיבי המציאות שמזכירים לנו שאנחנו לא כל-יכולים. ילד אמצעי זקוק וזכאי למלוא תשומת הלב, ממש כמו אחיו הקטנים והגדולים, ומיקומו בסדר הלידות לא הופך אותו, אוטומטית, לבעייה. המשיכי לכוון את עצמך לצרכים של כל ילד כמיטב יכולתך, ללא אשמה מיותרת. בברכה ליאת

איך להתמודד עם ילד שעוד מעט בן 7 שמעדיף להיות בבית. בבית ספר יש לו מלא חברים והרבה אוהבים אותו אבל שמתי לב שאני צריכה לדאוג לו חברתית אחרי בית ספר. אני צריכה להגיד לו שיזמין חבר או שילך לחבר. אם מזמינים אותו התגובה הראשונה שלו זה שהוא לא רוצה או רוצה להישאר איתי בבית. לא פעם יוצא שאני אומרת לו איזה שיעמום..עדיף להזמין חבר או שתלך לחבר...במקום שאני אשחק איתך חבר יכול לשחק איתך... אתמול בא אליו חבר והוא העדיף טלוויזיה אז החבר אמר שמשעמם לו והלך לחבר אחר. ואז אמרתי לבן שלי שהחבר צודק באמת משעמם איתו כשהוא רואה רק טלוויזיה. מה עושים?

שלום טליה, החיים החברתיים של ילדי גן וילדי בי"ס הצעירים מתנהל פעמים רבות ביוזמה ועידוד של הוריהם, ופחות בשל צורך חברתי בוער. ילדים שמזמינים והולכים מדי יום לחבר, פשוט התרגלו לכך כאל חלק מסדר היום שלהם, ולאו דווקא מתוך רעב אמיתי. כדאי מאד לזכור שימי הלימודים התארכו מאד בשנים האחרונות, ובהתאמה, התקצר מאד משך הזמן שהילדים מבלים עם הוריהם. דווקא ישיבה פסיבית מול טלוויזיה (ואפילו מה שהורים רבים מכנים "רביצה חסרת מעש"), הוא צורך אותנטי ולגיטימי של ילדים, בעיקר אחרי שעות רבות במסגרת חינוכית, המתנהלת עפ"י לוח זמנים מוכתב ולא קל. יש משהו מובן מאד בצורך של ילד לשהות "סולו" בקרבת הוריו, מבלי שיצטרך להתחשב באחרים, להתחלק ולוותר. אני לא רואה שום דבר מדאיג ברצון של בנך להישאר איתך בבית, ולכן גם לא מרגישה שמוכרחים לתת לזה פיתרון. לפעמים לא לעשות כלום זה ה'קונץ'. כדי להוציא אותו קצת מהטלוויזיה, אפשר להזמין אותו לטורניר טאקי או לספר בהמשכים שתוכלי לקרוא באזניו. יש לי הרגשה שכך יש סיכוי טוב לגרום לו להרגיש נהדר. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי ילד בן 7 מאוד חכם ופיקחי אבל בזמן האחרון הוא פשוט מעייף אותנו ורבלית. לכל דבר יש לו תשובה מחוכמת כלשהי שלפעמים אין לנו מה לענות לו. אני ובעלי קוראים לו "הפולניה הזקנה" כי יש לו קטע שחוזר על עצמו כל הזמן בווריאציות שונות שמוציא אותנו מדעתנו. דוגמה: הוא יכול לצעוק לי מהסלון: אמא אני רעב....תכיני לי כריך. עכשיו יכול להיות שלא שמעתי, או ששמעתי ואמרתי לו רגע אני עסוקה, או שהערתי לו שיבקש יפה ואז הוא עונה: טוב לא צריך אל תכיני לי ואני אשאר רעב ואמות. ואז אחר כך שאני מתפנה ובאה לעשות לו אז הוא אומר לי: לא, את אמרת שאת לא עושה לי שאת עסוקה אז איך תעשי לי? וכו'. כל הזמן צריך לפייס אותו הוא פשוט מעייף...ככה זה כל יום! אותו דבר עם להזמין חבר...או לשחק איתו במשחק... מה לענות לו? איך להתמודד?

שלום שירה, יש אנשים שמצליחים להפעיל אנשים אחרים ביעילות רבה דרך ובאמצעות אשמה. ה"פולניות הזקנות" בהחלט רכשו מוניטין בתחום, והולידו דור המשך מכובד. מעבר לבדיחה, העובדה שהוא בוחר בעמדה קורבנית כזו, היא אולי אינדיקציה לכך שהסידור הזה פשוט עובד עבורו: הוא מעורר אצלך רגשות אשמה באמצעות משפטים 'פולניים' כמו "אני אשאר רעב ואמות", ואת מרגישה צורך לפייס ולפצות. כנראה שגם כאן עובד המשפט המפורסם "אין הצגה אם אין קהל!". אם תחשבי על כך, תראי שאי אפשר לסחוט רגשית אדם שלא מסכים להיבהל ולהרגיש מאוים. בדוגמת הכריך, אפשר פשוט לומר "אם אתה רוצה, התפניתי עכשיו ואשמח להכין לך אוכל". אם יגיע המשפט הפולני, תוכלי לענות בשקט "כרצונך". נסי ודווחי ליאת

האם אפשרי ומותר לחגוג למטפלת(פסיכולוגית) יום הולדת?ולהביא לה מתנה?

אני לא פסיכולוגית, ואם דעתי כאמא מעניינת אותך, אז אומר לך שלדעתי ממש לא. זה מביך וזה לא לענין בכלל. אבל שוב, זו רק דעתי.

שלום עומרי, טיפול טוב בהחלט יכול וצריך להתנהל בלי מתנות. הטיפול הוא של המטופל, ואינו אמור להתכוונן לצרכיו של המטפל. עם זאת, יש מטפלים שיאפשרו במקרים מסוימים רעיונות כאלה, בדר"כ מתוך היענות והבנה לצרכים של המטופל, וכדי לא להעליבו. לדעתי האישית, זה בהחלט מיותר. בברכה ליאת

שלום רב! האם מותר לתת למטפל או מטפלת(פסיכולוג או פסיכולוגית ) מתנה? איזה מתנה?אני מתכוון למתנה ככה סתם, בלי קשר לסיום או פרידה? ולרגל פרידה? האם אפשר לבקש ולקבל חיבוק מהפסיכולוג(או פסיכולוגית=זכר או נקבה)? ולרגל פרידה וסיום????או מגע?לחיצת יד?

שלום דני, מתנות לא אמורות להיות חלק מטיפול, ואם המטופל מרגיש צורך לתת, חשוב להבין זאת בהקשר הספציפי שלו, לפרש את הצורך הזה וללמוד ממנו על הדינמיקה של המטופל ביחסיו עם דמויות המפתח בחייו - האם הוא מרגיש שרק כך יהיה ראוי לאהבה? האם הוא מנסה לפרוץ את גבולות הטיפול ולהגדיר את יחסיו עם המטפל אחרת? האם הנתינה משקפת ניסיון להתמודד עם אשמה, או טקטיקה הגנתית מפני רגשות תוקפניים? גם מגע בטיפול, כמו המתנות, משקף צרכים שראוי להתייחס אליהם בטיפול, ולהבינם לעומק. שתי הסוגיות שהעלית מעסיקות פסיכולוגים, ומקבלות התייחסות גם בתיאוריה. יש מטפלים שאימצו גישה תיאורטית המאפשרת היענות לצרכים הללו, ויש מי שלא יסכימו לכך בשום מקרה. בין שתי גישות הקיצון הללו יש טווח רחב למדי, כשכל מטפל נוהג בהתאם ל'אני מאמין' המקצועי שלו. בברכה ליאת

