פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב, שאלתי היא לגבי בני בן ה3 ילד פירח מאוד בעל אוצר מילים נרחב, הכעיה היא שהוא מאוד אלים, פותר בעיות מייד במכות בימים האחרונים החל לנשוך מאוד בגן ומאוד חזק בשל כל סיבה שלא נראית לו באותו רגע, השאלה היא מה ניתן לעשות?

רציתי להוסיף כי לפני 3 שבועות נולדה לבני אחות קטנה , הוא מתנהג למופת כלל לא מקנא מקסים, עוזר לנו מאוד יש סיכוי שיש קשר בין הדברים אך גם לפני כן הוא היה מאוד אלים , לא מוכן לתת לילדים לשחק במשחקים שלו, רואה ילדים בפארק וישר אומר להם שהם פויה פיכסה וכו... רוצה להרביץ ללא כל סיבה אני רוצה לפתור את העניין לפני שבגן יתייחסו אליו כעושה בעיות סדרתי ... תודה!

שלום רינת, כמו שנכתב כאן לא פעם בפורום, פעוטות בגיל שנתיים-שלוש מתקשים עדיין להפעיל ביעילות מנגנונים של וויסות רגשי, ולכן יכולת העמידה בתסכולים מוגבלת. אצל ילדים עם מזג סוער, נראה יותר ביטויים של תוקפנות, הן כלפי ילדים אחרים (או מבוגרים) והן כלפי חפצים. מסיבה זו, חשוב מאד לאמן את הילדים כבר מראשית חייהם, להתמודד עם מצבי תסכול. היום נוהגים לקרוא לזה "גבולות". ילד מפונק, שהוריו מתקשים להציב לו גבול ולומר לו "לא", לומד לחשוב בטעות כי הוא מרכז העולם, וכי דברים אמורים להתנהל תמיד בהתאם לרצונו. כאשר הוא נתקל במישהו אחר העומד בדרכו (לוקח ממנו צעצוע או תופס לו את הנדנדה בפארק), הוא לא מצליח להכיל את הסיטואציה ו'מתפוצץ'. המעבדה החברתית הטובה ביותר היא המשפחה. כאשר אתם, ההורים, מתרגלים את הילד באכזבות קטנות, במצבים בהם אינו מקבל מה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה, במצבים בהם הוא נדרש להתאפק, להמתין, לוותר, להתחשב, אתם למעשה מניחים יסודות טובים למציאות החברתית בחוץ. הולדת אחות קטנה (מזל טוב!!!) יכולה להציב בפני ילד קטן מציאות חדשה, בה הוא נדחק מהעמדה הבלתי מעורערת של הבן היחיד, למצב בו הוא נדרש בעל כורחו להתחלק בתשומת הלב ולדחות סיפוק. מבחינות רבות, הולדת אח חדש מצילה לעיתים את הבן הבכור ואת הוריו, מחלצת אותו בהכרח מהעמדה ה'רודנית' ואת הוריו מהמעמדה המעניקה ללא גבולות, ומאלצת את כולם להסתגל למציאות החדשה. יש בשוק לא מעט ספרי הדרכה להורים, המייעצים כיצד להציב גבולות ביעילות, ואם את מעדיפה את הדרך הקצרה והיעילה, תוכלי לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

אתמול בבית הספר במהלך ההפסקה בני בן ה-16 נקלע לויכוח עם נער אחר, העניין הסתיים במכת אגרוף לאפו של בני, הוא דימם ונסוג, המורה התקשרה אלי ומיד הגעתי ולקחתי אותו לצילום, האף בסדר ומעט נפוח אבל האגו פגוע מאד. הנער השני הורחק לשלושה ימים, הוריו התקשרו להתנצל ולנסות להפגיש בניהם, הנער עצמו התקשר בכדי להפגש עם בני ולשוחח על העניין, בני צרח עליו וטרק לו את הטלפון. (אני רוצה לציין שכבר כמה שנים שבני אינו מקבל את עצמו באופן מלא וטוען כל הזמן שהוא פחדן עם פנים נחמדות מדי, שקט, רזה מדי, וותרן ולכן קל למי שרוצה לעשות רושם על החבר'ה לרדת דווקא עליו מתוך הנחה שהוא לא יעשה כלום בעניין. דווקא בחודשים האחרונים הוא תפס גובה, התחיל להתאמן במכון כושר ונראה היה שבטחונו העצמי גובר, יש לו גם מספר לא מבוטל של חברים והוא מוזמן ויוצא די הרבה). ובחזה לאירוע, היום בני הלך לבית הספר באיחור וחזר מוקדם בטענה שכואב לו. הוא ניסה ללמוד למבחן ולא הצליח, הוא טוען שהעניין לא יצא לו מהראש, שהוא יצא פראייר ואפס, שכולם מרחמים עליו ושהוא חייב לפרק את הנער השני, מצד שני הוא קורא לעצמו פחדן וטוען שלא יהיה לו אומץ לעשות כלום. הוא בוכה מדי פעם ומתפרץ בזעם תוך דפיקות על הקירות והדלתות. אנחנו מוטרדים מאד. אמרתי לו שאומץ אינו קשור למכות אלא לאופי חזק, חברות וכו', כלום לא נראה כחודר אליו, הוא פגוע ומושפל בצורה קיצונית ומרגיש חסר אונים וכך גם אנחנו, הוריו.

שלום אבי, התיאור שלך נגע ללבי. מי מאיתנו לא חווה את הזעם הנורא הממלא אותנו לאחר אירוע משפיל או מבזה? אני מבינה את בנך מאד, ויכולה להזדהות עם תחושותיו. ובכל זאת, עלינו ללמוד להירגע, לחזור לנקודת הבסיס שלנו, ולבצר את התפיסות העצמיות שלנו, כדי שלא יקרסו מול ההתקפה הבאה. הדברים שאתם אומרים לו באמת יפים ומחזקים בעיני, ואני מקווה שהם יסייעו לו לשרוד את האירוע הנוכחי. גם אם נדמה לכם שהוא נאטם, אין לי ספק שמה שנאמר בכנות אותנטית, בסופו של דבר נכנס אל הלב, ומביא נחמה. ובכל זאת, לאור ההיסטוריה שאתה מתאר, של חוסר ביטחון, התכנסות ופגיעה בדימוי הגוף ובדימוי העצמי, הייתי שוקלת (בזהירות, לא בכל מחיר) מתן סיוע פסיכולוגי, שיחזק את המגמה הנוכחית של ה'הזדקפות' שלו. דבר נוסף שאפשר לעשות, זה לרשום אותו, חוץ מחדר הכושר שזה יופי, גם לחוג של אמנויות לחימה, שם יוכל לעדן את הזעם והאגרסיות המצטברים בו, המופנים כרגע בעיקר אל עצמו. מה אתה אומר? ליאת

אני אם יחידנית לילד בן שנה ו 10 חודשים. מאחר ונולד מתורם לא ברור לי כיצד עליי להתייחס לנושא האבא בגיל זה. ברור לי שהוא שומע את המילה בגן אבל בבית לא והוא לא מבין.אני לא יודעת כיצד עליי לפעול- כשאני מקריאה לו סיפור אני משנה את המילה אבא לאמא, אבל אולי זה לא נכון. אבקש ייעוץ והכוונה כיצד עליי לפעול.

שלום ירדן, אני מניחה שכאשר לקחת על עצמך להביא ילד בסיועו של תורם, גיבשת עמדה בסיסית כלשהי סביב שאלת שיתופו של הילד. את ודאי יודעת שחיים בצילו של סוד אינם רצויים, לא לך ולא לילד שלך. ולכן, מה שממילא יתגלה וידובר בעתיד, מוטב שיחלחל אל תודעתו של הילד מיום שהוא עומד על דעתו, ויותאם לגילו וליכולת ההבנה שלו. אבות הם חלק מהחיים של כולנו, ולכן אין טעם (בעיני) למחוק מהלקסיקון שלכם ומהסיפורים שלכם את המילה 'אבא'. אדרבא, האבא שבסיפור יכול לספק הזדמנות להציף את הנושא, ולעודד את שניכם להתחיל לעסוק בו יותר ויותר, בהתאם לשאלות שיועלו ע"י בנך. ההחלטה מה לומר ואיך, תלויה בסיפור שלך, ב'אני מאמין' שלך, באופי התרומה (בנק הזרע? תורם מוכר?) ובהיבטים הקשורים לילד עצמו. לאור הפנייה שלך, ומידת המבוכה ואי הידיעה העולה מהדברים, אני ממליצה לך לפנות להתייעצות וליווי מקצועי, לפחות בשלב ראשוני זה. אני מאמינה שתידרשי לשאלות נוקבות ומורכבות, יותר ויותר, ככל שהילד שלך יגדל ויתבגר, ורצוי שהתשובות יהיו מוכנות, ויוכלו להינתן ממקום שקט ובוטח. בברכה ליאת

נא עזרי לי למצוא פסיכולוג קליני טוב לילדתי בת 4 וחצי באיזור חולון. אשמח לקבל המלצות. [email protected] בברכה, דינה

שלום דינה, איני מכירה פסיכולוגים בחולון. אם את רוצה המלצה על פסיכולוג ילדים טוב בת"א, את מוזמנת להתקשר אלי לטל' - 052-3106667. אם תכתבי שוב, ותצרפי כתובת מייל בגוף הודעתך, אולי מישהו מקוראי הפורום ישלח לך המלצה על מטפל/ת בחולון. בברכה ליאת

שלום, לאחותי יש ילדה בת 7 (עוד מעט) והיא בכיתה א'. היא מתנהגת באופן בלת רגיל לגיל שלה. היא יכולה להיות חכמה ויכולה להיות פחות חכמה. הבעיה איתה שהיא נוטה לא להקשיב לאחרים, כולל הורים ומבוגרים אחרים. היא משועממת מהר מהרגיל. אם היא משחקת, היא נוטה להחליף משחק אחרי כמה דקות. היא יכולה ליצור בלגן וכשיבקשו ממנה לסדר, היא תתעצבן. היא לא אוהבת שאומרים לה מה לעשות. עכשיו, אחותי ראתה את כל התוכניות האפשריות של סופר נני גם בארץ וגם בחו"ל וכל הניסיונות כשלו. הילדה לא אכפת לה מכלום. היא התנהגה לא יפה - אז היא לא הלכה לפסטיגל. היא עשתה משהו אחר - אז היא לא הולכת לחברות. זה כאילו לא מזיז לה שמענישים אותה. שכועסים עליה. ממש כלום. אחותי כבר לא יודעת איך לגשת אליה ואיך לפנות אליה. זה נורא מתסכל לראות אותה ככה. אני כל היום חושבת מה לומר לה, אבל אין לי תשובות. אני לא יכולה לפתור את הבעיה הזו. אני מאוד רוצה לעזור לה, אבל אין לי איך. הפתרון האחרון שלי הוא לפנות אליך למענה. אודה לך אם אקבל תשובה בהקדם.

שלום רב, לפעמים, כאשר כל העצות הוירטואליות אינן עוזרות, יש טעם לנסות לגשת להדרכת הורים פנים אל פנים, במטרה להתחקות אחרי החסמים שמונעים מההורים להצליח במשימה. לפעמים, הורים יודעים ומבינים באופן עמוק מה נכון לעשות, ובכל זאת, משהו בדינמיקה המשפחתית, במורכבות של ההורים או הילד, בהיסטוריה המשפחתית או בגורמים אחרים נוספים, מפריע ליישום יעיל של הידע. אם את מבקשת לעזור, תוכלי להציע לאחותך לפנות להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

הי ליאת. יש לנו בן בגיל שנתיים וחצי. בימים האחרונים, ההתצנהלות מולו הפכה להיות סיוט. אנחנו כבר חסרי אונים ולא יודעים כיצד להתמודד איתו. ידוע לי שמגיל שנתיים מתחיל "המרד" של הגיל הזה (גיל שנתיים הנורא), אך עד היום הצלחנו להתמודד עם זה ונראה שזה רק הולך ומחריף ונעשה עוצמתי יותר. ואני אתן דוגמאות למה אני מתכוונת: כשמגיע הזמן להיכנס להתקלח (אחרי א. ערב), הוא מתנגד נחרצות. ניסינו הכל: לקחת אותו בכח, להגיד שלא יהיה סיפור לפני השינה, לנסות ולדבר אליו בהיגיון.. אבל שום דבר לא עוזר. הוא פשוט נעמד ולא זז (עם האצבע בפה) ואומר לא רוצה. אם לוקחים אותו בכוח אז הוא כמובן צורח ובוכה ומתנגד בכל כוחו. אותו הדבר גם עם לצחצח שיניים, להתלבש בבוקר לגן ועוד. יש לציין כי במצב רגיל, כאשר אין "מחויבויות" שצריך לעשות כפי שתיארתי, הוא חמוד להפליא, ממש מתוק, מבין הכל, מדבר ממש כמו גדול ורגיש לסביבה. אני ממש מיואשת ומוטשת. אנא עיזרי לי!! מה עושים?

