פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

הילש שלי בן 2.8 והתחיל גמילה לפני 6 חודשים, הוא פספס הרבה והגיעה למצב שלא היה מוכן לעשות פיפי ומתאפק מעל לחצי יום. החזרתי לו את התיתול ועכשיו הוא הרבה יותר רגוע אבל לא מוכן לעשות פיפי בלי התיתול. מה ניתן לעשות?

שלום רב, לפעמים תהליך הגמילה משתבש (מכל מיני סיבות), ואז, רצוי לעשות הפסקה של כמה שבועות/חודשים, ולהתחיל שוב, תוך הפקת לקחים מהטעויות. יש באינטרנט הרבה מאד מאמרים המנחים, צעד אחר צעד, איך לעבור את התהליך בשלום. ברוב המקרים הם גם מפרטים מה לא לעשות. נסי לקרוא בעיון, לזהות היכן היו הכשלים, ולהתחיל "על נקי" מההתחלה. המצב הבלתי רצוי הוא מצב ה"לא לפה ולא לשם", שבו הילד מוזמן לעשות פיפי בסיר, אך מסתובב רוב היום עם חיתול. זה מעביר מסר מבלבל ולא עקבי, ומזיק לתהליך. אני ממליצה לך להניח לו למשך שבועיים שלושה, לא לדבר על כך או להעיר, ואז להתחיל מחדש עם הרבה סבלנות וסלחנות. בברכת "עד הצבא זה יעבור..." ליאת

שלום! יש לי ילד בן 3.5 ,כרגע הוא מטופל אצל קלינאית תקשורת(היינו רק בפגישה אחת) כי לא מדבר טוב לגילו.(עבר ניתוח באוזניים לפני כשנה). הבעיה העיקרית שהילד כול הזמן בוכה ןמתרגז על כול דבר.הוא בוכה ומתעצבן וצועק.אני תמיד מסבירה לו בשקט ובנועם והוא יותר מתעצבן.זה משהו שבלתי נסבל...זה נראה שאני מסבירה לו והוא פשוט לא מביןאותי. אני כבר נואשת ולא ישנה בלילה נסיתי את כול הדברים שנראים לי לעין נכונים אבל,אין שיפור בכלל. מה אני עושה?איך להתנהג?

שלום סיוון, ילדים עם קשיי תקשורת עלולים להיות מעוררים ועצבניים יותר, בין השאר בשל הקושי לתת ביטוי מילולי לרגשותיהם. אני מאמינה שהשיפור במיומנויות התקשורתיות שלו יביא שיפור גם בהתנהלות שלו מולך. אם את מטופלת דרך המכון להתפתחות הילד, תוכלי לבקש גם הדרכה הורית פסיכולוגית, ואם לא, נסי להיעזר בקלינאית התקשורת, שתוכל לסייע לך גם בעניין זה או להפנותך להדרכת הורים אצל קולגה שלה בהצלחה ליאת.

אני יאנה ליאמצב אני צריכה עזרה !!!! קורים לי דברים בחיים שאני לא יכולה להתמודד איתם האיימל שנתתי זה אימייל של הבן זוג שלי אני לא יודעת מה הסיסמה ב=ב=קש=ה תכנס אלי לפייס בוק "יאנה קוזק" בבקשה אני צריכה עזרה גם אם זה בכתב אני תריכה מילה תומכת!!!!אני על הפנים בבקשה תעזור לי!!!!!!אני מכונה לשלם גם אם זה להפגש !!אני חיייבת מישהו!!אני בת 20 ואני קורסת !אני חייבת עזרה!!!!!!!!!!!בדחיפות בבקשה תתן לי תשובה!!!אני מתחננת!!!!!

שלום יאנה, אם מצבך קשה כל כך, את מוזמנת לפנות ולהיעזר בקווי החירום המיועדים למטרה זו. בעיני זה עדיף על הרשתות החברתיות. פני לער"ן (עזרה ראשונה נפשית) בטלפון 1201. גופים נוספים - מרכז סיוע לקורבנות אונס 24 שעות - 03-5176176 1202 קו חירום למניעת אלימות במשפחה: 1-800-220-000 ויצו קו אדום לנשים מוכות: 1-800-393-904 עמותת ל.א. לחימה באלימות נגד נשים 24 שעות 1-800-353-300 מרכז הסיוע לנשים דתיות 02-6555744/5 עמותת ל.א ילדים ונוער-קו חירום 09-9518927 מרכז גליקמן לטיפול באלימות במשפחה 03-6492469/03-6492470 הקו הלבן,תמיכה ללסביות והומוסקסואלים: 03-7325560 א'-ה' 7:30-23:00 נט"ל,מרכז סיוע לנפגעי טראומה על רקע לאומי: 1-800-363-363 מטיב מרכז טיפול במשבר באיזור י-ם: 02-6789908 יד ביד-אוזן קשבת לנוער 03-6204999 המועצה לשלום הילד: 02-6780606 החזיקי מעמד ליאת

שלום רב ביתי בת ה 5 בגן חובה, מאז שאני זוכרת אותה היא די טמפרמנטית אבל בגבול הנורמה, הגננות לא תלוננו אף פעם. לאחרונה שמתי לב כי קשה לה לשבת הרבה זמן בריכוז לפי דבריה וגם לפי ראייתי אני לקוחת אותה איתי ביום ג' לצהרון שאני עובדת בו, שוחחתי עם הגננתנולדבירה לא שמה לב לכך, אך כן שמה לב כי יש לה קושי באסוציאציות, היא שוכחת על מה דיברו ולעיתים קשה לה לתת תשובה כי אינה זוכרת, שוחחתי עם הרופאת משפחה היא אמרה שלפי דעתה זה שטויות היא מקסימה וגם ככה לא נותנים שוב תרופה לפני גיל 6, אני חוששת מכיוון ששנה הבאה היא צריכה לעלות לכיתה א ' ואני לא רואה אותה יושבת כמעט יום שלם על כיתה, הגננת הציעה את הפסיכולויגית של בגן אך ששיחה עם הפסיכולוגית תיהיה לפחות עוד חודשיים, אודה לתשובך מה לעשות? פגישה פרטית - אבחנה אצל פסיכולוג פרטי מאוד יקרה

שלום שרון, מאחר שעד כיתה א' יש עוד כמעט שנה, אני מציעה לתת לתהליכי בשילה והתפתחות לעשות את שלהם. לשנה בגיל זה יש המון משמעות, ויתכן שיפור גם ללא התערבות. כרגע, נכון יהיה להתייעץ עם פסיכולוגית הגן, ולשמוע ממנה כיצד אפשר לקדם את בתך ולהכינה לכיתה א'. אם במהלך השנה הראשונה בביה"ס יתגלו קשיים, תוכלי לקדם תהליך של אבחון ולפעול ברוח המלצותיו. בברכה ליאת

שלום.בני בן ה 4 הוא ילד מאוד חברתי ומפותח,יודע להביע את עצמו מצויין עומד על שלו אך גם מבין ומקבל את הצד שלנו.הבעיה היא עם מבוגרים אחרים בכל פגישה שלו עם הסבתות או חברות שלי הוא מבוגרים אחרים אשר נמצאים בחייו תגובותיו אליהם מאוד חריפות לדוגמא חברה יכולה להיכנס לבית ולומר לו שלום והוא יגיב בכעס אל תדברי איתי תלכי מפה...או אני לא ואוהב אותך לא רוצה לשבת לידך למה באת? תגובות לא נעימות וכל השיחות שלי לא עוזרות.רציתי לשמוע ממך מה צורת ההתנהגות הנכונה מצידי כלפיי הילד.תודה ושבוע טוב

שלום דליה, ילדים קטנים שטרם הפנימו נורמות חברתיות של מוסר ודרך-ארץ עלולים להעמיד אותנו במצבים לא נעימים, ולהביך אותנו דווקא ברגע הלא מתאים. לפעמים (כמו שקורה לפעמים עם קללות), הם מגלים שיש בידיהם "נשק" מצויין, שמפעיל את המבוגרים ומעורר אותם לתגובתיות מיוחדת המזכה את היד בהמון תשומת לב. בעיני, הדרך ה'חזקה' והיעילה ביותר להתמודדות עם ההתנהגות הזו, היא התעלמות מוחלטת מההערות המעליבות, הן מצידך והן מצד ה'קורבן'. תוכלי להכין את הסבתות או החברות מראש, ולבקש מהן להתעלם לחלוטין מהאמירות שלו. לאחר אמירת השלום אליו, אין להתייחס לשום הערה מעליבה שלו, לא במילים ולא בהבעת פנים. פשוט להמשיך בשיחה שלכם כאילו לא קרה דבר. החיסרון הבולט של שיטה זו הוא הקושי ליישם אותה בהצלחה, אך אני מעודדת אותך לנסות בכל זאת. צריך לזכור שמדובר בסה"כ בילד בן ארבע. את הזמן שאת מקדישה לשיחות ממושכות, נזיפות והסברים, אני מציעה לך להמיר בזמן איכות איתו, שאולי יפחית את הכעס שלו על מי שגוזל אותך ממנו. בהצלחה ליאת

הבן שלי בן 4 שנים הוא חברתי מאוד הבעיה בעיניי היא שהחברים שלו והקרובים יכולים להשתלט עליו וגם הוא מוותר על הדברים שלו להם בקלות ,זה לא אומר שהוא חלש אבל הם יכולים לקחת דבריו בכיוון של הדדיות שיש בלב הבן שלי והוא לא אוהב לפספס אותם עד כדי כך שהוא מתעצבן עלי אם אני אומרת לו תזהר מהם או שלא תשחק איתם כאשר אני רואה שהם לא איכפת להם ממנו , בעיניו הם חברים טובים ורוצה לצייר להם דברים שהם אוהבים או לקנות להם מתנות וזה מרגיז אותי!! (היתה לו בעייה בדיבור ועכשיו הוא יותר טוב אבל קצת מגמגם)

שלום שושי, הצורך לרצות אנשים/ילדים אחרים קשור בדר"כ לעמדה חסרת ביטחון, ואמונה ש"לא יאהבו אותי רק בגלל מי שאני". הילד שלך מאמין בטעות, שהג'סטות הנדיבות כלפי חבריו יבטיחו את קרבתם ואהדתם. הנזיפות שלך או אזהרותייך, בעיני, רק מגבירת את החרדה שלו,ואני מציעה לך לחדול מהן. אם את רוצה לסייע לבנך, מקדי את המאמצים בשיפור התפיסות שלו ביחס לעצמו וחיזוק הביטחון העצמי שלו. את זה עושים באמצעות עמדה מתפעלת ומעצימה (ולא שיפוטית ומחלישה), ובאמצעות חוויות של הצלחה והישג. אני מאמינה כי הצורך לרצות יפחת ככל שירגיש יותר בטוח וחזק, וישפר את התפיסות שלו ביחס לעצמו. עד אז, הניחי לו לנהל את חיי החברה שלו בדרכו. בהצלחה ליאת

בני בן שנתיים ועשרה .מפריעים לי אצלו מ"ס דברים אבקש תשובה לעניין זה. כשאני איתו בבריכה הוא כל הזמן עלי ומפחד שאני אעזוב אותו לבד במים וכשאני עוזב הוא לא מנסה איסטקטיבית לצוף ואו לשחשח עם רגליו וידיו.בזמן(4 חודשים)בזמן האחרון הוא פחות מבקש דברים דרך דיבור ויותר בוכה שנביא לו למרות שמסבירים לו לבקש .אך הוא מדבר כשמכריחם אותו.נראה לי ולאישתי שגם שבחברה הוא יותר מופנם מבני גילו אציין שבגן שלו שנה שנייה הוא בין הבוגרים .בזמן אחרון הוא מוציא המון את לשונו החוצה .המון פעמים ביום (והופך את קולו לתינוקי מידי פעם)1)האם יש איזושהי בעיה אנו מרגישים שכן2)אם יש נא הציעו לי פתרון 3)היש מ"ס טלפון שאפשר להיוועץ בו