לבתי בת ה-3 יש קשיי הסתגלות לגן החדש , היא באה ממסגרת של 14 ילדים לגן של 35 ילדים , היא בוכה בבוקר שאנחנו שמים אותה וגם במשך היום לסירוגין , היא לא משחקת עם ילדים אחרים ולא משתתפת רק הולכת אחרי המטפלות , היא גם לא אוכלת במשך היום ומגיעה הבייתה רעבה מאוד, בתקופת החגים השארנו אותה חצי יום ומה-3.10 היא יום שלם עד 15:40 , הצוות של הגן כל הזמן מתלוננים ומאוד מייאשים , הפגשנו אותה פעמיים עם ילד מהגן והם שיחקו מאוד יפה אבל בגן לא , אני כבר מיואשת ולא יודעת איך לעזור לבתי? חשוב לציין שיש טיפה שיפור מבחינת הבכי במשך היום. בבקשה את עזרתכם

שלום דקלה, יש ילדים שלוקח להם יותר זמן להסתגל, וזה יכול להיות מסיבות שונות. לפעמים זה משהו במזג של הילד, ולפעמים זה משהו שקשור ביחסים עם ההורה (קשיי נפרדות; אמביוולנטיות של ההורה עצמו כלפי הפרידה). לפעמים, אומר בזהירות, גם איכויות הגן והצוות עלולות להשפיע על יכולתו של הילד להרגיש נוח ולבטוח. כרגע, אם את מתעקשת על המסגרת הזאת, נסי לקצר את הימים ולקחת אותה בצהריים הביתה, כדי להקל גם על הילדה וגם על הצוות. לפעמים זה עוזר. אשמח להתעדכן בהמשך ליאת

בתי במשבר מזה 3 שנים שהחל כהפרעת אכילה והמשך לדיכאון, עברה 2 אשפוזים בביה"ח נהריה (הדרכת הילד) וליווי של פסיכולגית, מטפלת באומנות ומעקב פסיכאטרי, אך אנחנו לא רואים התקדמות משמעותית בתפקודים. הייתי רוצה לנסות קאוצ'רית, אין אני יודעת לתת "טייטל" לבעיה שלה.

שלום מיכל, אני מבינה שמאחרי הפנייה הקצרה שלך מסתתר סיפור מורכב ומתמשך, רצוף תקוות ואכזבות. אני מציעה לא להתעכב על ה"טייטל", ולמצוא את הדמות המקצועית בה תוכלי לבטוח. אולי אם תצרפי לכאן כתובת מייל מעודכנת, יהיו מי שישלחו המלצה. אישית, איני מכירה מאמנים באזורך. חשוב לי לציין שלפעמים התקדמות איטית אין פירושה טיפול כושל, וכדאי להתאזר בסבלנות לפני ש'קופצים' לטיפול מסוג אחר. יהיה הטיפול אשר יהיה, שולחת לכם כוח ועידוד להילחם על בריאותה ורווחתה של ילדתכם. בהצלחה ליאת

היי, שמי חגית ואני אמא לילד בן שלוש. לפני כשנתיים היתגרשתי (כשבני היה בן שנה) וכעת אנו גרים עם בן הזוג שלי - מזה שמונה חודשים. אתמול בני שאל אותי איך מגדירים את הקשר שלו עם הבן זוג שלי ציטוט "אמא מה אני ו... איך קוראים לזה?" הוא ביקש הגדרה מדוייקת עניתי לו שהוא חבר טוב שלו כמו שהוא חבר שלי הוא מתראה עם אבא שלו אחת לשבועיים. אודה על עזרתך והנחייתך לשאלה זו

שלום חגית, השאלה שלך מעניינת ומאתגרת מבחינה לשונית, ואולי שווה להפנותה לאקדמיה ללשון. אחרי הכל "אב חורג" שמור למקרים אחרים, והוא גם בעל קונוטציות לא נעימות. בכל מקרה, אני מציעה דווקא להימנע מהתואר 'חבר טוב', כי בחברות הסטטוס הוא שוויוני, בעוד ביחסי ילד ובן זוגה של אמו אין שוויוניות (בטח לא כזו השמורה לבני הזוג בינם לבין עצמם). אין לי תשובה טובה בשבילך, וכנראה שאין ברירה אלא לנסח הגדרה ארוכה קצת, שמתאימה לכם. למשל -"XXX הוא בן הזוג שלי, ולכן עוזר לי גם לטפל בך ולשמור עליך. הוא לא אבא, כי יש לך אבא, אבל הוא אחראי לך כשאני איננה, וממלא תפקיד של הורה כשצריך". בברכה ליאת

שלום לכם ! נכדנו הוא בן 4.5 שנים. הוא ילד פעיל ומקסים אך מידי פעם הוא מספר דברים דימיוניים הבאים כחלק מהווי היום יום שלו. לדוגמה הוא מספר שהם היו בטיול בחוץ-לארץ ואביב נשאר בחול. כמובן שהם לא היו בחו"ל ואביב נמצא בארץ. יום אחד הוא סיפר שאביב הכניס את הראש לכוורת דבורים ונעקץ בכל גופו, והגיע לבית-חולים. כמובן זה לא נכון. הסיפורים האלה אינם מתקשרים למצייאות. 1- אבקש לדעת אם זו תופעה מקובלת וידועה ומתי היא תפסק ? 2- איך צריך להגיב כאשר הסיפורים נימשכים והוא מתעקש שאכן הם קרו במציאות ? תודה רחל

שלום רחל, ילדים קטנים (לפני גיל 6-7) מקיימים מערכת יחסים מעניינת עם עולם הדמיון והפנטזיה, ועושים בו שימוש מרתק. הסיפורים שתיארת, מעבר להיותם בדייה, יכולים לשקף סוג של 'עבודה נפשית' שעושה הילד, למשל כדרך לפרוק תוקפנות שהצטברה בו כלפי אביו. אני מציעה לא להעקש לתקן אותו, מעבר לאמירה קצרה כמו "אוי, איזה סיפור מפחיד אתה מספר כאן! אני שמחה שראיתי את אבא היום, ושהוא בריא ושלם". כך את מאפשרת לו להשיג את הפורקן דרך הסיפור, וגם מכניסה את בוחן המציאות המרגיע. בברכה ליאת

שלום, אני אפילו לא יודעת לאיזה פורום לשלוח את השאלה. הבן שלי כבר 3 שנים עושה קקה במכנסיים ולא הולך לשירותים. הוא נגמל יפה במעון וכשעבר לגן חובה החל לעשות במכנסיים. היום הוא כבר בכיתה ב' אבל זה לא מספיק מפריע לו בשביל לבוא איתי לרופא מומחה (באיזה תחום אני עוד לא יודעת). מה לעשות אם הילד לא משתף פעולה? עם איזה רופא להתיעץ? אני אלך אפילו לבד. תודה.

יש לי אותה בעיה עם הבת שלי.אשמח לשמוע ממך מה קורה בבית הספר במידה ומפספס? האם את זכאית לסיוע מטעם בית הספר? כל פרט יעזור.אני באותה הסיטואציה . בתודה ותחזיקי מעמד.

שלום, הייתי אצל רופא משפחה והוא שלח אותי לגסטרו לשלול מחלה שזה הסימפטום היחיד שלה. הייתי אצל פסיכולוגית והיא נתנה לי טבלה ובה 7 ימי השבוע. בכל פעם שמצליח לעשות בשירותים מדביקים לו כוכב באותו יום. כל 3 כוכבים רצופים מקבל מתנה שווה. זה הצליח למשך 3 חודשים וברגע שהפסקתי את הטבלה - הוא חזר לסורו. היום אני יודעת בערך את השעה שבה צריך לעשות ויש לי הסכם עם המורה שבשעה זו הוא יוצא קבוע לשירותים. למרות זאת הוא עדיין מפספס כי לפעמים יוצא לו לפני ולפעמים יוצא לו אחרי היציאה לשירותים. אני באמת חסרת אונים כי הוא עושה בבית בעודו יושב בסלון מול הטלויזיה. הכי נורא שזה לא מפריע לו והוא לא מוכן לשתף פעולה. עזרה? מישהו?