שלום איילת, ברכות בהגיעכם לשלב התפתחותי חשוב זה! הילד שלכם הופך דעתן ונחרץ, וכבר אינו מקבל הוראות מבלי להעמידן במבחן הרצון והנכונות שלו. זהו מאבק על עצמאות וזהות, ולכן הוא כה חשוב הבחינה ההתפתחותית. כשהילד שלנו הופך פתאום ל'בלתי אפשרי', זה האות שאפשר לנסות לאוורר מעט את הכללים, ולאפשר לו מעט יותר בחירה איפה שאפשר. מאחר וקשה לוותר על המקלחת היומית, אפשר לנסות לדון על האופן בו זה יתבצע. "אתה יכול לבחור אם להיכנס למקלחת בבכי או בנעימים". "אתה יכול להסתבן לבד, ואני רק אחפוף לך את הראש" או "אתה יכול לבחור אם אתה רוצה להתקלח בצהריים או בערב". ועדיין, גם גישה זו לא פותרת את המאבק, וחשוב לגייס סבלנות, מחד, ועידה איתנה על הגבולות, מאידך. ממליצה לך לקרוא עוד באינטרנט, על מכאובי גיל שנתיים הנורא, להבין את המנגנון שמאחורי המרד, ולהיערך בהתאם. הבשורה הטובה היא שזה בהחלט נגמר מתישהו. בהצלחה ליאת

האם זה בסדר לסגור אותו בחדרו כששום דבר אחר לא עוזר? למשל להגיד לו.. תישאר פה בחדר עד שתירגע..(כמובן שהוא צורח ובוכה כשהוא בחדרו עם דלת סגורה). זה קורה לנו כשהוא לא רוצה לעלות למיטה ויוצא כל הזמן לסלון, גם אחרי שאנחנו מחזירים אותו שוב ושוב לחדר ולמיטה. או כשהוא לא רוצה להתלבש בבוקר לגן ואז אני אומרת לו שיקרא לי כשהוא מחליט להתלבש וסוגרת את הדלת. (וגם פה הוא צורח ובוכה.. אבל היום לאחר כמה דקות של בכי, נכנסתי והוא הסכים להתלבש בלי בעיה (סוף סוף). אני מרגישה לא בסדר עם הדרך הזו. מה דעתך?

הי ליאת, מה שלומך? רציתי לשאול אותך אם את מכירה את התופעה של ילדים צעירים שמגיעים מארץ אחרת, ילדי גן, ושותקים במשך כמעט שנה שלמה בגן (ומדברים בבית). אני מכירה שניים כאלה ותהיתי אם מדובר בזמן שלוקח לרכוש שפה נוספת גרידא, או גם איזו טראומה קטנה או שוק מהמעבר. תהיתי אם את יודעת אם זה משהו מוכר ונורמלי, אם זה אופייני לילדים מסויימים ולאחרים פחות, ואם יש איזשהן השלכות לשתיקה המאוד ממושכת הזו.. מה דעתך? חוץ מזה- דרישה בשלומך :-) ערב רך, לילך

היי לילך, אין ספק שמעבר מארץ לארץ עלול להיחוות כמשבר, בהיותו קוטע באחת את תחושת הרציפות של הילד ומשפחתו. הילד נאלץ להמודד עם סביבה חדשה, פרצופים חדשים, מנהגים חדשים, וכמובן שפה זרה ה'מונחתת' עליו בגיל צעיר, עוד לפני שהגיע לשליטה מלאה בשפת אמו. לא כל הילדים במצב הזה שותקים למשך שנה. יש ילדים שמצליחים לתקשר די מהר, לעיתים בעזרת מחוות גוף וביטויי תקשורת לא מילוליים, ולהתערות בזמן סביר. אחרים מתקשים יותר, ועלולים לצבור גרעונות זמניים, חברתיים בעיקר. כדי להחליט מתי השתיקה היא נורמטיבית ומתי ביטוי למצוקה רגשית, יש לאבחן מקרוב, אולי בעזרת קלינאית תקשורת או פסיכולוגית, הדוברות את שפת האם של הילד. יש לי הרגשה שלא ממש עניתי לך, אבל לפחות ניסיתי. מקווה שאת עצמך בטוב. תמיד נעים לארח אותך כאן. לילה טוב גם לך ליאת

גם אני לא לגמרי בטוחה מה שאלתי, אז אולי זה בסדר שאת לא בטוחה שענית. נדמה לי ששאלתי יותר מהכיוון המחקרי ופחות על זה היישומי. שני הילדים הללו כבר גדולים למדיי ולא את שניהם אני מכירה עדיין. סתם חשבתי אם יש איזו נטייה, מזגית אולי, להגיב כך לחוית תלישות. שני הילדים היו בני פחות משנתיים כשהגיעו לכאן אבל שניהם שמעו מידה מסוימת, גם אם קטנה מאוד, של עברית בבית לפני שבאו. סתם שאלתי את עצמי אם חויה כזו עלולה להגביר נטייה שקיימת ממילא להתרחק מהחדש והלא מוכר, לא לקחת סיכונים, להתכנס, לפחד.. לא יודעת. עד כמה השתלבות טובה אחר כך מתקנת חוויות של גילאים צעירים כל כך? (אולי זו הייתה השאלה? :-) האם משהו מזה נשאר? תודה, גם על הכנסת האורחים.. לילך

הילד שלי היה מחובר מגיל 0 למוצץ 24 שעות ביממה. לפני שבועיים הוא החל ללעוס את המוצצים וממש לקרוע אותם, חשבנו שזה אומר משהו בנוגע למוכנות והתחלנו תהליך של גמילה (מקבל רק כשהולך לישון). ללא המוצץ הוא מדבר הרבה יותר, משחק הרבה יותר, יותר רוקד ושמח, כמובן שקיבל חיזוקים חיוביים רבים מילוליים כגון אתה ילד גיבור וגדול והן חומריים מדבקות ומתנה בסופש. בימים האחרונים הוא אומר שהוא כבר לא גיבור ושהוא חוזר להיות ילד קטן ושהוא רוצה את המוצץ. קשה לו לשחרר את המוצץ אחרי שמתעורר ואנחנו מרגישים שאנחנו כבר מתחננים (אין טלויזיה בלי מוצץ, אתה יודע שאתה יכול ושיותר נעים לנו בלי..) מה לעשות? אמרו לנו ששלושה שבועות ראשונים הם הכי קשים ואחכ זה יהיה כבר הרגל חיים. מה הוא מנסה להגיד לנו באמירה של אני חוזר להיות ילד קטן?

שלום, נדמה לי שהוא אומר שקשה לו כרגע, ושהוא היה מעדיף להחזיר את המוצץ. אני מציעה לתקף ולשקף את הקושי ("אתה צודק, זה נורא קשה לוותר על מוצץ כשכל כך צריכים אותו. אנחנו רואים שאתה מתאמץ מאד, וגאים בך על זה"), ולהבטיח שבעוד זמן מה יהיה באמת קל יותר. בעיני, אפשר להתיר לו להשתמש במוצץ כשהוא במיטה, לפני השינה, ולנסות להגיע איתו להסכם שמחוץ למיטה הוא בלי. בגמילה, כמו בגמילה, יש גם ימים קשים... החזיקו מעמד ליאת

תודה על תשובתך המהירה. השאלה שנותרה היא מדוע לגמול? הרי הוא לא ישאר עם מוצץ עד גיל 13 בשלב מסויים הוא ירפה לבד לא? אני תוהה אם אני נכנעת כאן ללחץ סביבתי וגורמת לנזק רגשי.

שלום בני בגן חובה. יש לו שם חברה טובה. לאחרונה שמעה האמא שלה ממנה שהוא הראה לה את הבולבול שלו . משיחה שלי איתו הוא לא הראה והוא מודע לכך שזה פרטי. כמו כן הילדה אמרה שהוא הרביץ לה, מבדיקה איתו הוא אכן הרביץ כי היא נתנה לו סטירות וניסתה להכריח אותו לעשות משהוא. הסברתי לו שלא מרביצים ודיווחתי להורים ששוחחנו על כך ושידברו אם ביתם, שהיא ממש לא תלית שכולה תכלת שלא תרביץ לו. סה"כ בני הוא ילד טוב, מסתדר טוב ואהוב על בנים ועל בנות. הרבה ילדות אוהבות אותו והאמהות שלהן מדווחות על התנהגות נעימה מצידו. למרות זאת האמא של הילדה החליטה שלא רוצה שהילדים יהיו יותר בקשר אחרה"צ. החליטה שלא רוצה שהבת שלה תהיה עם בנים שיש להם "אגרסיות" לדבריה ושהיא תשחק בבובות ולא בחרבות. עכשיו כשאני באה לקחת את הילד מהגן, הילדה שתמיד באה אלי ומבקשת לבוא אליו אני אצטרך להמציא תירוצים למה אי אפשר. ילדים לא טיפשים, הם יבינו שזה בכוונה. מאוד עצוב לי ממה שהאמא מאלצת אותי לעשות. במיוחד שאני די אוהבת את הילדה הזאת. ושהילדים חברים נורא טובים. היא תראה שכל פעם בני הולך עם חברים אחרם ורק לה אגיד שאי אפשרץ זה נורא בעיני ! יש עיצות למצב המגעיל הזה ? אמא עצובה

שלום רב, למרבה הצער, לא תמיד נצליח לגרום לכל האנשים לחבב אותנו או את ילדינו, ועלינו ללמוד לכבד את בחירתם, גם אם זו מכאיבה או פוגעת בנו. אם הילדה תגש אלייך ותבקש לבוא אליכם, תוכלי לומר לה בנועם הרגיל, שמבחינתך היא בהחלט מוזמנת, אך עליה לתאם זאת עם אמה ולקבל את הסכמ תה. השאירי לאמא להתמודד עם בתה. תוכלי לשמוח ולהתנחם בכך שבנך אהוד ומקובל, ולהזמין אליו את החברים האחרים. בואי נקווה שאותה אם תתגבר בסופו של דבר על חרדותיה, ותאפשר לבתה את החופש לבחור את חבריה. את, מצדך, המשיכי לחזק אצל בנך מסרים ברורים בגנות האלימות והפגיעה באחרים. שבוע טוב ליאת

שלום. בני בן 3 כל הזמן בתחרות להיות הכי טוב / ראשון וכדומה. זה קורה גם בבית, בעיקר עם אחותו הקטנה (חצי שנה) שהכל חשוב לו לעשות לפניה (מקלחת, לישון, לקום...) ומהגננת הבנתי שזה קורה גם בגן ושהוא מאד מתוסכל ובוכה אם הוא מפסיד במשחק כלשהוא. איך אפשר לעזור לו?

שלום רב, מצרפת לך לינק אל תשובה לשאלה דומה. אם יהיו שאלות נוספות, את מוזמנת. הנה - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-4420#message-4420 שבת שלום ליאת

שלום, קראתי הרבה מתשובותיך ואקוה שתוכלי לייעץ. נכדי בן 5+ ילד מדהים חכם ונבון מתבטא נפלא. ברוב שעות הערות שלו תמיד צריך לאחוז משהו בידו (חתיכת פלסטיק, טוש מקולקל, גומיית משחק וכדומה). גם כשמשחקים ביחד עם אחיו/אמו/אביו/בן דוד לא חשוב מי -בקלפים למשל או בהרכבות או כל משחק אחר או כשרצים בחוץ או רוכבים על אופניים - הוא תמיד תמיד מחזיק משהו ביד. הבת שלי לא מוטרדת - ואני כן. הוא ביישן מאד בחברת זרים ומעיד כך על עצמו וורבלית. כשהחליף גן לגן חובה אמר לגננת החדשה כי הוא מעדיף לאכול ארוחת עשר לבד לא ליד השולחן עם כל הילדים כי הוא עדיין לא מכיר אותם. מה דעתך ? תודה שושית הסבתא הדואגת

שלום רב, התשובה שלי אינה יכולה להחליף אבחון מסודר, ואינה אלא מחשבה/השערה בנושא. לפעמים, ילדים (ולא רק ילדים) מעניקים לחפץ כלשהו תכונות מאגיות, המעניקות ביטחון או הגנה מפני צרות. ילדים יכולים להיצמד לחפצים קבועים או משתנים, כחלק מניסיון להרגיש שליטה או חוזק. ברוב המקרים, כשחולף הצורך, נעלמת גם ההתנהגות הזו, וההכרח הכפייתי להיאחז במשהו חיצוני הופך מיותר. הדרך הזמינה והפשוטה ביותר להירגע היא להתייעץ עם הגננת שלו, ולשאול אותה אם היא מבחינה בהתנהגות חריגה או מדאיגה. לגננות יש בסיס רחב להשוואה, ולכן המידע ממנה יכול להיות בעל ערך. בברכה ליאת

שלום רב.יש לנו בן בגיל 4, אנו סובלים ממספר קשיים איתו אשר הולכים ומחמירים מדי יום בנושאים הבאים: - יש בעיה קשה לרכז אותו בנושא מסויים, הילד אקטיבי באופן מיוחד אבל לדעתינו לא היפראקטיבי, לדעתינו זו יותר בעיה של קשב וריכוז אך לא מצאנו היכן ניתן לבצע איבחון בגיל כה מוקדם ואם בכלל כדאי. - התגובות שלו חריפות וחסרות פרופוציה לכל דבר קטן כגדול, אם הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה בזמן שהוא רוצה, במקום ובזוית (פשוטו כמשמעו) המתאימה הוא נכנס לאקסטזות שיכולות להמשך שעות אם הוא החליט שאמא תנגב לו את האף ביר שמאל עם ניר מסויים, בנקודה מדוייקת בבית או ברחוב אז כלום לא יעזור והוא יצרח, יבכה ימשוך וידחוף שעות בדרישה שהסנריו שהוא תכנן יתבצע באופן מדוייק על אותה בלטה. דבר זה יכול להגרם מכל דבר קטן מספר פעמים ביום. - יש לו בעיה קשה עם הנעליים, בעיה זו הולכת ומחמירה מיום ליום, הוא מבקש להדק אותן יותר ויותר חזק בכל יום, תקשור את זה לבעיה הקודמת נגרם מכך שכל נעילת נעליים יכולה לקחת שעה שלמה אם הנעליים לא נקרעו. - הבעיות איתו הן יום יומיות שעה בשעה, אנו אובדי עצות. לאן לפנות ומי יכול לעזור לנו, האם התופעות שתיארנו מוכרות וניתן למצוא חומר קריאה מתאים. נא המלצותיך, תודה רבה.