שלום רב, כאשר אנחנו מביאים ילדים לעולם, קיימות אצלנו ציפיות ומשאלות לגביהם, אותן טיפחנו - במודע או שלא במודע - לאורך השנים. לרוע המזל, הילדים שלנו נולדים עם מזג ואישיות שלא תמיד עומדים בציפיות שלנו, מה שעלול לגרום לאכזבות, כעס וקונפליקט. הילד שלך, עדיין לא בן שלוש, אינו משכשך במי הבריכה באומץ ואינו מנסה לצוף, פשוט כי אינו יודע לשחות והוא פוחד. הוא מפציר בך לא לעזוב אותו, ואתה (אולי מתוך רצון להפוך אותו ל"גבר") דווקא כן עוזב. למרבה הצער, מעשה זה רק מגביר את חרדתו של הילד, שעכשיו לא רק פוחד מהמים, אלא גם מתקשה לבטוח בך. אם אתה מרגיש שחשוב לך נורא שבנך ישחה כדג במים, שלח אותו לשיעורי שחייה מסודרים, ובכך תאפשר לו להתיידד עם המים בצורה הדרגתית ותואמת לגיל. בעניין שאלתך השניה, אנא קרא תשובתי לעינת ("מילל") מתאריך 18.11.10, כמה קומות מתחתינו... בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בני בן ה-4 ושלושה חודשים מאוד אוהב ללבוש שמלות.עניין זה התחיל בגיל 3. לא הגבלנו אותו, אך עם זאת אנו לא מחזיקים בבית שמלות אלא רק אצל החברים שלו. לאחרונה דבר זה הפך לאובססיבי, כאשר החברים אליו הוא רוצה ללכת (יותר נכון חברות)הן רק אלו שיש להן שמלות יפות ומוכנות לשחק איתו בפיות- סינדרלה ושלגייה... במידה ורוצות לבוא אליו הוא אומר:"רק אם הן מביאות שתי שמלות,זה החוק" האם קבעון זה הוא נורמטיבי לגיל? לדעתי זה נמשך כבר הרבה זמן.... תודה

שלום רב, את מתארת התנהגות שאינה תואמת מין (ג'נדר). אנו פוגשים זאת, לעיתים, אצל ילדים ואין בכך כדי להעיד בהכרח על נטיותיו בעתיד. עם זאת, במקרים בהם קיים בלבול בזהות המגדרית, אפשר לנסות לכוון או לפחות לא לעודד התנהגויות כאלה. שווה להתייעץ ולקבל הכוונה מפסיכולוג קליני של ילדים. בברכה ליאת

האם את מתכוונת כשאת אומרת:"לא לעודד" לא לתת לו ללבוש שמלות אצל חברות? האם אפשר לשלוט בזה? אנחנו מסבירים הרבה פעמים שזו רק תחפושת והביתה הוא צריך להתלבש בבגדים הרגילים שלו. לא נותנים לו לצאת עם השמלות. תודה על המענה! דרך אגב, אם זו הנטייה המינית שלו אין לנו דרך לשנות את זה. רק לקבל את זה, לא??

לבני בן החמש אובחן כסובל מטיקים שיחלפו מעצמם ע"י נוירולוג. על מנת לשלול כל אופציה אחרת אני לוקחת אותו לסדרה של בדיקות EEG, פסיכולוג,בדיקות דם, ראייה.. הדריכו אותנו לא להעיר לילד על הטיקים וכך עשינו. שאלתי היא איך להסביר לו את הבדיקות שהוא עומד לעבור האם לדבר איתו על זה? מה להגיד לו?ואם כן האם זה יכול להחריף את התופעה?

שלום נירה, בדיקות רפואיות הן חלק משגרת החיים המודרניים. הן חלק מניסיון שלנו להישאר בריאים ולהעניק לעצמנו איכות חיים. נדמה לי שעמדה בסיסית כזו יכולה להרגיע גם אתכם, ולתת לכל התהליך ממד נורמטיבי ולא מלחיץ. אני מאמינה שאמירת האמת ברוח הנכונה היא האופציה המועדפת, וכשהיא מוצגת בשלווה וברוגע, ללא חרדה מצדכם, הילד יקבל את הדברים ברוח דומה. לא חייבים לדווח לו מה רוצים לשלול, אלא להדגיש את האספקט התחזוקתי של הבדיקות (למשל - "בדיקת עיניים חשובה מאד לקראת השלב בו תצטרך להתחיל לקרוא ולכתוב"). הרבה בריאות, ובלי לחץ... ליאת

ביום שלישי אני לוקח את התינוקות שלי פעם ראשונה לטיפת חלב. (הם נולדו לי בחו"ל בפנדקאות לכן עד היום הם לא היו בטיפת חלב) האם כל החיסונים שהילדים שלי אמורים לקבל נחוצים לדעתך? שמעתי המון דעות על נזקים/אלרגיות/אסטמות ועוד דברים שאולי הינם תופעות לוואי של חיסונים. אשמח לדעתך?

שוב שלום יהושע, כפי שציינתי בתשובתי הקודמת, איני רופאה אלא פסיכולוגית קלינית, ולכן קשה לי להשיב על שאלותיך כאשת מקצוע. אוכל לשתף אותך בדעתי כאם, ולומר שחיסנתי את כל ילדי, מתוך אמונה שהסכנה לסיבוך או נזק מהחיסון קטנה מהסכנה שבמחלות מפניהן אנו מחסנים. אני זוכרת היטב את החרדה שלי, כאם צעירה, לפני הביקורים בטיפת חלב, השקילות והחיסונים. החששות הללו טבעיים, אך מתבררים בסופו של דבר כחששות-שווא. הצוות בטיפת חלב מקצועי ומיומן, שמח לעזור להורים טריים, ויודע לספק את התשובות המוסמכות לשאלותיך. אתה מוזמן להמשיך להיכנס אל הפורום שלנו ולקבל תמיכה ויעוץ בנושאים הרלוונטיים לו. שיהיה במזל טוב, בריאות ונחת ליאת

כשאני מאכיל..הבן שלי תמיד אוכל לאט.ודקה עד 2 אח"כ הוא עושה גראפס והכל בסדר. הבת אוכלת כאילו הרעבתי אותה שעות ובד"כ אני מחזיק אותה חצי שעה אם לא יותר כי היא פולטת לפעמים גם שעה אחרי. לפעמים פולטת הרבה ..לפעמים קצת..ולפעמים אין פליטה. יש משהו שאני עושה לא נכון? נסיתי להאכיל אותה בהפסקות קטנות יותר או ע"פ דרישה שלה. לא עוזר.. היא פולטת. אגב הצרכים שלה תקינים

יהושע יקר, השאלה שלך אינה קשורה לתחום ההתמחות שלי, ונראה לי שהכתובת היא רופא הילדים או אחות טיפת חלב. מניסיוני כאמא, אוכל לשתף ולומר ששניים משלושת ילדי היו 'פלטנים' גדולים, והם גדלו יופי ועלו במשקל למרות הפליטות. ובכל זאת, כאמור, איני רופאה. התייעץ עם מי שצריך. שבת שלום ליאת

בני, בן 6 אוהב חיות מאוד, במיוחד חיות טרף. לכל תקופה יש את החיה הכי "מאוהב" בה עד כדי שהוא מחקה תנועות , הליכה וצורת אוכל , בהתחלה זה היה אריה בעקבות סרט מלך האריות ואחר כך קרישים והרשימה מתארכת עד שהגענו לדינוזאורים. בכל מקום וזמן שניתן הוא מחקה דינוזאור "הטיראנוסוראס" - הוא מכיר את רובם, בשמות ובסוג האוכל. גם תיק בית הספר צריך לכלול ציור של דינוזאור. הדבר מציק לי כי הוא מפספס את המשחקים החברתיים "האיונשיים" כשהוא משחק דינוזאור ושהרבה אמהות לא מרשות לבניהם לשחק עם "חיה" , ולא כל הילדים מבינים את סוג המשחק הזה. השאלה שלי היא האם זה טבעי לגיל שלו? ואם כן מתי זה ילך וידאך? ואם לא האם יש צורך בהתערבות פסיכולוגית? יש לציין שהבן שלי הוא מאוד עצבני וסף הלחץ אצלו נמוך ... ותודה מראש נעמה

שלום נעמה, המשחק הדמיוני בחיות, כשלעצמו, אינו מדאיג, אלא אם נלוות אליו חריגויות נוספות, כמו קושי ביצירת קשר עין, קושי ביצירת אינטראקציה הדדית ותקשורת עם ילדים בני גילו, וקשיי תפקוד בתחומים נוספים בחייו. אני מציעה להתייעץ עם המורה שלו, ולברר האם היא מבחינה במוזרות או חריגות כלשהי. במקביל, הזמיני חברים שלו הביתה, ונסי להתחקות אחר טיב יחסי הגומלין בינו לבינם. האם הוא מסוגל גם למשחקים נוספים? האם הילד האורח נשאר מחוץ למשחק הדינוזאור, או מצטרף אליו בשמחה? אם התצפיות שלך יעוררו בך דאגה או אי שקט, פני להתייעצות כדי להירגע. בברכה ליאת

שלום ליאת, אני גננת במקצועי. בגן שלי ישנו ילד כמעט בן 3 שגם הוא מחקה חיות טרף, בעיקר אריה. במשך כל היום הוא שואג, קופץ, משתולל ואינו מקשיב. בנוסף, כשאני רוצה לרכז אותו אני מבקשת בנעימות שיסכל לי בעיניים והוא מאוד מתקשה. כמעט תמיד הוא סוחף ילדים לנהוג כמוהו- והדבר מקשה על התנהלות נורמאלית בגן. כיצד ניתן לטפל וכיצד מדברים על הנושא עם ההורים בלי לפגוע בהם (זהו ילד בכור)? אשמח לתשובתך ולהפנייה לקריאת מאמרים נוספים בנושא. תודה רבה.

שלום רב. בתי בת 9 חודשים,תינוקת בריאה מתוקה וחיונית בעלת מזג נוח רוב הזמן, מתקשה להרדם. מגיל אפס היא נרדמת בעיקר בעקבות הנקה. היא ישנה בחושך (עדיף גמור) ושקט בבית (שקט אבל לא לחש). בזמנים שממש ממש היה לה קשה להרדם היא היתה נרדמת על כתף אביה או בטיול בחוץ בעגלה אבל אנחנו ממש משתדלים לא להגיע למצב הזה ולכן אני נכנסת איתה לחדר שלנו כשהוא חשוך ומניקה אותה עד שהיא נרדמת. בזמן האחרון היא מתקשה להרדם גם בתנאים הנ"ל ואז אני יוצאת איתה מהחדר ומנסה את מזלי בשלב מאוחר יותר באותם התנאים... זה יכול לקחת שעתיים והדפוס הזה קצת נמאס עלי... אני נגד להשאיר את הילד במיטה עד שהוא נרדם. אשמח אם תסייעי לי בהכנת שלבים עד הגעה למצב של הירדמות עצמאית. חשוב לציין שהיא לא לוקחת מוצץ ואין לה איזה חפץ אהוב במיוחד. (אולי זה משנה-יש לה אח גדול בן שלוש וחצי,היא עברה לגור איתו בגיל חודשיים והוא אוהב לישון עם דלת פתוחה (הגענו איתו לפשרה שנשאיר פתח קטן בדלת והוא הבין ושמח אבל למרות זאת האור של הזריחה מפריע לה)) תודה רבה לך.

שלום תפארת, נדמה לי שלא אוכל להסכים איתך, או לנסח עבורך שלבי ביניים להירדמות עצמאית. ילדים בריאים אמורים להיות מסוגלים לישון בתנאי מחייה סבירים, וניסיון לאנוס את המציאות לכבודם עלול לעכב את השינוי או (כמו שכבר קורה אצלך) ליצור עויינות ומיאוס. יש, בהחלט, ילדים רגישים יותר, המגיבים לאור או לרעש יותר מילדים אחרים, ואפשר להתחשב בזה במידה סבירה. גם תינוקות ופעוטות 'רגילים' עלולים להיות תובעניים למדי סביב גיל שנה, והורים רבים מוצאים את עצמם מפתחים טכניקות הרגעה שונות ומשונות, שיתאימו לילד שלהם. אני מניחה שתצטרכי למצוא את הנוסחה שמתאימה לכם, אך מציעה לך להישאר הגיונית, ולהימנע מטקסים מוזרים או הרגלים משעבדים. השאיפה צריכה להיות, לפחות לטעמי, למצב של קרבה פיזית לתינוק בזמן ההשכבה, אך כזו שתעודד אותו למצוא את הפונקציה המרגיעה בתוכו ומעצמו. כך, למשל, תוכלי לשכב על ידו, אך לא לאפשר לו להירדם עם פטמת השד בפיו. יש לך עבודה... בהצלחה ליאת

החלה תופעה חדשה אצל בני בן העשר -הוא ניכנס להתקפיי חרדה בכל פעם שאני צריכה לצאת בערב מהבית. לא ברור מהיכן זה התחיל-כבר יצא לנו לנסוע האישון לילה להחזרו מבית קרובים... אך זה הולך ומחמיר גם אם הוא נישאר עם אביו הוא בפניקה של בכי נשימה מואצת ותגובה לא הגיונית לגילו ולסיטואציה. אני עם תחושות שאני במעצר בית-דיי מתוסכלת מהמצב כי מצד אחד אני רוצה לעזור-ואין לי את הכלים. -חשבתי על יעוץ פסיכולוגי אך אני חוששת שזה אולי יגרום לו לנזק תדמיתי בעניי עצמו. הוא לא מצליח לרדת לשורש הבעיה רק טוען שאינו מרגיש טוב כשאני לא אומרת לו לילה טוב פנים אל פנים ולא מכסה אותו. איך מנתקים אותו מהתלות המטורפת הזו??? אנא עיזרו לי-אמא כלואה.