יש בתל השומר מרפאה מיוחדת לנושא הזה תשאלי בתל השומר

שלום רב . ביתי הבכורה מבין שלוש בת 7, מרבית היום נהדרת לעיתים אני חשה כי היא נמצאת במתח רב, כעס פנימי, בטחון עצמי ירוד, קושי בהכנת שעורים, לא מסוגלת לקבל את המילה "לא" , רצון לשלמות הגורמים להתפרצויות כעס, צרחות , ניבולי פה, ובסופו של דבר לאחר רגיעה לצער רב על ההתנהגות ולפי דבריה " אני לא מסוגלת לשלוט על עצמי", אנו משתדלים להיות רגועים אך לעיתים זה כבר לא מצליח. אנו זקוקים לעצה והכוונה ויותר מכל ביתנו האהובה.

שלום לולו, כדי לא להגיע למצבים קיצוניים, עליהם היא מצטערת, חשוב לסייע בהרגעה ובוויסות לפני שמגיעים לשם. ילדה ש"מתפוצצת" בעוצמה כזו צוברת, ככל הנראה תסכול גדול, וחשוב לנסות ולהבין מה גורם לכך. היא אומרת נכון, שקשה לה לשלוט על עצמה, ולכן המשימה העיקרית שלכם זה לעזור לה לפתח שליטה. כמו אימון כושר, גם אימון בשליטה צריך להיעשות בהדרגה. עליה ללמוד להתמודד עם תסכולים קטנים, כדי שתצליח לשרוד תסכול גדול. התסכולים הקטנים הם כל אותם מצבים בבית, בהם אנחנו אומרים לילד "לא", סביב ענייני היומיום, ומצפים ממנו ללמוד להתמודד עם זה בלי לפוצץ ולהתפוצץ. כאשר היא מגיבה בזעם, נסי לעזור לה לפרוק אותו בדרך לגיטימית ("אני רואה שאת כועסת, וזה בסדר, בואי נחשוב מה יכול לעזור לך עכשיו"). אם תוותרי לה כדי למנוע את ההתפרצות, לא לימדת אותה דבר, מלבד זה שכדאי לה להתפרץ, כי כך נכנעים לה והיא מקבלת מה שהיא רוצה. אם התפתח אצלה דפוס פרפקציוניסטי, שווה להשקיע מאמצים בהרגעה, לגלות סלחנות (מצידך) לטעויות בשיעורי הבית ולתוצרים לא מושלמים, ולהימנע מביקורת ושיפוטיות כלפיה. כשלא מצליח לה, את יכולה לעזור ולומר "גם אני לא אוהבת שלא מצליח לי, ואני מבינה מאד מה את מרגישה עכשיו. אבל לא אוכל להרשות לך לנבל את הפה או להשתולל כאן. את חושבת שתצליחי להירגע, או שאת מעדיפה ללכת לחדר שלך ולהירגע שם?". גישה כזו משדרת מסר של הבנה והשתתפות מצד אחד, אך גם של גבול ברור, השומר עליה מפני התוקפנות המקצינה עליה תצטער אחר כך. מה את אומרת? ליאת

הבעיה לדעתי מתחלקת לשתיים. ראשית חוסר היכולת לקבל את המילה "לא" יחד עם חוסר יכולת בדחיית סיפוקים. במצב הזה אנו מנסים לטפל כפי שאמרת ביומיום בדברים הקטנים. לפעמים זה מצליח ולפעמים לא ואז זה גורם להתחלת ההתפרצות. שנית,אני מבחינה בדברים נוספים כגון: כפי שהגדרת תסכול רב מאוד או כעס פנימי, בטחון עצמי ירוד כלפי חוץ , קינאה באחים סביב, ואולי אף היפרסנסטיביות לא רק רגשית אלא פיזית: רגישות לתפר בגרביים, תג במכנסיים, פצע ביד, לפעמים רתיעה מנשיקה(לתת ולקבל), ובכל המצבים הללו התגובה חריפה גם כן. רעשים סביבתיים מוציאים אותה מריכוז מהר מאוד, פעם אחת "נתקעה על שיר" שחזר במוחה ודפקה את ראשה בכרית כדי להוציא אותו. מקריאה ראשונית לא נראה לי שמדובר בסוג של הפרעת קשב וריכוז אך יכול להיות שאני טועה.

בני עלה לכיתה י'. התחיל את החטיבה (כתה ז') בכיתת מופת.(המצטיינים). מופת כולל רק את כיתות ז' ח' ט'. בכיתות י' מפרידים למגמות והכתות מופרדות ל"מצוינות" ו"רגילות" כשברגילות יש גם את החלשים יותר שלא היו בחטיבה בכיתות מופת. בני בסוף כיתה ט' בחר לו את המגמות הרצויוח והמתאימות לו. לא רצה להמשיך עם ילדי "מופת" כי לא רצה ללמוד שעות ארוכות כ"כ.(מופת לומדים עד שעות אחה"צ). בסדר. את זה אני מבינה ומקבלת. שבוע שעבר היה יום הורים ורק ביום ההורים התברר לי שהוא בכלל בכיתה ה"רגילה" (שבה תלמידים חלשים ) ז"א אפילו לא בכיתת המצוינות, וזאת למרות ציוניו הגבוהים איתם סיים כיתה ט' מופת. כשהגעתי הביתה מיום ההורים, שאלתי אותו מדוע לא סיפר לי שהוא בעצם בחר בכיתת ה"חלשים" ז"א ב"רגילה". הייתי מאוד מאוכזבת. שאלתי אותו מדוע , אמר ש"אמא, זה לא משנה , המגמות הם אותם המגמות לכל הכיתות והבגרות היא אותה הבגרות". יכול להיות שהוא צודק. (אני לא כ"כ מתמצאת) אבל , ועכשיו שאלתי אליך, האם "להציק" לו בענין, האם להסביר לו שזה לא רק הקטע של הבגרויות שמפריע לי אלא הקטע שהוא מעדיף להיות עם "רגילים" ופה ושם גם "חלשים" ולא עם חבריו החזקים מכיתת מופת בה למד שלוש שנים. מדוע שלא יהיה בחברת תלמידים עם מוטיבציה גבוהה?, מדוע צריך להיות בינוני? כשיש לו ציון של 9 במבחן קרני (יכולת לימודית גבוהה שפות ומתמטיקה)?? מה הסיפור שלו? בינתיים אני לא לוחצת , ולא שואלת יותר מידי, רוצה לשמע את דעתך. תודה.

שלום נתי, בנך ציין כבר בסוף כיתה ט', שיום הלימודים הארוך קשה לו, והוא מעדיף לקצר את שעות השהות שלו בביה"ס. התגובה המבינה שלך הייתה (בעיני) במקומה, ונדמה לי שאפשר לאמץ גישה דומה גם הפעם. ילדים מוכשרים נושאים עמם לא פעם מעמסה עצומה של ציפיות (של עצמם ושל הוריהם), והיכולת להגיד "יאללה, לא על כל הר מוכרחים לטפס" חשובה למדי. יכול להיות שאחרי שלוש שנים של מצויינות ועבודה קשה, בנך החליט שאפשר להגיע לאותו מקום בפחות מאמץ, באווירה פחות תחרותית, ובקצב רגוע יותר. יכול להיות שההעדפות שלו כלל אינן קשורות לתחום האקדמי, אלא דווקא לזה החברתי. הבחירה ללמוד בכיתה 'רגילה' אינה הופכת אותו לבינוני. אחרי הכל, הוא כבר הוכיח את המצויינות שלו. למרות האמור כאן, ולמרות שאני סבורה שנכון להניח לו ולא ללחוץ, חשוב להישאר עם אצבע על הדופק, ולגלות עירנות סביב התפקוד הלימודי שלו, כדי שלא תהיה התרופפות ו"עזיבה", וכדי שרמת הלימודים וההשקעה שלו תישאר ברמה סבירה. חשוב לזכור שבתיכון, בהשוואה לחטיבה, יש ירידה טבעית במוטיבציה הלימודית, ועלייה בהתעניינות החברתית והבינאישית. לפעמים אפשר אפילו לברך על כך... בהצלחה ליאת

והחלטתי באמת לא לשאול יותר לגבי החלטתו ולהשלים עימה. כעצתך אעקוב אחר ציוניו ואבדוק שלפחות אין ירידה בהם.

