פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

מחפשת פסיכולוגית שעובדת עם מכבי לייעוץ לביתי בת ה12.5 חשוב שתהיה מאזור ר"ג גבעתיים

שלום מיכל, את מוזמנת לכתוב שוב ולהוסיף לגוף הודעתך כתובת מייל. אין אנו נוהגים לפרסם מטפלים מעל גבי הפורום. מקווה שמישהו מהקוראים יוכל להמליץ לך דרך המייל. בהצלחה ליאת

בהתאם לבקשתך העברתי את כתובת המייל .תודה מראש

מצטערת שכחתי לציין שחשוב לי שתהיה פסיכולוגית שעובדת עם קופ"ח מכבי

מיכל, רשמי את כתובת המייל בגוף ההודעה, כדי שגם הקוראים יוכלו לראותה. ליאת

שלום ליאת, יתכן שאני מקדים את המאוחר, אך אשאל בכל זאת. בני הבכור בן שלוש וחצי, ועם כל האובייקטיביות שאני מנסה לגייס, עדיין אני סבור שהוא מפותח שכלית הרבה יותר מבני גילו. האם קיימים ומומלצים מבדקי משכל לגיל זה? האם קיימות מסגרות חינוך אלטרנטיביות (ועדיפות) בגיל גן חובה, שנוכל לספק לו בשנה"ל הבאה?

שלום טל, ככל הידוע לי, מסגרות חינוך פורמליות לילדים מחוננים, מתחילות מכיתה ד' (לילדים שאובחנו בכיתה ב' או ג') ומציעות סוגים שונים של העשרה (חוגים, יום לימוד מרוכז או כיתות מחוננים בתוך בי"ס גיל). קיימים מבחני משכל לגיל הגן (למשל מבחן וכסלר לילדי גן), אך צריכה להיות סיבה (מעבר לסיפוק הסקרנות) כדי להתאמץ להעביר אותו בשלב זה. אם הילד אכן סקרן באופן חריג, אפשר להעשיר אותו מבית בתכנים ופעילויות עשירות ומגוונות ככל האפשר, הן ברמה הקוגניטיבית והן ברמה החווייתית, ובכך להניח את היסודות להעשרה הפורמלית שיוכל לקבל בעתיד אם יימצא מתאים. בברכה ליאת

מהו ההבדל בין פסיכולוג קליני/התפתחותי/חינוכי?מתי נדרש כל אחד ?

שלום רוזה, מצטטת עבורך ישירות מויקיפדיה - פסיכולוגיה קלינית - עוסקת בניתוח ופתרון בעיות נפשיות והפרעות התנהגות. פסיכולוגיה חינוכית - עוסקת בחקר תהליכים חינוכיים מנקודת מבט של הפרט המתחנך או של הפרט במסגרת החינוכית. תחום זה מתמקד גם במערכת יחסי הגומלין בין הפרט ובית הספר. פסיכולוגיה התפתחותית - מתמקדת במחקר השינויים ההתנהגותיים והנפשיים מילדות לבגרות. פסיכולוג התפתחותי מטפל בבעיות התנהגותיות, חברתיות ונפשיות אצל ילדים ובמקביל מלווה את הורי הילד במהלך הטיפול. בברכה ליאת

בני הגדול אובחן כסובל מ ADHD וODD הוא רודה על האחים הקטנים שלו מתפרץ ועושה ככל העולה על דעתו. כאשר הוא נישאל אחר מעשה למה? הוא עונה "אני לא עשיתי כלום". בעבר היו גם בעיות בבית הספר הקודם פשוט היינו "עיוורים" וחשבנו שהמערכת היא הלאצ טובה. עכשיו הוא היתחיל לילמוד בישיבה חדשה ושוב עולה המנגינה הישנה. המנהל דיבר איתנו ואמר לנו שהילד לא יושב שניה ומציק. שאלתי היא איך אני כאמא עלי להיתנהג איתו? הוא לוקח דברים מבלי לישאול ועושה " מה שבא לו? ??? \

שלום רב, מדובר בשתי אבחנות 'נכבדות', שחשוב מאד לטפל בהן באופן יסודי ומערכתי (התייחסות לתפקוד בבית, בישיבה, ובכל זירה נוספת בחייו). לצערי, ההיערכות שלך כאמא, או שלכם כמשפחה, לא יכולה להישען על עצה אינטרנטית, ללא היכרות מקיפה עם הילד ואיתכם. אני ממליצה על פנייה מסודרת לפסיכיאטר ילדים, שיוכל להתאים טיפול תרופתי (בדר"כ שילוב של יותר מתרופה אחת), ולפסיכולוג ילדים קליני שיוכל להנחות אתכם ברמת ההתנהגות היומיומית והצבת גבולות נאותה. בברכה ליאת

שלום רב . יש לנו ילדה בת 12 מקסימה ומלאת בטחון .בחודש האחרון היא לא מצליחה לישון בחדר שלה וישנה איתנו בחדר על מזרון בטענה שהיא לא מצליחה להרדם , זה נמשך כשבועיים ואז היה שבוע רגיעה שהיא חזרה לישון במיטה שלה והכל היה בסדר . ביומיים האחרונים שוב היא ירדה לישון איתנו ואתמול בלילה היתה היסטריה בכי וצעקות שהיא לא מוכנה לישון בחדר שלה והיא מפחדת . היא לא יודעת להסביר ממה היא מפחדת אבל היא לא מוכנה בשום אופן לישון במיטה שלה אלא אם אני ישנה על ידה . המצב רק הולך ומחמיר ואשמח לשים לו סוף . תודה רבה רוית

שלום רווית, לפעמים, הצפה פתאומית של פחדים בגיל כזה, מתעוררת בתגובה לטריגר כלשהו (סרט, פריצה, מקרה מוות, שמועה או אירוע מאיים אחר כלשהו אליו נחשפה ישירות או בעקיפין, ואפילו חלום רע). חשוב לנסות ולהבין את מקור הפחד, ולתת מענה ענייני. אם קשה לה לשתף, אפשר להביע נכונות ללכת לקראתה ולסייע, אך מבלי להשתעבד לפחד או לבסס הרגלים חדשים. ככלל, עדיף (בעיני) לסייע לה בחדרה, גם אם זה יהיה כרוך בשינה לצידה למשך מס' ימים. נסו להחליט מראש על שבוע (בלי לומר לה זאת), ועשו זאת ללא וויכוח. אפשר לומר משהו כמו "אני מסכימה לישון איתך בחדר עד שתרגעי", ללא כעס או ביקורת. עצם הידיעה שאת שם איתה, תרגיע אותה, ותאפשר לה להחזיר לעצמה את היכולת לישון בביטחון לילה מלא ללא יקיצות. לפעמים, הנכונות המלאה שלנו להתגייס, היא לבדה עונה על צורך כלשהו, שבא על סיפוקו ונסוג מעצמו. השתדלי להימנע מכל 'תגמול' נוסף (פינוק, פיצוי, דיבור יתר או תשומת לב מיוחדת) מעבר לשינה לצידה. לאחר שבוע, ללא כל הכרזה מיוחדת, חזרי לחדר השינה שלך. אם תהיה מחאה, אמרי בקצרה שאת שומרת עליה מחדרך. בואי נקווה שתהיה רגיעה. את מוזמנת לעדכן בהצלחה וליל מנוחה ליאת

באוניברסיטת תל אביב מתקיים בימים אלו מחקר על ביישנות וחרדה חברתית אצל בנים ובנות בגילאי 8-14. המחקר נערך בחוג לפסיכולוגיה במעבדה של פרופסור יאיר בר-חיים. במסגרת המחקר מתבצעת הערכה מקיפה והילד מקבל אימון ממוחשב שמטרתו הפחתת החרדה החברתית. אם בנכם/בתכם: • ביישן • חושש ומתוח במצבים חברתיים • נמנע ממצבים בהם עליו לתקשר עם ילדים או מבוגרים • הביישנות והחרדה מפריעים לכם ולילד ופוגעים בתפקודו אתם מוזמנים לפנות אלינו לקבלת פרטים נוספים: ניתן להשאיר הודעה בטלפון 03-6408971 או לפנות במייל לכתובת [email protected]

אני רוצה לנסות את המחקר אל הילדים שלי:בת בת17 ובן בן9

אני רוצה שיתופ פעולה של בני ב מחקר של ביישנות וחרדה חברתית.מיספר טלפון שלי:0504040007.תודה

שלום רב מחפשת פסיכולוג/ית מומלץ/ת באיזור מרכז/שפלה (אם הוא עובד עם קופ"ח מכבי מה טוב) עבור ביתי בת ה-16. ביתי סובלת ממצבי רוח קיצוניים ואולי כדאי שנפגש עם בעל מקצוע לצורך קבלת ייעוץ והכוונה. תודה

שלום סיליה, אני מסכימה איתך שרצוי להגיע להתייעצות אצל פסיכולוג קליני. מדיניות האתר אינה מאפשרת לנו לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, ולכן את מוזמנת לצרף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו משתתפי הפורום לשלוח את המלצותיהם. בברכה ליאת

שלום, בני בן 6 וחצי, כאשר מזמין חבר הביתה,חוץ מזה שהוא משחק עם החבר, הוא מנסה להראות לחבר שהוא חזק על ידי זה שהוא יורד עלי, אמא שלו.למשל- מנסה לקשקש עלי כשאני עם הגב אליו, או זורק לכיוון שלי חפץ (קל) מרחוק כאילו בצחוק.לפעמים מדבר אלי לא יפה. פעם אחרונה הוא חטף לי את מפתח הבית לפני שעלינו הביתה, וצחק עם החבר.הכי נורא היה שהוא קרא לי כי היה צריך משהו, והייתי בשרותים, אז הוא דחף את דלת השרותים עם החבר .מה שאני עושה במקרים כאלה אני אומרת לו שיפסיק , והוא מפסיק אבל עובר לתעלול הבא.הסברתי לו כמה פעמים כשהיה לבד איתי, שזה זילזול באמא וזה לא יביא לו כבוד מהחבר אלא יגרור זילזול גם בו.גם אמרתי לו שאם זה יקרה אני מיד אשלח את החבר הביתה.מה עלי לעשות כשזה קורה?אם אכעס על בני ליד החבר,או אשלח את החבר זה לא טוב כלפי בני,אבל גם אני לא רוצה שזה ימשיך. אודה לתשובתך