שלום הגר, התקפי חרדה או פניקה גורמים סבל רב, הן לילד והן להוריו. מאחר שהמופע הסוער נרשם כחוויה קשה מאד הן אצל הילד והן אצל הסובבים, מתפתח לאט לאט הפחד מפני ההתקף הבא, ונוצרת מערכת שלמה של הימנעויות מכל מה שיכול לעורר התקף נוסף. זהו מצב בלתי רצוי, שעלול לשעבד הן את הילד והן את ההורה, ולכן, הפנייה לעזרתו של איש מקצוע נראית חיונית ורלוונטית. מניסיוני, ילדים אינם ניזוקים תדמיתית מעצם הפנייה לטיפול. סכנה כזו צפוייה דוקא מאורח החיים החרדתי, שהופך את הילד להימנעותי, חריג ובעיקר סובל. פנו להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים קליני, והחזירו לעצמכם איכות חיים. בהצלחה ליאת

נאמר לי שאסור ב3-4 חודש הראשונים שישנו במיטה אלא בעריסה. מה נכון?

שלום יהושע, איני מכירה כל הנחייה לפיה אסור להשכיב תינוק במיטתו. בברכה ליאת

אבל בתשובה למטה לא כתובה התגובה שלך,גם חצי מהשאלה שלי לא הועלתה(אולי בגלל זה גם התגובה שלך לא עלתה..?)אשמח אם תוכלי לשלוח שוב את התגובה..רק אם זה לא מפריע לך..תודה רבה וסליחה!

היי חן, מעתיקה את תשובתי מלמטה - שלום חן, כמו שכתבתי פה, למטה, לגיא לגבי בנו בן ה-7, ילדים שחוו גירושין עלולים לסבול מהשלכותיהם גם שנים רבות לאחריהם, כאשר חוץ מהזעם והכעס על רצף החיים שנקטע, מופיעים גם קונפליקט נאמנות, בושה, אשמה, וקושי לקבל את בן/בת הזוג החדש/ה של ההורה, בעיקר אם נותר הורה אחד בודד ופגוע. עלייך לזכור, שממש כשם שאין לך כל אחריות לגירושי הורייך, כך אין לך שום אחריות לשיקומם. אבא שלך הוא איש מבוגר, ויהיה עליו להתמודד עם הדיכאון שלו ועם בדידותו בכוחותיו שלו. אני חושבת שהרעיון להמשיך בחייך, ללמוד, ולבסס לעצמך עתיד טוב הוא נכון מאד. השאלה מה ללמוד ובאיזו מסגרת היא שאלה חשובה, שלצערי לא אוכל לתת מכאן. עליך לחשוב על כך (ולדעתי יש לך מספיק זמן). ומה עם צבא? שירות לאומי? זו תקופה חשובה בחייה של כל צעירה ישראלית, שמאפשרת מרחב וזמן לפני ההחלטות הגורליות של החיים. בהצלחה ליאת

אני לא בטוחה שזהו הפורום הנכון, אך לא הצלחתי למצוא אחר. בני בכיתה ח' סובל מ ADHD, לומד בכיתה קטנה בבי"ס רגיל, ילד נורמטיבי ומקסים שרק השנה יצר קשרים חברתיים, היום קרה מקרה בבית הספר: בני שיחק עם ילד נוסף וילדה בהפסקה ובסוף המשחק הוא רצה לגעת לילדה בכתף אך היא הסתובבה והוא נגע לה בטעות בחזה וביקש סליחה, לאחר כשעה החלה הילדה לבכות ומבירור קצר שהמורה עשתה הואשם בני בהטרדה מינית. מנהלת בית הספר וכן היועצת לא היו בבית הספר ורק עודכנו טלפונית ע"י המחנכת על סמך השיחה הטלפונית הוחלט כי בני הטריד מינית את הילדה. ביקשתי מהמחנכת מכתב מהמנהלת המפרט את הליך הבירור והמסקנות ורק כך נודה לי כי המנהלת והיועצת כלל לא היו בבית הספר וההחלטה על האישום בהטרדה מינית נעשה טלפונית בלבד. שאלתי היא מה הנוהל לקביעת הטרדה מינית בבית הספר ? האם ניתן באופן כל כך שיטחית להאשים את בני בהטרדה מינית למרות שהוא טוען כי הוא נגע בה בטעות ? מה עושים ?

את בטוח במצוקה אדירה ולא יכולתי שלא להגיב. אין לי מספיק מידע על פרוצדורות להאשמה בהטרדה מינית ואני לא יודעת אם מערכת החינוך בביה"ס יכולה לייצר מעין 'בית דין פנימי' שיכול לפסוק לכאן ולכאן, אבל אני מניחה שהתהליך לא יסתיים באיזה פסיקה אקראית אלא הוא יבדק יחד עם כל הצדדים המעורבים בדבר. אני מניחה שאם העסק יסתבר כמגע תמים ובלתי מתכוון- העניין ילך יותר לכיוון ההסברתי- חינוכי ולא לפלילי. בכל מקרה כל עוד לא היה עד לארוע מאוד קשה להכריע כי כמו בכל תלונה שכזו זה תמיד עומד כגרסא מול גרסא- שגגה מול פגיעה בזדון.

שלום רב, בשל רגישות הנושא, כיום הטיפול במקרים בעלי 'ניחוח' של פגיעה או הטרדה מינית, הוא מיידי וחסר פשרות. בהחלט יתכן שהרגישות הגדולה לנושא גובה לעיתים מחירים של האשמות-שווא או העצמה של אירוע תמים. אני מניחה שהפרוטוקולים הקיימים, גם אם יניעו את המערכת ויכניסו למעורבות גורמים נוספים (בדר"כ את פסיכולוגית ביה"ס, ובמקרים חמורים גם גורמי רווחה), יגיעו לחקר האמת. מעבר לפגיעה והזעזוע שאת ואולי גם בנך מרגישים כרגע, אפשר לנסות להירגע, ולהתייחס לכך כאל תמרור אזהרה שירחיק את בנך מכל הסתבכות נוספת בעתיד. אני משוכנעת שהאירוע המביך לא יגלוש הרבה מעבר לממדיו, שכן מרבית אנשי המקצוע יודעים לזהות אמירת אמת, ואיש אינו שש 'להפליל' נער צעיר אם אין עדות מוצקה להטרדה. חזקי ואמצי ליאת

שלום אני אם לשתי ילדות מקסימות בנות 7.5 ו 3 , אנחנו גרושים כבר 8 חודשים. לאחרונה התגלו אצל בתי הבכורה קשיים, יש ירידה בתיאבון , חוסר רצון ללכת לביה"ס בכל מיני תירוצים , נכיר שהיא תלמידה מצטיינת , אהובה וברורכת חברים, ילדה מדהימה , חמה מלאת שמחת חיים , אינטילגנטית , שלאחרונה מאוד עצובה, אני מבינה שזה חלק מהתהליך ומרעיפה עליה אהבה ותשומת לב אך עדיין שומרת על המסגרת והגבולות דבר שחשוב בעיני , איך ניתן להקל על כאבה? כמו כן בתי הצעירה לא מוכנה להגמל מחיתולים, אני שמה לב כי פרידה זה דבר שקשה לה , היא מאוד חכמה, ושולטת , כשהיא עושה את צרכיה מבקשת מיד שיחליפו לה , אך אינה מוכנה לשתף פעולה , היא גם ילדה מקסימה, חכמה, ברוכה וחמה . איך ניתן להביא אותה לידי שיתוף פעולה ? חשוב לי לציין כי הן רואות את אביהן לפי הסדרי הראייה, אני מעודדת את הקשר , וברור לי שחשוב שיהיה חלק מחייהן , אך לעיתים עומדת באמצע בכל מיני חילוקי דעות ביניהם ורציתי לדעת איך להתנהג במצבים הללו?אצלו אין גבולות , מה שהן רוצות יהיה וזה מעמיד אותי לעיתים בבעייה כי אני מחנכת אותן בדרך מסויימת ובאיזשהו מקום מרגישה שהוא הורס את מה שאני בונה (לדוגמא בכל מפגש ביניהם הוא קונה מתנות בקניון ולי זה נראה מיותר כי אחרי 5 דקות בבית אין לא רואות את זה ) וזה הפך להיות הרגל העיקר לקנות ואני מחנכת אותן להעריך דברים , קונה ומפנקת אך בגבולות ולא בגלל שאני לא יכולה ... תודה על ההקשבה נעה

שלום נועה, לצערי, השאלות שאת שואלת כאן גדולות ורחבות מכדי לקבל מענה בפורום אינטרנטי. גירושין הם אירוע משמעותי ועצום בחייהם של ילדים קטנים, והשפעתם המכאיבה יכולה להימשך גם זמן רב לאחר הגירושין עצמם. באופן כללי, ילדי גירושין נמצאים בקבוצת סיכון לפתח קשיים רגשיים, וכדאי לזכור זאת, ולעקוב בהתמדה אחרי התפקוד שלהם. אני חושבת שמה שאת עושה, כלומר, מתן תשומת לב רבה, חמימות ואהבה, לצד גבולות ברורים מאד, זה הדבר המתבקש, גם אם אינו יכול למנוע לגמרי את הכאב הבלתי נמנע. אם את מרגישה או חושבת שמה שאת עושה אינו מספיק, לא יזיק להתייעץ עם פסיכולוג ילדים, שיוכל להנחות אתכם כיצד לסייע לבנות, ולרכך עבורן את המשבר. בעניין הבדלי הגישות החינוכיות בינך לבין בעלך, אני מציעה לדבוק בדרך שלך, ולא להיכנס למאבקים בעניין זה. ילדים יודעים בדר"כ עם מי אפשר ועם מי אי אפשר להתחכם, וקשה להניח שהתנהגותו של האב תקלקל את החינוך שלך. המשיכי בדרכך, ונסי להגיע להידברות ידידותית ככל האפשר עם האב, גם כי בדרך זו את מצמצמת את הפגיעה בבנות. ממליצה לך בחום על פנייה להדרכת הורים קצרה. סוף שבוע נעים ליאת

שלום רב! בני בן 11 חודשים מוכן להירדם אך ורק בעגלה ללא נידנוד תוך כדי השמעת נעימות ברקע ,את שנת הבוקר שלו הוא ישן בעגלה שניסתי להעביר למיטה הוא בכה ללא הפסקה גם שניסתי ללטף להרגיע לתת מספר דקות להיכנס לחדר שוב הבכי רק התעצם .ניסתי אף להרדים תחילה על הידים תוך כדי נענוע ואז שהוא נרדם הנחתי אותו במיטה והבכי התחיל שוב ,כך גם בשנת הצהריים ישן בעגלה. בערב אחרי טיול ארוחת ערב אמבטיה וסיפור נרדם על הידים ומסכים להירדם במיטה בלי בכי באופן כללי הוא ילד מאוד נינוח אוכל יפה ,נהנה ממשחק ,ילד שמח לחלוטין יש לו סדר יום רק בענין השינה הייתי שמחה לקבל יעוץ האם לאפשר לו להירדם בעגלה? או להמשיך לנסות רציתי לציין שב3 החודשים הראשונים הוא סבל מגזים בעוצמה גבוהה והדרך היחידה להרגיעו היתה ערסול בידים ושינה בעגלה הענין איך עכשיו מרגלים אחרת תודה מראש

שלום אורנית, לפעמים, הגמילה מהרגלים בעייתיים כרוכה בעבודה קשה ונחישות, וביכולת לשאת בכי למשך זמן מה. אני חושבת שהעובדה שבערב הוא נרדם במיטה ללא בעיות, קשורה לכך שמבחינתך אין אופציה אחרת. ביום שתחליטי שהעגלה כבר אינה המקום הראוי לשינה, משהו בנחישות שלך יעבור גם אליו. על השאלה אם השינה בעגלה מזיקה מבחינה אורטופדית או בריאותית, צריך להתייעץ עם רופא ילדים או אורטופד. בברכה ליאת

הילדה שלי מתנהגת כאילו אני צריכה להסכים לכל מה שהיא רוצה. היא מתנהגת כמו קורבן- ילדת סנדביץ של גירושין "טובים" עם שתי משפחות חדשות ואחים חדשים. היא חושבת שהיא מסתדרת לבד. אינסוף פעמים היא לא חוזרת בזמן מבילוי, חוג או בית ספר ולא מספרת או מבקשת רשות לאחר ומנתקת טלפון נייד או לרוב הסוללה נגמרת "בדיוק" לפני שצריך להודיע שהיא משנה תוכניות. עשיתי איתה אינסוף שיחות הסבר בטוב, במקום שהיא אוהבת. אני מותרת לה ולא לוקחת ממנה את החוגים שלה או שאני מבטלת לה בילויים אבל זה רק מחזק לה את ההרגשה שהיא צודקת והעולם נגדה. אני מרגישה חוסר אונים גדול ולא מצליחה להגיע אליה - הסברתי לה אינסוף פעמים מה אני מרגישה ומדוע זה לא מקובל. היא ממשיכה בשלה. אם כבר היא אומרת לאן היא הולכת זה לא לקבלת רשות. היא מתווכחת ולבסוף עושה את מה שהיא רוצה. בבקשה אשמח לקבל יעוץ מה לעשות. אני מיואשת. היא ילדה חיובית חיכנית שמחה...