שלום, בתי בת הארבע, ילדה חכמה מקסימה ומצחיקה, בכורה, קצת מפונקת (עם גבולות). הרבה אנשים מעידים שהיא חזקה ומצליחה להשיג את מה שהיא רוצה (גם בגן). בבית זה גם כך (היא מאוד עקשנית) אך היא גם מתלוננת הרבה ובוכה הרבה ומכל שטות. לאחרונה זה הפך להיות הרגל קבוע שהיא מבקשת הכל בייבבות. מצאתי משהו שעוזר לי והוא להגיד לה שאני לא שומעת ושתחזור על הדברים ואכן היא חוזרת בלי בכי. הבעיה היא כאשר אנחנו בחברת אנשים ואני לא רוצה שהיא תבכה (במיוחד מול ילדים אחרים- שהתחילו לקרוא לה בכיינית) ומול מבוגרים אחרים שגם כן הדביקו לה את השם. איך אפשר לפתור את עניין הבכי ואת זה שהיא באה אליי עם כל בעיה וכל שטות במיוחד כשהיא משחקת עם ילדים אחרים ולא מנסה לפתור את הבעיה לבד? כיצד עליי להגיב? אני נורא מתוסכלת מזה ומרגישה שאין לי את הכלים המתאימים להגיב? איך לעודד אותה לעצמאות ושתנסה לפתור את הבעיות האלה במשחק לבד? בעיה נוספת הקשורה בעניין היא שכאשר ילד אומר לה שהוא לא רוצה לשחק איתה היא מתחילה לבכות ישר ובאה אליי מתייפחת" הוא לא רוצה לשחק איתי" ואז אני אומרת אז שלא ישחק תישחקי עם מישהו אחר או לבד ואז היא אומרת "אבל אני רוצה לשחק איתו.. ולא לבד" . לפעמים היא חוזרת "לזירה", צועקת על הילד או הילדה או מכה אותם.. ואני מרגישה שזה מתוך תסכול. השאלה היא איך ניתן לשפר את הביטחון עצמי שלה בכך שלא תתרגש מכל פנייה שכזו (זה קורה המון במיוחד מצד שתי בנות שהיא משחקת איתן- קרובות משפחה- ושאין ברירה כשהמשפחה נפגשת היא משחקת איתן וזה קורה לעיתים תכופות). איך יהיה עלי להגיב למצב כזה? מה להגיד לה? לפעמים אני נפגעת בשמה ולא רוצה שהיא תרגיש מתוסכלת או פגועה. וגם דפוס ההתנהגות הזה חוזר על עצמו הרבה פעמים שזה מעייף ומתיש. מה גם שאני לא יודעת איך להגיב כאשר היא מכה ילדים אחרים (במיוחד בפני ההורים שלהם- מצד אחד אני לא נוזפת בבת שלי מול אנשים ומצד שני אני לא רוצה להראות שאני אדישה לעניין). תודה מראש לורי

שלום לורי, אתחיל מהסוף - כאשר בתך מתנהגת בצורה פוגענית או אלימה מול ילדים אחרים, כולל ילדי המשפחה, עלייך להגיב מיד ולהרחיקה, כדי שלא תחשוב שהתנהגות כזו מקובלת עליך או אפשרית בכלל. אפשר לעשות זאת בצורה עניינית ולא מעליבה, ואפילו לצאת מיד ולחזור הביתה, בלי הרבה תוכחות והסברים. כך היא תלמד שלמכות שלה יש תמיד (!) תגובה מיידית שגורמת לה מידה של הפסד. נדמה לי שהקושי שלך לראות אותה עצובה או פגועה מפריע לך לתפקד ביעילות כהורה מציב גבולות, ולכן בתך למדה להשתמש בחוסר האונים שלה ככלי. היא ניגשת אלייך בבכיינות, ויודעת שאת תתערבי לטובתה או תפצי אותה בדרך כלשהי. לכן, כאשר היא "מתבכיינת" הביעי השתתפות קצרה ברגשותיה ("זה באמת מעליב שלא רוצים לשחק איתך. את צודקת...") וכווני אותה לפעולה עצמאית ("...אבל אני סומכת עליך שתסתדרי. את ילדה גדולה ונבונה"). כאשר את פותרת לה את העניינים את משאירה אותה חסרת כישורים. אם את סבורה שהקשיים החברתיים והבינאישיים שלה הם אמיתיים, ושבאמת חסרות לה מיומנויות חברתיות, פני לטיפול אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיסייע גם לכם בהבנה טובה יותר של הדרכים לעזור לה בבית. בהצלחה ליאת

קודם כל תודה לך על התשובה, ןלעניינינו, כאשר בתי מכה ילדים אחרים, אני מבהירה לה שזו לא התנהגות מקובלת ואני אומרת לה שאם זה חוזר על עצמו אז אנחנו הולכים הביתה (לפעמים לא נעים לקום באמצע הביתה ולפעמים זה קורה כשרק הגענו ואין ברירה אלא להישאר). העניין הוא שנהגתי לכעוס עליה ולצעוק ושכחתי שאני מדברת איתה בפני אנשים. מאז אני אומרת שזה לא מקובל ואם זה חוזר אז הולכים הביתה (כדי לא לעודד אנשים אחרים במשפחה להיטפל אליה כמו שזה קרה כבר כמה פעמים), לרוב זה נפתר. שמתי לב שהילדה מכה במיוחד כשהיא מקבלת מכה מילד אחר, כלומר היא מחזירה לו, או כאשר מישהו מציק לה במיוחד (אני גם חושבת שהיא מאוד רגישה אבל כמובן זאת לא סיבה להכות) ושזה לא דפוס קבוע שהיא מכה גם תוך כדי משחק. היא מקבלת מכה וזה לא נעים וכאן אני לא יודעת איך להגיב, ומה להגיד? הייתי אומרת שהיא צריכה לסלוח אבל היא נתנה לי כאלה מבטים של: "על מה את מדברת? אבל הוא היכה אותי ואני רוצה להחזיר לו". וכאן אני רוצה להגיד שאני אובדת עצות. מצד אחד זה לא נעים להחזיר מכה ובמיוחד מול ההורים האחרים וגם לילד, ואני לא רוצה ללמד אותה שיכולים לפתור בעיות דרך אלימות ומצד שני הילדה התחילה לקבל מכות על ימין ועל שמאל ולא ידעה איך להגיב. ואין לי מה להגיד לה, להגיד לה להבליג- היא תהיה ילד כאפות ולהגיד לה להכות זה אלימות. באמת שאני אובדת עצות. בקשר לקושי לראות אותה פגועה או עצובה את צודקת, זה כל כך קשה לי שלפעמים אני שמה את עצמי במקומה ומרגישה שאני מגוננת יותר מדי ולא משחררת. נראה לי שאני צריכה לשחרר יותר אבל לא יודעת איך ומאיפה להתחיל. בקשר להתבכיינות שלה כאשר היא פונה אליי, ההצעה שלך מאוד טובה להביע השתתפות ולהציע לפתור את העניין אך מה יקרה אם זה לא ייפתר. מצד אחד אני לא רוצה להתערב במשחק של ילדים ואני לא כזו קטנונית (למרות שכמה מהבנות -הגדולות יותר- מפעילות עליה מניפולציות שאני לא מאמינה שזה בא מילדות כל כך קטנות? כל כך הרבה רוע בבנאדם קטן. איך ללמד אותה להתייחס למניפולציות האלה? זו אחת הנקודות שמאוד מציקות לה ואני רואה את זה בבירור. היא כולה חוסר אונים מול זה. למשל: לא רוצה לשחק איתך, או מישהי אוספת את הילדים האחרים מולה או שמישהי אומרת לילדה הכי קטנה להכות אותה על מנת שבתי תגיב ואז תחטוף נזיפה ממני או ממישהו אחר) ומצד שני אני גם לא רוצה שהיא תישאר לבד או חלילה תחזור ותכה אחד מהילדים. בקשר לכישורים החברתיים שלה, אני לא יודעת אם יש בעיה או לא. בסך הכל היא לא ביישנית ואם היא פוגשת ילדים חדשים אז היא פותחת בשיחה ישר ואם היא פוגשת ילד ביישן אז היא ישר שואלת למה אתה לא מדבר אין לך פה. והיא לא מפחדת לגשת למבוגרים ולדבר איתם (כמובן לא זרים כי הזהרתי אותה מפני זה). בגן היא מאוד פעילה והמורה מספרת שהיא משתלבת יפה עם הילדים (במיוחד עם הבנות, הילדה מספרת שהיא לא אוהבת את הבנים ולא הם אותה, האם זה הגיל שהם מתחילים להפריד?). אני לא יודעת אם יש בעיה או לא. כשהיא עם ילדים אחרים (חברות מהכיתה, או מחוץ לכיתה אשר נפגשות בבית אני לא רואה בעיה ספיציפית- פה ושם אבל לא משהו רציני- אבל כאשר היא עם הילדים במיוחד במשפחה אז קמה לה מלחמת עולם שלישית. לאחרונה התחלתי להימנע מהמפגשים האלה רק שלא יקרה משהו. ואל תביני אותי לא נכון, אני רוצה שהיא תשחק ותיהנה (במיוחד שהיא ילדה יחידה ובכורה) אבל קשה לי ולה עם המניפולציות שהילדים האחרים עושים ועם התגובה של הילדה שלי. סליחה על החפירה אבל אני באמת אובדת עצות