שלום רב, תעלולים על חשבון שלומו וכבודו של הזולת מצחיקים אולי לזמן מה, אך בסופו של דבר פוגעים גם במתעלל (רק עכשיו שמתי לב לשורש המשותף - "תעלול"; "התעללות"). אם את באמת דואגת לבנך ולחיי החברה שלו לטווח הארוך, עלייך לעזור לו להתגבר על ההרגל הבעייתי הזה. לכן, אני מציעה להפסיק לאיים ולהתחיל לפעול. כאשר הוא פוגע בך, גם בנוכחות חבר, אל תחכי שהחבר יילך, אלא הגיבי מייד. שלחי את שניהם לשחק בחדר שלו, והסבירי (גם לחבר) שאינך מרשה סוג כזה של משחק בנוכחותך. אם הסנקציה הזו אינה עובדת, תוכלי להתקשר לאמא של החבר, ולומר לה בקול רם "אני מצטערת, אבל לילד שלי קשה היום לשחק בצורה בוגרת, ולכן אני מבקשת ממך לעזור לי ולבוא לכאן לקחת את עידו. ננסה שוב בפעם אחרת". זכרי שתוצאה שלילית היא הדרך הטובה והמהירה ביותר להכחיד התנהגות בעייתית. את מוזמנת לעדכן ולדווח איך הולך. בהצלחה ליאת

שלום ליאת ותודה על התשובה. אם אשלח את החבר לביתו,האם בני לא יפגע מכך?הרי החבר יכול ללעוג לו אח"כ בכיתה ,על כך שהענשתי אותו. גם כך הוא ילד די חלש בחברה. תודה שוב

בתי בת ה 20 מספרת לי שכל אימת שהיא נדרשת לדבר במסגרת קבוצתית היא נתקפת פחד גדול, ליבה מתחיל לדפוק בחוזקה, יובש גדול ממלא את גרונה וקולה מצטרד. כך הדבר גם במסגרות שונות כמו במקום עבודתה, ועם חברת בנות מעל 3 אנשים. היא חשה חוסר ביטחון מוחלט וכל היכולת הוורבלית שלה נעלמת והיא מתחילה לגמגם ולהסמיק. בשיעורים באוניברסיטה היא ממאנת להשתתפף ולהשמיע קולה גם כשיש לה משהוא לומר היא מעדיפה שלא שמא יצחקו עליה. או שמא היא אומרת משהו לא נכון. כיצר לטפל בכך?

שלום שושנה, מהתיאור הקצר שלך אכן עולה ניחוח של חרדה חברתית, וחשוב לטפל בזה. ככלל, הטיפול במקרים כאלה נשען על טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות, עם או בלי תרופות, לפעמים באופן פרטני, לפעמים במסגרת קבוצתית (ולפעמים גם וגם). כסטודנטית, היא יכולה (וכדאי לה) לפנות לשירותי הייעוץ בדיקאנאט האוניברסיטה, שם תוכל לקבל טיפול טוב במחיר מוזל. אנשים חרדתיים יכולים להיות הימנעותיים למדי, ולהסתייג מהרעיון שאפשר לעזור להם. עידוד ודרבון מצידך, יחד עם ביטויי תקווה ואופטימיות, בהחלט יכולים לתרום... בהצלחה ליאת

אני מחנכת של תלמידה בכיתה י. כל פעם כשאני אומרת משהוא בכיתה שלא מוצא חן בעיני תלמידתי היא מגיבה בצורה מאוד לא נעימה, בעיקר כשאני אומרת משהו שמופנה אליה היא כמו ביקורת היא מייד מגיבה בכעס ובהזעפת פנים. לי כמחנכת מאוד קשה לנהל שיח בכיתה כשהיא נמצאת. יש מקרים בהם את מעוררת את הכיתה לכיוון שלילי מאוד. בוקר אחד ראיתי אותה וברכתיה לשלום אולם היא התעלמה ממני. בכיתה ביררתי איתה על כך ואמרה שלא שמה לב. והישבתי שיותר לא אשאל לשלומה. בשיחה אישית ביררתי עימה את התנהלותה והיא הגיבה שכך היא תמיד. מה לעשות?

שלום דליה, יש אנשים שמתקשים, יותר מאחרים, לקבל ביקורת או הערות. אבל איכשהו, הרבה יותר מעניינת אותי הרגישות שלך כלפיה, והקושי שלך להתנהל מול הזעפנות שלה. מעניין אותי מדוע קשה לך כשהיא בכיתה, ומדוע את מתרגשת מתגובותיה יותר מהרגיל. אני מניחה שכמחנכת כיתה י', את מכירה היטב את גחמותיו של גיל ההתבגרות, ואת "רכבת ההרים הרגשית" בה נתונים תלמידייך. אני יכולה לשתף אותך מניסיוני, ולומר שכאשר מתעורר אצלי מן חשש או קושי לא ברור מול מישהו מהלקוחות שלי, אני מנסה לבחון מה קורה, האם הוא מזכיר לי מישהו מחיי האישיים, האם הנושאים שהוא מעלה מהדהדים אצלי קשיים אישיים מהעבר, או אולי יש בו משהו שאיני אוהבת בי. בדיקה אמיצה כזו יכולה להעלות בדר"כ שמץ של הבנה לגבי מה שקורה לנו בתהליך, ולסייע להתגבר עליו בעזרת מודעות והקשבה לעצמנו. מה את אומרת? ליאת

ראשית מודה לך על הארת הפנים. ולעצם העיניין, בדיקה פנימה אצלי מעלה כי גם לי היה קשה לקבל ביקורת כתלמידה אך ההבדל הוא שהיתה לי יראת כבוד כלפי דמויות סמכות ומול התלמידה המדוברת אין שום כבוד וערך . היא בועטת בהכל ומייחסת חשיבות רק לעצמה בלבד. איך אני יכולה להתגבר על הקושי הזה?

שלום! נערה מתבגרת בת 17 מושכת באף מתגבר לקראת השינה,ומגלגלת את האישונים. האם זה משהו רפואי? או כתוצאה ממתח/לחץ?

שלום רב, התופעות שאת מתארת יכולות להופיע בתקופות של מתח. אם היו ביטויים כאלה גם בתקופות לחץ בעבר, סביר להניח שכך הדבר. אם זו תופעה חדשה, יש להיוועץ קודם ברופא הילדים/משפחה שלכם, ולשלול בעיה בריאותית. בכל מקרה, אם אתם מזהים גורמי סטרס בחייה, פעלו להפחתתם. אם התופעה נמשכת, התייעצו גם עם פסיכולוג קליני. בברכה ליאת

שלום, יש לי ילדה בת שש שהבעיה העיקרית הנובעת (לעניות דעתי) מפחדים שלה היא שהיא לא ישנה לבד במיטה ולא בחדר שלה, כלומר ברגע שהיא נרדמת (בסלון בד"כ מול הטלויזיה) אנחנו מעבירים אותה למיטתה ולאחר כשעתיים שלוש היא באה למיטה שלנו ולא מוכנה בשום אופן לחזור למיטה שלה. חשוב לי לציין, כי היא פוחדת מהמון דברים, מהחושך , היא לא נכנסת לבד לחדרים או אלא בליווי שלנו או של אחיה הקטן (בן 3). בעיה זו מסבה לנ עוגמת נפש כיוון שהילדה תלויה בנו כל הזמן. היא מאוד קשורה לאבא שלה ויש לה נטייה ל"הידבק" אליו בבית ובכל מקום שאנו נמצאים לא משנה אם יש ילדים, משחקים היא מעדיפה תמיד להיות לידנו (לרוב ליד אביה). בעייתי העיקרית כפי שכבר ציינתי היא השינה במיטתנו.. מה לעשות??? ניסינו את השיטה של "להתעקש" ולהחזיר אותה למיטתה אבל אז היא נכנסת להיסטריה בוכה ונסערת כך שאין לנו ברירה אלא לוותר! מה לעשות??????????? תודה רבה.

שלום הגר, למרות שחוויית הפחד היא מאד לא נעימה, מסתבר שיש בצידה רווחים לא מעטים. אם תחשבי על כך רגע, תוכלי בוודאי למנות כמה וכמה "צ'ופרים" שבתך מרוויחה כאן - 1. הישארות במרכז העניינים (בסלון) בשעות הערב כמה שהיא רוצה. 2. צפייה בטלוויזיה עד לרגע שנעצמות העיניים. 3. ליווי תמידי של בני משפחה לכל מקום. 4. היצמדות לאבא האהוב למשך כל זמן שהותו בבית. 5. הנאה משפע של תשומת לב מצד המבוגרים, שכמעט תמיד מוותרים לה, בניגוד לבני גילה. 6. שינה במיטת ההורים (חלומו של כל ילד) 7. שני הורים שמגוייסים 24 שעות לטובת הצרכים שלה, גם על חשבון הצרכים והנוחות שלהם. 8. התנהלות הבית במשך כל שעות היום והלילה מותאמת לצרכים שלה. 9. (רווח משוער) ניסיונות לפצות אותה על ה'סבל' שגורמים לה הפחדים ועוד, ועוד... מה רע? מבט מפוכח על המצב, מראה שבעצם לא כדאי לילדה שלכם להיגמל מהפחד, כי כל הפריווילגיות האלה ילכו לאיבוד. אני חושבת שאם זה הגיע למצב אבסורדי כזה, יהיה לכם קשה להתמודד לבדכם עם התהליך, ולכן ממליצה לכם על פנייה להדרכת הורים קצרה, שתסייע לכם להחזיר לכולכם איכות חיים. עד אז, חשבו על הרווחים הללו, ונסו לקצץ בהם ככל שתוכלו. אין ברירה אלא להתחיל ולהתעקש, גם אם זה יגרור כמה ימי בכי וניסיונות מחאה. אפשר לכבד את הפחד ולהיענות לו (למשל, לשבת לצידה בחדר שלה עד שתרדם למשך שבוע, ובשבוע השני רק חצי שעה, אח"כ רבע שעה, וכו'). חשוב לא לאפשר לה יותר להיכנס למיטתכם, גם אם זה יהיה כרוך בלילה או מס' לילות 'לבנים'. אני ממליצה מאד על פנייה להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

רק רציתי להודות לך על התייחסותך ועל תגובתך . בהחלט הסבת את תשומת ליבי ו"פתחת לנו את העיניים" לגבי הבעיה. שוב תודה.