שלום אמיר, יתכן שמדובר בקשיים באינטגרציה התחושתית, היכולים לעורר עצבנות ואי שקט, לצד קשיים נוספים בוויסות רגשות. אני מציעה לבקש אבחון במכון להתפתחות הילד של קופ"ח, או אצל מרפאה בעיסוק. לאחר שתשללו או תאמתו בעיה מסוג זה, והנושא יטופל (ריפוי בעיסוק), אפשר יהיה להתפנות להדרכת הורים שתכוון ליומנויות של וויסות רגשי והצבת גבולות מותאמת. בהצלחה ליאת

שלום רב! אני אמא לתינוק בן 7 שבועות, אשר אינו מסוגל להרדם בכוחות עצמו בדרך כלל. הוא נרדם או בזמן הנקה או על הידיים, מנשא, עגלה נוסעת. ניסיתי להניחו במיטתו כשהוא עומד להרדם, אך לרוב נסיונותי הסתיימו בבכי. רק כשהוא רדום אפשר להניחו וגם אז לא ישן יותר מחצי שעה-שעה. העניין שונה בלילה- ישן כ 4 שעות רצופות ואח"כ תוך כדי הנקה לשעה-שעתיים. איך ניתן להרגילו להרדים את עצמו ללא עזרה חיצונית? תודה

שלום רב, את רוב בעיות השינה מן הסוג שאת מתארת יוצרים ההורים במו ידיהם. תינוק שבע ויבש אמור לישון במיטתו, לפעמים תוך נענוע קל (שגם עליו אפשר לוותר). ההרגל המטריד של הירדמות על הידיים, או תוך יניקה, משקף חרדה או קושי של ההורה להתמודד עם בכי קצר של התינוק. אני מציעה לך להתייעץ עם אחות טיפת חלב או רופא הילדים שלך, שינחו אותך כיצד להבחין מתי מדובר בבכי של מצוקה ומתי אפשר להניח לתינוק לבכות עד שיירגע בכוחות עצמו. בברכה ליאת

שלום ד"ר .אני מאוד מפריה שיש לי כול הזמן הסמקה מול האנשים.בגלל זה אני לא מדברת בחלל.איזה טיפולים יעזור לי שלא יהיה לי הסמקה.בזמן אחרון זה עוד יותד התחיל.

שלום רב, הסמקה היא בדרך כלל ביטוי למבוכה, ביישנות או חרדה חברתית. יש אנשים הנוטים לכך יותר מאחרים, והידיעה שתיתכן הסמקה רק מגבירה אצלם את הלחץ והחשש בנוכחותם של אנשים רבים. הדרך הטובה ביותר לטפל בזה היא ללמוד לחיות עם זה בשלום, לקבל בשלווה את האפשרות שאסמיק קצת מדי פעם, וללמוד להירגע במהירות ולחזור לנקודת הבסיס (baseline) שלנו. אפשר להתאמן על כך לבד, או להיעזר בטיפול פסיכולוגי. במקרים קיצוניים, אפשר להיעזר בתרופות נוגדות חרדה, אותם יוכל לרשום לך פסיכיאטר או רופא משפחה. בברכה ליאת

שלום, אני אבא לילדה בת שנתיים , מגיל חצי שנה ועד לגיל שנה ועשרה חודשים הילדה בילתה את היום אצל מטפלת פרטית , יחד עם 4 ילדים בממוצע הגילאים 2-3 שנים , התנהגותה אז הייתה טבעית , היא שיחקה ודיברה והשתוללה הרבה , אך בספטמבר האחרון העברנו אותה לפעטון ששייך לבית ספר פרטי שבו לומדים איתה כ-25 ילדים בגילאים שלה , עם מורה וארבע עוזרות . עברו מאז כארבעה חודשים , ומאז הילדה מגיעה לגן ולא מדברת ולא מילה אחת במהלך כל היום , היא כן משחקת ומשתתפת בפעילות אך אינה מסכימה להוציא מילה אחת מפיה . הדבר גורם לנו תסכול רב , ואיננו יודעים כיצד לנהוג , יש לציין שבזמן שהיא בבית ובחברת קרובי משפחה וחברים היא מתנהגת רגיל , מדברת וצוחקת ואפילו מתעצבנת ומעצבנת . בגן קבעו לה אבחון בעוד כחצי חודש . אנא עצתך בעניין והכוונה מקצועית . תודה מראש .

שלום ג'נאן, שתיקה סלקטיבית כזו באמת מחייבת ברור, וברוב המקרים משקפת קושי רגשי כלשהו. כרגע אין מה לעשות מלבד ההמתנה לאבחון, ואחרי כן לפעול לפי המלצת המאבחן. ברוב המקרים ההמלצה היא על טיפול רגשי אצל פסיכולוג ילדים או עבודה עם קלינאית תקשורת (או שניהם). במקרים מסוימים (כמו חרדה חברתית חריפה, למשל) אפשר לעזור גם תרופתית, ולצורך כך נכנס לתמונה גם פסיכיאטר ילדים. בברכה ליאת

שלום רב, שני בן שנתיים ו- 4 חודשים נוטה לנשוך ולהכות ילדים אחרים ולעיתים גם אותנו ההורים. אנחנו שמים גבול מאוד ברור, אומרים משפט אחד בצורה אסרטיבית ולא מפתחים עוד יחס סביב נושא זה. אך עם זאת, זה מרגיש כאילו שום דבר לא עובד. הוא ממשיך לנשוך ולהכות. יש לומר שזה לא באופן רציף אצלו אלא יש תקופות בהן הוא נושך יותר ויש תקופות בהן לא נושך בכלל. אך כשזה כן קורה זה מאוד קשה ומתסכל אותנו. מה עושים? איך גורמים לו להבין שזה מעשה אסור? תודה רבה

שלום יעל, לתפיסתי, הצבת גבול אסרטיבית אינה מתמצה באמירת משפט אחד קצר, ואז התעלמות מהנושא. אני מסכימה מאד שמול התנהגות תוקפנית יש להמעיט במלל, אך חשוב גם לפעול. אם הילד שלכם ממשיך להכות ולנשוך, חשוב לפעול מיידית, ולא לאפשר לו לפגוע באחרים (ילדים או מבוגרים). אני מניחה שהתוקפנות יוצאת בעיקר במצבים של תסכול או כעס, ולכן אפשר להתכונן מראש ל'התקפה', ולהיערך בהתאם. כאשר אתם רואים שהוא מנסה להכות או לנשוך, עליכם לעצור אותו פיזית, להגיד בקצרה "אני לא מרשה!", ולהרחיק אותו מכם או להתרחק בעצמכם. מאחר ומדובר בילד קטן מאד, הביטויים התוקפניים יכולים להיות שכיחים יותר (וגם תואמים לגיל), ולכן אפשר לעזור בוויסות בדרך של הסחה או ריסון. כלומר, לעזור לו להתמודד עם התסכול באמצעות פעילות אחרת ("אני לא קונה לך עכשיו את המשחק הזה, אבל תכף אנחנו יוצאים מפה, והולכים לעשות כייף עם סבתא") או בעזרת ריסון פיזי (אחיזה לופתת שלא מאפשרת לו להכות או לנשוך, שהופכת לאט לאט לחיבוק, עד שיירגע). בהצלחה ליאת

שלום ליאת, שמי רחלי ואני אמא לילד בן שנתיים ו 5 חודשים. אנו חיים בסין ומדיי 4 חודשים אנחנו מגיעים לארץ לביקור ארוך, בני בגיל שנה ו 3 חודשים נכנס לגן לתקופה של 3 חודשים גן ישראלי אם עוד 4 ילדים לחצי יום, היה לו קשה בהתחלה אבל אני מניחה שכמו לכל הילדים. לאחר מכןעד גיל שנתיים הוא היה איתי שוב כל היום , בגיל זה כשהגענו לביקור ארצה שהינו שם תקופה של חודשיים והחלטתי להכניסו שוב לגן לחצי יום גם שם הפרידה בבוקר היתה לו קשה בשבוע הראשון אבל לאחר מכן הוא נראה מאוד מרוצה,כשחזרנו לסין הוא נכנס לגן חדש , אומנם סיני אבל משום מה הוא כבר לא בכה בפרידות ושוב נכנ לגן לחצי יום כי אומנם אני בהריון בחודש מתקדם אבל לא רואה עדיין סיבה להשאירו ליום שלם, אנחנו חוזרים ללדת בארץ ושוב לתקופה של חודשיים ושוב אני מתכננת להכניסו לגן בארץ , לא יודעת אם לאותו הגן שהיה קודם אבל הפעם זה יהיה כבר ליום שלם , השאלה שלי האם אני עושה לו עוול?? בכך שאני כל פעם מכניסה אותו לגן אחר ? האם זה לא נכון להחליף כל תקופה גן ?? חשוב לי לציין שאני עושה כך מכורח הנסיבות, אני מרגישה שכבר בגיל הזה הוא לומד יותר מאחרים מאשר ממני אף על פי שגם איתי הוא נהנה אבל כשהמשפחה תתרחב זה כבר לא יהיה אותו דבר אותו תשומת לב שהוא מקבל.

שלום רחלי, בעיני, לטלטלה הזאת בהחלט יתכן מחיר, ולכן אם את מרגישה שאת מוכרחה לשלוח את הילד למסגרת מחוץ לבית, מוטב לנסות לעבוד עם שני גנים קבועים יחסית, המתאפיינים בקבוצות רב גיליות. כך לפחות יכיר את הצוות, בישראל ובסין, ויחוש מידה של רציפות. לא הבנתי למה את קוראת "כורח נסיבות", אך אם אין ברירה - אין ברירה. נסי לצמצם למינימום את השעות בגן, ולהתחשב ככל יכולתך במעמסה העצומה שזה מטיל על משאבי ההתמודדות שלו. בברכה ליאת

תודה על תגובתך, תוכלי לומר לי איזה מחיר יכול להיות לכך? האם הוא יזכור את הגננת שהיתה לו בזמן שהותנו האחרון בארץ ? לשאלתך - מכורח הנסיבות זה אומר שבארץ כשאלד לא תהיה לי עזרה בלשמור על הבכור , בעלי יוכל להיות נוכח רק לפרק זמן

שלום רב, בני בן 5, יש לו קשיים מסוימים (חרדות,תחומי עניין שהוא אהב ועוד). לאחרונה דווח לי כי ילדי נגע לילדה מהגן באיבר המין. לאחר כשבוע בני הזכיר את המקרה וציין שביקש מהילדה סליחה. הוא הוסיף שצעקו עליו והסבירו לו. אמרתי לו שבהחלט אסור לגעת באבר מין לא של ילד ולא של ילדה.שאלתי אותו מדוע הוא עשה זאת והוא אמר לי ככה סתם. אני די מוטרדת מהעניין ולא יודעת איך לההתנהג ולהגיב. מצד אחד אני רוצה להסביר ומצד שני אני לא רוצה לעשות "סיפו רציני" מהמקרה. אשמח לקבל תשובה ממך ... רוני

שלום רוני, אם מדובר באירוע יחיד וחד פעמי, אפשר להסתפק בפעולות הסברה והרתעה. אם, לעומת זאת, את מרגישה שההתנהגות של בנך חורגת שוב ושוב מהמקובל, ושקיים קושי לקבל הסברים ולכבד את הגבולות, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים ופעלי בהנחייתו, כדי שלא תושם על בנך תווית של ילד בעייתי או מטריד. בברכה ליאת

לבת שלי בת 4 יש כמה חברות אחת מהן מאוד שתלטנית לדוגמא : החברה כל הזמן מאיימת על הבת שלי שאם תלך לשחק עם חברות אחרות היא לא תהייה חברה שלי החברה מאיימת על החברות של הבת שלי (שאיתן היחסים שוויוניים) שלא יתקרבן לבת שלי כמובן שהחברות לא שמות עליה יותר מדיי אבל משופ מה הבת שלי שמה והרבה היא בוכה בגן שהחברה אומרת לה לא ללכת עוד דוגמא בכל אינטראקציה חברתית החברה רוצה לקבוע את החוקים ורוצה לשלוט במשחק לעיתים נדירות הילדה שלי מסרבת לכללי המשחק של החברה דוגמא אחרת החברה מבקשת את התכשיטים של הילדה שלי וקשה לה להגיד לחברה לא עד כמה אנ י אמורה להתערב ??????????? מה אני אמורה לעשות????????? לבת שלי יש עוד אחות בת שנה

שלום רוז, ראשית, אני מזמינה אותך לקרוא את תשובתי לדניאלה, כאן למטה, מתאריך ה-20.12.10 ("כיצד לנהוג"). אוסיף ואומר, שלפעמים, כאשר הילד שלנו הופך קורבן להצקות, איומים או סחטנות של ילדים אחרים, יש טעם להתערב ולהפסיק זאת. לטעמי, ה'שתלטנות' של גיל 4 היא עדיין חלק מהדינמיקה הנורמטיבית, ולא בטוח שיש צורך בהתערבות מיוחדת, מלבד - אולי - חיזוק הביטחון של ילדתך מבית, והנחייה שלה כיצד תוכל לנהוג במצב בו היא נדרשת לעשות משהו בניגוד לרצונה. בשמחות ליאת

ביתי בת 5 בגן טרום חובה.ילדה מאוד חכמה הבעיה היא שבכול שבוע מחליפים בגן ספר,היא בשום פנים ואופן לא רוצה להביא את התיק ספר בגן ולא רוצה אפילו שאני אקריא לה סיפור.אני קצת דואגת מזה,איך אוכל בעצם לעודד אותה שתרצה שאני אקריא לה סיפור?