שלום רב! יש לי בעיה גדולה- אני לא יודעת איך להתמודד איתה! הבן שלי בן 4.5 חברותי, עליז ומלא שמחת חיים כרגע עובר משבר קשה מאוד ואני לא יודעת איך לעזור לו. השינויים שעברנו לאחרונה בתחילת ספטמבר- מעבר דירה, כפועל יוצא מכך - מעבר גן, וצהרון חדשים, עד כה היה בגן ויצו, וכעת עבר לגן עירוני. כמו כן לבקשתו הועברה לחדרו אחותו בת שנה ושלושה חודשים, בבית הקודם ישנה בחדר איתי, ועכשיו הוא ביקש שתהיה איתו ( למרות שיש חדר נוסף פנוי שמשמש כעת כחדר משחקים). כל הסיפור התחיל לפני שבוע בדיוק, ביום שישי שעבר כאשר מהערב החל להתלונן על כאבי בטן (מצבעה על אמצע הבטן) אני עבדתי לילה , א זבעלי הזמין לו רופא מביקור רופא, שהורא ללכת למיון במידה וימשיכו התלונות- כך נעשה, במיון לא התרשמו מבעיה חריפה כל שהיא והוא שוחרר, תלונות לא פסקו... כל יום שבת ולילה אחריו הוא בכה והתלונן לסירוגין, ביום ראשון בבוקר פנינו לרופא שלו שגם הוא הפנה אותנו למיון - במיון, חשבו על תולעים??? למרות שאין תלונות על גרד בפי הטבעת, ניתן מרשם לורמוקס- אותו קיבל, ושוחרר. התלונות לא פסקו גם את הלילה של יום ראשון הילד לא ישן ( וגם אנחנו), כאשר הילד משתמש במילים : "את לא מבינה אני סובל?" , "אני צריך רופא דחוף"- דאי מלחיץ. ביום שני פנינו שוב לרופא ילדים (אחר) ושוב הופננו למיון, והילד אושפז למעקב נעשה US בטן שהדגים בלוטות לימפה מרובות בבטן אמצעית ותחתונה שאולי מסבירים את הכאבים, כל בדיקות דם שנעשו תקינות. הילד מאוד נהנה בבית חולים- היות ואני עובדת שם, אז פינקו אותו, ביום השיחרור מאוד התאכזב ולא רצה לעזוב! תלונות על כאבים לא פסקו, הוא קם בלילה מספר פעמים והרבה זמן לא נירדם בין היקיצות, מתלונן על כאב בטן, מבקש ש,אעשה לו סיבוב בכל הבית על הידיים, בוכה וככה כל הלילה, במשך כבר 8 לילות. פרט חשוב פיספסתי- כמובן לא מעוניין ללכת לגן, אמר שיש ילד שהרביץ לו, כמובן נושא הועלה בפני הגננת והוא בטיפול, ישנו קושי בפרידה בבוקר יותר מהאבא מאשר מהאמא , למרות שגם איתי הוא בוכה. אין לי מושג איך להתייחס לכאבי בטן הללו שכמעט בטוח על רקע פסיכוסומתי, אין לי מושג איך להוציא את הילד הקטן שלעי מה"דיכאון" הזה, כאשר אני לוקחת אותו לגן משחקים להפגש עם חברים מהגן הקודם, לא משחק איתם, מרבה לשבת על הספסל, ליילל, להתלונון בין היתר על הייפות שמאוד מוסברת כי הוא לא ישן טוב בלילות. מאוד אשמח לעצה טובה, אני שוקלת אפילו פניה לפסיכולוג- האם זה נחוץ? תודה נ.ב בחודש ספטמבר נוסף לחגים עשינו כניסה הדרגתית לגן- כמעט ולא שלחנו אותו לצהרון- לא עזר כנראה :(((

שלום לך, הסיפור שלכם נשמע לא פשוט, ולהערכתי הברור הרפואי טרם הסתיים. בכל מקרה, הילד שלכם סובל, וחייב לקבל עזרה. נדמה לי שהפנייה לעזרתו של פסיכולוג יכולה לסייע בכל מקרה, ולו להרגעה והנחייה שלכם. את שואלת איך להתייחס לכאבי הבטן, ואני חושבת (עד כמה שזה יישמע מוזר) שככל שזה נוגע לנו, ההורים, זה לא באמת משנה אם הכאב הוא ממקור נפשי או גופני. בגוף יטפלו הרופאים, ואנחנו ניתן את התמיכה הרגשית, ההכלה והתמיכה הנחוצות כ"כ בשעה כזאת. ממליצה בחום על פנייה (גם!) לפסיכולוג. בריאות ליאת

ליאת שלום, בני בן 3 ו-7 חודשים ונמצא במסגרת של גןפרטי הגננת העירה את תשומת ליבי כי בני אינו אוהב לבצע עבודות יצירה בגן עם דבק, חול , נגיעה במכחול מלוכלך וכו' הנושא ידוע משנה שעברה אך בשנה קודמת מדי פעם כן שיתף פעולה אך השנה טען בפניה כי זה מגעיל.בנוסף קיימת בעיה נוספת שהחריפה השנה והיא תופעת המכות שנותן לילדי הגן.יש לו מן דחף להרביץ לעיתים בלי סיבה.לאחר התייעצות עימה המליצה על אומנות טיפולית שתוכל לפתוח אותו לחומרים וכןתהיה תרפיה שתטפל בנושא האלימות אודה על חוות דעתך בנוגע לבעיה הרגשית של בני וכן לטיפול שהוצע לי. בתודה רבה רבה מראש,

שלום רב, טיפול באמנות יכול לתת מענה מצויין, רק לפני כן הייתי פונה לאבחון וייעוץ גם אצל מרפאה בעיסוק, שתוכל לשלול קושי בתכלול התחושתי. בברכה ליאת

שלום ליאת, אתמול היא הגיעה. קודם כל התייעצתי גם עם הגננת והציעה מהיכרות קצרה איתו שאולי אספר לו מעט וכך הוא יסתקרן לגביה. אחהצ סיפרתי לו שמגיעה בחורה עם שער כהה בגובה שלי עם חיוך גדול גדול והיא באה לעזור לאמא ותוכל גם לשחק איתו. הוא לא הפסיק לשאול מתי היא באה כבר. הכנתי לה שקית עם צבעי גואש ומברשות מיוחדת ושמתי על ידית הדלת והיא נכנסה עם זה וסיפרה לו שהביאה לו מתנה. מרגע זה אני לא הייתי קיימת. ....הם צבעו את הבית שאביו עשה לו מקרטון, הוא היה מבסוט ממנה והיא הייתה ממש טובה איתו. שהלכה ביקש שתבוא שוב, במשך כמה פעמים חזר על זה. בנוסף לפני המקלחת אמר שאתמול (אתמול= בשבילו כל מה שקרה היה אתמול) לא רצה שתבוא ולא התנהג יפה ולשאלתי אם עכשיו רוצה השיב בחיוב. יש! אני עשיתי מרק, תליתי כביסה, קיפלתי...כמה כייף לעשות זאת בניחותא. תודה רבה!