שלום רב, בתך בת ה-12 עומדת בפתחה של תקופת הנעורים, וכצפוי בשלב זה, חשוב לעדכן את הכללים והגבולות, ולהתאימם למצב החדש, לצרכים החדשים של המתבגר/ת ולאופי הבילוי הנהוג בקבוצת השווים. עם זאת, גם בגיל ההתבגרות נדרשת משמעת, התחשבות ושיתוף פעולה, כמו גם קבלת מרותו של ההורה. כאשר בתך 'מצפצפת' עליך ויוצאת לבילוי בניגוד להסכמתך, אני תוהה כיצד היא מממנת את הבילוי. כמי שיושבת על ה'ברז', יש לך כוח עצום, וכדאי לנצל אותו לפני שפוגעים בחוגים. ועוד משהו. בתך מנצלת את תחושות האשם שלך, ומפעילה אותך באמצעות תלונות על קיפוח. זכרי שנשק כזה מופעל רק כלפי מי שמתרשם ממנו. אם את מתקשה להיפטר מספקות עצמיים ואשמה, ומרגישה שהם מקשים עליך לבסס עמדה סמכותית, פני להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

יש לי בת דודה בת 8, לפני כמה שנים התחילה לדבר על ואל חברים דמיוניים, דיברה אליהם כאילו הם בחדר באופן מפחיד..קראה להם בשמות והלכה לשחק איתם.לאט לאט בנתה לה עולם דמיוני מסביבה והאמינה בכול ליבה שהוא אמיתי.כך זה היה עד גיל 6 בערך, הפסיק לשנתיים ועכשיו שוב חוזר מה לעשות? מה לומר כשהיא שואלת אם שמענו את מה שאחד מחברייה הדמיוניים אמר? היא כבר גדלה והשאלה אם להגיד לה את האמת או לתת לה את ההרגשה שהם אכן אמיתיים? תודה,שלי

שלום שלי, ילדים עשויים לפתח לעצמם עולם דמיוני, בניסיון להתמודד עם סוגיות בעולם המציאות. אין בכך נזק או מקום לדאגה, אם הילד יודע להבחין בין מציאות לדמיון, וכאן יש לנו - המבוגרים - תפקיד, כמתווכים וכמנחים. בעיני, נכון להגיד לילדה כזאת משהו כמו "אני לא שומעת את החברים האלה, כי הם רק בדמיון שלך, ולא באמת". אפשר להוסיף ולומר גם כי "לפעמים זה כיף לשחק ב'כאילו' ולדמיין דברים שהיינו רוצים. אבל חשוב לזכור שזה לא קורה באמת, וזה רק משחק דמיוני". בברכה ליאת

בתי בת שלוש ותשעה חודשים היא ילדה חברותית,חכמה, עצמאית עקשנית ודעתנית מאז ומתמיד רצתה להשמיע את קולה. ביחוד בהתארגנויות בבוקר. לפני שלושה חודשים נולדה לה אחות ומאז עניין ההתארגנויות ומאבקי הכוחות החמיר, לאחרונה היא גם גילתה את האיבר האישי ,הפוט, ולא מוכנה ללבוש תחתונים ומכנסיים ,גם לא לגן ,בטענה ש"הפיפי עדיין לא התייבש" .העניין החמיר והפך לסוג של אובססיה, ניסינו בהמלצת הגננת לבצע טבלת התארגנות עם קבלת דיבקיות סמיילי ביום שאין בעיות התארגנות, העניין עבד כשבוע ואז שוב התחילו צרחות.לקחתי אותה כמה פעמים לרופא כדי לשלול דלקת,תולעים וכו' . כמו כן רצוי גם לציין שהיא אחות למופת וממש מאושרת שיש לה אחות שחיכתה לה המון זמן ולעולם לא אמרה דבר רע עליה. יעצו לי לוותר לה ולא להגיע למאבקים ואז, מעניין התחתונים ,היא עברה לדבר אחר, היא טוענת שהגוף עוד לא התייבש ולא מוכנה ללבוש פיג'מה . היום התקשרו אלי מהגן שהיא בכתה שכואב לה לאחר שעשתה פיפי וקקי בגן, היא מנגבת עם מגבון ולא מוכנה לשים את התחתונים, כשהגעתי לגן היא היתה עם שמלה קצרצרה ועירומה למטה! לכל דבר יש לה תשובות...כאילו בכוונה שאנחנו נתעצבן והיא פשוט מצליחה להוציא אותנו מכלינו ,גם אותי וגם את בעלי שכמובן יותר קשוח ממני.. אשמח לקבל את דעתכם? וכמו כן המלצה להמשך?יעוץ?טיפול? וכו' המצב יצא משליטה אנחנו חייבים עזרה?כמובן אם יש מישהי/מישהו שמומלץ מקופת חולים מכבי עדיף מטעמי תקציב תודה

שלום דלית, אני מציעה להגיע להתייעצות אצל מרפאה בעיסוק, ולשלול בעיה באינטגרציה החושית, שעלולה לגרום התנגדות לסוגי לבוש שונים או אי-נוחות במגע עם חומרים מסוימים. יתכן שמה שנראה כמו מאבק כוח, אינו אלא ביטוי לעצבנות ועוררות שמקורן פיזי. אם תישלל בעיה מסוג זה, אפשר להתחיל ולטפל במאבקי הכוח ביניכם, ולצורך כך אני ממליצה על פגישה אחת או שתיים אצל פסיכולוג ילדים קליני, לצורך הדרכה הורית. בברכה ליאת

תודה, התחלנו ללכת לייעוץ/טיפול אצל פסיכולוג ילדים ונראה לאן זה יוביל. אני לא חושבת שזה משהו פיזי אך ארצה לשלול את האפשרות הזאת גם. לאן הולכים? לאיזו מרפאה? באזור חולון?

התייעצי עם רופא הילדים שלך. הוא יוכל לעזור. בהצלחה

שלום רב אני אמא ל2 ילדים 7.5 הבן ו6 הבת לפני כחודשיים נעתרנו בעלי ואני לבקשות החוזרות של ילדיי להביא הביתה כלב ולא עשיתי לטעמי מספיק בדיקות לגביו חוץ מזה שהוא מחוסן ,תעודות וכוי הכלב לא מפסיק להשתין בבית ולעיתים קרובות גם עושה קקי (דבר שמחמיר,לאחרונה) למרות שאנו מוצאים אותו 3 פעמים ביום והוא עושה בחוץ הרבה . אני כבר מיואשת ממנו ונגעלת כבר מהבית אבל מה שמטריד אותי ולכן אני פונה אליכם הוא ביתי היא התחילה כיתה א ומבחינה רגשית היה לה קשה היא בין הקטנים בכיתה. ביתי מאוד מאוד קשורה לכלב ומטפלת בו במסירות בבוקר מוקדם היא יורדת איתו למטה כך גם שהיא חוזרת מבית הספר ובער עם בעלי באמת מהכוון הזה אין לי אליה שום תלונות שזאת היתה הסיבה שבגללה נמנעתי קודם מלהביא כלב והיא אכן מקיימת את הבטחתה ויורדת איתו . אני מרגישה שעדיף לעשות את הצעד הזה עכשיו ולא לדחות שוב ושוב כי כבר עמדתי בפני היאוש הזה כבר לפני כחודש עם מכת קרציות בבית ,אין לי כוח בשבילו יותר . חשבנו בעלי ואני להגיד לה שהוא חולה והווטרינר אמר כי לא טוב שיהיה עם ילדים והשאיר אותו אצלו. כבר ביומיים האחרונים אני אומרת לה כי הוא חולה אחרת איך הוא עושה את צרכיו בלי סוף בכל מקום . היא לוקחת את זה מאוד קשה ואמרה לי כי לא זורקים כלב בגלל שהוא חולה והוא כמו בן אדם בשבילה ואם זה היה לה ,כמובן שאני מסבירה שיש הבדל והוא כלב וכו' ,מה לעשות ? איך לעשות ? איך למלא לה את החלל הזה ? אנא חיזרו אלי דחוף ,שרית 0522619187

תקחי אותו לאילוף. כך תהנה ממנו הבת שלך שעושה רושם אחראית אך מאוד צריכה את הכלב, וכך גם הבית ישאר נקי. פשוט אילוף לכלבים.

שלום שרית, ההחלטה על אימוץ כלב הביתה אינה פשוטה, והיא כרוכה בנכונות להיערך לכל ההשלכות - חינוך לניקיון, טיולים, הדברת פרעושים וקרציות, הוצאות על מזון, חיסונים וטיפולים רפואיים, וכמובן (כמו שא' כתבה נכון) אילוף במקרה הצורך. כאשר מתרחש ה'נס', ונוצר הקשר בין הכלב ובעליו, הכלב מקבל מקום חשוב ומשמעותי בלב ובמשפחה, וההחלטה למסור אותו עלולה לגבות מחיר רגשי (גם אצל הכלב). עם זאת, כאם המשפחה, גם לך יש זכויות וצרכים, ויש להתחשב גם בהם. אם את חושבת שלא תוכלי להשלים עם נוכחות כה דומיננטית, ותרי על הכלב, לא לפני שתמצאי לו בית חם, ותכיני את בתך לפרידה בדרך ישירה ואמיצה, תוך אמירת האמת. העלמת הכלב תוך סיפור כיסוי שקרי, פסולה בעיני. אם, בכל זאת, תחליטי שאת נענית לאתגר, ומאפשרת לבתך ליהנות מנוכחותה של חיית מחמד יקרה, פעלי למיגור הטפילים (זה לא מאד מסובך, אני אומרת תוך כדי גירוד עקיצת פרעוש...) ולאילוף הכלב לעשיית צרכיו מחוץ לבית. בעיני, המאמץ משתלם. בית עם כלב הוא בית שמח! בהצלחה ליאת

בן שנתיים ועשרה חודשים איך להגיב כשהוא מילל? אם הוא רוצה משהו הוא מבקש בקול מתבכיין אם הוא משחק עם ילד אחר והילד הזה חוטף לו צעצוע, הוא בא אליי בקול בכייני ואומר לי - הוא לקח לי... (ברור שזה לא בסדר שהוא חטף לו אבל זה עדיין לא אומר שהוא צריך לילל) אנחנו אומרים לו לדבר בקול רגיל ולפעמיםזה עובד באותו רגע אבל בפעם הבאה שקורה משהו הוא שוב מיילל לפעמים בוכה

שלום עינת, ילדים נבונים מאמצים לעצמם טקטיקות שעובדות. ילד יללן הוא מי שלמד שבאמצעות היבבנות הוא מצליח לגייס את המבוגרים במהירות ויעילות, ולהפעיל אותם בשירות צרכיו. לדעתי, מה שיביא את השינוי הוא פעולות ולא דיבורים. כלומר, במקום הסברים או בקשות כמו "דבר רגיל!", מוטב לשים לב לאופן בו אנו עצמנו מופעלים על ידו. נסו לעודד אותו לפעילות עצמאית ופתרון בעיות בכוחותיו הוא, תוך התעלמות מהתנהגותו המתבכיינת וחיזוק התנהגות בוגרת ועצמאית. בהצלחה ליאת