שלום אלינור, רוב הילדים נהנים משמיעת סיפור, בהיותו מאפשר הזדמנות לקרבה מיוחדת ונעימה עם ההורה, שמיעת קולו, מגעו, וכו'. לעיתים, התנגדות נחרצת לסיפור מגיעה בעקבות לחץ מצד ההורים או בעקבות חוסר התאמה בין החומרים הספרותיים לבין רמתו הקוגניטיבית-רגשית של הילד. לפעמים, מרוב רצון לקדם את הילד ולהעשיר אותו, אנו 'נופלים' למלכודת הזו, ואז יצא שכרנו בהפסדנו. אני מציעה להניח לה, ולנסות שוב בעוד זמן מה, עם ספר מותאם וקליל. בהצלחה ליאת

היי! יש לי ילד בן3.5 ,ילד מקסים,הגננת כול פעם אומרת לי שהוא משחק עם בובות ורוצה רק את הצבע הורוד.גם בבית כול הזמן רוצה את הצבע הורוד בכול דבר.אולי הדבר נובע מהבת שלי בת 5 שמאוד אוהבת את הצבע הורוד ומשחקת עם הבובות.אני לא יודעת מה הגננת מתכוונת זה צריך להדליק לי מנורה אדומה?(יש לציין שהדוד שלו בצד השני בעצם).

שלום אלינור, אין שום דבר רע במשחק בבובות, ויש לא מעט בנים שמוצאים בפעילות הזו עניין והנאה. העדפת הצבע הוורוד אינה מעידה על נטייה מינית, ממש כמו שהעדפת הצבע השחור אינה מעידה על דיכאון. למיתוסים יש, כנראה, כוח עצום... בכל מקרה, אם את חושבת שבנך מעדיף באופן בולט (!) פעילויות "נוגדות-מין" נסו לעודד אותו בעדינות - אולי בעזרת אביו - לפעילויות תואמות יותר. מניסיוני, בדר"כ מוטב להניח לילד לשחק כרצונו, גם כי זה מה שהוא צריך ברגע זה, וגם כי ממילא אין לנו דרך להשפיע על נטיותיו בעתיד. בברכה ליאת.

אני אם חד הורית לשלושה בנים בני 7,5,4 הילד האמצעי בן ה-5 אלים, חצוף, כועס,ועושה גם קקי במכנסיים וקרו שני מקרים בגן שהוא הראה את אבריו המוצנעים פעם עם בת שלקח אותה לצד והוריד לה את החצאית ופעם עם בן שלקח אותו לשירותים וכשהגננת שאלה מה הם עשו הילד השני אמר לה "הזדיינו" סליחה על הביטוי אך ככה נאמרו המילים. עוד אציין שנעשו שיחות עם פסיכולוג של הגן אך ללא הועיל אין שיפור בהתנהגותו ואף מחמיר המצב.היו גם מקריםעם חבריו שביקש מהם לגעת בו ולהיפך. אודה על תגובתך מה צריך לעשות ולמי צריך לפנות. תודה.

שלום אושרת, לפעמים פסיכולוג הגן מוגבל ביכולתו לתת מענה מקיף לבעיה רגשית המתעוררת אצל ילד יחיד בגן, ואין ברירה אלא להגיע לגורם מטפל חיצוני, שיוכל להעריך על סמך תחקיר מקיף יחד איתכם, את הסיבות להתנהגותו של הילד. המענה, כפי שאני מבינה אותו, חייב לכלול הדרכת הורים אינטנסיבית לצד הטיפול הרגשי-פרטני לילד. בברכה ליאת

בני בן 8 וחצי עם ADHD מטופל בקונצרטה 36 מג כבר שבועיים ויש שיפור אחרי שטופל בכל סוגי הריטלין ולא היה שיפור, היו לו טקסים כשמתלבש ומתארגן עוד לפני הקונצרטה אך בשבועיים האחרונים זה ממה החמיר הוא שואל אותנו שאלות וחייב להתחיל את המשפט כמה פעמים עד שיוצא לו טוב ועד שמקשיבים לסופו ואז עונים ואז צריכים להגיד לו למשל "טוב" כמה פעמים זה כבר ממש מוציא אותנו מדעתנו איך אנחנו אמורים לנהוג ומהו הטיפול היעיל בזה האם זה מוגדר בגיל כזה כOCD? אנחנו ניגשים לפגישה מחר עם מטפל בישטת CBT אך אשמח לשמוע עוד טיפים איך עלינו לענות לו גם כשנורא מעצבן אותנו הוא חוזר על משפטים שוב ושוב ומתלבש בצתורה מסוימת לובש את התחתון וחייב לשחרר את הגומי כמה פעמים

שלום ליאורה, אני מציעה להתייעץ עם הרופא שרשם לכם את הקונצרטה, ולברר האם תיתכן השפעה של התרופה בכיוון הכפייתי. אם אתם נכנסים לתהליך טיפולי (וטוב שכך), מוטב שלא להתבלבל מעודף עצות, ולדבוק בכיוון הטיפולי שיציע המטפל שלכם. כל טיפול בילד כה צעיר כרוך ממילא בהדרכת הורים, ואין לי ספק שתקבלו מענה לתהיות שלכם כיצד לנהוג. בברכה ובהצלחה ליאת

בתי בת 10 וחצי, ילדה רגילה, אינה מדברת כלל בכיתה/בי"ס ממחצית שנת גן חובה, לא עם המורה ולא עם חברות. לפני כן היא דיברה עם חברות, הייתה ביישנית אך לא כמו היום. בבית היא מדברת ב"ה בשביל כולם. היינו בטיפול פרטי(שיטת אלבאום) לפני שנתיים שארך כמעט שנה. זה עזר לה קצת אך עדיין יש מחסומים. אודה על קבלת ייעוץ איזה טיפול היא צריכה

שלום ימית, "אילמות סלקטיבית", בעיקר כשהיא נמשכת זמן רב, מחייבת התייחסות וטיפול מתאים, ע"י איש מקצוע מיומן. הטיפול יכול להיעשות ע"י פסיכולוג ילדים קליני מהגישה הקוגניטיבית-התנהגותית, המתמחה בעבודה עם הפרעות חרדה, ע"י תרפיסטים בהבעה (אמנות, מוסיקה, וכד'), ע"י חלק מקלינאיות התקשורת (אם ההימנעות מדיבור כרוכה בלקות שפתית כלשהי), וגם ע"י פסיכיאטרים של ילדים, היכולים לשלב לעיתים טיפול תרופתי נוגד חרדה. בהצלחה ליאת

ליאת שלום השאלה שלי מורכבת משני חלקים. יש לי ילדה מקסימה, בוגרת ורגישה כבת שנתיים ו - 7 חודשים. היא מאד קשובה לי ולאשתי ומידי פעם מנסה לבחון את הגבולות שלנו, אך לא משהו יוצא דופן. אלא שלעיתים היא עושה דברים שאני לא מצליח להבין אותם כמו למשל אתמול שפכה על עצמה ועל הרצפה גביע של מילקי, מציירת על הקירות,ואני פשוט לא יודע מאיפה זה בא לה, האם זה סוג של התנסות או שמא חוסר אכפתיות. ואיך צריך להגיב במקרים כאלה. ברור שאני מגיב בתקיפות ומסביר מדוע אני כועס אלא שלעיתים נראה כאילו זה עובר לידה ולא ממש מזיז לה. מה עושים, איך גורמים לה להפנים (אבקש להבהיר שאחרי שאני כועס אז היא ישר מנסה לפייס במילים כמו "אתה חבר שלי" אבל לא נראה לי שהיא ממש מבינה.) עוד רציתי לשאול בנוגע לדרכי ענישה בגיל הזה, אני מנסה להימנע מזה כנדמה לי שהיא לא מבינה כל כך מה זה עונש אם בכלל, האם יש פתרון אחר אשמח לקבלת תשובה תודה

שלום עופר, יש הבדל בין מילקי שנשפך לבין ציור על קירות, ולכן גם אופי התגובה יהיה שונה, לתפיסתי. ילדים קטנים כמו בתך עדיין לא הגיעו לבשלות מוטורית מלאה, ולכן ייתכנו תקריות 'רשלניות' הכרוכות בלכלוך הסביבה או הבגדים. תקלות כאלה אינן נעשות בכוונה, ולכן גם אין טעם לכעוס על כך. יצורים סקרניים ומקסימים כמו בני שנתיים או שלוש, יכולים להתפעם מהמילקי שנשפך, לחקור את מגעו ומרקמו, ולהפוך אותו ל"צבעי אצבעות". בשלב זה, מוטב לעצור אותם מיד, ואף להביע מורת רוח על המעשה. גם אם הם מציירים על הקיר, יש לעצור זאת מיד, ולהגיד בקצרה "מציירים על נייר ולא על קיר. אני לא מרשה!". את ההסבר הקצר יש ללוות בפעולה נחושה, כלומר - לקיחת הצבע מידיה, והפסקת הציור ללא פשרות. אין לצפות שילדים יבינו מעצמם מהם כללי ההתנהגות הנאותים. עלינו ללמדם מה מותר ומה אסור, ולעשות זאת בעקביות אדוקה, בכל גיל. באופן אישי, אני נוטה שלא לחבב עונשים בשום גיל, בטח לא בגיל הרך. במקום זאת, מוטב לנסות לחשוב על תוצאה ישירה ושלילית שתגיע בעקבות המעשה, שתהווה סנקציה מרתיעה. למשל - אם הילדה מורחת את המילקי שנשפך על השולחן או על בגדיה למרות שביקשת ממנה לא לעשות כך, תוכל להרחיק אותה מהשולחן, ולומר לה "ככה לא מתנהגים ליד השולחן. עכשיו לא תוכלי להמשיך לשבת איתנו. ננסה שוב בארוחה הבאה". או אם היא הצליחה לצייר על הקיר, תוכל לומר "כנראה שאת עוד לא יודעת איך ועל מה מציירים, אז נצטרך לקחת לך את העפרונות בינתיים". חשוב להישאר 'מידתי', ולא להפציץ עם סנקציות קשות מדי. מדובר בילדה קטנה, שהתנהגותה מונעת ע"י שובבות וסקרנות יותר מאשר ע"י זדון או רצון לעצבן. יש עבודה... ליאת

שלום רב, בתי בגיל שנתיים וארבעה חודשים, התחברה עם ילדה מהגן שלה והן צמודות אחת אל השניה כל הזמן וגם מתראות אחרי הגן לפעמים. בגלל החברות הצמודה בתי לא משחקת כבר עם אף ילד אחר בגן ורק רוצה לעשות מה שחברתה עושה, כשאני באה לאסוף אותה מהגן היא בוכה ולא רוצה להיפרד מהחברה. הגננת בגן מנסה קצת להפריד ביניהן ולהושיב בנפרד זו מזו כדי שישחקו עם עוד ילדים. בתי ילדה נהדרת וחברותית וכאשר אנחנו באינטראקציה עם ילדים אחרים בני גילה וגדולים ממנה לאחר שעות הגן היא משחקת איתם יפה מאוד ונהנית. אשמח לדעת האם זהו קשר בריא בגיל כזה? האם כדאי לצנן מעט את היחסים ביניהן ולגרום לבתי לשחק עם ילדים נוספים בגן? ובכלל אודה על קבלת כל מידע רלוונטי לנושא. תודה רבה

שלום עופרי, ראי בבקשה את תשובתי לדניאלה, כמה קומות מתחתייך, ואם תרגישי שנותרו שאלות נוספות - את מוזמנת. בברכה ליאת

שלום אני בן 15. אתמול ראיתי איזשהו סרט אימה שעסק הרבה בנושא המוות וכל הזמן חפר שהמוות הוא העיד הסופי של כולם ושהמוות הוא רק בראש שלנו וכו', וזה הכניס לי את המחשבה שהמוות יגיע מתישהו בסופו של דבר וזה הכניס אותי לדיכאון. היום היה לי מבחן בלשון, ואתמול תיכננתי ללמוד אליו ולהתכונן. אבל אחרי שראיתי את הסרט פתאום חשבתי למה בכלל ללמוד ולהשקיע כי במילא נמות בסוף ואם אני אלמד זה לא זה ימנע את המוות או משהו כזה. אבל לפני זה לא הייתי כזה ותמיד הבנתי שזה חשוב ללמוד ותמיד השקעתי בלימודים. אני גם חשבתי על וזה וזה ממש לא הוגן שלמשל לאנשים זקנים נשאר הרבה פחות לחיות מאשר לאנשים צעירים, וזה ממש מרגיז חוסר הצדק הזה, וגם איך האנשים הזקנים מתמודדים עם זה שהם יודעים שדווקא אותם המוות עלול לתקוף בכל רגע נתון ואולי הם לא יתעוררו אחרי שילכו לישון הלילה. בנוסף לזה כל הזמן עד עכשיו היו לי תוכניות לחיים, מטרות וכל מיני דברים כיפיים שרציתי לעשות בטווח הקרוב, ואחרי כל המחשבות האלו פתאום הדברים שממש רציתי כבר לעשות וממש חיכיתי להם כמו החופש הגדול או הטיסה הבאה לחו"ל נראו לי כבר לא כל כך כיפיים ושווים כמו שהם. אני יודע שזה עוד רחוק, אבל איך בדיוק אני אמור להקים משפחה עם המחשבה הזאת? אם אני אפנה להורים שלי הם לא יעזרו לי להתגבר על זה כי הם יותר מידי ריאליים כדי להבין את הבעיה והם יגידו לי לא לחשוב על זה וכו'... אני לא רוצה לפנות ליועצת בית ספר כי כבר פניתי אליה בנושא בעיה אחרת וללכת לפסיכולוג זה גם יהיה מאוד בעיתי כי אין לי זמן לזה וגם אין לי דרך להגיע אליו כי כמו שאמרתי ההורים שלי לא ממש יתמכו בעניין הפסיכולוג... אז מה אני יכול לעשות כדי להפסיק את המחשבות הנוראיות האלו? כי עד הסרט הדפוק הזה זה לא היה ככה, נכון שלפעמים חשבתי מה יהיה אחרי שאני אמות אבל מיד שכחתי מזה ותמיד הייתי אופטימי להמשך החיים. זה ממש מדכא אותי ואני לא יכול להוציא את המחשבה הזאת מהראש. תודה רבה.