יקירה, לא קיבלת חופש כדי לעשות מרק ולתלות כביסה! מחכה לעדכונים על כ??יו?פי שלווה :-)) כיף לשמוע אותך בכל מקרה. יחי החופש! ליאת

שלום! לפני כחודש בני בן ה3 החליף גן. הסתגלות בהתחלה הייתה קשה מאד, אבל כעבור שבועיים הוא התבגר, הפסיק לבכות בבקרים ומתנהג בגן בצורה מקסימה. הוא גם נהנה שם, מספר לי על הגן. אבל, בבית - זה כבר סיפור אחר. מתעצבן, מרביץ לי, צורח ובוכה, לא מוכן לקבל לא כתשובה. לא ניתן להוציא אותו מגן משחקים, ממשקיות - הוא פשוט צורח!! וגם מרביץ לכל ילד שעובר.. לפני כשבוע וחצי התחיל להרטיב, בעיקר בבית אבל גן בגן. מרטיב מס פעמים ביום, וזה נובע בעיקר בגלל שהוא מתאפק. אנחנו לא יודעים איך להתנהג. האם לכעוס עליו או להתעלם. אנחנו מיואשים, קשה לנו מאד עם ההתנהגות כזאת. מה עושים תודה מראש

שלום טלי, הכניסה לגן וההתאקלמות בו גוזלת משאבים עצומים מילדים קטנים, שלפעמים מצליחים להתנהג נפלא בגן, במחירים רגשיים עצומים, הבאים לביטוי דווקא בבית, בסביבה הבטוחה והמוגנת. אם ההתנהגות התוקפנית הופיעה רק עם הכניסה לגן, אפשר לייחס אותה למשבר הקליטה. ההרטבה, למשל, נראית כמו משהו תגובתי, שיכול להיות קשור לגן החדש, ולכן רצוי להמתין מבלי להעיר ובסלחנות עד לתום תקופת ההסתגלות. אם, לעומת זאת, מדובר בהמשך או החמרה של תוקפנות או פינוק שהיו גם לפני הכניסה לגן, יש להתייחס לכך כאל קושי בוויסות רגשי, ולהיענות לכך בדרך של הצבת גבולות 'מתוקנת', עליה תוכלי ללמוד מקריאה בפורום והרבה הרבה יותר מקריאה כללית בנושא הסמכות ההורית. בכל מקרה, אין להרשות לילד להכות את הוריו, ושום משבר אינו יכול להצדיק התנהגות אלימה. נסי לחפש המלצות לפעולה בפורום שלנו, ופעלי ללא דיחוי. בהצלחה ליאת

בני בן השמונה התחיל לעסוק מאוד בנושא המוות, הוא לא נרדם בלילות ומפחד ושואל שאלות. אני יודעת שזה טבעי בגיל הזה, אבל איך אפשרל לעזור לו? ומה עלי להגיד ולעשות. תודה רבה

שלום מאיה, פחד המוות אופייני לא רק לילדים; גם מבוגרים רבים נמנעים מלחשוב ולדבר עליו, והם נותרים חסרי מילים מול שאלותיהם של ילדים. כששואלים אותי איך מסבירים לילד את נושא המוות, אני אוהבת להשיב "בעברת צחה". סביב המוות התבססו הרבה מנהגים ואמונות, וכל קהילה/עדה/דת 'תוקפת' את הנושא מעט אחרת. ועם זאת, אפשר להסכים על כך שהמוות הוא מוחלט וסופי מאד, ומחכה לכולנו מתישהו. ילדים בני שמונה כבר מודעים מאד לשרירותיות המוחלטת הזו של המוות, וקשה "למרוח" אותם עם סיפורים עוקפים. לכן, אני מציעה לא לברוח מהנושא, ולתת תשובות ענייניות לשאלותיו. "נכון, למות זה באמת מפחיד, בעיקר כי אנחנו לא באמת יודעים הכל על המוות"; "אנשים מתים נקברים בבתי קברות, אך הם אינם מרגישים דבר, וכלום לא כואב להם"; "נכון שאנחנו לא יודעים מתי וממה נמות, אבל אנחנו יכולים לעשות לא מעט כדי להיות בריאים ולחיות המון המון שנים"; "אין לנו שליטה על המוות, אבל יש לנו שליטה על החיים". ואם כבר הזכרתי עדות, דתות ותרבויות, אני ממליצה להימנע מרעיונות 'ספיריטואליים' של הישארות הנפש, שיכולים דווקא להפחיד ילדים. יש ילדים שנרגעים מרעיון גן העדן, אך יש לא מעט ילדים (בעיקר בגיל של בנך ומעט יותר) שפוחדים מכוחן של רוחות ונשמות, הנתפסות כאורחות בלתי קרואות מהעולם הבא. נסי להקשיב לשאלותיו, ולענות עליהן עניינית, מבלי להיכנס למידע עודף ומיותר. הזכירי לו (ולעצמך) שהתרופה הטובה ביותר כנגד פחד המוות היא האהבה והחסד האנושי. גם זה משהו להתנחם בו. עד 120 ליאת

שלום רב, ביתי בת שנה וחצי עברה לקבוצה של הגדולים בגן פרטי בו היתה גם בשנה שעברה. יש לה מטפלות חדשות והם נמצאים בחדר חדש. היא ילדה מאוד פיקחית, יודעת מה היא רוצה ויודעת לעמוד על שלה. הילדה מסרבת ללכת לגן, כולל סצנות של בכי כבר שיוצאים מהבית. בוכה כמעט לאורך כל היום בגן ובעיקר בין מעברים / שינויים. לא משתתפת, לא משחקת עם הילדים, יושבת בצד "ובוהה" במתרחש. כשהיא מגיעה הביתה כאילו מדובר בילדה אחרת - היא צוחקת, מדברת, שרה, רוקדת, משחקת עם ילדים אחרים. חשוב לציין שגם בשנה שעברה ההסתגלות שלה לגן היתה קשה אבל לא ברמות היסטריות כאלו. האם נראה לך שזה מצב בו צריך לערב ייעוץ חיצוני? האם להעבירה גן ולקוות שבגן אחר אולי יהיה לה יותר טוב? תודה, אמא נואשת...