יש לי ילד בן 9 ילדה בת 6 ותינוק בן 10 חודשים. אחת ליום אחה"צ ברגעי שיעמום שני הגדולים מתחילים לריב. הם יכולים להסתדר ולשחק הכי מדהים בעולם ולעיתים לריב עד כדי אלימות אחד כלפי השני. לאחר המריבה הם יכולים לשוב ולשחק כאילו כלום לא קרה. בעניין זה לבעלי ולי יש חילוקי דעות, אני בגישה שלא חייב להתערב, אפילו להתעלם כי הרי בסוף הם פותרים את הבעיה לבד ואז הוא מבקר אותי שאני מתעלמת ולא מתמודדת. הוא בגישה של להפריד בינהם להתערב ולדבר איתם. לפעמים הוא יכול לכעוס על אחד מהם שנפגע רץ לחדר בוכה (בד"כ הגדול) ואז רגשי האשם של בעלי צפים והוא מגיע אליו לחדר לניחום ולשיחות שבעיניי שוב זה לא נכון אם כעסת אז אין מה לבוא ולהתנצל בפני הילד על כך. אני לא יודעת אם אני פועלת נכון או הוא אשמח לעצתך.

שלום נטע, מריבות בין אחים משקפות לעיתים קרובות ברית ייחודית ביניהם, שמטרתה לזכות באהדת ההורים ובמעורבותם. לטעמי, הדרך הטובה ביותר היא אכן התעלמות. בהתעלמות יש מסר חשוב ("אני סומכת עליכם שתסתדרו, ויודעת שגם תעשו זאת"). מסר כזה מעודד ילדים להתמודד עם קונפליקט, ולמצוא את הפתרונות בכוחות עצמם. ובכל זאת, אני מבינה ומסכימה עם הרצון של בעלך להוקיע ולפתור את גילויי האלימות בין הילדים, אך השאלה הגדולה היא האם השיטה שלו אכן עובדת. מסתבר, שכמה שלא נתאמץ, אין לנו *באמת* את היכולת לשמש שופטים, אנחנו לא באמת יודעים מי התחיל, מי ה'טוב' ומי ה'רע' בסיפור הזה, גם אם אנו משוכנעים שכן. לכן, אם הוא מרגיש חובה להגיב, חשוב לעשות זאת באופן עקבי ונחוש, תוך מאמץ להגיב *תמיד* לשניהם, ללא קשר למי התחיל, מי הרביץ ומי הלשין. אפשר להגיב לכל מריבה אלימה בסנקציה שתכוון *לשניהם*, כמו למשל בהתרחקות ("לא מעניין אותי מי התחיל, לא נעים לי אתכם כשאתם מכים וצועקים, אני הולך עכשיו לחדר שלי לנוח, עד שיירגע פה"), במניעת בילוי משותף ("חבל שאתם רבים ככה. התקלקל לי כל המצברוח ולא בא לי כבר לצאת. ננסה שוב מחר"). עליכם להיות מוכנים לאפשרות של הגברת הווליום ולפרובוקציות בניסיון להחזיר אתכם (או את בעלך) לעמדת השופט. כאן רצוי להגיב בשקט ("זה פשוט לא מעניין אותי. אשמח להיות איתכם כשתרגעו"), ולהשתדל לגרום להם להאמין שבאמת לא אכפת לכם. אני יודעת שזה קשה, אבל זה בהחלט אפשרי, ועובד. התנהגותו של בעלך מדגימה היטב את הרווח מן ה'ברית' המשונה אותה הזכרתי בראשית דברי: הבן המוכה קיבל אהדה, הגנה ותמיכה מאבא, והבן המכה, גם אם ננזף ונשלח לחדרו, נהנה מרגשות האשמה והניסיונות לפצות אותו על כך. טקטיקה זו, למעשה, משיגה את ההפך מהמצופה, ולכן אני ממליצה לעשות ניסוי בכיוון עליו המלצתי. מאחלת לכם שיתוף פעולה וסיוע הדדי, במטרה להחזיר את השקט... בהצלחה ליאת

יש לי בת מקסמה, חכמה במיוחד, חברותית ואהובה. בד"כ הכל מצליח לה מיד, אך כשהיא נתקלת בבעיה שאינה יכולה לפתור מיד היא נלחצת (החל מסגירת נעליים ועד תרגיל בחשבון). ארוע כזה קורה אחת ליומיים שלושה ומתבטא בלחץ כבד המלווה בבכי ולאחרונה בכעס ובצעקות. הנטייה להלחץ פוגעת ביכולות שלה. בכיתה היא עדין אחת התלמידות הטובות, אך לאחרונה היא נמנעת מכל סיטואציה שיכולה להקשות עליה מחשש שמה לא תצליח. אני מחפשת דרכי התמודדות. עלתה אפשרות לחפש פסיכולוג או לערוך לה אבחון פסיכולוגי. אשמח להמלצות התנהגותיות או להמלצה על מישהו באזור השרון

שלום רב, לא מזמן נשאלתי שאלה דומה, ולכן אני משחזרת כאן את תשובתי - הישגיות היא תכונה חשובה, המדרבנת את בני האדם לעשייה והצלחה, וככזו, היא מוערכת למדי בחברה המערבית המודרנית. להישגיות יש "אחות תאומה", מוצלחת הרבה פחות, הנראית במבט ראשון דומה מאד - המושלמו?ת (פרפקציוניזם)! אלא שזו משתקת את האדם, והופכת אותו הימנעותי וחרד, חושש להיתפס בכישלונו. לעמדה זו יכולות להיות סיבות שונות, אך באופן כללי מדובר באמונה לפיה בעקבות ההפסד או הכישלון שוב לא נזכה באהבה, בהערכה ובהתפעלות כבעבר. לעיתים קרובות, הורים טובים ואוהבים, מנסים לעזור לילד הפרפקציוניסט באמצעות יותר שבחים והתפעלות, שלדאבון הלב רק מחמירים את המצב. התפעלות-יתר בלתי תואמת, יוצרת אצל הילד תלות באספקה שוטפת של תשואות והערצה, וקושי להתמודד עם מצבים בהם הוא מפסיד, נכשל, או אינו נמצא במוקד תשומת הלב. לכן, חשוב לתמוך בילד, לשמוח בהישגיו, אך לנסות לחזק דווקא את ההשקעה והמאמץ על פני הדגשת התוצרים הסופיים. להדגיש כמה כיף לשחק איתו, ופחות את "מי ניצח?". כדאי לזכור שלמרות כל מה שאנחנו אומרים ("זה לא נורא")ילדים חשים היטב מה עמדתנו האמיתית כלפי הישגים והצלחות, ולכן חשוב שנצליח להיות מודל עבורם, ולהתייחס בסלחנות גם לכישלונות של עצמנו. מקווה שמשהו מרוח הדברים יסייע לכם לגבש עמדה נינוחה יותר מול ילדתכם, ולהתרגש פחות מההתפרצויות שלה. כרגע, אם להסתמך על התיאור שלך, איני רואה צורך בטיפול, מעבר - אולי - להדרכת הורים קצרה. לצורך המלצות, יהיה עלייך לצרף מייל. בברכה ליאת

ליאת שלום, בני בן ה 5 החל לדבר לאחרונה בשפת נקבה ואני ממש מודאגת. אינני בטוחה מדוע הוא עושה זאת, אך חייבת לציין שהוא עושה זאת איתי ועם הגננות שלו. הדבר נמשך כבר מספר חודשים ואינני אומרת לו שהוא אינו בת אלא רק מתקנת אותו וחוזרת אחריו בצורה תקינה אך לא ברור לי - האם זה חלק מההתפתחות התקינה בזהות שלו? ובכלל, איני יודעת לאן לשייך את זה או היכן למצוא חומר מקצועי בכדי להבין יותר מה עובר עליו ולכן, אשמח מאד לעזרתך. דבר נוסף, הדבר קורה כבר כשלושה חודשים. תודה, דורית

שלום דורית, בגיל חמש ילדים כבר מודעים היטב להבדלי המגדר, ובדר"כ דיבורם טוב דיו כדי לשקף הבנה זו. לא ציינת האם היה איחור שפתי כלשהו. לפעמים, בגילים צעירים יותר, ילדים הנמצאים רוב הזמן עם נשים (אימהות, אחיות, גננות ומטפלות), לומדים דרך חיקוי לדבר בלשון נקבה, ובהמשך - מגיבים טוב לתיקון. אני מציעה להתייעץ עם הגננת ועם פסיכולוגית הגן, ולבחון האם מדובר בקושי על רקע התפתחותי. אם לא קיימת בעיה כזו, יתכן שמדובר בהתנהגות לא תואמת-מין, ואפשר לבחון אם יש היבטים נוספים כאלה גם בפעילויות האחרות. התייעצי עם מי שמכירים את הילד מקרוב, ואם תקבלי חיזוק לדאגתך, שווה להמשיך ולהתייעץ. בברכה ליאת

שלום רב , בני אובחן כסובל מאספרגר . לאחרונה חלה הרעה מבחינה התנהגותית בבי"ס ,והחמרה נוספת בקשיים החברתיים עם מצוקה רגשית על רקע זה . הומלץ לנו טיפול CBT במרפאת "בית אחד " . הבעיה שאורך התורים שם 3 חודשים . האם יש מקום אחר מומלץ \פסיכולוג אחר שעובד עם ילדי אספרגר בשיטה זו ? תודה מראש

שלום דני, אני מודעת לבעיית התורים הארוכים ב"בית אחד". ידוע לי שחלק מהמטפלים המנוסים של המרפאה עובדים גם בקליניקות הפרטיות שלהם, ואפשר לברר במרפאה כיצד אפשר להגיע אליהם באופן פרטי. בהצלחה ליאת

האם יש שמות מומלצים של פסיכולוגים בשיטת CBT לנער עם אספרגר ?