רון יקר, אולי הסרט הדפוק הזה דווקא עשה לך טובה. אתה יודע, המוות העסיק את בני האדם מאז ומעולם, ובמידה רבה הוא נותר חידה עבור כולנו. גם אבותינו הקדמונים התעסקו בו, וניסו להבינו, כנראה בהצלחה חלקית. פילוסופים בני זמננו, מתמודדים גם הם עם שאלת המוות, וחלקם לפחות מתייחסים לאימת המוות ככוח מניע ומעניק משמעות. אם תחשוב על כך עוד, ודאי תתעצב מול הרעיון לפיו אין אנו יודעים מראש מתי וממה נמות. אין לנו על כך שום שליטה כמעט. הבשורה הטובה היא שיש לנו דווקא הרבה מאד שליטה על איך נחיה! זאת בשורה טובה, כי מסתבר שאנשים מבוגרים, המביטים לאחור על חייהם, מרגישים סיפוק ומשמעות, גאווה על הישגיהם ושמחה עם יקיריהם - הם גם מי שמקבלים בשלווה את העובדה שלא יחיו לנצח, ופחות פוחדים מהזקנה והמוות. אהבה, אינטימיות, משחק, יצירה ועבודה הם המענה מול חרדת ההתכלות. ולכן, גם אם הפחד המציף משתק את כולנו מדי פעם, הרי שכוחות החיו?ת הנמצאים בכולנו, מעודדים אותנו להמשיך ללמוד למבחן בלשון, להתאהב, להתגייס למען זולתנו, לקנות לעצמנו דברים יפים, להתענג על שוקולד וגלידה, ללמוד מקצוע, להתחתן, ללדת ילדים, להמציא המצאות, ולהפוך את העולם שלנו למקום שראוי לחיות בו. שולחת לך את כל שמחת החיים והעידוד הנדרשים כדי לחזור לשגרה הברוכה שלך, ומזכירה לך, על הדרך, להימנע מסרטי זבל... :-)) ליאת

שלום ליאת, תשובתך ממש ריגשה אותי. גם אותי הטריד העניין כשהייתי צעירה. ענית מקסים ונכון (מי אני שאחלק לך ציונים?)לנער החמוד והעמוק שחי במודעות לשינויים בתחושותיו ולא מזניח אותם ואת עצמו. כל הכבוד! חגית

אני מכירה ילדה בת 12 שנמאס לה,כי יש לה עודף משקל ופצעי ובגרות והיא לא הכי מצליחה בתחום החברתי ולפעמים היא פשוט מתארת את מה שקורה לה ע"י סיפור כי היא אוהבת לכתוב והיא מיאושת מה צריך לעשות?האם זאת התנהגות נורמלית?

שלום ליזי, לא כתבת מה טיב הקשר בינך לבין הילדה, אך אין לי ספק שהיא תודה לך על נוכחות מתעניינת, קשובה, תומכת ומכילה. מתבגרים צעירים עלולים לחוות בעוצמה רבה את הטלטלה הרגשית וההורמונלית האופיינית לגיל, תוך שהם מתקשים לקבל את סממני ההתבגרות היצוניים. כתיבה היא דרך מצויינת לפרוק ולהביע רגשות, אך לפעמים אין בה די. אם להערכתך מדובר בהסתגרות מדאיגה, אם אין לילדה חברות, ואם היא מפגינה קשיי תפקוד בולטים ודיכאון, מוטב להתייעץ עם פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים ומתבגרים. בברכה ליאת

הי, יש לנו דילמה בהצבת גבולות. תינוקינו מגיב מאוד לחיזוק חיובי כמו "כל הכבוד יפה מאוד" , אבל אינו מגיב כלל לחיזוק שלילי כמו "לא אל תטפס על זה". אלא פשוט בוכה וחוזר ועושה את זה שוב ולפעמים אפילו עם חיוך. השאלה , כיצד מצליחים להעביר לתינוק בגיל כזה גם מסרים של זהירות או שלילה. האם זה אפשרי בכלל?

שלום אופיר, ראשית, את מאירה כאן רעיון חשוב - ילדים (כמו מבוגרים) מגיבים מצויין לחיזוק חיובי, ותמיד עדיף להשתמש בו ככלי חינוכי בהשוואה לעונש. ובכל זאת, תינוקות ופעוטות מתקשים עדיין לאפק את הדחפים ולהפנים את האיסורים שאנו מטילים עליהם. לפני שזה יקרה, חייב להתקיים תהליך מורכב של הזדהות והפנמה, חוויות חוזרות של תגמול וסנקציה, ונכונות הולכת וגדלה של הילד לוותר על סיפוק מיידי של הדחף לטובת "כרטיס הכניסה" לעולם המתורבת שמציעים לו סוכני החיברות (הורים, מחנכים, קבוצת בני גילו, ובהמשך גורמים נוספים במעגלים הרחבים יותר). כרגע, בגילו הצעיר, כאשר הוא עושה משהו אסור, אמרו בקצרה את ה"לא!", אך אין להסתפק בכך, אלא לעזור לו, ולעצור אותו פיזית ממעשיו. אין טעם לכעוס עליו על כך שאינו מצליח להתאפק, שכן זו יכולת המבשילה בשלב מאוחר יותר בילדות. סבלנות... ליאת

כשהיתה ביתי בת שנתיים וחודש נגמלה מטיטול ביוזמתה (הייתי אז לפני לידה ,לא עודדתי אך לא מנעתי) פיפי מיד עשתה ללא פיספוסים בשירותים, אך הבעיה שקקי היא לרב עושה בתחתונים ואנחנו מסתובבים כבר 3 חוד' סביב הנושא וזה נראה לי זמן רב.. אני מאד מודעת לנושא ואני משתדלת לא ללחוץ אותה. היתה לה גם תק' של עצירות כואבת שגרמה לה ממש לסבל ביציאות,וזה ממש הפתיע אותי כי אנחנו ממש לא לוחצים אותה, ומאד משתדלים לחיות עם המצב בשלוות נפש ולעיתים לומר לה " פעם הבאה תעשי קקי בשירותים" ומסבירים וכו'..חשבנו שאולי זה מבטא קושי שיש לה עם הלידה או עם אחותה הגדולה שהיא קצת שתלטנית אך בכל הנק' שהזכרתי אנחנו מודעים ומשתדלים לעבוד איתה נכון ובכל זאת הפיספוסים ממשיכים. אני גם קוראת הרבה ויודעת שזה יכול להיות קשור לנושא הבחירה ותחושת נשלטות ואני מאד משתדלת לתת לה מרחב בחירה וכו'.. בקיצור התחום הזה לא זר לי ואני מתעניינת קוראת ומיישמת ככל יכולתי אך בכל זאת לא נראה שינוי. מה לעשות?

שלום חגית, אני מציעה להגיע לרופא הילדים ולשלול בעיה פיזיולוגית, לפני הכל. במידה ואין כל סיפור בריאותי, שווה לסייע בתזונה עתירת סיבים, כדי למנוע עצירות מכאיבה, שגורמת להתאפקות ממושכת (ואז ל'בריחת' הקקי). למרות כל האמור כאן, רוב המקרים של קקי בתחתונים מקורם בתהליך גמילה שלא עלה יפה, ובמאבקי כוח מודעים או לא מודעים בין הילד להורה. כמו שבודאי למדת מהקריאה בנושא, בהחלט אפשר לטפל בזה עם עזרה מבחוץ. ועוד משהו - גם הורה אוהב, משקיע ומודע, נקלע לעיתים למצבים בהם הוא מתקשה לצאת מהסבך הזמני ביחסיו עם ילדו. אין זו עדות להיותו הורה לא טוב, חלילה, אלא לכך שברגע נתון קיים "כתם עיוור" המפריע לו לתפקד ביעילות, ואז נחוצה נקודת מבטו של אדם אחר לצורך הכוונה וסיוע. כולנו נמצאים במקום הזה מפעם לפעם. שיהיה בהצלחה ליאת

ליאת שלום, הנני אם חד-הורית לבן 5. בני בגן חובה. ויש לי בעיה שמאוד מטרידה אותי. עד גן חובה בני היה בגן פרטי. מאז גיל שנתיים ועד גן חובה הוא היה באותה מסגרת ועם אותם ילדים. בגן הקודם הוא התחבר בלב ובנפש עם ילדה מהגן עם בעיות התנהגות קשות,וללא גבולות. היו הורים שממש התנגדו לקשר של ילדם עם אותה ילדה. גם לי הקשר הזה מאוד הפריע לי, אבל בגלל שהחיבור ביניהם חזק מאוד ובני ממש "כרוך" אחריה, לא ניסתי להפריד ביניהם. השנה באופן מפתיע רשמו אותה לאותו גן שבני נמצא (אם היתי יודעת שהיא תלך לאותו גן, לא היתי רושמת אותו לגן הזה). בגלל הקשר שלו איתה הוא לא מנסה להתחבר עם עוד ילדים בגן ואז נוצרת בעיה שכאשר היא לא מגיעה לגן אין לו עם מי לשחק ואז הוא מרגיש אומלל ובודד. הבוקר הגננת סיפרה לי שאתמול הוא כל הזמן הסתובב איתה מחובק ואפילו הרביץ לילד בגן כי הוא הציק לאותה ילדה בחצר. מה שמפתיע אותי זה שכאשר מרביצים לו הוא אפילו לא מתגונן ולא מחזיר, הוא רץ לספר לגננת שהרביצו לו. אני לא יודעת כיצד לנהוג. הדבר היחידי שאמרתי לגננת שהיא תנסה כמה שיותר להפריד ביניהם בגן מבלי שזה יורגש, כי אני עדיין חוששת שהוא יקח ללב. אודה לך אם תוכלי לייעץ לי כאימא כיצד לדבר איתו מבלי לפגוע ברגשות שלו. תודה מראש דניאלה

שלום דניאלה, מאחר שבלתי אפשרי לשלוט באופי הילדים האחרים בגן, ומאחר שכמעט בכל גן יהיו ילדים עם בעיות התנהגות, אני מאמינה שבמקום למקד את המאמצים בהרחקת הילד שלנו מהילדים ה'קשים', מוטב להשקיע מאמץ בחינוך והעצמת הילד שלנו, בחיזוק ההבחנה שלו בין טוב לרע, ובהקניית הרגלים וכללי התנהגות נאותים. במקומך, לא הייתי מתערבת כלל בבחירת החברים שלו בגן. תוכלי לנסות ולקרב אותו לילדים אחרים, דרך מפגשים יזומים בשעות אחה"צ. בעיני, אין שום ילד, גננת או מורה שיכולים לקלקל ולהרוס חינוך טוב מבית. בברכה ליאת

שלום רב , בני וביתי תאומים בני 4 בעוד שבוע. הם הולכים לגן טרום טרום חובה ולאחר מכן לצהרון כל יום!! עד שעה 5 לערך. אני יודעת שזה המון שעות אבל לצערי העבדה מחייבת. לפעמים הם מבקשים "אמא תקחי אותי מוקדם מהגן" ואז אני מסבירה ממש כמו לגדולים שאמא בעבןדה, ואם אני לא יעבוד אז אני לא אוכל לקנות להם כלום. ולצערי אכן זה כך.כשהייתי חולה בבית התאמצתי יום אחד והגעתי לצהרון לפני 4 אך הם ביקשו שאשאר עוד קצת והמשיכו לשחק ולאחר מכן עבודת יצירה כך שיצאנו משם ב- 5 . שאלתי היא: האם מנהג קבוע של פעם אחת ביום קבוע בשבוע אני יאסוף אותם מהצהרון בשעה 3 למשל תיתן לדעתך איזו הרגשה אחרת?או שלדעתך לא תהיה לזה משמעות ואין צורך להתאמץ? בתודה,

שלום שנידן, גן ילדים, גם הטוב ביותר, הוא עדיין מסגרת חינוכית המתנהלת עפ"י לוח זמנים שרירותי, וכללים אליהם חייב הילד להתאים את עצמו. ההימצאות במסגרת, גם הטובה ביותר, דורשת מהילד היחיד לסגל את עצמו למציאות הקבוצתית: להתחשב, להמתין בתור, להתחלק בתשומת הלב של המבוגר, לספוג רעשים, בכיות והצקות של ילדים אחרים. כאשר הילד מגיע לביתו, הוא עובר למצב חדש, לאטמוספירה אחרת, בה הוא ה'סולן' הראשי, כשכל תשומת הלב מופנית אליו, והוא נמצא בסביבה שלו, האהובה עליו. הוא לא צריך להתחלק עם אף אחד, להמתין בתור, להתאפק. הוא יכול להתמרח על הספה בחוסר מעש ולנוח. הוא יכול לשחק בצעצועים שלו כרצונו, ואיש לא יחטוף אותם מידיו. לאור כל האמור כאן (ואולי בהתחשב גם בכך שלכל אחד מילדייך יש מידה של תחרות גם בבית) תחשבי אם המאמץ החד שבועי שווה או לא. :-)) ליאת

אם כך, את בעד המאמץ??!! להוציא את הקטנים פעם בשבוע מוקדם יותר???? ואפילו אם מתאפשר יותר פעמים מיזה. תודה

בני בן ה-6 סובל מאנקופרזיס כבר כמה שנים. טופל אצל פסיכולגית כשנה ללא שום התקדמות. עבר לפסיכולגית אחרת שכמו במטה קסם תוך 2 מפגשים גמלה אותו מההתלכלכות (נתנה לנו הנחיות מדוייקות מה לאכול ומתי לשבת בשרותים, שתיה מרובה, שמן פרפין וכו') כעבור חצי שנה עם כניסתו לכיתה א' חזר הילד להתלכלך אף בביה"ס. הטיפול הקודם כבר לא עובד ואנו חסרי אונים, במיוחד מההשלכות החברתיות. מה עושים?