בתי התחילה השנה גן חדש. בשנים קודמות היא אהבה מאוד מאוד ללכת לגן, אך השנה היא כל הזמן מבקשת להשאר בבית ומתלוננת שלא טוב לה בגן ואין לה חברות. אחהצ אני מפגישה אותה עם מספר בנות והיא משחקת איתן יפה אבל היא טוענת שהן לא חברות שלה. (מהבנות וגם מהגננת אני יודעת שהן משחקות יחדו בגן). אבל החוויה שלה מהגן היא לא טובה. בחודש האחרון היא הפסיקה לאכול את ארוחת הבוקר שאני שולחת לה (היא בדרך כלל אוכלת מאוד יפה).היא מגיעה הביתה רעבה והרבה פעמים כעוסה. אני לא יודעת מה לעשות גם בקשר לתחושות שלה שמנוגדות למה שהגננת מספרת וגם בקשר לארוחת הבוקר. תודה דנה

שלום דנה, על כל שינוי בתיאבון או בהרגלי האכילה של הילדה, אני מציעה להתייעץ עם רופא הילדים. אין להסיק על בעיה פסיכולוגית לפני ששוללים בעיה בריאותית מעבר לכל ספק. ולגבי התלונות החברתיות - בדרך כלל, ילדים חברותיים ו'זורמים' במסגרת אחת, משחזרים את מעמדם גם במסגרת חדשה, אף אם זה לוקח מעט יותר זמן. כדאי לזכור שבתך מתחילה למעשה רק עכשיו את חיי החברה האמיתיים שלה. החברויות של גיל שנתיים ושלוש הן עדיין מאד בוסר, וקשה להסיק מהן על כישורים חברתיים בעתיד. אפשרות נוספת היא, שההתעניינות והקשבת היתר שלך לתלונות שלה מעודדות אותן באופן כלשהו, ונותנות להן 'נפח'. לפעמים, בגלל רגישות יתר שלנו לנושא החברתי (או בגלל צלקות ישנות שלנו, ההורים) אנו מצפים שהילדים שלנו יחוללו סוג של תיקון. לא תמיד זה קורה באופן או בקצב לו אנו מצפים. אני חושבת שבגיל ארבע וחצי זה מוקדם מכדי להתחיל לדאוג. יש לפעמים תקופות קשות בחיי ילד, שחולפות מעצמן. נסי להיות שם בשבילה, ולסמוך עליה. בהצלחה ליאת

שלום בת שלי בת שנתים ושמונה , הולכת לגן מגיל שנה וחודשיים , בגן הגננת/סעיית כל הזמן מתלננות אליה במיוחד בזמן האחרון , הן אומרות שלא יכולות להשטלת אליה היא לא מקשיבה עושה מה שהיא רוצה עונה להם בחזרה היתה לי שיחה כבר עם מנהלת שאמרה לי שהילדה כמו גוש עצבים כשמרימים אליה טיפה קול מתחילה לנשוך את עצמה לתלוש שיער לפני יומיים נתנה מכה ל2 ילדים (לפני זה לא אמרו לי שהיא מרביצה), המנהלת אמרה לי לפנות ליעוץ/טיפול דחוף ,היא הוסיפה אולי כדאי לתת לילדה טיפות הרגעה . בבית הילדה חד משמעית לא מתנהגת ככה נכון היא עקשנית ,מאוד פעילה לא תמיד מקשיבה מפעם הראשונה אבל אני מוצאת דרך בצורה רגוע להסביר לה .(לפעמים זה לוקח לא מעט זמן ומאמצים אבל זה עובד). היום כששאלתי מה הם עושים מנהלת הגן אמרה לי שכשהיא מאנישה אותה ואומרת לשבת על הכיסא הילדה מתחילה לבכות אומרת אמא.. אמא.. והמנהלת אמרה לה "עם התנהגות כזאת אמא לא תבוא לקחת אותך " ככה מדברים עם ילדה קטנה ??? שאמא לא תבוא לקחת אותה . מבקשת עזרתך ,אולי אני צריכה להחליף גן אולי הבעיה בגן אני כבר לא יודעת למי לפנות כשהתקשרתי לקופת חולים אמרו לי שרק מגיל 3 שנים ניתן לפנות ליעוץ פסיכולוגי .

תחליפי גן דחוף!!!! אין ילדים בעייתים יש סביבה לא תומכת ולא מכילה ובמקרה שלך סביבת הגן שלה ממש אלימה נפשית! אני מזועזעת ממה שהילדה עוברת בגן ומסימני המצוקה שהיא משדרת (תלישת שיער ,פגיעה בעצמה ע"י נשיכות) ומתעלמים מהם במקום לעזור לה.

שלום רב, גם בעיני ההתנהלות של הגן נשמעת בעייתית, אך אני מציעה לא לבזבז זמן על חיפוש אשמים, אלא לפנות לאבחון ב'מכון להתפתחות הילד' של קופת החולים שלכם, שבהחלט מטפל בילדים בגיל זה. כרגע, אני מבינה שיהיה לך קשה לבטוח בצוות הגן, ומצד שני, לא ברור כיצד בתך תגיב למעבר משברי כזה. בדר"כ אני חושבת שמוטב להוציא ילד ממסגרת בעייתית גם במחיר משבר זמני. בגלל התנהגותה הקיצונית של בתך, אני מציעה לא לגרום לה זעזועים עד לאחר האבחון. בברכה ליאת

שלום יש לי ילדה בת שנתיים שלא מדברת. רק ממלמלת מעט. כל הבדיקות תקינות. בעלי ואני מאוד מודאגים מהמצב הזה. האם זה עלול להשתנות והיא תדבר במסגרת גןובאמצעות סייעת בגן או לא?

שלום ליטל, לא ציינת מי בדק אותה, אך אם מדובר בגורם מקצועי מתחום התפתחות הילד אפשר לסמוך על זה. יש ילדים המתחילים לדבר באיחור, ואין בכך כדי להעיד דבר על האינטליגנציה שלהם או על התפתחותם בעתיד. בברכה ליאת

שלום רב , אני אם חד הורית לילדה בת 9 חודשים . בימים האחרונים ניסיתי להכניסה למסגרת מעון של נעמת . אני מגיעה איתה ונשארת מעט ולאחר מכן נפרדת ונשארת מחוץ לדלת לצפות בה . הילדה בוכה ( בפעם האחרונה במשך 20 דקות רצוף) , עוברת ממראה למראה בגן(יש מראות גדולות) ומרביצה בהן ובוכה . היא לא מסכימה להיות בישי הגננות (היא יותר משתוללת ובוכה בידיהן)ואני חסרת אונים .... כמו כן, אציין כי היא לא לוקחת מוצץ ואין לה שום עיניין "להקשר" לבד מסויים כגון חיתול או משהו מרגיע מהבית . האם כדאי כרגע לוותר על עיניין הגן? האם כדאי לי להשאר איתה כמה ימים ביחד ורק כשתרגיש בטוחה לעזוב? רק אציין כי בבית (אני גרה עם אימי) אין לה בעיה עם זה שאני עוזבת . אבקש את עצתך. תודה רבה , אסנת

שלום אוסנת, בגיל 8-9 חודשים מתפתחת אצל תינוקות חרדת הנטישה המפורסמת, והם נוטים להגיב בבכי מר כל אימת שהם נשארים עם דמות לא מוכרת. אם, דווקא בשלב זה, מחליטים להכניס ילד לגן, רצוי לנהל את המהלך תוך התחשבות בחרדה הזו. אני ממליצה על הדרגתיות במשכי הזמן בהם היא נשארת לבדה. כמובן ששהות שלך יחד איתה תסייע לה להתיידד עם סביבת הגן, עם הצוות ועם הילדים האחרים. כשאת הולכת, עשי זאת לזמנים קצרים. תחילה רק לחצי שעה עד שעה, ובהמשך, האריכי את משך הזמן בהדרגה, בהתאם להתנהגותה של בתך. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן 2 ותשעה חודשים איך להגיב ואיך להתנהג כשהוא בא אליי ואומר לי שמרביצים לו אני אפרט - כשאנחנו הולכים להיפגש עם ילדה מהגן (לפעמים המפגש כולל 2 או 3 ילדים) הילדה מרביצה לו (מכה ביד) בלי סיבה. זה יכול לקרות בלי סיבה או כשהיא מנסה לחטוף לו צעצוע והוא לא נותן לה,היא גם נושכת. אני מקפידה להשגיח ולהסתכל על איך שהם משחקים.אני הולכת ואומרת להם לא לחטוף, לשחק ביחד או שכל אחד בתורו,אם מישהו מזיז את היד של ילד מהמשחק אני עוצרת אותו עם היד שלי ואומרת לא לעשות את זה כאשר הגישה של האמהות האחרות היא להיות בסלון ולא לקום עד שמישהו בוכה... ברור לי שאני לחוצה מידי מהאפשרות שמישהו ירביץ לבן שלי כי אני יודעת שהוא ילד טוב והוא לא מרביץ מה להגיד לו כשהוא בא אליי ובכלל איך להגיב בסיטואציה שאני רואה שמרביצים לו? יש לציין שבד"כ כשהאמהות האחרות רואות שהילד שלהן מרביץ הן מעירות אבל זה לא משנה את ההרגשה הלא טובה שלי ואת הפגיעה של הבן שלי. להפסיק להיפגש עם הילדה המרביצה? לא להתערב? אני לא רוצה ללמד אותו להחזיר למרות שלעמים נורא בא לי שהוא יחזיר כפליים לא תמיד נעים לי להעיר לילד אחר ליד אמא שלו

שלום רינת, הגיל הרך (שנתיים-שלוש) ידוע בהיותו רווי יצרים ודחפים, ולכן האינטראקציות החברתיות בגיל הזה ספוגות תוקפנות. זה קורה בשל הקושי של הקטנטנים לווסת ולאפק דחפים, לעמוד בתסכולים או לוותר. נוכחותם של המבוגרים חיונית מאד בשלב זה, הן כמתווכים והן כשומרים ומגינים מפגיעה. אם את רואה אירוע 'אלים' בין החברים הקטנים, אני חושבת שההתערבות נחוצה, ולפעמים גם ההתרחקות והפרדת הכוחות. מאחר ובגיל הרך ילדים אינם מתרשמים מהסברים מילוליים, יש לפעול מיידית בכל פעם שמישהו מתקשה לרסן את הדחפים ופוגע באחרים. אם את מרגישה שאין לך שותפו?ת לגישה, תוכלי לצמצם את המפגשים קצת, ולתת לילדה ה'מרביצנית' הזדמנות נוספת בעוד מספר חודשים. כפי שהזכרתי כאן כבר בעבר, בדר"כ היוזמה למפגשים החברתים בגיל הזה היא של האימהות, בין השאר כדי להתאוורר קצת, אך זה מחייב אותן למעורבות והשגחה. בעיני, הגישה שלך נכונה, ואין סיבה שתישארי בסביבה בה בנך אינו מוגן מפגיעה. בברכה ליאת

נולדו לי לפני חודש תאומים. נאמר לי שעד חודש 5-6 עדיף להכניס לפעוטון כי מאוחר יותר הם מפתחים חרדת נטישה קשה יותר להעביר אותם לפעוטון!. אני מנסה לשקול אורך חופשת לידה

שלום יהושוע, אכן, חרדת הנטישה המפורסמת של תינוקות מופיעה במלוא עוצמתה בחודשים ה 8-10 לחייהם. השמתם בפעוטון בגיל זה עלולה להיות קשה יותר בהשוואה לחודשים מוקדמים יותר, בהם הם אינם בררניים מאד, ומאושרים בקלות כל עוד צרכיהם הפיזיים מסופקים. אישית, אני סבורה שבשנת החיים הראשונה עדיפה מסגרת ביתית (גם מטפלת) על פני מסגרת חינוכית רבת-משתתפים, למרות הציפייה להסתגלות מעט קשה יותר. מזל טוב וחופשה נעימה ליאת

שלום, בני בן 4.4, נכנס השנה לגן חדש, אם כי הכיר את הצוות והגן עוד קודם מאחר ואחותו ביקרה בגן בשנה החולפת. מתחילת השנה, מדווח לי שהוא נצמד לסייעת מנסה להתחמק מכל פעילות יצירה ונמנע מלהשתתף בחוגים המתקיימים בגן. בבקרים הוא אומר שאינו רוצה ללכת לגן אבל לא בוכה או מתנגד.מאוד מתבייש להתקל במקרה בילדי הגן והוריהם ומסתיר את פניו בכל פעם שזה קורה. בגן הקודם העדיף את חברת הבנות, רוב הזמן,ואיתן גם העדיף לבלות אחה"צ. מה אפשר לעשות כדי לעזור לו להשתחרר מהמצב הזה? קשה לנו לחשוב שהוא לבדו רוב שעות היום ולא מתקשר עם בני גילו. לציין שאני מזמינה מעת לעת חברים והוא גם הולך לפעמים אבל הוא בהחלט לא מתלהב להזמין חברים חדשים.