שלום דני, מדיניות האתר אינה מאפשרת לנו לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, ולכן אתה מוזמן לצרף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו משתתפי הפורום לשלוח את המלצותיהם במידה ויש כאלה. ממליצה לך להיכנס לפורומים של הורים לילדי אספרגר, ולהתעניין אם יש להם המלצות מניסיונם. בדר"כ הורים חולקים מידע מסוג זה בפורומים. בברכה ליאת

רציתי להתייעץ איתך על בני כיתה ט: אנחנו ממש לא מצליחים להשפיע על בני ולגרום לו לקבל סמכות הורית. הוא כל הזמן רוצה שנניח לו, רוצה לעשות כרצונו. תמיד היו לנו קשיי תקשורת והויכוחים איתו היו מסתיימים בצעקות ובבית יש אווירת מתח. הלכנו להדרכת הורים אך ללא הועיל. בני ברח מהבית לפחות 3 פעמים, גם בבית הספר יש התפרצויות זעם. היום בעלי לא יכל להתאפק והיכה את בני מול עיניי. אני ממש אובדת עיצות. האם לפנות לפקידת סעד, או לשתוק ואז גם אני אשמה. יכול להיות שבעלי עלול להסתבך בגלל שאני אדווח לרווחה ואני לא רוצה לאבד אותו. אך הבן שלי איננה טלית שכולה תכלת: הוא מתגרה בנו, ומרבה להתווכח כל הזמן. ומדבר על פנימייה. מה לעשות?

שלום עמית, כנראה שלא קורה שום דבר נורא לפורום שלנו. פורום סמוך עובר בימים אלה שינוי המעורר סערה וזעם, ויש מי שמנסה לפרוק את זעמו דווקא כאן. אני מציעה להתאזר בסבלנות, ולהתעלם ממטרד זה או אחר הפולש לכאן. הנושא בטיפול. ליאת

שלום ליליאן, אם הדרכת הורים, פנים אל פנים, לא עזרה לכם, אני בספק אם אוכל אני לסייע לכם בעצה מכאן, על סמך מידע מועט כ"כ. כמו שזה נשמע כרגע, המצב מסלים, וכולכם נמצאים בתחושה של חוסר אונים ואיבוד עשתונות. איכשהו, למרות שהלהבות גבוהות, אני מציעה לא להסתפק בכיבוי שרות, אלא לנסות לחשוב על פיתרון כוללני ועמוק, הכרוך בהתייחסות פרטנית (לילד) ומשפחתית גם יחד. לכן, אני ממליצה על פנייה לגורמים טיפוליים, לא כדי 'להסגיר' את בעלך, אלא כדי למנוע את המשבר הבא ואת תהליך ההסלמה. בהצלחה ליאת

בתי לומדת בכיתה י השנה. אני מבחינה יותר ויותר את קשייה לקבל ביקורת. תמיד היא הופכת את הביקורת עליה כלפי הצד השני. כמו כן היא תמיד מתלוננת על כל דבר. תמיד משמיעה את דעתה.מה לעשות?

שלום מושית, לתת ביקורת כך שהיא גם תתקבל בהבנה ובברכה ע"י הצד השני - זו אמנות. מסתבר שזה קשה למדי, ולכן מרביתנו לא אוהבים שמותחים עלינו ביקורת. מתבגרים רכשו לעצמם מוניטין בכל הנוגע לדעתנות, עקשנות והתמקדות בעצמי. מדובר בתהליכים בריאים של גיבוש זהות, הכרוכים לא פעם בחיכוך עם הסביבה, במרד, ובמורת רוח מול כל מה ש'מריח' כמו שיפוטיות וביקורת. אני מציעה לוותר, ככל האפשר, על ניסיונות לבקר, להוכיח או להתווכח, ולקבל את התקופה הרגישה הזו כחלק מתהליך בלתי נמנע, שיוביל בסופו של דבר לעיצובה כאדם בוגר, בעל זהות נפרדת ומגובשת, גם אם לפעמים חושב אחרת מאיתנו. קשה, אך אפשרי. בהצלחה ליאת

שלום רב! תוקינו הראשון בן 8 חודשים,נמצא בבית עם סבא. במהלך המשחק אנחנו שמים לב שהוא זורק צעצועים לרצפה בתנועות הדומות לכעס, צורח כאילו הוא כועס עליהם, שום צעצעו לא מחזיק את תשומת ליבו יותר משנייה , הוא לוקח צעצוע ליד וישר זורק אותו תוך כדי צעקה. בנוסף, לאמא להתרחק מפינת המשחקים, זוחל אליה ועליה ואם היא קמה, פורץ בבחי חזק. גם כן, נראה לנו שהוא כועס גם על אוכל ולפעמים נופל מידיו לרצפה ואם מרימים לו ונותינים, מפרש כאילו לקחו ממנו ובוכה במשך איזה דקה ואחר כך נרגע בפתעומיות וכך כמה פעמים. לסבא מגיב יותר ברוגע, אבל כאשר אחד ההוריו מופיע בשדה ראיתו, פורץ בבכי איסטרי. אנחנו מודאגים מאוד....אולי זה תגובות אגרסיביות ליציאת אמא לעבודה? אולי אנחנו עושים משהו לא נכון? תודה מראש על כל תגובה ועזרה!

ממה שאני יודעת ומכירה זריקת חפצים ואוכל אצל תינוק היא חלק ממשחק התפתחותי תקין ולא בהכרח סימן לאגרסיביות. הבכי שלו על שמרימים את האוכל בחזרה מהרצפה ומגישים לו יכול אולי להתפרש כתחושה שלו כאילו 'קילקלו' לו את המשחק, את היצירה, את השליטה שלו. לגבי הבכי המוגבר כשמגיעה דווקא דמות משמעותית כמו האב- זה הרבה פעמים קורה כיוון שמידת הקרבה יוצרת רגשות בעוצמות גדולות יותר. ויכול להיות שאם אתם רואים שינוי בהתנהגות שלו ביחס לתקופות אחרות בעקבות יציאת האם לעבודה- קרוב לודאי שיש קשר, כי לעיתים תינוקות חווים שינויים בתדירויות המפגשים עם ההורים כסוג של נטישה. הייתי מציעה לכם עם יש לכם חששות ושאלות לפנות להדרכת הורים בטיפת חלב או בכל מקום אחר נוח וקרוב אליכם.

שלום טלי, ההתנהגויות שאת מתארת לא נשמעות חריגות כשמדובר בתינוק, ויתכן שחלק מההסברים של תמר תקפים. אישית, קשה לי להעריך מרחוק מה בדיוק קורה שם, ביניכם, שמצליח להדאיג אותך כ"כ. אני מציעה לך לחפש באתרי ההורות באינטרנט מידע מפורט על ההתפתחות המוטורית, החברתית והרגשית של תינוקות בגיל זה, ולהבין את ההתנהגות של בנך לאור המידע הזה (ופחות על סמך השלכות ופירושים משלך). אם את עדיין נשארת לא שקטה, התייעצי עם אחות טיפת חלב או רופא הילדים, שבוודאי יוכלו להרגיעך. בברכה ליאת

ליאת שלום . בתנו בת שנה ו 11 חודשים , ילדה חכמה , נבונה , חברותית אך גם מאוד מאוד קשורה לאמא שלה(אשתי).לדוגמא: היא הולכת אחריה בבית כל הזמן . ברצוננו לנסוע מזה הרבה זמן לחופשה קצרה , לילה אחד , בסוף שבוע ולהשאיר את בתנו אצל חמותי וחמי . אני מאוד חושש מכיוון שהיא לפעמים מתעוררת בלילות וקוראת לאמא בשביל מוצץ / מים וכדומה ואני תוהה מה יקרה אם היא תתעורר בפעם הראשונה בחייה ולא תראה את אמא / אבא . או שהיא תקום בבוקר בלעדינו . האם הדבר יכול לפגוע בה ? האם זה מוקדם מידי ? יש לציין שהיא מבקרת הרבה אצל הסבתא והסבא , אוהבת אותם , ואף ישנה שם בצהריים פעמים אחדות , אך לא בלעדינו . תודה מראש אבא מודאג

שלום רב, אני חושבת שפרידה של לילה אחד לא נושאת איתה פוטנציאל לנזק, בעיקר אם היא נשארת אצל סבא וסבתא אהובים ומוכרים. גם אם היא תתעורר פעם אחת בלילה ויהיה קצת בכי, זה משהו שהיא והסבים יוכלו לספוג. הערך של חופשה זוגית קצרה, אחת לזמן מה, הוא רב וחשוב, ולכן מחיר של לילה אחד לא שקט בטל בשישים. סעו בכייף! ליאת

שלום, בני בן 4 ,לאחרונה אני מרגישה שהוא פשוט "לא שם עלינו-(עלי ועל בעלי ) " ואני מתכוונת לכך שאם אני כועסת עליו או אוסרת עליו לקבל משהו שהוא רוצה אז הוא אומר אמא מעצבנת, אני לא אוהב אותך ..ואותה התנהגות גם כלפי בעלי, מה שכבר משגע אותי זה שהוא כל הזמן מתבכיין למשל, הוא קורא לי בלילה ואני עוברת לידו ורוצה לחבק אותו אז הוא אומר לי לכי מפה או דוחף אותי ברגליו ומתחיל להתעצבן כי הוא לא מוצא את הבובת פרה שהוא אוהב או שהכריות לא מסודרות בצורה שהשאיר אותן בלילה,וההתנהגות ממשיכה גם כאשר אנו קמים בבוקר, אני מכינה לו לשתות או לאכול ואם אני עושה משהו שאינו לרוחו (לדוגמא אני מוציאה את הכפית מהכוס ואילו הוא רצה לעשות זאת , אזי הוא מתחיל לבכות ולהתעצבן עלי למרות שהוא לא אמר לי שזה היה רצונו), אני מנסה לא להתעצבן עליו ולהיות רגועה ואומרת לו שלא צריך לכעוס ושיאמר את מה שהוא רוצה בלי לכעוס, אך כבר סבלונותי פקעה אני מרגישה שאין לי כוחות להתמודד עם העצבים שלו והתבכינות הבלתי ניגמרת שלו, אני כבר מרגישה שלא כיף לי להיות במחיצתו וזה נותן לי להרגיש רע ,אודה לעזרה מדוע הוא מתנהג כך ואיך להגיב במצבים כאלו, תודה רבה.