שלום סיגל, למה, בעצם, לא לחזור לפסיכולוגית שעזרה לכם? חשוב לזכור שלאנקופרזיס יש אספקטים טכניים-פרקטיים, ואספקטים פסיכולוגיים, הקשורים בין היתר לדפוסי התקשורת במשפחה. טיפול רק באספקט הטכני יכול להיות יעיל לזמן מה, אך אינו פותר את הבעיה לעומק. חזרו להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

את יכולה לתת פרטים להורים שסובלים מאותה הבעיה מה עזר לבנך לפני שנה? מה היו ההנחיות? מה עשיתם? מה היה מצבו - האם היו לו עצירויות או שמא רק התלכלך? נשמח לקבל כל עיצה.

אצלנו בעיית ההתלכלכות גררה בעיות התנהגות שונות וכשהטיפול הצליח גם ההתנהגות של הילד השתפרה פלאים והוא נכנס ברגל ימין לכיתה א' אך כרגע חזרנו לנקודת ההתחלה מכיוון שאני לא מצליחה לגייס אותו לטיפול כמו קודם (זו אמנם הנחיית הורים אך בביצוע מול הילד יש התנגדות מצידו וצריך להכריח אותו וזה לא שווה כלום)בשבוע הבא מתחילים טיפול אצל פסיכולוג, מקווה שיצליח

שלום. בני בן ה-8 ילד רגיש וחולמני (שקורא הרבה ספרים ורואה סרטים). בזמן האחרון הוא סיפר למורה (כיתה ג') שיש מישהו שמדבר אליו לפעמים, נותן לו מכות והוא לא רואה אותו. המנהל לקח אותו לשיחה וגם בה הוא חזר על הסיפור. בבית הילד לא מזכיר שום דבמהסיפורים האלה. האם מדובר במשהו נורמלי? אם לא, איך מטפלים בכזו תופעה? פסיכולוג? תודה מראש

שלום דיוויד, מציעה, ולו כדי להסיר ספקות, להגיע להתייעצות אצל פסיכיאטר ילדים. ילדים בגיל שמונה כבר אמורים להבחין היטב בין מציאות לדמיון. יכול להיות שמדובר בילד רגיש ומלא דמיון, או במרכיב מוטיבציוני כלשהו מול צוות ביה"ס. בעיני זה שווה בדיקה בכל זאת, כדי להירגע. בברכה ליאת

שלום. קראתי באינטרנט שלפי התיאור שנתתי ניתון לאבחן את ההתנהגות הזאת כסכיזופרניה. האם קיימים מקרים של סכיזופרניה בגיל 8? מה הטיפול? האם זאת מחלה שדורשת כדורים כל החיים? תודה מראש

שלום ליאת. בני עבר לפני חצי שנה ניתוח לתיקון ברית, והחודש אחרי ביקורת אצל הרופא הסתבר שצריך לעבור ניתוח נוסף- שלא היה צפוי- להגדלת החור של הפין. רציתי לדעת האם ואיך לשתף אותו או להסביר לו מה קורה בדרך שלא תפגע בביטחון שלו באופן כללי וספציפית בכל הקשור לאיבר ההוא...אציין שהוא בוגר מאוד לגילו למעשה, יותר כמו בן 4 ומבין הכל.. אודה לתשובתך בהקדם...

שלום חדווה, למרות הרגישות העצומה שמקושרת לאיבר המין, כרגע, ההתייחסות צריכה להיות (לפחות לטעמי) כאל כל ניתוח אחר. אני מזמינה אותך לקרוא את תשובתי למירב, כמה קומות מתחתייך. לאחר שהתהליך יסתיים בהצלחה, יהיה מקום לשקול עיבוד של החוויה בעזרת מטפל מקצועי (אולי טיפול הבעתי כלשהו). מאחלת לכם שהפעם יעבור קל יותר ומוצלח יותר ליאת

ליאת שלום. תודה רבה על תשובתך לנושא. שאלה נוספת שקשורה לעניין היא לגבי חשיפת הנושא לגורמים נוספים.הגננת שלו בגן יודעת על הניתוח הקודם וגם על זה שעתיד להיות. היא בעד חשיפת הסיפור לכל הצוות בגן ואפילו שיתוף הילדים האחרים- כדי להקטין מהעניין ולגרום לילד להרגיש בטוח לדבר והוציא החוצה את מה שעובר עליו. אציין- שאנו מעדיפים לשוחח חופשי על הנושא במסגרת המשפחה מכיוון שזה העניין הפרטי של הילד ואולי לכשיגדל לא ישמח שכולם ידעו .אבל טובת הילד מול עינינו- אודה להמלצתך בנושא.

שלום, בני בן ה 16 תלמיד יא, עד לפני שנתיים היה תלמיד מצטיין בכיתה, שכל המורים רק דיברו כמה שהוא ילד מוצלח ותלמיד טוב. ואז לפני כשנה התחילו איתו בעיות. כך למשל, הוא התכונן לבחינה ואז כנראה הרגיש שהוא לא מספיק מוכן והחליט לא לקום בבוקר לבחינה. כך זה נמשך מבחינה לבחינה, התחיל להחסיר הרבה בבית ספר, עד שהפסיק ללכת לבית ספר כלל. באותו זמן גם איבד קשר עם חברים בבית ספר וכל היום היה יושב בבית ומשחק במשחקי מחשב. בבדיקות דם גילינו שיש לו חוסר B12 וברזל - קיבל ויטמינים וחשבנו אולי זה תרם למצבו, היום זה התאזן. למרות הכל בבית ספר התחשבו בו ונתנו לו לגשת לבחינות בגרות בקיץ והוא אכן התכונן לבחינות, למד קשה והצליח. אך אז בתחילת השנה כשחשבנו שהכל יהיה בסדר, יום הראשון הוא עוד קם לבית ספר, - וזהו. פשוט הפסיק ללכת לבית ספר. יש לציין שכשנה הוא סובל מפצעי בגרות, וייתכן שזה קשור למצבו , הוא כל הזמן טוען שהוא מכוער, למרות שאין זה נכון. מזה כ 3 חדשים הוא מקבל רקוטאן לפצעים. ניסינו לקחת אותו לפסיכולוגים, אך הוא לא ממש שיתף פעולה, ניסינו לנתקו מהמחשב - ללא הצלחה. אז לקחנו אותו לפסיכיאטרית, שקבעה אחרי שעת שיחה כי הילד סובל מדכאון ממושך ורשמה לו תרופה מסוג פרוזאק. מזה כחודש הוא לוקח את התרופה, אך אין שום שינוי במצבו. הוא שבועיים אחרונים כלל לא יצא מהבית. לפני מספר ימים החלטי לקחת אותו כמעט בכח למסעדה (שהיתה מלאה באנשים). במסעדה הילד נהיה ממש חיוור, ידיים שלו היו רועדות, העיניים שלו ממש היו מוזרות. הוא רץ מספר פעמים לשירותים, כנראה להסתכל במראה. ואז הוא התחיל פתאום לבכות בשקט.למען האמת עוד אף פעם לא ראיתי אותו במצב הזה. הוא לא מוכן להסביר מה קורה לו. אני לא בטוח שהוא גם מבין. הוא גם לא רצה לאכול כלום. בכלל לאחרונה הוא מאוד רזה ונראה כמו מקל. הוא ישן בשעות מאוד מוזרות, ער עד מאוחר בלילה. אך למחרת הוא היה בסדר גמור, לקחתי אותו לסבא, רצה להכין עוגה, היה מרוצה ועם מצב רוח וגם אכל בסדר. ושוב יש לי חשד שהוא לא הולך לבית ספר מאותה סיבה - אולי הוא נכנס למצב כזה של לחץ ולכן הוא נמנע מלעשות זאת. יש לציין גם שיש לו פחדים נוספים - הוא מפחד מאוד מבדיקת דם, לפעמים מחוויר מאוד תוך כדי בדיקה ומתחיל לרעוד. בבריכה כשהיה הולך היה מתבייש להוריד חולצה ועוד. אני דוקה הרבה פעמים רואה אותו שהוא צוחק ומרוצה - האם זה לא אומר שאבחנת דכאון לא בהכרח נכונה? אני רוצה להוסיף , שאנחנו הורים גרושים, ולמרות שהוא גר עם אחות גדולה בשנה, הם ביחסים מאוד לא טובים. מה לעשות עם הילד, כי מצבו מתדרדר ואני מפחד שהטיפול שהוא מקבל אינו מתאים לו? אני רוצה להוסיף שפסיכולוג אחר , שהוא הספיק לראות אותו 2 פגישות עד שהפסיק ללכת אליו התרשם שיש לו חרדה. לי אישית יש הרגשה שיש לו חרדות שונות ואולי הדיכאון שאיבחנה הפסיכיאטרית הוא רק תוצאה של חרדות שלו ועל כן צריך לטפל בחרדה ולא דיכאון. האם הגיוני שאני צודק? תודה

שלום דני, הטיפול שבנך מקבל אמור לכסות גם מקרים של חרדה, והוא מתחיל להיות יעיל כחודש לאחר תחילת הטיפול. במקרים עקשניים אפשר להעלות את המינון, אך רק הרופא המטפל רשאי להחליט על כך. עוד חשוב לציין בהקשר זה, שטיפול תרופתי בשילוב של טיפול שיחתי (פסיכולוגי) יעיל יותר מכל אחד מהם לבדו. לתחושתי, יש טעם להתעקש על טיפול, ולא לסמוך רק על התרופה. גם אם קיימת התנגדות ראשונית אצלו, שווה להתעקש (אולי לעשות סוג של הסכם מראש) על תקופת ניסיון העולה על שתי פגישות. בהצלחה ליאת

מבקשת הפנייה לרופא לטיפול בחרדה ממות אצל בני בן ה-11. אנו גרים ברעננה.

שלום, אין אנו נוהגים להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום. אני מציעה לך לפנות לרופא הילדים שלכם, ולבקש ממנו המלצה על מטפל טוב באזורכם. אם תצרפי כתובת מייל מעודכנת, אולי יישלחו לך המלצות לשם. בהצלחה ליאת

שלום רב! אני מתנצלת מראש על האורך. לבני מלאו בשבוע שעבר שנתיים. בספטמבר השנה החל ללכת לגן, עד אז שהה עמי בבית במשך שנה ושמונה חודשים. בהתחלה אספתי אותו בצהריים, אך לאחר חודשיים, אני מצאתי עבודה ונאלצנו להשאירו בגן עד 17:30. שי הוא ילד רגיש, ביישן, מאוד נבון, מפטפט, מאוד קשור לבית, אלינו, לא אוהב רעש והמולה (ירש מני לצערי). לא היה לו קל להתרגל לגן. השאלה למעשה נוגעת למוצץ. בחודשים האחרונים, מציצת מוצץ הפכה לקיבעון אצלו. הוא מסרב להוציא את המוצץ, המילה הראשונה שהוא אומר בבוקר, זה מוצץ וכך נמשך במהלך היום, במידה ואנו מנסים להעלים את המוצץ. בגן שלו הוא היחיד עם מוצץ. יש לציין, כי רק ארבעה-חמישה ילדים צעירים ממנו שם, והרוב מבוגרים יותר, אך עדיין זה יוצר בעיה. זה מאוד מפריע לגננות. לדבריהן, הוא מסרב לאכול מחשש שלא יחזירו לו את המוצץ, הוא לא משתתף בשיעורים ופעילויות. והכי בעייתי, כשמנסים לא לתת לו, הוא נכנס להיסטריה, צורח, נשכב על הרצפה, נותן לעצמו מכות בראשו ונושך את כפות ידיו...זה מאוד מפחיד אותי ובוודאי שהגננות מתקשות להתמודד עם התנהגות כזו. סיטואציה זו מכאיבה לי מאוד. אינני מבינה אם אלה פשוט בעיות גמילה או שמא בעיה עמוקה יותר. האם זה נורמלי שהוא נושך את ידיו? והאם בכלל יש כרגע צורך מיידי לגמול או שניתן לוותר לו בינתיים? תודה רבה על התייחסותך!

שלום דינה, בנך הפעוט עבר ממצב בו הוא צמוד אלייך יום שלם, ליום לימודים ארוך, כאשר רוב שעות הערות שלו עוברות עליו בלעדייך, מחוץ לבית. אתם נפגשים אחרי שקיעת השמש, זמן קצר לפני השכבתו לישון. לאור זאת, איני רואה סיבה או דחיפות לגמילה מהמוצץ, שכרגע מסייע לו להתנחם בהיעדרך. בעיני, הדרישה להיפרד מהמוצץ לטובת "שיעורים ופעילויות" בגן, מפספסת את צרכיו האמיתיים. בברכה ליאת

שלום שמי מיכל, לבעלי ולי ישנה הזדמנות כלכלית שכרוכה בנסיעה לחו"ל למשך תקופה שתנוע בין שבוע לשלושה שבועות יש לנו אצל מי להשאירו בארץ (סבתא) הוא יהיה אז כנראה בן5-6 שבועות. היינו רוצים לדעת מה הן ההשלכות של דבר כזה?מבחינת התינוק?שוב מדובר במצב חד פעמי ובהזדמנות לעתיד כלכלי שונה לגמרי.זו לידה ראשונה ולכן איננו יודעים למה לצפות.