שלום לך כמו הרבה ילדים גם ילדתך עוברת את שלב הקליטה. השנה עקב סמיכות החגים והחופשים לתחילת השנה, הקליטה היא יותר ארוכה. כפי שליאת כבר צינה בעבר עלינו להתיחס ל1.10. כאל תחילת השנה ולא בתחילת ספטמבר. החופשים אכן בילבלו והיקשו על לא מעט ילדים את הקליטה במסגרות החדשות. אנא התעזרי בסבלנות גלי אמפתיה כלפי הקושי ואפשרי לה להסתגל בקצב שלה. בהצלחה אריאלה

שלום כוכבית, לאריאלה ולי יש קילומטרז' די מכובד בגני ילדים, ולכן התשובות שלנו נראות מתואמות להפליא. תודה, אריאלה, על העזרה. עוד קצת סבלנות, כוכבית, ויהיה בסדר. הילדה שלך אמנם חזקה ודעתנית, אבל היא בסה"כ בת שנה וחצי. תני לה עוד זמן. אשמח אם תחזרי בעוד שבוע-שבועיים לדווח :-)) ליאת

היי בני בן 10 חודשים . לפני חודש עברנו דירה ומאז לא מוכן לישון במיטתו. גם בעגלה הוא כבר לא נרדם. יש לציין כי מגיל שלושה חודשים הוא ישן בחדרו במיטתו. הוא בוכה בהיסטריה גם אם אני בחדרו מנסה להרגיע אותו. המקום היחידי בו הוא נירדם זה כמובן במיטתנו. גם כשהוא נרדם הוא בוכה מתוך שינה בהיסטריה ובבוקר כאילו לא היה כלום אנחנו כבר עייפים ומותשים מה אני צריכה לעשות? במה אני טועה? ומהי שיטת חמש הדקות המפורסמת? אודה על תשובתך ... אמא עייפה

שלום לך אביטל ברכות על מעבר הדירה. בנך אומנם רק בן 10 חודשים אך הוא בהחלט מרגיש, רואה ומבין שיש כאן משהו חדש.מצד אחד נראה כי ילדך נמצא בשלב שהוא מבין שאמא ואבא הם דבר נפרד ממנו וכמו כל תינוק הוא לא כל כך מרוצה מכך. תינוק בן 10 חודשים כבר מבין שאבא ואמא עוזבים אותו והוא גם כבר יודע מה יחזיר אותם- הבכי!כמו כן יתכן והמעבר לבית החדש מגביר את תגובותיו כי המקום עדין זר לו. יתכן ובנך לא מרגיש עדיין כל כך בטוח במקום החדש. אני מציעה לך לנסות לבלות איתו בחדרו. כלומר בזמן הערות לשבת ולשחק איתו בחדר עצמו. יתכן וזה יעזור לו להרגיש קצת יותר בטוח במקום החדש. אני מציעה להמשיך להשכיבו במיטתו ולא להיתפתות להשכיבו במיטתכם ,רק כדי לקבל קצת שקט, כי אתם עלולים למצוא את עצמכם במערבולת חדשה. היו איתו בזמן ההרדמות, אך אל תשחקו או תדברו איתו בזמן זה אלא פשוט היו שם, שימו עליו יד מרגיעה וגלו סבלנות. לגבי שיטת חמש הדקות- לי אישית מאוד קשה איתה ואני לא חושבת שהיא מתאימה לגיל 10 חודשים. אבל זו דעתי האישית בלבד. שיהיה לילה שקט אריאלה

שלום אביטל, אני מסכימה ומחזקת את דבריה של אריאלה, שייעצה לך כיצד לחבב על בנך את חדרו החדש. חודש ימים זה לא מעט זמן, ואפשר לצפות שלאחר פרק זמן זה כבר יש מידה של הסתגלות. לא ברור איך התחילה ה'לינה משותפת', אך ברור שזה לא היה רעיון של התינוק. את יודעת, בבתים בהם מיטת ההורים אינה אופציה, זה פשוט לא קורה. לפעמים, אנחנו מקדימים את הילדים, ומעניקים להם 'פיצוי' או צ'ופרים עוד *לפני* שנוצר באמת משבר, ויכול להיות שזה מה שקרה אצלכם. יכול להיות שמיהרתם לפרש את הבכי שלפני השינה כ"משבר מעבר", ולהציע את הקן החמים שלכם כתרופת פלא למצב החירום. כדאי לזכור שתינוקות שעדיין אינם מדברים פורקים מתח באמצעות בכי (לפעמים זו מטרתו של בכי ממושך), מאחר ואין להם הרבה אפיקי ביטוי אחרים. הבנה זו הולידה כל מיני שיטות המאמינות שאפשר לתת לילד לבכות לבדו עד שיירגע כך וכך דקות. גם אני, כמו אריאלה, מתנגדת לרעיונות הללו, ומציעה - במקום למדוד לתינוק זמנים - פשוט לשהות לצידו בחדרו עד שירגע, וילמד ששם מקומו בלילה, ושם עליו להירדם ולהישאר עד הבוקר. הנוכחות השקטה והמרגיעה שלכם בחדרו חשובה, ולכן אני מציעה לדאוג שיהיה בחדר מזרון נוח או כורסא/שטיח, עליהם תוכלו לבלות זמן מה, עד שהילד ייכנס חזרה למסלול. עלול להיות מעט תובעני בתחילה, אך עובד בסופו של דבר. בהצלחה ליאת

היי ליאת, את מקסימה. אני מרגישה שאני עוברת כברת דרך איתך, דרך התלבטויות, שאלות ועד לקראת הדרכה לגבי ההתמודדות עם בתי בת ה 4. קשה, יש ימים יותר טובים ויותר קשים אך לא מפסיק להיות מורכב. אפילו שאנחנו לפני פגישה שנקבעה לשבוע הבא, אני מוצאת את עצמי עושה את הדברים הנכונים לטעמי (אם מתפרעת אפילו משהו קצר, או מרביצה) אני אומרת שאני מתרחקת ולא נעים ככה להיות איתה וזה באמת עוזר היא נרגעת תוך מקסימום 7 עד 10 דקות, כמובן בוכה וככה, אבל כל הזמן באי שקט פנימי " עזבתי אותה, התעלמתי ממנה, אני נוקשה איתה" ומחשבות כאלה, ובכלל הצומת בה אני נמצאת היא מצד אחד אנו חייבים לא לתת לה להיות "גדולה" בדרכים שליליות קרי התפרעות או צעקות ומצד שני "איך לחזור בחזרה"? "כמה זמן להתרחק"? מה היא תרגישה כלפיי וכו? מה שכן למדתי בימים אלו שכשאני מתרחקת ממנה ואני עצמי במצב רגוע, זה ממש טוב. אתמול לא רצתה לצאת מהגן כי לא לקחתי אותה מהשער שדרכו דווקא רצתה לצאת. אמרתי שהולכים וכשהתנגדה, הלכתי.עם זאת היא חזקה ועקשנית ולא באה אחריי ובסוף באתי והרמתי אותה עד האוטו "בכוח" כשהיא מתנגדת ואף הרביצה קצת.אמרתי שעכשיו לא אעשה איתה דברים כיפיים ולא אהיה איתה וכשבאנו הביתה היא המשיכה לבכות ואני בענייניי.כעבור כמה דקות החלה לשחק עם עצמה וניסתה לשחק גם אתי אך לא הגבתי. הביאה לי טבעת ממשחקיה ושם לא ממש לקחתי את זה , הבנתי שהיא בדרך חזרה מה שנקרא.רק כשחזרתי מהעבודה כעבור שעתיים באתי ליטפתי, שאלתי מה שלומה, הכנו ארוחת ערב, מקלחת ואגב, היא לא צעקה ולא בכתה למרות שידעה שהערב לא אקרא לה סיפור... ואז השאלה היא אני חשה נוקשה מדי לעיתים, "מאריכה" את משך הסנקציה. איך עושים את האיזון?