שלום מיטל, בהדרכות הורים, אני אוהבת להדגיש שמשפחה אינה גוף דמוקרטי, ולכן ההורים הם מי שקובעים את הכללים ואחראים גם לאכיפתם. עם זאת, המשפחה, כגוף היררכי מובהק, היא חלק מחברה ותרבות דמוקרטית, ולכן נשמרת - גם לילדים הקטנים - זכות המחאה. הדברים שכתבת כאן, מדגימים רעיון זה בצורה יפה. את אוסרת משהו על הילד שלך או אומרת/עושה משהו שאינו לרוחו, ולא מוותרת על עקרונותייך - וזה חשוב. עם זאת, כאשר הוא מביע את מחאתו, כעסו ועצבנותו, את מתקשה לשאת אותם ואותו - וזה קצת בעייתי. אחרי הכל, אם הוא ביקש משהו ולא קיבל, בטח בגיל ארבע, מותר לו לכעוס, להתעצבן ואפילו לבכות. זאת זכות אלמנטרית, וקשה להעלות על הדעת מצב בו הוא יקבל את הגזירה בשמחה. במצב כזה, אני מציעה לתקף את החוויה שלו ("אתה צודק. זה באמת מרגיז ואני מבינה שאתה כועס עלי עכשיו. זה בסדר. עוד מעט אתה תרגע, ונוכל לעשות משהו אחר"), מבלי להיפגע או לכעוס עליו בחזרה. ילד שגדל באווירה שאינה מאפשרת לו ביטוי רגשי אותנטי עלול לגדול לאדם כנוע ומרצה, או לאדם עם קשיים בוויסות הרגשי. נסי להכיל את ביטויי הכעס שלו, גם אם הם נראים לך לפעמים לא תואמים. בהצלחה ליאת

אני מנסה להגיב כמו שרשמת אך מה ואיך להגיב כאשר באמצע הלילה או לפנות בוקר שהוא קורא לי לבוא אליו למיטה ואז מתנהג אלי בזלזול כמו לתת לי בעיטות ולדחוף אותי , מה שאני עושה בדר"כ זה להתעלם וממשיכה לשכב לידו אך איך הוא ילמד שזוהי לא התנהגות , האם יש צורך בלהעיר לו במקרה כזה ? תודה

יש לנו ילדה בת 16 . הבעיה שלנו היא בשעות הערב. הילדה מעוניינת לראות בטלוויזיה את כל תוכניות הריאליטי בעוד שבעלי טוען שכל התוכניות האלה הן תת רמה והוא לא מבין מה יש לראות בתוכניות אלה. כתוצאה מכך או שהילדה הולכת לחדר שלה ורואה את התוכניות לבד בחדר או שבעלי עוזב את הסלון ועובר לעיסוקים אחרים בחדר העבודה שלו. נוצר מצב שבו לא ניתן כמשפחה לשבת ביחד ולראות טלוויזיה כי אין שום דבר משותף שכולם רוצים לראות. מה עושים ??

שלום אורנה, כיום, כשמגוון התכניות והערוצים עצום, כל אחד יכול למצוא לעצמו את תחומי העניין והתוכן, בניגוד לימים הרחוקים של ילדותנו, בהם ישבנו כולנו מול ערוץ יחיד ששידר לכו-לם. אם חשוב לך להפוך את הטלוויזיה למוקד בילוי משותף, יהיה עליכם להקדיש לכך מחשבה, ולפעול בהתאם: או להקליט מראש תכניות שמעניינות את כולכם ולייחד לכך זמן שמתאים לכולכם, או להתאים את עצמכם ללוח השידורים של תכניות אלה, ולהקליט מראש את התכניות ה'פרטיות', ולצפות בהן אח"כ. הפיתרון המעשי יותר, לפחות בעיני, הוא ליזום שיחות, פעילויות ומפגשים משפחתיים משמעותיים שאינם סביב הטלוויזיה. בברכה ליאת

שלום... מדובר באחותי היא בת 12 בכיתה ז' היא ילדה שמאוד קשה לה להתחבר...כשהיא הייתה בבית הספר היסודי שלה לא היה לה חברים כל כך ואז בי"ס שלה נסגר כשהיא סיימה כיתה ה' ואז היא עברה ליסודי אחר ששם היא ממש סבלה חברתית ואחרי כמה חודשים עברה לבי"ס אחר ושם היא סיימה את היסודי...ועכשיו היא בחטיבה ושם יש לה חברה אחת (פחות חברה יותר משהי שגם אין לה חברות) והיא ממש לא מחוברת לכתה שלה היא מאוד עצובה ..איך שמנסים לעלות את זה בשיחה איתה היא בוכה ...רואים שקשה לה...היא לא יוזמת מפגשים היא לא מבקשת להצטרף היא אפילו לא מנסה גם כשמציעים לה..נראה שהיא מיואשת כבר ...היא כל הזמן בבית בטלויזיה או במחשב..מה שמלחיץ קצת יותר זה שנראה שהיא מתחברת כמעט אוטומטית בלי חששות לילדים שקטנים ממנה..היא ניגשת אליהם בלי פחד וקל לה לדבר ולשחק איתם במשחקים ילדותיים ונראה שהיא גם מפתחת התנהגות ילדותית בנוסף לדיבור שלה גם...נורא קשה לה לתקשר..והיא ילדה מאוד חכמה ויפה ... מה עושים???

שלום שלומית, אני ממליצה על פנייה לפסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים ומתבגרים, כדי לחזק את בטחונה ואת התפיסות העצמיות הפגועות שלה. בהמשך, אפשר יהיה לשקול (יחד עם המטפל) טיפול קבוצתי, המיועד לשיפור מיומנויות חברתיות בסביבה ידידותית ומקבלת. בהצלחה ליאת

בני היום בן 14. לפני כשנה סיפר לי הוא זוכר מעשה סדום שבן זוגי ביצע בו כשהיה בן 3. ניסיתי לא להתייחס לאמירות הקשות של בני ואמרתי שיהיה בסדר ושלא ידאג. היום אין לנו קשר עם בן זוגי כבר 10 שנים. האם יתכן שהמעשה הזה ישפיע על בני בעתיד ואם כן כיצד? הוא לא טופל ע"י פסיכולוג כי זה היה מזמן. האם יש קשר בין התנהגותו היום למב שחווה בעבר? היום הוא לא מגיע באופן סדיר לבית הספר, מרבה להישאר בבית, ביסודי סבל מדחייה חברתית, היום מסתובב עם נערי שוליים אשר נמצאו בסיכון. מה עליי לעשות כדי לעזור לבני?

שלום רוית, אני מניחה שתגובתך ה'לא מתייחסת' באה כניסיון לסייע לבנך, אך למרבה הצער, כאשר עולה זיכרון קשה כ"כ, תגובה כזו היא לא הדבר הנכון לעשות. בחוויה של הילד הקטן, הנאנס בביתו, אף אחד לא שמר עליו, לא ראה מה נעשה בגופו, ולא היה שם כדי לעצור את הזוועה. בכל מבוגר שעבר התעללות בילדות, מסתתר הילד הקטן שמבקש לתת עדות. הכאב אינו פוחת עם השנים, ולפעמים הוא מתגבר (יחד עם ההבנה של מה שאירע). אני סבורה שעליך להפנותו מיידית לטיפולו של גורם מקצועי, ולאפשר לו לעבד את הטראומה בקצב שלו בסביבה תומכת וקשובה. וכן, הקשר בין טראומות עבר להתנהגות בעייתית בהווה קיים, ולכן חשוב לטפל בהן. ליאת

שלום, בני חזר מבית הספר וסיפר לי שכינו אותו הומו. לדעתי הוא לא מבין מה המשמעות כי מבירור קצר הבנתי שהוא חושב שהומו זה בן נצמד לבן. לכן הוא החל לשחק עם הבנות בכיתה. למען האמת הוא בן עדין ורגיש מצד אחד אבל דווקא התעסקותו היום יומית היא במשחקי בנים, קראטה, ואני לא רואה שהוא מתעסק בעיסוקי בנות. לכן אני לא יודעת כיצד להגיב. מצד אחד העדינות והרגישות שלו משדרת חשד מסויים לנטייה הומוסקסואלית, ומצד שני הוא מתעסק דווקא בדברים המאפיינים בנים. אני פוחדת שמא יעליבו אותו בכיתה בגלל עדינותו ורגישותו ואולי זה יגרום לו לחקור מה הפירוש"הומו" והוא יתחיל להסחף לנושא. זאת ועוד , אני פוחדת מהעובדה שמעליבים אותו וכולנו זוכרים את המקרה של הילד שהתאבד ואני מאוד פוחדת להיות בסיטואציה דומה. מה עושים? איך מתנהגים ומסבירים לילד? מה צריך לעשות כדי להגביר את בטחונו העצמי בשלב הילדות שהוא שלב מסוכן ומפחיד כדי שלא יפול קורבןלהעלבות מצד ילדים אחרים? האם בכלל ילדים בכיתה ג' (גם המעליבים וגם הנעלבים) אמורים לדעת או יודעים מה המשמעות של המילה "הומו".? האם ילדים בגיל זה יכולים להתאהב בבנים /בנות? בד"כ בכיתה ג' בנים עדיין משחקים עם בנים , והבנות עם הבנות ? או שכבר מתחילים לשחק כולם יחד? אשמל לתשובה, אמא מודאגת

שלום רב, למרבה הצער, הכינוי "הומו" הפך לקללה נפוצה בגיל ביה"ס, מה שמשקף עמדה חשוכה וגזענית המחלחלת אל הילדים מן החברה הבוגרת, השבויה אף היא בדפוסי מחשבה פסולים ומוטעים. עדינות ורגישות אינם 'סימן' להומוסקסואליות, וגם משחק עם בנות או במשחקי בנות אינו מעיד על נטיות מיניות בעתיד. לא הצלחתי להבין האם את מודאגת מהאפשרות שיעליבו אותו, שיקראו לו הומו, או שייחשף לנושא בכלל. אני מזדהה עם החשש שלך מפגיעה ועלבון של הילד שלך. אחרי הכל, אין ילד שלא נפגע או נעלב מפעם לפעם. כהורים, עלינו לחזק את הילדים, לבסס את התפיסות העצמיות שלהם, ולהכין אותם גם לאפשרות של פגיעה מדי פעם. תוכלי לומר לו שאת סומכת עליו, מכירה במעלותיו, ואוהבת אותו על מה ועל מי שהוא. אם את חוששת שיקראו לו 'הומו', תוכלי להסביר לו שהומוסקסואלים הם אנשים כמו כולנו, הבוחרים לעצמם בני זוג בני מינם, ולפיכך אינו צריך להיעלב או להיפגע מאמירה סתמית כזו, שאינה נוגעת למצבו/גילו בשום צורה. תוכלי להרחיב ולהסביר לו עוד על התופעה, כדי לסלק דעות קדומות וחשיבה סטריאוטיפית, להביא דוגמאות לאנשים טובים, יפים או מפורסמים, יוצרים ואמנים הידועים כהומוסקסואליים, ולוודא שהעוקץ ה'קללתי' ניטל מהנושא. אני רוצה להוסיף ולהדגיש שהדיבור על הומוסקסואליות לא הופך אף אחד לכזה, ומאחר וממילא אין לך כל דרך להשפיע על הנטיות העתידיות שלו, אין טעם לקחת אחריות על כך או לדאוג מעכשיו. בברכה ליאת