שלום מיכל, מבחינות רבות, להשאיר תינוק בן 6-8 שבועות זה עדיף על פני השארתו בגיל 6-8 חודשים. אם אינך מניקה, והפרידה ממך לא תהיה כרוכה בגמילה מורכבת, איני רואה מניעה או פוטנציאל לנזק. אין ספק שעבור תינוק כה קטן, הקרבה לאם היא המקום הטבעי, ולכן נסי לצמצם את זמן ההיעדרות למינימום. אני מקווה שהתועלת הכלכלית תצדיק את סבל הגעגוע (שלך! שלך!). נסיעה טובה ליאת

שלום רב, בני בן 4 ואמור לעבור ניתוח להסרת שקדיםף שלאחר מכן יהיה בבית 10 ימים. איך מכינים אותו לכך, מה אומרים לו וכמה זמן יש להכינו לכך, על מנת שיהיה לו זמן לעכל את הדבריםץ תודה מראש, מירב

שלום מירב, ראשית, אקדים ואומר שאחד הגורמים החשובים והמשפיעים ביותר על יכולת ההתמודדות וההתגברות של הילד הוא כוח עמידותם של ההורים, ויכולתם להישאר רגועים ככל האפשר לאורך התהליך כולו. מסתבר שילדים יכולים לעמוד בהצלחה בחוויות מורכבות וקשות כל עוד הם נמצאים לצד הוריהם המשדרים להם שקט וביטחון. לכן, עוד לפני שאתם מתעסקים בהכנת הילד עצמו, דאגו להגיע לשלב זה כשאתם עצמכם מכירים היטב את התהליך, את מה שצפוי בכל שלב, כולל מה שפחות צפוי, ומסוגלים להתעסק בזה במינימום חרדה. את הילד עצמו יש להכין מבעוד מועד. ילד בגיל ארבע אפשר לחשוף רק ימים ספורים לפני הניתוח, כדי לא לעורר חרדות מיותרות. בדר"כ, מה שעוזר למבוגרים עוזר גם לילדים: מידע ענייני, הניתן ברמות פירוט משתנות - בהתאם לגיל, להתעניינות ולסקרנות של הילד. לאחר ההסבר על מהות הניתוח והצורך בו ("הניתוח יעזור לך להישאר בריא, ולא לסבול כל הזמן מכאבי גרון"), אפשר יהיה לעבור להיבטים הפרוצדורליים ("נגיע לבית החולים בבוקר, ואז אתה תלך לישון ולא תרגיש כלום. כשתתעורר תרגיש כאב גרון, אבל תוכל לאכול גלידה או משהו קר שייקל עליך"). בשלב זה, אני מציעה להקשיב לשאלות שלו, ולענות עליהן בקצרה, מבלי להעמיס מידע מיותר. מעתה, ההמלצה שלי היא לאפשר לילד לשחק משחק דמיוני שיסייע לו לתת ביטוי לרגשותיו לפחדיו, או להשליכם על מישהו אחר (דובי, בובה) העומד לפני אשפוז או ניתוח. כדאי לזכור שילדים קטנים אינם ערים לסכנות שמפחידות אותנו, המבוגרים, ובדר"כ פוחדים מדברים "קטנים" ושוליים יותר. רצוי להקשיב לזה, ולתת את המענה בהתאם. אפשר להצטייד מראש בצעצועים תואמים (ערכת רופא, מזרקי פלסטיק, מסיכות סטריליות, וכו') שיעודדו את המשחק, וגם בספר ילדים העוסק בנושא, המותאם לגיל. ולסיום, לא לשכוח את ההבטחה למתנה שווה אחרי שהכל ייגמר. אני זוכרת היטב זוג נעלי "קלאק" שהעסיק ילדה קטנה לפני ואחרי ניתוח הלב שעברה, כשכל השאר נדחק לשוליים. מאחלת לכם שיעבור מהר ובקלות ליאת

שלום רב! אני מחפשת פסיכולוג טוב לילדה שלי בת 4 וחצי, כמו כן המלצה על טיפולים רגשיים באיזור חולון. תודה רבה!

שלום דינה, מאחר ופרסום שמות מטפלים עומד בניגוד למדיניות האתר, לא נוכל לשלוח לך המלצות מעל גבי הפורום. אם תכתבי שוב בצירוף כתובת מייל מעודכנת בגוף הודעתך, אולי יישלחו לך המלצות לשם. תוכלי להתייעץ גם עם רופא הילדים שלכם. בדר"כ הם מכירים מטפלים טובים בסביבה הקרובה. בהצלחה ליאת

הם אופציה נהדרת לילדים. יש בדרמה, אומנות, מוסיקה, תנועה, בע"ח.

שלום, אני ילדה בבת 14,ואמא שלי יורדת עליי הרבה היא מעליבה אותי וזה גם משפיע על הבטחון העצמי שלי היא נותנת לי הרגשה שאני לא טובה ובגגלל זה אני הולכת עם תחושות רעות לבית הספר וגם האופי שלי משתנה אני מעוד עצובה מאוד כועסת בגלל זה ושאני אומרת לה שתפסיק לפגוע בי היא אומרת לי שזה הערות שזה בכלל לא קרוב להערות היא אומרת לי "פיצה" כי היו לי פצעים לי זה לא נראה נורמלי.אני אוהבת אותה אבל אני לא יודעת איך להתמודד איתה בבקשה תעזרי לי.

שלום, את צודקת. הערות מעליבות מהסוג הזה אכן פוגעות ומדכאות, וחשוב שאמא תפסיק להתנהג כך, גם אם אין לה כוונת זדון. תוכלי להדפיס עבורה את מה שכתבת כאן, וגם את תשובתי, ולבקש ממנה עזרה מעשית בטיפול בעור הפנים (במקום ללעוג לך). הסבירי לה שדווקא בגל שהיא חשובה לך ואהובה עלייך, המילים שלה חודרות ומשפיעות עליך. אם את חושבת שלא תצליחי לבד, נסי לגייס לעזרתך אדם קרוב נוסף, אבא, דודה, סבתא, או אפילו המורה שלך או יועצת ביה"ס. לפעמים למבוגרים קל יותר להקשיב למבוגר אחר, שמציג להם את הדברים בשפתם. אל תתייאשי. תקשורת היא דבר שאפשר לעבוד עליו ולתקן. המשיכי להתעקש. בהצלחה ליאת

שלום , יש לנו תינוק בן שנה שחלה לאחרונה ברוטה וירוס(שלשולים והקאות) ואושפזנו איתו לחמישה ימים. בכל פעם שמישהו נכנס לחדר מהצוות היה בוכה מאוד וכנראה הבין שהם עושים לו משהו לא נעים, ניסיתי להרגיע אותו כל פעם. חזרנו הביתה ואני שמה לב שמאז האשפוז הוא רוצה רק אותי , שאני ירים אותו הרבה על הידיים, בוכה הרבה גם אם אני רק יוצאת לשנייה מהחדר, אפילו את בעלי או את הסבתא שהוא רגיל אליהם הוא לא כל כך רוצה , רק אותי . אני משתדלת להיענות לו ולהרים אותו , לא לעזוב אותו להרבה זמן ולהרגיע אותו שאני לידו אבל אולי אני אמורה לנהוג אחרת( אולי אני מרגילה אותו להיות על הידיים , או להסכים שרק אני ירים אותו ?) יש לציין שלפני האשפוז לא היה כך. סליחה על ההודעה הארוכה אשמח לתגובתך.

שלום אביבה, אשפוז יכול בהחלט להירשם כחוויה טראומטית, הן עבור הילד והן עבור ההורים. הדאגה, חוסר הוודאות והחרדה עוברים בנקל מההורים אל התינוק, שלא ממש מבין מה קורה, ולמד על כך מתגובות ההורים, משפת הגוף שלהם, ומטון הדיבור שלהם. אני מאמינה לך בכל לבי, ובטוחה שהתינוק שלך אכן מעדיף את קרבתך כרגע, אך סבורה שחלק מההיצמדות הזו קשור גם לחרדה שלך, ואולי לרצון שלך (מודע או לא-מודע) לוודא שהוא בסדר, לפצות אותו על הסבל שעבר, ולהישאר קרובה וקשובה לצרכיו. בדר"כ, הדריכות הזו דועכת מעצמה ככל שמתרחקים מהאירוע, ואני מאמינה שכך יהיה גם אצלכם. נסי להימנע מרחמים, ולפרגן לעצמך מעט מנוחה. ככל שתאפשרי לכם ולו לחזור לשגרה כך ייטב. הרבה בריאות וחורף נעים ליאת

לאחרונה החל בני מתעניין באיבר מינו, דבר שכלל אינו מוזר לי. אני מנסה להגיד לו שנעים ומותר לגעת בעצמו אך נהוג לעשות זאתבפרטיות, בשרותים או בחדרו. פעם אחת אף ביקש ללכת לחדרו ולהמשיך. פעם אחת היה אצלו חבר בן גילו והבנתי ששיחקו במיטתו ללא בגדים. הבנתי מקריאה באתר שלגבי זה צריך לקבל וזה סקרנות נורמלית. אולם לאחרונה החל לבקש מאחותו הקטנה בת שנהוחודשיים לגעת באיברו. לרוב סביב המקלחת המשותפת. היא מצידה כמובן לא מבינה וחושבתשזה מצחיק. אני ובעלי ממש אובדי עצות מה לעשות בנידון. עד כה הבהרנו לו שנינו שזה לא מקובל ודרשנו שיפסיק ואף אמרנו שלא יוכל להתקלח איתה שוב אם זה ימשיך. אני ממש לא יודעת איך להגיב ככה שלא ידרדר את המצב עוד יותר או יגרום לו לחשוב באופן שלילי בנושא, מצדשני נראה לי מאוד לא טבעי ולא מקובל. מה הדרך הטובהביותר להתמודד עם המצב? תודה מראש, שירלי

שלום שירלי, זה נכון שסקרנות סביב הגוף ואיבריו (גם ובעיקר המוצנעים) היא טבעית ונורמלית בגיל זה. עם זאת, אין להתיר מגע אינטימי בין ילדים, ויש להבהיר להם שהאיברים המוצנעים נשארים מחוץ לתחום ראייתו ומגעו של אדם אחר. הסבירו לבנכם שלא יוכל להיכנס למיטה עם ילד אחר, וגם לא לשדל את אחותו לגעת באיבר המין שלו "כי זה הגוף שלך, ואף אחד לא נוגע בו, גם אם זה נעים או מצחיק לפעמים". כמו שהערת נכון, חשוב להימנע מיצירת אווירה שלילית או מאיימת, ורצוי לדבר על כך באופן ענייני מאד ופתוח, ולהישאר זמינים לשאלות נוספות מצד הילד. בברכה ליאת

שלום =] אני משתמשת בשם בדוי... אני תלמידה בת 17, תלמידה טובה, מבחינת חברים אין בעיות... הבעיה שלי עם המורה. אני לא יודעת עד כמה זה קשור לפה, לא מצאתי פורום אחר. יש לי מורה (זכר) שאני רואה אותו בערך 7 שעות בשבוע... אני לא יודעת אם להגיד שנדלקתי עליו או שאני פשוט אוהבת את הקשר איתו... אבל זה לא יוצא מהראש. אני לא בנאדם שדורש תשומת לב, ההיפך - אני ביישנית ואני לא אוהבת שמתייחסים אלי הרבה, ובגלל זה זה מוזר לי... אני כל הזמן מחכה שהוא ידבר איתי או שהוא יגיד לי משהו, כדי לקבל התייחסות כלשהי, ממישהו. בדרך כלל מורים לא מתייחסים אלי יותר מידיי, אבל השנה אני מרגישה (מתחילת השנה שזה שונה) אצלו. אני לא יודעת אם נדלקתי עליו או לא... אני רק יודעת שכל הזמן אני חושבת על זה, לא רק במצבים זוגיים (כמעט ובכלל לא) אלא מצבים של פשוט... להיות ביחד. יש לי חברים ומשפחה (הורים גרושים) ואני לא באמת מרגישה חשובה.. כלומר אני רואה טוב מאד איך החיים של כולם (אולי חוץ משל אמא) ימשיכו בלעדי. אף פעם לא העניקו לי יותר מידיי תשומת לב, ואולי זאת הסיבה שכשמתייחסים אלי קצת - אני נשענת על זה. רציתי לדעת מה אפשר לעשות, אם אפשר לעשות, כי כמובן ששום דבר ממה שרשמתי פה אני לא אספר לא למשפחה, לא למורה כלשהו או לחברים... חשוב לי לציין שאני ממש לא בנאדם פתוח, אני לא נחשפת יותר מידי לאנשים. הפרידה של ההורים שלי היתה כשהייתי יחסית קטנה.. אבא שלי התחתן שוב ואני ממש לא אוהבת את המשפחה החדשה שהקים (אשתו) יש לי 3 אחים קטנים ממנו שאני מאד אוהבת... אבל קשה לי להגדיר אותם בתור אחים שלי, בכל מקרה מהילדים אני הכי גדולה במשפחה, ואין ממש התעסקות סביבי אלא סביב אנשים אחרים... ברור לי שהמשפחה שלי אוהבת אותי.. אבל אני לא מרגישה מספיק טוב איתה, זה לא שאני לא אוהבת אותם.. זה פשוט ששאני לא פתוחה עם אף אחד כולל ההורים שלי, ואני לא יודעת אם זה היה עם מישהו אחר זה היה משתנה, אבל זה שאני אדם סגור מאד מקשה עלי בחיים בכלל... קשה לראות עלי בעיות אם מסתכלים מבחוץ, אבל על עצמי אני חושבת שאני אדם מאד בעייתי, מתוסבך.. קשה לי אפילו להסביר למה. אני כל הזמן חושבת על חיים במשפחה אחרת, אם הייתי שונה או לא. אני יודעת שקצת חפרתי, אבל זה באמת פריקה בשבילי כי אני לא מדברת על כאלה דברים עם חברים או משפחה (כמו שציינתי חח). אני חושבת שהבעיה שלי.. היא שפשוט אנשים לא מתעניינים בי, כולל משפחה כולל חברים כולל כולם. הם שואלים מה נשמע, אבל לא כדי לקבל תשובה.. הם שואלים איך הולך בבצפר כדי להגיד וואו יפה תלמידה טובה. כי זה מה שאני בעינייהם תלמידה טובה, בזה אני ידועה ומעבר לזה זה לא משנה. ואוו את רוצה להיות רופאה שתגדלי איזה יופי, ופה זה נגמר. הוא (המורה) רואה דברים מעבר, הוא מדבר איתי, הוא מתייחס אלי... אני לא חושבת שאנשים מתייחסים אלי ככה. סליחה אם זה היה מממש ארוך, זאת פשוט פריקה כמו שציינתי :]