שלום מיקי, לא בטוחה שקיבלתי את התמונה כולה, ולמקרא הדברים עלו אצלי מספר כיווני מחשבה. יתכן שמדובר בשילוב של שתי בעיות שונות, האחת - ביישנות או חרדה מפני אנשים זרים או מצבים לא מוכרים. זה יכול להסביר את הרתיעה שלו מחוגי הגן, המתנהלים בדר"כ ע"י אנשים מן החוץ שמגיעים אל הגן אחת לשבוע. הבעיה השניה (רתיעה מעבודות יצירה בגן) יכולה להיות קשורה לרגישות תחושתית כלשהי, ושווה לבדוק את זה אצל מרפאה בעיסוק. אני מציעה לבקש מהסייעת בגן "לאוורר" קצת את ההיצמדות שלו ושלה, ולעודד אותו ליותר מגע ומעורבות עם אנשים אחרים. המשיכי להזמין חברים הביתה, ולעודד אותו להתארח בבתים אחרים. הוא לא מתלהב מזה, כי המפגש החברתי גוזל ממנו כוחות, אך מפעם לפעם זה יהיה קל יותר. ביישנות היא במידה רבה תכונת אישיות, וככזו יש לקבל ולכבד אותה, גם אם היא יוצרת הכבדת מה בשנות הילדות. כמו שזה נשמע כרגע, זה לא מאד חמור, ולא הייתי עושה הרבה מעבר. אם תרגישי בעתיד שמתפתחת בדידות חברתית או הימנעות של ילדים מקרבתו, פני להתייעצות עם גורם מקצועי. בהצלחה ליאת

שלום ליאת כתבתי לך ב5/11 לפני כעשרה ימים תחת הכותרת: "רגרסיה בגמילה מחיתולים לילדה בת שנתיים וחמישה חודשים" בנתיים החלטנו ביחד עם הגן לקחת לשרותים במועדים קבועים פחות או יותר. אכן זה עוזר אולם עדיין נראה שאם היא עייפה כועסת או יש אווירה פחות רגועה וממוקדת רק בה היא מפספסת הרבה בגלל שאנחנו כבר כמעט חודש בדבר הזה ולי קצת נגמרת הסבלנות להכיל את הפיפי בבית מבלי לכעוס וגם בגלל שיש לי תחושה שהיא הייתה רוצה לפעמים להיות עם חיתול ובנוסף בגן היא בין הגדולים ויש רק עוד ילדה שגמולה אז נראה לי שאולי כן נכון להציע לה חיתול בקיצור יש לי תחושה שאנחנו יותר מידי זמן מחזיקים משהו שאולי כרגע היא לא רוצה אני בטוחה שכשהיא תרצה היא תצליח ללא בעיה[ במשך חודשיים הייתה גמולה לגמרי} שוב תודה מנעמי

שלום נעמי, אני חושבת שלא מדובר ברעיון טוב, אך מרגישה שההחלטה להחזיר את הטיטול כבר התקבלה אצלך. למרות שבעיני זה חבל ולא רצוי, אין כל ספק שבתך תיגמל בסופו של דבר בהצלחה. בשמחות ליאת

הבת שלי מפחדת מאוד ממחטים. זו בעיה כי אני רוצה לחסן אותה נגד סרטן צוואר הרם (גרדסיל) והיא לא מוכנה אפילו לשמוע על כך. מה לעשות?

שלום רב, שאלה טובה. החיסון מפני סרטן צוואר הרחם יכול להיות בהחלט מציל חיים, ועם זאת, זכותה הבסיסית של בתך על גופה תקפה ולגיטימית. אני מציעה להתמקד בהסברה, ולהציע כל עזרה בהתמודדות עם הפחד, כולל (אולי. צריך לשאול רופא) מתן תרופת הרגעה לפני מתן החיסון. בפחד ממחטים בהחלט אפשר לטפל, עם או בלי קשר לחיסון, ועושים זאת באמצעות טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות, אצל פסיכולוג קליני המתמחה בגישה טיפולית זו. שווה לנסות. בהצלחה ובריאות ליאת

שלום, אני בת 32 אם לילדה בת 3 ונמצאת בהריון בחודש חמישי. הילדה שלי ילדה מקסימה ונבונה, יחד עם זאת קשורה אלי בצורה קיצונית (מאז ומתמיד). היא הולכת לגן עד שעה 13:00 וחוץ מהגן לעולם לא עזבתי אותה עם בבייביסיטר או מטפלת. הפעמים היחידות שנפרדנו היו לסידור קטן והיא נשארה עם אביה. אני מרדימה אותה בלילה ולכך היא רגילה מאז שנולדה (כלמור, אני שוכבת לידה במיטה עד שנרדמת, היא לא מוכנה שאביה ישכב איתה). אני מאוד מפחדת מהיום שבו אצטרך ללדת. מה אעשה? אני מקווה שלא יהיה לי צורך לשהות בבית חולים יותר מ-24 שעות, אך אין לדעת. כיצד להכין אותה לכך? ובכלל היא ילדה מדהימה אבל מאוד קשה לה עם שינויים, האם יש דרך להכין אותה לעתיד לבוא? לעיתים אני מפחדת שעשינו טעות להביא ילד נוסף, אני רוצה שיהיה לה טוב... תודה נעמי

שלום נעמי, גם לו היית מחוברת לבתך 24 שעות ביממה, כל ימיה, לא היית יכולה לחסוך ממנה מצוקה וסבל, פשוט משום שאתן שתי ישויות נפרדות, עם צרכים ורצונות שונים. את מספרת שלא עזבת את ילדתך אף פעם, ובכך למעשה פעלת בשירות הצרכים או החרדות שלך, מבלי לאפשר לבתך להיעזר ולהתנחם בעזרתו של אדם אחר, למשל אביה. מצב זה הוא - כמובן, כמובן - ניתן לתיקון, ויפה שעה אחת קודם. בעיני, הלידה היא אירוע חגיגי ומשמח, גם בשל העובדה המשמחת שלבתך הגדולה ולאביה תהיה הזדמנות נהדרת לבלות קצת בלעדייך. אני מאמינה שהיא תהיה לגמרי בסדר, וגם אם יהיה לה קצת קשה, היא עשויה לגלות שאפשר לעשות כייף גם עם אבא, גם עם סבתא, ואולי אפילו עם בייביסיטר. לידת אח קטן אינה עוול לילד הגדול, אלא מתנה גדולה. גם אם ייתכנו קנאה וקשיים אחרים, ילדים נהנים בסופו של דבר מההזדמנות לגדול יחד, ולחלוק לאורך השנים את השמחות (וחלילה גם את המכאובים) שמזמנים החיים. אני מציעה לך ללמוד לסמוך על בתך, ועל יכולתה להסתדר בלעדייך. אם את תגלי אמון ביכולותיה, ותשחררי קצת, יצמחו גם בה הכוחות. יש לא מעט ספרי ילדים העוסקים בלידת אח קטן. זו אחת הדרכים להכינה לכך, אך אין בה די. בעיני, כדאי לאפשר לה ולאביה לבסס את היכולת להתנהל יחד, ורצוי להתחיל בכך כבר בימים הקרובים. תני לו לרחוץ, להאכיל ולהשכיב, תוך שאת עושה משהו אחר או יוצאת מהבית. בעוד מספר שבועות, לאחר הלידה, הנוכחות הפעילה של בעלך תהיה מצילת-חיים עבורך, וצריך להכין גם אותו... :-) בהצלחה, ולידה קלה ליאת

הי ליאת כתבתי לך ב10/11 בהקשר להשפעות של הגירושים של הורי עלי ולא ענית לי.. מאוד אשמח אם תוכלי לענות,זה חשוב לי מאוד. תודה!

שלום חן, עניתי לך למטה. לא ברור לי מדוע לא ראית את התשובה. נסי שוב ליאת

מדובר בילד ששני הוריו עוורים והם בתהליכי גירושים. אמו הייתה בדכאון בחורף שעבר וזה כנראה השפיע הרבה על הילד. לפני כמה חודשיים התחילו אצלו התקפים בהם הוא ממלמל לעצמו, מתנדנד ולא מגיב לסביבה. באחת הפעמים האמא שהיא דודה שלי פנתה לטיפול נמרץ ומשם הפנו אותה עם הילד לאיתנים (כפר שאול). הילד אושפז לכמה ימים ואז שוחרר לאשפוז יום. בשבוע שהיה באשפוז יום היה לו שוב התקף ואז החליטו הרופאים על אשפוז מלא. עבר מאז חודש במהלכו גם החלו באבחון. הילד מאוד סובל מהעובדה שהוא נשאר שם בלילה והמקרי הקשים שהוא רואה שם. כל שבוע ההורים נפגשו עם הפסיכיאטר המטפל שהראה נכונות שלאחר כמה שבועות הילד ישוחרר לאשפוז יום מה גם שמצבו השתפר מאוד. בגלל שהאווירה בבית לא רגועה אני הצעתי את עצמי לקבל אותו לאחר סיום בית הספר בשעה 17:00 ולוודא שבבוקר חוזר שוב בהסעה לבית חולים. אני בת 38, נשואה ללא ילדים והילד נמצא אצלי בכל שבת מאז שנולד. עכשיו מסרבים לשחרר אותו ומאיימים בתביעה. מה אפשר לעשות? איזה מסגרות למצב כזה קיימות עוד בירושלים. תודה

שלום יולי, הסיפור שלך נשמע מורכב ועצוב. אני מבינה שיש גורמים מקצועיים בתמונה, וחוששת שכל דבר שאגיד יהיה בבחינת התערבות לא אחראית בנושא שאינו נהיר לי עד תומו. כשמדובר בתחלואה נפשית, ההתמודדות עשויה להיות רבת חודשים ואפילו שנים, ואני רוצה לקוות שהנוכחות האכפתית שלך תסייע לילד ולהוריו, גם אם כרגע את מרגישה שידך קצרה מלהושיע. אני שולחת לך עידוד וכוח להתמודד עם הבאות, ומצטערת על שאין לי שום דבר חכם יותר לומר לך כרגע. היו חזקים ליאת

ליאת שלום רב, יש לי שולשה בנים, הבכור בן 6 יליד נובמבר , נשאר שנה שניה בגן חובה ותאומים בני 3. הבעיה העיקרית שלי היא עם התנהגות הבכור כלפי אחיו. הם מאוד אוהבים אותו, פשוט מעריצים וסוגדים לו באופן מדהים, מנסים לחכות את התנהגותו, לבושו ואת כל מהלכיו. הוא לעומתם מתנהג אליהם בחוסר כבוד, כאילו הם שק החבטות שלו. מרביץ להם , מציק להם, חוטף מהם צעצועים וכל המשתמע בכך. הם תמיד ידאגו שהוא יקבל כל דבר שנותנים ומחלקים להם והוא לעומתם רכושני מאוד לפרטיות שלו ולא מוכן לשתף אותם בשום פעילות ולא חולק עימם דבר. התנהגותו מתבטאת בדרך בה ציינתי כלפי שניהם באותה המידה וזה הופך את התנהלות הבית כל אחר הצהריים לבלתי נסבלת כאשר שלושתם ביחד. הוא מודע להתנהגותו וכששואלים אותו מדוע הוא מתנהג כך הוא עונה שהם מציקים לו..., אני מרגישה שכל הזמן הוא "עושה דווקא כיוון שהוא מחפש תשומת לב, אך חשוב לי לציין שהוא מקבל תשומת לב רבה, אני דואגת מידי פעם לבלות עימו לבד בכדי שיהיה לו זמן איכות. הוא מתנהג בצורה כזו גם כאשר בעלי נמצא עימם לבד וגם כאשר אנו מבלים כל המשפחה ביחד. אשמח לעצתך המהירה, מה אני ובעלי יכולים לעשות בכדי לשנות מצב זה. תודה מראש.אורלי