שלום רב אני אימה לילדה בת 15. לא מזמן נודע לי שמגיל 7-8 שנים לילדה שלי יש עולם דמיוני שמדי יום היא "מבקרת שם": שרה שירים ורוקדת בלהקה, יש לה אבא דמיוני, דמות מאיזה שהיא סדרה (אגב בעולם הדמיוני - אין לה אימא). בעולם הזה קיימים גם אנשים מהחים שלה האמתיים, אבל הם או מתנהגים אחרת או תופסים מקום אחר בחיים הדמיוניים האלו. היא מאוד מתביישת בזה ובטוחה שזה לא נורמלי, אבל לא מפסיקה. חשוב לציין שהיא ילדה מאוד מקובת חברתית, יש לה חברים וחברות רציתי לשאול האם זה נורמלי ואם לא - אז מה עליי לעשות בברכה

שלום לבנה, פגיעה מדאיגה בשיפוט פירושה קושי להבחין בין מציאות לדמיון. כאשר בוחן המציאות תקין, והאדם יודע שיצירי דמיונו אינם מתקיימים באמת, זה מדאיג הרבה פחות. עם זאת, בריחה לעולם של פנטזיה יכולה לשקף טקטיקה הגנתית כנגד מצוקה ובדידות בעולם המציאות, וחשוב להתייחס לזה, ולקדם אותה לקראת התמודדות מסתגלת יותר. בעיני שווה לשקול טיפול פסיכולוגי פרטני, שיסייע לה לגייס כוחות מול המשימות ההתפתחותיות האקטואליות, כמו גם מנגנוני התמודדות יעילים יותר. בברכה ליאת

ההודעה נערכה

שלום נועה, הילד שלך מתמודד כבר זמן ממושך עם עומס רגשי כבד, הנובע משילוב של נסיבות חיים וגורמים התפתחותיים נורמטיביים (מעברים, גיל התבגרות, וכד'). לטעמי, הילד מאותת על מצוקה רצינית, וחשוב שיקבל מענה הולם ומיטבי מאנשי מקצוע. טיפול פסיכולוגי בילדים ומתבגרים כרוך גם בהדרכת הורים, ואין לי ספק שזה יעזור. פני לגורמי הרווחה שטיפלו בכם בעבר, ובקשי עזרה. בהצלחה ליאת

עד כמה באמת לדעתך, משפיעים הנסיבות בגיל הילדות המוקדמת על המתבגר? האם את סבורה כי יש סיכוי שהוא זוכר משהוא מן התקופה עד לגיל שנתיים ושלושה חודשים*********? אני השתדלתי שבהמשך הוא לא יהיה חלק מן ההתנהגויות ********, וגם כשהייתי *******השתדלתי להיות אמפטית אליו ולהכיל אותו. (ההודעה נערכה)

אין טעם להיעלב מהודעות אלימות ומרושעות. הזעם מכוון כלפי ולא כלפייך, ומקורו בתסכול ישן שלאחרונה לא מקבל במה. הנושא מטופל דרך רשויות החוק. בברכה ליאת

שלום אודה לך אם תוכלי להפנות אותי לספרים או מאמרים שעוסקים בנושא של השפעות של גירושים על ילדים לטווח ארוך,כולמר כיצד הגירושין משפיע על הילד לטווח ארוך?ביכולתו ליצור זוגיות בעתיד?מאפייניה וכו...תודה מראש אתי

שלום אתי, ממליצה על ספרם של רביב וכצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו". אם תשלחי אלי מייל ([email protected]) אוכל לשלוח אלייך מאמר מקיף בנושא שכתבתי בעצמי לפני מס' שנים. בברכה ליאת

שלום, יש לנו ילד מדהים בן שנתיים וחודש שנולד לו אח לפני 3 חודשים. הוא בזמן האחרון זורק משחקים נותן לנו מכות שאנחנו מעירים לו ובמיוחד שאנחנו אומרים לו לא. אנחנו מתמודדים עם זה באופן הבא-אני אומרת לו אמא לא מרשה להרביץ -אתה רוצה שאני יתפוס לך את הילדים ,לא נעים לי להיות ליד ילד שמרביץ-אבל הוא ממשיך להרביץ ולפעמים גם מנסה לנשוך. הוא מאד מפותח וורבךית ואנחנו מדברים אינו ואוהבים אותו -הוא גם מתנהג מאד יפה לאח החדש שלו -לפעמים מראה סימני קנאה-אבל אנחנו לא יודעים מה לעשות לו שהוא מרים ידים.... בבקשה תתני לנו עיצה

שלום שני, כדי לא לחזור על עצמי, אני מעתיקה כלשונה תשובה שנתתי בעבר לשאלה דומה - כאשר הילד הופך אלים, עליכם לעצור אותו פיזית (לא בדיבורים והסברים, כי הללו לא יעילים בגיל שנתיים). חשוב לא לבלבל בין חום ואהבה לבין פינוק וחוסר גבולות. בעוד הראשונים רצויים וחשובים, האחרונים טומנים בחובם נזק רב. הורים רבים נוטים להתייחס לקנאת אחים בסוג של הבנה מהולה ברחמים. ילד שמרחמים עליו מרגיש מסכן, מקופח וראוי ל?רחמים. אח קטן, גם אם מקשה על חייו של האח הבכור ומעורר את קנאתו, הוא לא עונש או מכה שיש לפצות עליה. בוודאי שאין להפגין סלחנות כלפי פגיעה אלימה באנשים אחרים, ובוודאי לא פגיעה בהורים. לכן, כאשר הוא מרים יד (ולא חשוב על מי), עליכם לעצור פיזית את המכה, לא לאפשר לו להרביץ, ולהרחיק אותו מכם לזמן קצר כדי שיבין שאתם לא רוצים להיות בחברתו כשהוא אלים. תוכלו לומר משהו כמו "ככה לא נעים לנו. אתה יכול לחזור אלינו כשתרגע. אנחנו אוהבים אותך אבל לא מרשים לך להרביץ!". גם אם הוא בוכה או נפגע, תוכלו להביע אמפתיה, אך להישאר נחושים בעמדתכם "אני מבינה שנפגעת ושלא נעים לך שכועסים עליך, אבל אני לא מרשה לך להרביץ. עוד מעט תרגע ונוכל להמשיך לשחק ביחד". כשהוא נרגע, אפשר להמשיך לשחק, אך לא לעשות דבר כדי לפצותו על הכעס שלכם. אני ממליצה לך לקרוא עוד בפורום, על דרכים להציב גבולות ללא אשמה מיותרת. בהצלחה ליאת

תודה רבה , מה עושים אם בזמן שתופסים לו את הידים הוא עדיין מנסה להרביץ וגם אחר כך או שמנסים להתרחק ממנו והוא מתקרב ומרביץ האם םינת חשיבה עם סטופר מתאימה?? לשבת שתי דקות ??

ליאת שלום, ביתי הבכורה חגגה לפני מספר ימים שנתיים. הילדה שלי חייכנית, מלאה ביטחון, מאד ורבלית וחברותית. אנחנו קשורות אחת לשנייה מאד. בתקוםה האחרונה התחילו ניצני גיל שנתיים שבאים לידי ביטוי בסרבנות כלפי כל דבר (הרבה פעמים אני שואלת את אותה שאלה כמה פעמים כי אני בטוחה שלא התכוונה לומר לא - היא לא מאפשרת לי לסיים משפט ועונה בשלילה) בנוסף, היא צועקת המון (ככל הנראה מתרגזת שאני לא ממש נכנעת לה. יש לי כמה שאלות: איך להתמודד עם הצעקות שלה? (אני לא מצליחה להתעלם מהם מאחר שאלו מסמנות לדעתי מצוקה כלשהי, גם אם מדובר בתסכול רגעי אני לא רוצה/ יכולה להתעלם ממנו) כיצד לעבור את הגיל באופן כללי בשלום כך שהילדה תצמח ממנו ותמשיך להיות אותה ילדה חייכנית ומלאת ביטחון אודה על תשובתך גאיה

שלום גאיה, ברכות ליום ההולדת, וברוכים הבאים אל תקופת המרד הגדול הראשון. כמו שודאי כבר קראת, שנת החיים השלישית מתאפיינת במאבקים על זהות, עצמאות ונפרדות, המלווים בתסכול גדול של הילד על רקע העובדה שהוא עדיין תלותי ונזקק. אני ממליצה לך מאד לקרוא הרבה ככל שתוכלי על גיל זה (יש שפע מאמרים ברשת, ובכלל), זאת, כדי שתוכלי לעמוד מול סצינות הזעם מבלי להיבהל ומבלי לחוש אשמה או מצוקה. ואשר לצעקות - ילדים צועקים בתגובה לתסכול, זעם, אכזבה וייאוש, שלא מצאו עדיין אפיק ביטוי חלופי, מעודן יותר. במפתיע, הילדים מגלים שבלי שתכננו זאת בכלל, הצעקות מביאות איתן יופי של תוצאות: המבוגרים נורא מתרשמים ונבהלים מהצעקות, ובאופן בלתי צפוי מאפשרים כל מיני דברים שעד עכשיו היו אסורים. הילדים מגלים שבאמצעות הצעקות אפשר עכשיו להשיג כל מיני דברים, להשפיע על התנהגות ההורים, ולשנות את המציאות. לכן, כדי שהצעקות יפחתו או יצטמצמו למינימום, חשוב 'לנקות' את כל ההטבות הנלוות להן. אם את מרגישה שבתך צועקת בתגובה למצב מצוקה (תסכול אכן יוצר מצוקה אצל הילד), טפלי במצוקה, מבלי להיענות לדרישה לא הגיונית או לא מתאימה. תוכלי לומר לה כמה את מצטערת בשבילה, תוכלי לחבק, תוכלי להציע הסחת דעת או כל נחמה אחרת, אך מבלי לוותר או 'לסלק' את גורם התסכול הראשוני שעורר את הזעם. כמובן שבתקופה רגישה זו, חשוב להבחין בעזרת שכל ישר ואינטואיציות בריאות, על מה שווה להתעקש ועל מה לא שווה להתעמת, אך את זאת רצוי לעשות לפני שמתחילה המהומה, ובטח לא בתגובה לצרחות. בהצלחה ליאת