שלום מיכל, זה בסדר גמור לפרוק כאן את מחשבותייך ורגשותייך. את נמצאת בגיל של סערות רגשיות, המביאות איתן לפעמים דכדוך, ייאוש, תחושות חוסר ערך וחוסר תקווה. ההיסטוריה הפרטית שלך בוודאי לא מוסיפה, ועלולה לערער את המצב אף יותר. נוכחותו של מורה אדיב, מתעניין ומתחשב מעוררת אצלך (אולי) תחושות ישנות של הזדקקות, אותן למדת להשתיק במהלך השנים. אני רוצה להאמין שעם הזמן תוכלי למצוא לך בן זוג אמיתי, בן גילך, שיוכל להחזיר לך את האהבה וההתייחסות להם את ראויה. יש נערות שזה קורה להן כבר בתיכון, ויש כאלה שלוקח להן קצת יותר זמן. אין לי ספק שתצליחי בסופו של דבר למצוא את הדברים שייטיבו איתך, ויאפשרו לך לבנות לעצמך חיים מספקים ומשמעותיים בדרכך. שולחת לך תקווה וכוח ליאת

יש לי בת בת 3.5 חכמה מאוד, כישרונית ונשמה טובה, לאחרונה בכל מיני אירועים גם מול אנשים שמכירים וגם שלא היא נדבקת אלי בתירוץ שהיא מתביישת, זה נורמלי בעניי במקום לא מוכר, הילדה מקבלת ממני אובר חום ואהבה, המון המון חיזוקים , גבולות לפי הנורמה, ללא פינוקים, אבל עודף אהבה, ואני מספרת לה המון כמה אני מאושרת שיש לי אותה. אבל הגננת טוענת שהחלה לעשות את זה בגן גם כשכולם אוכלים בבוקר ליד השולחן היא לא רוצה לאכול ליד כולם כי "מתביישת" , הבוקר כשלקחתי אותה לגן ביקשה שאכנס ואהיה איתה בתוך הגן כי היא "מתביישת" לא רצתה להיכנס לגן, היא מסרבת לאחרונה גם לצאת לחצר, בקיצור די ברור לי שהמילה מתביישת היא לא הנכונה אבל אין לה את המילים הנכונות, איך להגיב? מה לעשות?

שלום יעל, גם אם מדובר בביישנות, וגם אם בסוג של חרדה או חוסר ביטחון, ההיענות - לדעתי - צריכה להישאר עניינית מאד ופרקטית: "הנה, אני מלווה אותך עד לפתח, וכאן ניפרד בחיבוק ונשיקה. אני סומכת עלייך שתתגברי". או "את הארוחה אנחנו אוכלים ליד השולחן, עם כל הילדים. בהתחלה יהיה לך אולי קצת קשה, אבל אנחנו בטוחות שתתגברי". לפעמים, ילדים לומדים שבאמצעות ההתנהגות הביישנית הם זוכים לתגמולים בלתי צפוים כמו למשל היצמדות של ההורה או ארוחת-סולו עם הגננות. תגובת המבוגר יכולה להיות מתחשבת ומכבדת, אך ללא ניסיונות פיצוי או פינוק-יתר. אני מאמינה שאם לא תעשו מזה ענין גדול, זה יחלוף מעצמו. בברכה ליאת

אנחנו משפחה חד הורית, בני בן ה-5 מפנה כלפיי כעס לעיתים קרובות, לאחרונה הכעס מלווה בטענות כי אני לא דואגת לו ושאיש לא אוהב אותו למרות שהוא עטוף באהבה כל הזמן, לעולם אינו מרוצה למרות שמקבל המוןןןן, אם זה חיבוקים, נשיקות, דואגת לומר לו כל הזמן כמה אנחנו אוהבים אותו, לוקחים אותו לכל מקום שרוצה ומשקיעים בו המון, הוא לעולם לא מרוצה ותמיד מחפש את הרע, הוא "חווה" דברים שלא היו מעולם ומאשים את כולם בכך שלא אוהבים אותו, די מתסכל בעיקר לאור העובדה שאני מרגישה שאני נותנת לו הכל, אוהבת אותו, דואגת לומר לו את זה כל הזמן ולחזק אותו ומרגישה שזה לא משנה דבר...הוא בשלו, כועס ומאשים

שלום אופירה, אם נחשוב לרגע, מהי 'בריאות רגשית', נסכים ודאי שחלק מרכזי וחשוב ממנה, מתייחס ליכולת לזהות נכונה מה אני מרגיש, ליכולת לקרוא לזה בשם, ולדעת לבטא את הרגש באופן מותאם. כדי שהילדים שלנו יגדלו ליצורים בריאים מבחינה פסיכולוגית, עלינו לסייע להם להכיר את רגשותיהם, לזהות אותם כשהם מתעוררים, ולבטא אותם בצורה אותנטית ותואמת. כאשר הילד שלך אומר שהוא מרגיש לא אהוב וכועס על כך (זאת אמירה קשה ולא נעימה לאף אמא, אני יודעת), ואת עונה לו "אתה אף פעם לא מרוצה ורק מחפש את הרע", את למעשה 'מפספסת' אותו, ולא נותנת תיקוף לחוויה שלו. הדברים שלך מספקים הזדמנות נהדרת להדגיש עניין חשוב - כאשר אנחנו (או ילדינו) מתארים 'חוויה' או 'הרגשה', אנו מתייחסים לעולם הפנימי שלנו, לפירוש שאנחנו נותנים לאירועים, אמירות והתנהגויות של האחרים. המציאות החיצונית לא תמיד רלוונטית. גם אם אנחנו אוהבים את הילד שלנו עד לשמיים ובחזרה, הוא עדיין יכול להרגיש נטוש, בודד ומקופח. הרגשה זו מאד תקפה, וחשוב שתמצא הד או מענה אצל ההורה. כאשר את לא מבינה את הילד שלך, ואפילו שופטת אותו על רגשותיו ("אתה רק מחפש את הרע"), את כמו מחזקת אצלו את תחושת הבדידות והנטישה. אם, לעומת זאת, תוכלי להשיב באומץ ולומר משהו כמו "קשה להרגיש כל הזמן שלא אוהבים אותך. זאת בטח הרגשה שגורמת לך להיות עצוב וכועס. יש משהו שאני יכולה לעשות עכשיו כדי שתרגיש יותר טוב?", נדמה לי שהוא ירגיש קצת פחות לבד. לפעמים, החכמה האמיתית זה להיות עם מישהו דווקא בחצי הכוס הריקה שלו, כי בחוויה שלו הוא לגמרי שם, ולגמרי לבד. חיבוקים ונשיקות הם דבר נפלא, אך למרבה הצער אין בכוחם לרפא הכל, ותיתכן חויה אחרת, עמוקה יותר, של חסך ובדידות, שיכולה לקבל מענה רק בהינכחות אמיצה של ההורה גם באזורים האפלים, הזועמים והקודרים שבנפשו של הילד. זהו אתגר אמיתי ולא פשוט, אך נדמה לי שהמאמץ שווה עד מאד. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני אמא לשני ילדים, הגדול בן שנה ואחד עשר חודשים והקטן בן חצי שנה. הילד הגדול מאוד מפונק ועד לחודש ספטמבר האחרון שנכנס לגן הוא טופל ע"י סבתא וסבא. בחודשים האחרונים ההתנהגות שלו ממש חסרת גבולות ומשמעת: הוא מרבה להרים ידיים עלי ועל אביו, לזרוק חפצים בכעס(וגרם כבר נזקים של מאות שקלים), הוא צועק, בוכה ומשתטח על הרצפה ללא הפסקה, מרביץ לעצמו, משליך את המוצץ ואם אין לו משהו ביד הוא לוקח מה שלידו ומשליך, הוא אוכל עם הידיים(מעט מאוד עם כף או מזלג) ומרבה להשליך אוכל. לגבי משחקים, הוא מאבד עניין מהר מאוד ומסרב לאסוף את הצעצועים כשמסיים. אני כבר אובדת עצות ומלאת תחושת אכזבה מעצמי, שכן לא ציפיתי שאכעס על בני כל כך הרבה ובגיל כל כך קטן. כשאני שואלת בגן איך ההתנהגות שלו הם אומרים לי שהוא מקסים ולא מבינים על מה אני מדברת. חשוב לי לציין כי הוא מאוד מאוד מאוד קשור אליי ובכל זאת לא מקשיב לדבריי. דבר נוסף שחשוב לי לציין שהוא מדבר מאוד יפה וברור(הרבה מעבר למצופה מבני גילו) וכי הוא ילד מאוד חכם ונבון עם זכרון מדהים(גם בגן הגננות תמיד מתפעלות מכך). כיצד עליי להתמודד עם הדברים? האם זו התנהגות חריגה לגילו? תודה מראש

שלום רב, את יודעת, ילדים אינם נולדים מחונכים או ממושמעים. הם הופכים ליצורים בני תרבות הודות לתהליך איטי ומפרך של חינוך ולמידה, עליו אחראיים תחילה המבוגרים בחייהם (הורים, מחנכים) ובהמשך גם סוכנים נוספים. הילד שלך אינו ילד 'רע', 'בלתי ממושמע', 'מפונק' או 'לא מתורבת'. הילד שלך פועל עפ"י רצונו ודחפיו פשוט כי אף אחד לא עוצר אותו, או לא עוצר אותו באופן הנכון. הוא מתנהג כמו כל בן שנתיים אחר, הנאבק על עצמאותו, מצד אחד, אך גם מאד תלוי בהוריו, חרד וחסר אונים, מצד שני. אני מציעה לך לחפש באינטרנט מאמרים וכתבות בנושא "גיל שנתיים האיום", כדי להבין מדוע תינוקות בגילו מתנהגים כפי שהם מתנהגים, ולראות שבנך אינו חריג משום בחינה. ובכל זאת, למרות ההבנה, יש לכם תפקיד חשוב מאד בהקניית הרגלים וכללי 'עשה' ו'אל תעשה' (הידועים בשם הנפוץ - "גבולות"). אין להרשות לילד להכות את הוריו בשום גיל, ואין לאפשר לו לשבור חפצים בכוונה. חשוב להתאים את הסביבה לנוכחותם של ילדים קטנים, ולעזור להם להשתלב בסביבתם מבלי להרגיש נזופים כל הזמן. אני מציעה לך מאד לפנות להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים מנוסה, שיוכל לסייע לך בהכוונה מעשית בנושא. את מוזמנת לדפדף לאחור בפורום זה, ולקרוא עוד על דרכים להקניית גבולות לילדים בגיל הרך. כתבתי על כך הרבה מאד בשנתיים האחרונות. בהצלחה ליאת

ביתי בת שנתיים ושלושה חודשים והתחלתי לגמול אותה מטיטול בהתחלה היא לא פיספה אפילו פעם אחת ולהפך התלהבה ללכת לשירותים. בשבוע השלישי היא לא מפסיקה לפספס וניראה לי מפחדת ללכת לשירותים ורק אחרי שהיא עושה היא אומרת שעשתה פיפי ולא אומרת שיש לה פיפי ורוצה לשירותים. אני התיאשתי ורוצה להפסיק את הגמילה תני לי עצות איך להתמודד כי אני חסרת אונים.

שלום אורית, אל תתייאשי - אם היא הצליחה בשבועיים הראשונים לא לפספס, קיימת כנראה בשלות לתהליך. הפספוסים והתאונות גם הם חלק מהתהליך הנורמלי. זכרי שלעשות פיפי וקקי בשירותים זה לא רק מיומנות טכנית, אלא גם מהפך תפיסתי: עד עכשיו הילדה עשתה פיפי וקקי מתי שהיא רוצה, ואת (או מישהו קרוב אחר) היה שם כדי לטפל בה ולהחליף לה טיטול כמובן מאליו. מעתה, היא נדרשת לעשות את צרכיה רק במקום המיועד לכך, ולוותר על ההורה שהיה שם תמיד כדי להחליף חיתול. הפספוסים הם חלק מתקופת ההסתגלות, וחשוב לעבור את התקופה הזו בסבלנות וסלחנות. המשיכי לעודד אותה לעשות בסיר או באסלה, לשבח אותה על כל הצלחה ולהתעלם מהפספוסים. שולחת לך כוח וסבלנות לעוד מאמץ קטן ליאת

הי, כמעט בכל סיטואציה בה אנחנו קרובים אליו , ובמיוחד בולט כשמרימים אותו כשחוזרים מהעבודה והוא רץ לעברינו שנרים אותו הוא מסתכל אך ורק לצדדים ולא מוכן כמעט בשום אופן להסתכל אל תוך פנינו. האם יש לזה משמעות? האם זה בעייתי או תופעה ידועה?

שלום אופיר, קשר עין הוא מרכיב חשוב ביותר בתקשורת הבינאישית, ובדר"כ ההימנעות ממנו משקפת קושי רגשי או התפתחותי. דווחי על כך בביקור הבא שלך בטיפת חלב או אצל רופא הילדים, ובקשי חו"ד. בברכה ליאת