שלום אורלי, קנאת אחים היא סוגיה מוכרת ונפוצה, גם אם לכאורה אין אנו מוצאים לה הצדקה. נוכחותו של אח צעיר יותר נחווית לעיתים קרובות כניכוי בלתי נמנע מסך תשומת הלב של ההורים, וכשמדובר בתאומים, נדמה שהקנאה מוכפלת בשניים. אני מציעה לא לנסות להיאבק בזה, או לכעוס על הילד הגדול בגלל "שאין לו סיבה לקנא", ובמקום זאת, לנסות להבין לליבו ולהכיר בתחושותיו. אין להרשות לו להרביץ או להתנהג בתוקפנות לאחיו הקטנים, אך בה במידה אני מציעה לוותר על הרעיון לפיו עליו לאהוב אותם בכל מחיר או לוותר להם בגלל גילם. נסו לכבד את רגשותיו, ולחלץ אותו מה'נישה' של הילד הרע. אם תקראי שוב את הדברים שלך, תוכלי לראות בנקל עד כמה התיאור שלך חד-צדדי, ומבהיר חד משמעית מי הטובים ומי לא. האם אפשר להציג את הנעשה במשפחה שלכם באופן פחות שיפוטי ויותר סלחני? אולי אם את תראי את הדברים באור רך יותר, תתפוגג חלק מהעויינות שלו כלפיהם וכלפיכם. בהצלחה ליאת

שלום ליאת אני מחפשת המלצה לפסיכולוג/ית בחיפה, לנער בגיל 13 עם בעיות של גיל התבגרות, ואנטי לפסיכולוגים. אודה לתשובתך נירית

שלום נירית, התקשרי אלי במשך היום ואנסה לעזור בהפנייה. טל- 052-3106667. בברכה ליאת

שלום, אני אמא לילדה מקסימה בת שלוש, לילדה קשה מאוד לומר שלום ברגע שמגיעים למקום עם אנשים בין אם הם מוכרים או לא היא מתחפרת ברגליי ולוקח לה המון זמן ליצור קשר עם אותם אנשים , אם אילו מנסים לומר לה שלום ולתת לה נשיקה היא מגיבה בכעס ובעצבנות ועלולה אף להכות. התופעה גם חוזרת בעת פרידה מאותם אנשים, גם אם שיחקה איתם ונהנתה מאוד ברגע שהולכים היא לא מעוניינת לומר שלום לאותם אנשים על אף הפצרותיי והסברי כי זה לא מעשה יפה , כמו"כ ברגע שהיא לא מעוניינת לבצע פעולה כלשהיא ואותו אדם מנסה לדובב אותה היא מגיבה בעצבנות ומיד צועקת ואמרת דיייי אני די חסרת אונים באיך לטפל בבעיה ניסיתי להתעלם כמובן שלא עוזר ואף מחריף, ניסיתי להסביר היא מסבירה כי היא מבינה ובפעם הבאה תאמר שלום ניסיתי להעניש ע"י לא לתת פרס (ממתק) באותו היום ...לצערי גם לא עוזר .... זה ממש גןרם לי לחשוב להפסיק להתראות אם אנשים כי אילו לעיתים נעלבים ממנה חשוב לציין כי מדובר גם באנשים קרובים מאוד כמו סבא סבתא דודים וכו' שהילדה מאוד אוהבת אך לא מעוניין לברך לשלום בהגעה ובעזיבה

שלום פנינה, התיאור שלך מדגים יופי איך אנחנו, המבוגרים, יוצרים במו ידינו בעיות, יש מאין. פעוטות בני שלוש מתקשים לציית לגינוני דרך ארץ, שכן הם לא הפנימו עדיין את מערך הקודים החברתיים וכללי ההתנהגות הנאותים. מי שנעלב מפעוט בן שנתיים או שלוש שלא אומר שלום, יצטרך, עם כל הכבוד, למצוא דרך להתגבר על כך, ולסלוח. אני ממליצה לך בכל לבי להמשיך ולהתעלם מההתנהגות הזו, שבינתיים תפחה לממדי "דווקא". תרצה - תגיד שלום, לא תרצה - לא תגיד. כל התעקשות או ענישה רק יחריפו את הבעיה, יגבירו אצל בתך את המרמור והעוינות כלפייך וכלפי ה'דודים'הנעלבים. מקווה שלא תכעסי אם אצטרף לבתך לקריאה האומרת: דייי! בשמחות ליאת

שלום, אני זקוקה נואשות לעזרה יש לי ילדה בת 12 בעייתית מאוד כמעט כול יום עובר בבעיה דבר שלא ניראה לה לא הולך כמו שצריך היא מתחילה לצעוק ,להשתולל ,לזרוק חפצים (הילדה מטופלת ברטלין 30 מ"ג ביום) אני ובעלי כל הזמן מנהלים איתה שיחות ,ערבתי את המחנכחת שלה גם היא מדברת איתה ודבר לא עוזר ביום שבת היא התנהגה שוב לא יפה אמרתי לה שהיא לא הולכת לבת מצווה שהיא מוזמנת יום שלישי כי לא התנהגת יפה השאלה אם לעמוד מאחורי העונש? איזה עוד עונשים אני יכולה לנקוט? לדעתי יש לבעיה של חוסר שליטה עצמית. השאלה אם יש צורך לתת לה כדורי הרגעה בנוסף לרטלין שיעזרו לה להתמודד עם הלחצים וווהעצבים כי פשוט אני כבר לא מסוגלת להתמודד איתה.

שלום אוריה, על התאמה של טיפול תרופתי יש להתייעץ עם פסיכיאטר, אבל נדמה לי שלפני שמשתיקים ילד עם תרופות הרגעה, יש למצות את כל החלופות הטיפוליות, המכוונות ומתייחסות לקושי ולמצוקה של בתך. ברשותך, אפסח על שאלתך בעניין העונש, כי נדמה לי שאתם כבר ממילא במסלול של עימות, ועונש שרירותי ומכאיב כזה עלול לדרדר את המצב אף יותר. אני מאמינה שבתך, ממש כמוך, זקוקה נואשות לעזרה, והיא מבקשת טיפול, גם אם בשפה בוטה ומכעיסה. לטעמי, המע הנכון כרגע ההוא טיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוג/ית קליני/ת המתמחה בעבודה עם בני נוער ובהדרכת הורים. בברכה ליאת

שלום רב בתי בת שנתיים ו-4 חודשים. כבר מגיל צעיר יותר בו הייתה אמורה לישון לילה שלם ולא לאכול בלילה הייתה מתעוררת פעמים רבות בלילה בוכה (אולי ביעותי לילה?) ודורשת לאכול. המצב כבר השתפר עד כדי שינה לילה שלם ואכילה פעם אחת בלילה או בכלל לא. ואז אירעה לבעלי תאונה אשר הרחיקה אותו מהבית לכמעט 3 חודשים. בזמן האישפוז והניתוחים שלאחר התאונה בתי לא ראתה אותו בכלל כשבועיים ולאחר מכן הוא אושפז לחודשיים וחצי לשיקום בהן הוא היה מגיע כול סוף שבוע או חג הביתה (וגם הייתי לוקחת את הבנות אליו כול כמה ימים בכדי שיבקרו אותו בשיקום)כמו כן אציין שיש לה אחות בת 6. בתקופה זו שוב חזרו הבעיות בלילה התעוררות, בכי חזק אפילו אתארו היסטרי ודרישה לאכול אינספור פעמים בלילה. בתחילת אוקטובר הוא חזר הביתה והיא די אמביוולנטית אליו יש פעמים בהן היא רוצה אליו אבל פעמים רבות בהן היא דוחה את קרבתולגמרי (ולפני כן היא הייתה קשורה אליו מאוד). היא בוכה המון, מתקשה לישון אינה ישנה מספיק וכול זה ממש מדאיג אותי. כבר איני יודעת מה לעשות. האם כול זה הנו כתוצאה מאותו אירוע בו חוותה היעלמות של אביה לזמן ארוך? בתי הנה ילדה בריאה, חייכנית, מדברת יפה ומובן, מתקשרת, פיקחית מאוד ולא ניכרת שום בעיה אבל לאחרונה הלילות בלתי נסבלים וכך גם התנהגותה. אין לי לילות ואיני ישנה מכיוון שעליי להתעורר אליה המון פעמים . לאן לפנות? תודה שרון

אציין עוד שבמעון הגננת אינה רואה התנהגות חריגה וכלל אינה רואה את הדברים עליהם אני מדברת.

שלום שרון, כמו שאת בודאי משערת, יקיצות הלילה, כולל הדרישה למזון, אינן מתרחשות מחמת הרעב, אלא מספקות צורך אחר. ההשערה שלי היא שחלק מאי השקט והמתח שלה מועתק אליה ממך, ונראה ששתיכן משלמות את מחיר הטראומה שעברה המשפחה. העובדה שבגן היא מתפקדת ללא דופי, מחזקת את ההשערה שיש כאן משהו הקשור ליחסים שלכן, ולצורך שלה לקבל אותך באופן מלא ובלעדי, ללא הסחות והפרעות. הארוחות הליליות מספקות את הצורך הזה יופי, ומכאן כנראה הקושי לוותר עליהן. תוכלי לנסות לגמול אתה מההרגל בכוחות עצמך, בעזרת נחישות ועבודה עקבית (ישיבה שקטה לצידה, ללא דיבור או האכלה), אך בעיני עדיף להיעזר בפסיכולוג ילדים שיוכל לחזק אותך בתהליך ולהתאים תכנית פעולה מותאמת וברת ביצוע עבורכם. מאחלת הרבה בריאות לכולכם, ולילות שקטים ליאת

יש לי ילדה בת 7 שפוחדת מאוד מכלבים. כשהיא נתקלת בכלבים ברחוב היא רועדת כולה ובורחת מהם. מה עושים במצב כזה?

שלום ליטל, ראי תשובתי לסאמ, שתי קומות מתחתייך. בהצלחה ליאת

שלום יש לי ילדה בת 7 שפוחדת לישון לבד במיטה שלה וישנה במיטה שלי. מה עושים במצב כזה?

שלום ליטל, אם נוכחותה במיטתך מפריעה לך, הגיעי את לחדרה, ושבי לצד מיטתה עד שתרדם. כדי להקל על המעמסה והעייפות, אפשר לעשות תורנות עם אבא, או לארגן מזרן נוח לצד מיטתה שיאפשר לך לתת את התמיכה והנוכחות בלי לאבד שעות שינה יקרות. בהצלחה ליאת

שלום.. 1.בני בן 6 מפחד להתקרב או ללטף חיות כמו חתולים ,ארנבים... הוא כך מילדותו האם זה אומר משהו? יש להדגיש שהוא ילד חכם בריא ומבין עניין ,אך בכל פעם שנוסעים לגן חיות או נתקלים בחתול אצל חברים הוא משתגע אפילו לא רוצה להיות איתו באותו חדר ,חברים שלו התחילו לצחוק עליו על זה ,מה אפשר לעשות? ותודה 2.בני בכיתה א' עם מורה קשה ורצינית שכמעט אין לה רגש,הוא והרבה ילדים התחילו לא לאהוב כיתה א' אפילו אמר לי היא לא אוהבת את הילדים,דיברנו עם היועצת והיא התחילה לטפל בעניי ע"י שיעורי גיבוש וכל מיני הדרכות למורה,הדבר שמדאיג אותי שהתנהגותו השתנתה בבית גם כן ,הוא מתעצבן מהר הראקציה ששלו חדשה מתחיל לזרוק לעשות בלגן וזה לא היה קודם,אני מנסה לדבר איתו על מה מפריע לו באותו רגע והוא מסרב ולא רוצה לדבר איתי...זה לא היה קודם האם זה קשור לכיתה א'? האם זה קשור לגיל 6 בכלל?