בני השלישי אח להנות גדולות ממנו ביותר מעשר שנים.ובעצם כבן יחיד.חכם מאוד בעל אוצר מילים גבוה, מדבר ומספר,סקרן מאוד ספורטאי. מעולם לא נגמל מהרטבה וטיפולים לא עזרו התחלנו במינרין השבוע, למשך חצי שנה. הילד מאוד אוהב חברים אך למרות זאת אינו חברותי במשמעות המילה.מתווכח ורב עם החברים לא נוטה לוותר,כעסן מה שלא גורם לחברים להיות בסביבתו הרבה זמן.ילד של צדק שחייב להעיר על כל דבר שקורה לא כמו שצריך.הוא אינו ילד קליל כמו שקרא בכתוב על המזל שלו ולהפך ילד "כבד" מאוד, וכחן פאלספן על כל דבר יש לו משהו לומר,כל בקשה לעזרה בשיעורים מצידו נגרמרת בכעס מבחינתו...כי לא מקשיב עד הסוף ומתעצבן מהר, הוא מודע לזה אך לא מבין מדוע זה בעיה להתווכח וההסברים לא עובדים. הוא מאוד אוהב דברים של ספורט,טיפוס על עצים,חבלים,קורות,מעקות.אוהב לרכב על אופניים שעות.אך כל הדברים האלו הם עשייה לבד או עם אביו. אני מרגישה שמשהו לא זורם איתו ולא מצליחה לשים את היד על הנקודה הנכונה... רשמתי אותו בעבר לפעילות של חיזוק כישורים חברתיים, אך המנחה טענה שהוא אינו צריך זאת והעבודה שלי איתו מספקת (יש לי ידע בתחום)אך בכל זאת מחפשת דרך להקל עליו את הרגשות ההתנהלות ואולי להפסיק את ההרטבה שכנראה על רקע ריגשי.

פסיכולוג ילדים בטוח יעזור. הרשמי פה

שלום רב, למקרא הדברים שלך התעוררה בי תחושה חזקה של קצוות - ניגודים -של שני כוחות מנוגדים הפועלים אצל הילד שלך. האחד, מאד 'מבוגר' (בכוונה לא אמרתי 'בוגר'), המאפיין לעיתים ילדים הגדלים בחברת מבוגרים. ילדים כאלה נוטים לעיתים למה שאת כינית "כבדות ופלספנות", וזה עלול לסכן אותם בריחוק והסתייגות מצד בני גילם. העובדה שהוא גדל כמו בן יחיד חסכה ממנו את הצורך להתחלק ולוותר לאחיות שלו, ומבחינה זו - לפחות בבית - הוא לא התמודד עם מצבים המכשירים ילד לזירות התובעניות שמחוץ למשפחה. מנגד, הילד שלך עדיין מאד 'ילד', ומאותת (גם דרך ההרטבה, אך לא רק) על צרכים ומשאלות של ילד קטן, וחשוב מאד להקשיב גם לזה. בשל התחושה העמומה שלך (שגם אני הרגשתי) שקשה לשים את האצבע על מוקד קושי ברור, אני מציעה ליזום אבחון פסיכו-דידקטי, שיכוון לקשיים הרגשיים והדידקטיים כאחד. הייתי שמה דגש דווקא על החלקים הרגשיים, החרדות, מנגנוני ההגנה וכמובן - הכוחות, ובהתאם לכך חושבת כיצד יהיה נכון לעזור. יתכן שמסגרת קבוצתית לא התאימה לו, והוא יוכל להרוויח יותר דווקא מעזרה פרטנית, המלווה בהדרכת הורים. בהצלחה ושבת שלום ליאת

מסכימה עם דבריך...כיוון שאין קשיים מיוחדים בלימודים, והוא יחסית תלמיד טוב..כמובן שהעניין הרגשי מופיע בכל מקום..אבל עדיין מבחינה לימודית אין בעיה שדורשת טיפול..האם יש אבחון פסיכולוגי ריגשי בלבד? האם ריפוי בעיסוק ו/או רכיבה טיפולית יכולים לעזור לדעתך?

ליאת שלום, אני מחפשת פסיכולוגית קלינית טובה המתמחה בחרדת אסלה המלווה בהתאפקויות עבור בתי בת ה - 3. תודה מראש.

ואם יש לך המלצות לטיפול בנושא אני אשמח לקבל כל המלצה.

אני ממליץ לך להשאיר פרטים באתר ולקבל הצעות ממטפלים הקרובים לביתך

שלום רב, פרסום של גופים או מטפלים פרטיים מעל גבי הפורום עומד בניגוד למדיניות האתר, ולכן, אם ברצונך לקבל המלצה, כתבי בגוף הודעתך את כתובת המייל שלך, וקווי שההמלצות יישלחו לך לשם. אני אישית לא מכירה פסיכולוגים לילדים באזור זה. בהצלחה ליאת

יש לי בת יחידה בכיתה י אשר לעיתים מסתגרת בעצמה, לדבריה זקוקה לזמן עם עצמה כדי להרגיע את עמה. יש לי קשיים בוויסות רגשי והתנהגותי- כשהיא כועסת היא ממש מתפרצת בצעקות על הסביבה גם אם מדובר בקרובים אליה, לדבריה היא מאוד אמוציונלית, ורגישה. חבריה אומרים לי שהיא כל הזמן מנסה להיות צודקת גם כשהיא טועה היא מתקשה להודות בכך וטוענת שהיא רק בן אדם, לא ניתן לשנות אותה ואם לא טוב להם אז שילכו. היא די דעתנית מולם גם כשאני מנסה להסביר לה שצריך להתגמש אחרת תמצא את עצמה לבד. יש פעמים רבות שפתאום היא קמה והולכת ללא שום הסבר ומתיישבת בצד הרחק מכולם וחושבת עם עצמה. חבריה לא מבינים מה קרה, האם פגעו בה, העליבו אותה. והיא איננה טורחת להסביר מאומה ורק למחרת או כעבור זמן מה היא חוזרת לעצמה כאילו כלום לא קרה. אך החברים עדיין זוכרים את התנהגותה הקודמת ולא מבינים את פישרה. יום אחד הגיע לכיתה והיה טריגר שבעטיו התפרצה בכעס על חבריה והסתגרה בשירותים בבית הספר ולא רצתה לצאת משם. ויום אחר התיישבה יום שלם בסיפרייה ולא הלכה לבית הספר. בשיחה עימה היא מסבירה שצברה הרבה כעסים והאירוע האחרון היה הקש ששבר את גב הגמל לכן היא מסתגרת כדי להתקרר ולהרגע. לדבריה, היא זקוקה לפסק זמן כדי לחשוב על הדברים ולהתבונן פנימה כדי להמשיך את היום. הבעיה שזה לא מובן לחבריה, למוריה, ולא לי. מה לעשות?

שלום ליאורה, קשיים בוויסות מתאפיינים ברגישות-יתר גם לגרייה מתונה יחסית (פתיל קצר), בעוצמת תגובה חזקה במיוחד, ובחזרה איטית לאיזון. קיימת כיום שיטה טיפולית המכוונת, בין היתר, לרכישת מיומנויות וויסות, שליטה עצמית ועמידות טובה יותר למצבי מצוקה. השיטה נקראת 'טיפול דיאלקטי התנהגותי' (DBT), ולדעתי שווה מאד לנסות, בעיקר בגלל שמדובר בנערה צעירה, וכי שיעור ההצלחה בגילים האלה גבוה יותר. פני להתייעצות עם פסיכולוג קליני המתמחה בDBT. בהצלחה ליאת

שלום רב ילדי בן ה- 5.5 מתעסק בחודשיים האחרונים בנושא המות באינטנסיביות רבה, בשאלות ומחשבות שעולות במוחו. הוא משתף אותנו ודמעות זולגות מעיניו. בהתחלה הסברנו לו שזה חלק מהטבע וכל יצור חי מת בסוף, שזה אכן עצוב אבל יש סביבנו תמיד אנשים שאוהבים אותנו שיעזרו לנו להתגבר.גם אם מישהו שקרוב אליו ימות. בזמן האחרון הוא התחיל לדבר על המות שלו, הוא אמר שהוא מרגיש שהוא עומד למות. ככה סתם פתאום בלי קשר לכלום, בהתארגנות של בוקר ליציאה לגן. הוא אמר שכל פעם שהוא לא עסוק במשהו ישר עולות לו מחשבות על מות. מה קורה ואיך מרגישים כשמתים. אנחנו מרגישים שאנו צריכים יותר הכונה בתשובות שכדאי לתת לו בעיקר כשהוא מתחיל להגיד שהוא מרגיש שהוא הולך למות , כי באינסטינקט פשוט בא לי לבכות, וממש עצרתי את עצמי ואמרתי לו שכל פעם שעולה לו מחשבה כזו, שיגיד את המילה שמחה ויחשוב על משהו שמח, או שמיד יעסיק את עצמו במשהו. מה לדעתך אני צריכה לעשות? איך לעזור לו להתמודד עם הפחד הזה? תודה

שלום טל, פחד המוות משותף לכולנו, אך אצל ילדים בגיל של בנך הפחד מתקיף ומשתק במיוחד, בין השאר בהיעדר מנגנונים של הכחשה והדחקה. לדעתי, ניסיונות לברוח בכל מחיר ממחשבה מפחידה, עלולים דווקא להעצים אותה. אני בעד דיבור פתוח וישיר על הגורם המפחיד, עד להקהייה הדרגתית שלו. כמובן שעם ילד קטן הדיבור על המוות יהיה מותאם ומרוכך, אך עדיין בנושא, כמו שלמעשה את עושה. אני צופה שהעיסוק החוזר בזה, לצד פעילויות אחרות, יצירתיות ובריאות, יביא בסופו של דבר להתמתנות ורגיעה. אם החרדה נמשכת בעוצמה שמפריעה לתפקוד, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בשמחות ליאת

הי ליאת שמי אור ואני חד הורית לילדה בת 4 , קשה לספר הכול אז בקצרה הבת שלי בוכה המון או מתבכיינת , נאמר לי בגן שקשה לה להתמודד עם דברים ועם דחיית סיפוקים , הילדה היא הנכדה הכי קטנה מבין הנכדים (כולם בנים) , אני גרה עם אמי והיא מפנקת אותה המון וכל הסביבה גם . איך מתמודדים והאם יש קורסים או מפגשי הורים שהיית ממליצה באיזור שלי - רחובות .