את צודקת מאד גלית. איזון הוא דבר חשוב, והשאלה עד כמה להאריך את משך הסנקציה היא שאלה קריטית. נדמה לי שמרוב הדגשה של נושא הגבולות בפורום, קצת פחות זמן מוקדש לחלק חשוב לא פחות, וזה ה'חיזוק' והשבח, כמו גם החום, האהבה והסבלנות, שחייבים לבוא לידי ביטוי בכל פעם שהילדים מתנהגים טוב ומשתפים פעולה. הבת שלך (כמו כל ילד אחר) צריכה ללמוד שכדאי לה יותר להיות בסדר, כי כך היא תרוויח אותך, את אהדתך, את התפעלותך ואת תשומת לבך. סנקציה שמתמשכת מעבר לזמן סביר, עלולה לגרום לתחושת מרמור, אי צדק וקיפוח אצל הילד, ולכן חשוב לישאר ענייני וממוקד, ולהגיש לילד סולם לרדת מהעץ. כאשר בתך נרגעת, אפשר לומר משהו כמו "הרבה יותר נעים על ידך ככה". נדמה לי שבסיטואציה שתיארת, בפגישה המחודשת שלכן לאחר השעתיים בעבודה, אפשר בהחלט להתחיל 'דף חדש'. ואגב, גם קודם, אני חושבת שלא רצוי לא להגיב לגמרי לילד קטן. זה עלול להיות מפחיד. הסבר קצר כמו "כרגע אני לא רוצה לשחק, כי התעייפתי. כשארגע קצת ממה שקרה, אחשוב על כך שוב". אנסה לנסח "כלל אצבע" שמשקף את כוונתי - כאשר ילד מתנהג בחוצפה/אלימות/פוגענות נתרחק לזמן מה וניתן לו תחושה שהוא מפסיד אותנו לזמן מה. הפסד זה מתייחס לצ'ופרים, תשומת לב, ופעילויות נעימות משותפות איתנו. למרות זאת, *לא* נעניש בברוגז מוחלט כי זה מפחיד ילד צעיר, לא נמנע מילד אוכל, השגחה, או טיפול בסיסי. אני יודעת, גלית, שלא פעלת באכזריות או חוסר התחשבות כלפי בתך, ושאת 'מגששת' עד להדרכת הורים (יופי! בהצלחה!), אך אני מנצלת את דברייך כדי לחדד את הדברים, גם למענך וגם למען האחרים. לפעמים, ההליכה בין הטיפות היא שם המשחק הנקרא הורות. בהצלחה ליאת

שלום אני אם ל3 6.5, 4, 2.5 יש לי 2 שאלות : 1 לאחרונה בתי בעת כעס על רקע הצבת גבול או מענה תשובה שלילית לבקשתה, מכה את אחיה או אותי. כאשר מכה את אחיה אני מרחיקה אותם ממנה אך כאשר היא מפנה זאת כלפי אני לא יודעת ככ כיצד להגיב. אם אני הולכת ממנה היא עוברת להכות את אחיה, או שנצמדת אלי בכח.ניסיתי גם מתן עונש כמו לא ללכת לחברה למחרת כמובן שזה לא אפקטיבי, בשעת כעס שוב חוזרת על התנהגותה. 2. בני בן ה6.5 נהנה לומר מלים שבעלי ואני לא אוהבים כמו פלוץ (על כל ההטיות) קקי וכד'לשלב אותם במשפטים ובשירים בכל הזדמנות. בעלי ואני התעלמנו מכך בהתחלה,אך התופעה לא חלפה. לאחרונה נוצרה בעיה אחרת שהיא זו שמטרידה, שבני הצעיר בן 2.5 התחיל לחקות אותו ומדבר כמוהו בכל הזדמנות. כיצד עלינו להגיב לכך? אודה על התייחסותך לשאלותיי

שלום רב, בתך בת הארבע, מתקשה להתמודד עם תסכול, ומגיבה בזעם אלים בכל פעם שאינה מקבלת את מה שהיא רוצה. זה, כמובן, לא בגלל שהיא רעה או בעייתית, אלא רק בגלל שאף אחד לא מאמן אותה ומתרגל אותה בסוג כזה של התמודדות. איך מלמדים? כאשר היא רוצה משהו שאינך רוצה או יכולה לספק לה, עליך לעזור לה לזהות את התסכול ("אני יודעת כמה בא לך לראות את התכנית הזאת, וכמה קשה לך שאני לא מרשה לך. זה באמת יכול לעצבן נורא"), ולהתמודד איתו בדרך לא הרסנית ("אבל אני לא מרשה לך להרביץ, לא לי ולא לאחיך, ואם תרימי יד נצטרך להרחיק אותך לחדר אחר"). כאשר היא מצליחה להכות אותך (אני מאמינה שאם תחליטי שאינך מוכנה לאפשר לה את זה, זה פשוט לא יקרה), נסי להימנע מעונשים 'רחוקים', והשתדלי למצוא סנקציה מיידית, הקשורה ככל האפשר להתנהגות שלה. למשל הרחקה לחדר אחר, למשל יציאה שלך מהבית בלעדיה, וויתור על פעילות משותפת איתה שתכננתן, או אפילו התעלמות מנוכחותה למשך זמן מה. כאשר את מאיימת בעונשים ולא מקיימת אותם, או לחילופין מענישה אחרי זמן רב, ובעונש שאינו קשור ל'עבירה', הסיכוי שזה יעבוד פוחת. היא חייבת ללמוד שכאשר היא מכה, יהיו לזה תוצאות שליליות עבורה, ולקשר ישירות בין המעשה לתוצאתו השלילית. תוכלי לקרוא עוד בנושא כאן בפורום, אם תחפשי לפי מילות מפתח כמו "גבולות", "ענישה", וכד'. לשאלתך השנייה: אני חושבת שהתעלמות היא הדרך היעילה ביותר, אך היא עובדת רק אם מתמידים בה (אומץ! אומץ!). ילדים נהנים לגלות את הכוח המופלא הטמון במילים מסויימות, המחלצות מן ההורים תגובות בעוצמה כבירה. אני מציעה לך לתת ל'פלוץ' את משקלו הראוי - אוויר בלבד, עם ריח לא משהו, שאין בו שום נזק/תועלת נראים לעין. פשוט תתעלמי! נסי לא להגיב גם בהבעות פנים או שפת גוף. ממש כאילו היה אומר 'בלון' או 'רוח'. תני לעצמך שבועיים ותחזרי לספר לנו. זכרי - שום כלום! בהצלחה ליאת

בתי בת השנה וחמש החלה לפחד בצורה מאוד קיצונית משינה בלילה בחדרה. בעבר היא היתה נרדמת עם מוסיקה לבדה ומשם זה עבר לכך שהיא רוצה שנשב לידה ונשיר לה ואילו היום היא לא מוכנה שנעזוב לרגע את חדרה כשהיא הולכת לישון. זה מלווה בצרחות אימה וגם בהקאות יזומות שלה. לאחרונה אני ובעלי חולקים משמרות של שינה בחדרה מתוך כוונה להשיב לה את תחושת הביטחון. יש לציין שמעולם לא ישנה לילה שלם בלי להתעורר ורוב הלילות היא מתעוררת כ-4-5 פעמים. (זאת גם הסיבה שהחלטנו לישון בחדרה). ההתעוררויות הליליות אמנם פחתו מאז שאנחנו ישנים איתה אבל הבכי והאימה שמלווים את ההרדמות שלה רק מחריפים. זה מגיע למצב שברגע שהיא במיטתה היא לא מפסיקה עד שמישהו נמצא לידה. אנחנו די מוטרדים מהתנהגותה הקיצונית. מה כדאי לעשות??

שלום רב, לא בטוח שמה שאת מתארת הוא בהכרח "פחד משינה לבד בחדר". בעיני, זה נשמע יותר כמו הרגלי שינה בעייתיים, וצורך בנוכחות שלכם, המקבל מענה דרך הבכי הלילי. אני ממליצה להמשיך לישון בחדרה, אך לצמצם למינימום את האינטראקציות עמה בזמן היקיצות. את השירים, הדיבורים והחיבוקים יש להשאיר לטקס ההשכבה בערב, ובלילה להסתפק בנוכחות קרובה, כדי שלא יתפתחו 'רווחים' משניים מהיקיצות. גם בזמן ההשכבה, רצוי להסתפק בטקס קצר (שיר, סיפור, חיבוק ונשיקה), ואז - ישיבה דמומה לצידה, המשדרת מסר ברור של "נגמר היום, עכשיו לא משחקים אלא הולכים לישון". בהצלחה ליאת