שלום סאם, אם תסכימי לא לגלות לאיש, אספר לך שגם אני לא מתה על חתולים או מכרסמים, לא מלטפת אותם, ולא מתלהבת לשהות איתם באותו חדר. אף פעם לא טרחתי לחשוב מה זה אומר עלי, חוץ מזה שאני כנראה טיפוס של כלבים (יש מן חלוקה כזו, לאנשי חתולים ואנשי כלבים)... ואם בכל זאת נישאר רציניים, אציין שילדים רבים פוחדים בשנות ילדותם מבעלי חיים ספציפיים (או מכולם) ופחד זה הוא ברוב המקרים נרכש. אפשר, כמובן, לטפל בזה באמצעות טכניקות טיפול קוגניטיביות-התנהגותיות, או לחכות שהפחדים יתמתנו עם הגיל או ייעלמו כליל. אשר למורה, אוכל לומר שבעיני מורה טוב הוא לאו דווקא מורה 'אוהב' או מלטף. מורים ואנשי חינוך אמורים לעשות את מלאכתם במסירות ובמקצועיות, ולהשאיר לנו, ההורים, לספק לילדים את גילויי החיבה, החמימות והרגש. לצד האהבה והחום שאנו רוצים וצריכים להעניק לילדינו, אנו מחוייבים גם לחינוכם (גם את זה המורים לא יעשו במקומנו), ובתוך כך גם ללמדם להתנהג עפ"י כללי התנהגות אלמנטריים, שאינם פוגעניים כלפי אדם או רכוש. לכן, אני ממליצה לך מאד לא לערבב את שני העניינים: אם את סבורה שבנך חש מצוקה או מתקשה בבית הספר, טפלי בכך ותני לו את מלוא התמיכה והעזרה, ועם זאת, עם כל ההבנה למצוקתו, אין להרשות לו להשתולל ולחצות גבולות, ויש לטפל בזה באופן ענייני ועקבי, כמו בכל התנהגות תוקפנית אחרת. בברכה ליאת

שלום, יש לי ילדה בת 3 שלאחרונה פיתחה תחביב מדאיג. היא לוקחת שקיות \ קופסאות ושמה בתוכן כל מה שנקלע בדרכה- דפים, עטים, טושים, שלטים, כלים מפלסטיק, חוטים....היא ממלא שקיות ולא רוצה שנגע בהן או שנזרוק מתוכן דברים. בהתחלה חשבנו שזה נחמד אך עכשיו זה כבר מדאיג. האם היא מפתחת תכונות "אוגרת"? מה עלינו לעשות , כדי שזה יפסיק? לכל מקום היא לוקחת איתה שקיות (לטיול, לארוחות אצל משפחה, לגן). וכל הבית מלא שקיות עם "זבל". האם יש סיבה להתנהגות כזו? אגב, אני בהריון די בהתחלה ולא סיפרנו לה על כך האם יש קשר? אשמח לעזרה, תודה נעמי

שלום נעמי, יתכן ששקית ה"זבל" משמשת מעין אובייקט מעברי, וכי מה שנדמה בעיניך כזבל נתפס בעיניה כחפצים בעלי משמעות וערך. העובדה שהיא נגררת עם השקית לכל מקום מחזקת השערה זו, וכך גם ההתעקשות שלה שדבר לא ייזרק מתוכה. ילדים עשויים להיצמד לצעצוע פרוותי או שמיכה מרופטת, וגם אם נודף מהם ריח הגיהנום בכבודו ובעצמו, הם אינם מוכנים שיעבור כביסה, תיקון או שיפוץ. כשחפץ המעבר מסיים את תפקידו, הילד זונח אותו מעצמו. כרגע, לא הייתי עושה דבר מלבד להפסיק לדאוג. :-) ליאת

שלום, בתי בת 3.5. מאז ומתמיד היה לה קשר מצויין עם האבא, מה שנקרא "ילדה של אבא", ואכן אביה מעניק לה הרבה תשומת לב ו"כיף" איתו כך שיש סיבה טובה לקשר טוב. לאחרונה המצב הוקצן. בחופשה משפחתית לפני מספר חודשים היא נצמדה אליו באופן אובססיבי וממש דחתה את השהות והקירבה אלי. כשחזרנו הביתה העניינים מעט התמתנו, אבל באופן מובהק יש העדפה של אבא על פני אמא. לדוגמא - אני מתקרבת אליה ומחבקת אותב - היא משתחררת מהחיבוק והולכת לאבא. הקשר בינינו טוב מאד, וזה בעיקר כאשר אבא לא באיזור. אז אנחנו עושות יחד יצירות, מדברות, והיא נהנית וגם מתקרבת ומחבקת. אבל כשאבא בסביבה - לרוב מגע פיזי והבעה של אהבה מופנית כלפיו. למותר לציין שלמרות שזה לא משהו שנעשה כדי להכאיב או להעליב, זה מאד פוגע. מבחינת התפתחות הילדה - מפותחת יפה שפתית, מנטלית ופיזית. חברתית היו מאז ומתמיד נושאים של ביישנות, קושי להיפתח במקומות חדשים (למשל לגן חדש), ורגישות יתר (נוטה להעלב מהר), אבל לרוב לאחר זמן מה במקום חדש היא מתאקלמת יפה ורוכשת גם חברים. יש לנו עוד ילדה בת שנה ו-8, איתה הכל הרבה יותר קל תמיד. היא מעדיפה אותנו באופן שווה, למרות שלפעמים היא רואה את הגדולה אומרת "אבא אבא" ומחקה אותה, כך שקיים חשש שגם היא "תתקלקל"... כשהיא נולדה היה עניין של "חלוקת ההורים" - לרוב אני הייתי עם הקטנה (מתוקף ההנקה והשהות איתה בחופשת לידה) ומטבע הדברים התקרבות של הגדולה לאבא, אך זה עבר לאחר זמן מה, וכעת זה חזר שוב. מה עלינו לעשות? האם יש בכלל טעם לנסות לשנות את איך שהיא מרגישה? האם לא לנסות לשנות את זה אלא רק את דפוסי ההתנהגות שלה? תודה אלינור

שלום אלינור, אם נתבונן, אנו ההורים, באומץ לב וביושר אל תוך ליבנו פנימה, ודאי נגלה כי כל אחד מהאנשים היקרים לנו תופס וממלא שם חלק כלשהו, הייחודי רק לו, ואשר אינו דומה לחלק המוקדש לאדם אחר. הציפייה שילדינו יאהבו אותנו באופן כזה או אחר, כך ולא אחרת, יותר או פחות מהאופן בו הם אוהבים אנשים אחרים, היא בלתי ריאלית. הביטויים הרגשיים שמפגינה בתך כלפייך, לעולם יהיו צבועים בטיב האינטראקציה ביניכן, ופחות בטיב הקשר שלה עם אביה. אני מציעה לך לעשות מאמץ אמיתי ולפרגן לקשר המיוחד שלה עם אביה. זכרי שקשר זה אינו גורע מאהבתה אליך, ואינו מסכן את היחסים ביניכן. בברכה ליאת

שלום ביתי בת 3.5 ( בוגרת לגילה ורגישה מאוד)ביקשה ממני לקרוא לה את סיפור שלגיה בסיפור הזה יש מילים כמו: להרוג, רעל וכד לטעמי היא עדין קטנה לסיפור כזה ושינתי טיפה את הנוסח -עידנתי את המילים ובעלי חושב שצריך לקוא את את הסיפור כפי שהוא רציתי לדעת האם בגיל כזה יש טעם לחשוף אותם למונחים כאלו?מה נכון לעשות? אשמח לקבל הכוונה תודה

שלום קרן, אגדות הילדים הקלאסיות הן חלק מאבני היסוד של חברה ותרבות, וגם אני סבורה ששינוי העלילה או ריכוכה נוטל ממנה את טעמה, ועושה עוול גדול גם ליצירה וגם לילד. לתכנים של האגדות יש משמעות וחשיבות עבור הילד הקטן, דווקא בהיותם עוסקים במהות החיים (והמוות), במשאלות ובדחפים התוקפניים, ובחרדות הבסיסיות של בני האדם באשר הם. חלק מהתכנים עלול להיות מפחיד מדי עבור ילדים בני שלוש-ארבע, ולכן, לפחות בעיני, מוטב לחכות קצת עם האגדות הללו, על פני סילופן. יש שפע של ספרות ילדים לגיל הרך, המותאמת לעולם התוכן הרלוונטי להם. התמקדי בסיפורים אלה עד שתרגישי נוח ובטוח לחשוף את בתך גם לאגדות הקלסיות. בברכה ליאת

יש לי ילדה בת 3 שגמולה שנה מפפי אך קקי עדיין מתעקשת לעשות בתחתונים או בחיתול. לאחרונה החלה למרוח את הקקי על ילדים בגן או על קיר הגן. ממה זה נובע? למי עלי לפנות ליעוץ?

שלום שני, התנהגות רגרסיבית כזו יכולה להיות קשורה לקשיים התפתחותיים או רגשיים, ואולי תגובה לתהליך גמילה שלא עלה יפה והסתבך. אני מציעה לפנות למכון להתפתחות הילד של קופת החולים שלך. תוכלי להתייעץ תחילה עם רופא הילדים שלך, שיפנה לגורם המתאים. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי בת בכיתה ב'. רגישה מאוד , בוגרת לגילה ומצליחה בלימודים. מדי ערב אנחנו משוחחות ביננו והיום היא ספרה לי שהיא בהפסקות היא נמצאת רוב הזמן לבד. בכיתה יש רק 11 בנות וציינה בפני ש9 בנות נגררות אחרי "מלכת הכיתה" ובכל פעם שבתי מנסה להתקרב "המלכה" מגרשת אותה. קצת הופתעתי כי באות אלינו חברות אחר הצהריים והייתי בטוחה שבתי מקובלת בתי ספרה לי שהן לא רוצות לשחק איתה כי הן מפחדות שלא יהיו בחבורה הגדולה של הבנות ואם משיהי בכל זאת מתייחסת אליה הן מציינות שזה המעשה הטוב שהן עשו ליום(יש נוהג בכיתה של מעשים טובי) בהמשך לשיחתינו בתי אמרה"שהיא רוצה שיחקו איתה מהלב ולא בגלל המעשה הטוב"  בקיצור, בעייתי היא שבתי מרגישה בודדה ואני לא יודעת כיצד לעזור לה. אני לא רוצה להתערב אבל אני רוצה לעזור. הצעתי לה שתנסה להתקרב למלכת היתה (שכנראה מחרימה את בתי בגלל שהיא עומדת על שלה ולא מוותרת לה כמו בנות אחרות- דברי בתי) כשהייתי בגילאי היסודי סבלתי מ יחס חברתי ואני לא רוצה שבתי תחווה זאת גם. בבקשה עזרי לי , תודה

שלום מירית, למרבה הצער, בקצה הפירמידה החברתית אין הרבה מקום, ולצד מלכת הכיתה יש מספר מצומצם של שושבינות נבחרות. הבשורה הטובה היא, שבתחתית הפירמידה, נמצאות די הרבה ילדות, מרביתן נחמדות ומשתפות פעולה, ותמיד אפשר למצוא בהן את החברות הטובות והנאמנות, שיוכלו להישאר שנים רבות יחד. לדעתי, במקום להציע לה לנסות להשתרבב לחבורת הנסיכות (ולהסתכן בדחייה), מוטב לסייע לה בבניית חוג חברות יציב ותומך, מקרב הבנות הידידותיות יותר, גם אם יש שם קצת פחות זוהר. אם את חושבת שמדובר בחרם ממש, עליך לפנות מיידית למורה או ליועצת בה"ס, שכן כיום המדיניות היא של התערבות והפסקת החרם בכל מחיר. עודדי את בתך להזמין חברות מהקבוצה ה'נמוכה' יותר בהיררכיה הכיתתית (כמובן מלי לומר לה זאת), חזקי אותה, ונסי להתפעל ולשמוח מהישגיה החברתיים. הזכירי לעצמך שהיא ואת אינן אותה אחת, והשתדלי לסמוך עליה ולא לתקן באמצעותה את מכאובי הילדות שלך. אני רוצה לקוות שאת עצמך הצלחת לרכוש לעצמך חברות קרובות, לשמוח בהן, ולהתגבר בעזרתן על הסבל שסבלת בילדותך. בברכה ליאת

שלום, ביתי בת 3.5 בוגרת לגילה אבל מאוד רגישה ביקשה שנקראה לה את סיפור שלגיה בסיפור יש מונחים של רוצה להרוג, תפוח מורעל וכד האם צרכים לקרוא סיפרים בגיל כזה כפי שהם או שצרכים טיפה לעדן את הדברים אני קראתי לה עם שינוי נוסח ובעלי טוען שאני טועה אשמח לקבל חוות דעת מקצועית איך להתמודד עם מילים כאלו תודה קרן

שלום יש לי ילדה בת 7 שפוחדת לצאת מהבית בגלל כלבים. כשהיא רואה כלבים ברחוב היא ממש מבוהלח ובורחת. וגם פוחדת לישון לבד בלילה וישנה במיטה לידי ולא במיטה שלה. מה עושים במצב כזה?

שלום מורן, הדרך הטובה והטבעית ביותר להתגבר על פחד מכלבים, הוא לאמץ הביתה גור קטן, ולגדל אותו לצד הילדים באהבה ושמחה. כך כולם מרוויחים, והבית הופך שמח יותר וכייפי. אפשר לטפל בזה בעזרת איש מקצוע, פסיכולוג ילדים קליני, שיצור עבור הילדה היררכיה של משימות, באמצעותן תוכל להתיידד עם אובייקט הפחד שלה (כלבים, במקרה שלכם) ולהתגבר עליו. אפשר, כמובן, גם לא לעשות כלום, ולחכות שהפחד יתמתן עם הגיל, ויחלוף ככל פחדי הילדות האחרים. בברכה ליאת