שלום לך, מהתבוננות מהצד בלבד, נראה לי שצריך לבדוק איפה הפינוק שהיא מקבלת, "עוזר" לה לא להתמודד עם דברים, בבית ובגן. אני חושבת, כאמא, שצריך לראות אם אפשר להסביר לה שעליה להמתין לקבלת מבוקשה, ולא לענות לה או "להתעסק" איתה יותר מדי,אם היא ממשיכה לבכות, כלומר לעזור לה ללמוד לאט לאט שהיא תקבל תשומת לב לא דרך בכיינות.נראה לי גם שאם את מחפשת איזשהו מענה מקצועי,צריך לתת בו מקום לאמך כדי לעזור לה לעזור לך ,ולעזור לבתך, בסופו של דבר, להתאפק,להמתין, ולקבל דברים לא דרך "התבכיינות" דעה אישית,וגם קצת מניסיון...

היי אור, שלום גם גלית, פינוק-יתר באמת ידוע לשמצה בכל הנוגע לחינוך הילד לדחיית סיפוק ועמידה בתסכולים. כאשר אנחנו מפנקים את הילד, נותנים לו "שירותים מיותרים" ומתפשרים על הגבולות, ולא אומרים לו "לא" כמעט על כלום, הוא עלול לפתח קשיי הסתגלות, במיוחד בתחום החברתי (אך לא רק!). אני מסכימה שהדרכת הורים יכולה לתרום לחיזוק העמדה ההורית הסמכותית והיעילה, וכל פסיכולוג ילדים יוכל לסייע. תוכלי לנסות להגיע גם לאחת הקבוצות בבי"ס להורים של מכון אדלר, או להסתייע בספרות ההדרכה להורים הנמצאת בשפע על המדפים. בהצלחה ליאת

אני אמא לילד בן 4.5 מקסים חמוד חכם ... כול פעם שהוא הולך לגן הוא היה לוקח איזה צעצוה קטן בלי שאנחנו נשים לב. עד שיום אחד הוא לקח שעון ושמתי לב שהוא איננו.כאשר שאלתי איפו שעון הוא אמר אימא נתתי לילד אחת כדי שיהיה חבר שלי .התחלתי להסביר לו שכדי שיהוי חברים לא נותנים מתנות . אבל זה מאוד הדעיג אותי מה אפשר לעשות כדי שלא יהיה לו בעיות חברתיות בעתיד תודה

שלום טלי, הדאגה העקרונית שלך מוצדקת: אחרי הכל, אנו לא אמורים 'לקנות' את אהבת הזולת בכסף או מתנות. עם זאת, ילדים כל כך קטנים פועלים בדר"כ עם הרבה פחות תחכום, ונהנים לתת ולחלוק דברים עם "החבר הכי טוב", מבלי לתת את הדעת על ערכם הממשי. לטעמי, ההסבר שלך אמור להספיק. תוכלי, במקביל, לבקש מהגננת לשים לב ולבדוק האם קיימת איזושהי בעיה חברתית, עליה הוא מנסה לפצות במתנות. עודדי אותו למערכות יחסים קרובות גם בשעות אחה"צ, ושימי לב לדינמיקה. אם תרגישי שקיים שם חוסר ביטחון וצורך לרצות, התייעצי שוב. בברכה ליאת

תודה על תשובה המהירה.

שלום לצוות הפורום, שמי ויקטוריה,יש לי בת 1.3 חודשים. מחודש אוקטובר,שהיא הייתה בת שנה,החלה ללכת לגן שיש בו 18 ילדים מגיל שנה עד שנתיים. כמעט ואין יום שהיא לא בוכה בבוקר בגן,היא לא עוזבת לרגע אחד מעוזרות של הגננת,היא כמעט ולא משתתפת בפעולויות שיש בגן. בצוהריים ישנה רק שעה - שעה וחצי (למרות בשסוף שבוע היא ישנה בבית בין 2-3 שעות) וזאת סיבה למה בערב מחזיקה מעמד עד שעה 19:30 ואז נשפכת עד הבוקר - ברוב המקרים אנחנו גם מעירים אותה. בבית היא מתנהגת רגיל - ללא בעיות,משחקת,אוהבת לקרואה ספר וכו'. איך אני יכולה לעזור לילדה שלי? כואב הלב לראות אותה כך תודה מראש לעזרה אמא מודאגת

שלום ויקי, בתך עדיין תינוקת, ויש לה צרכים של תינוקת. היא לא באמת זקוקה לפעילויות של הגן, אלא לדמות מטפלת קבועה ויציבה בחייה, שתתן לה תשומת לב מלאה ותענה על הצרכים המיידיים שלה. מסיבה זו, היא נצמדת אלייך בבוקר ובהמשך - למטפלות. בגיל זה חרדת הזרים עדיין מאד גבוהה, וכך גם חרדת הנטישה. אם אינך יכולה להרשות לעצמך מטפלת, ואת מעדיפה שתהיה במסגרת גן, תני לה את הזמן וקבלי בהבנה את הקשיים. במידת האפשר, קצרי לה את יום ה'לימודים', לפחות עד שתתרגל. בברכה ליאת

שלום רב בכל פעם שמקיאים ליד בתי בת ה6 היא מתחילה לצרוח ולבכות עד שמחבקים אותה חזק חזק ומרגיעים אותה . כמו כן היא פוחדת מדברים נוספים פוחדת ללכת לביה"ס , לחוג וכו ילדה חרדתית . האם צריך ללכת לפסיכולוג ? מה בדיוק עושים בטיפול והאם ניתן לרפא אותה ? ואם כן האם מותר לכם להמליץ על מישהו טוב מאיזור דרום ?

שלום אבי, הטיפול בהפרעות חרדה בילדים בהחלט יכול לעזור. מדובר בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, עם או בלי טיפול תרופתי (בהתאם לשיקול דעתו של המטפל). בטיפול מכוונים למערך המחשבות ה'אוטומטיות' הנלוות למצב המאיים (החלק הקוגניטיבי), ובמקביל, יוצרים מערך היררכי של משימות מפחידות, מהקל אל הכבד, ומתאמנים בהפחתת הפחד ויציאה ממעגלי הימנעות. לא מדובר ב'מחלה', ולכן קשה לדבר במונחים של 'ריפוי'. מדובר בדר"כ בהפרעה הפוגעת באיכות החיים, ולכן הטיפול מכוון לשיפור רמת התפקוד והשבת תחושת הרווחה הנפשית של הילד הסובל. אין אנו נוהגים להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום, ולכן אני מציעה לך להיכנס לאתר המטפלים הקוגניטיביים-התנהגותיים הישראלי, ולבדוק ברשימת המטפלים שם, מי עובד עם ילדים באזור שלכם. הנה האתר - http://www.itacbt.co.il/ בהצלחה רבה ליאת

יש לי בן עם תסמונת אספרגר בכיתה ט. השנה חווה פעמיים אכזבה מצד בנות שכבתו. הוא חש תסכול עמוק מאוד נוכח דחייתן של הבנות אותו. הוא אומר כי נגזר עליו לחיות ללא בת זוג וללא ילדים. הוא כל פעם מתאר מחדש כיצד הוא נדחה על ידי בנות ונותר פסימי מאוד בחשיבתו, מצייר תמונה שחורה ללא כל אופציה לתיקווה. הוא כ"כ מתוסכל עד כדי כך שהוא מספר שיוכל להתנשק עם המחשב ותו לא. הוא משמיע באוזניי אמירות כמו: אין לי חשק לחיות, אני שונא את עצמי, טוב מותי מחיי, אני יוצר נזק לכולם ובעיה בעצם קיומי, וממשיך בסידרה של האשמות והלקאה עצמית כמו לא לאכול כל היום, בכיות כל יום שבת וכו'. הוא אינו מסוגל לומר מילה טובה על עצמו או משהו חיובי בחייו. מה לעשות? כיצד לעבור את גיל ההתבגרות בשלום?

היי, אני חושבת שללמד אותו שכל דבר בא בעיתו וכל עקבה זה לטובה. להגיד לו שהעולם לא בורח. יחד עם זאת אולי שלא תהיה לו חברה מהכיתה והשכבה. יש גם מסגרות לאספרגרים. עדי

שלום ליאורה, ההתמודדות עם תסמונת אספרגר, כפי שאמרה לי לא מזמן אמא כמוך, היא מרוץ מרתון ללא קו סיום. כמו כל תסמונת כרונית אחרת, גם כאן הבעיות והקשיים משתנים ו'מתעדכנים' עם הגיל, מציבים אתגרים חדשים, ותובעים היערכות מסוג שונה. למרבה המזל, כיום הצטבר לא מעט ידע בתחום, והיכולת לעזור לילדי הPDD הולכת וגדלה. הדאגה שבנך מעלה בפנייך - כמה אירוני - משותפת כמעט לכל בני ה-14, המוצפים מאד בתקופה זו של חייהם בדחפים ומשאלות הקשורים ליחסיהם עם בנות. זהו גיל של סערות, דחפים, תקוות, ותנודה מתמדת בין תחושת אומניפוטנטיות (אני כל-יכול) לתחושת חוסר אונים וייאוש. הגיוני להניח שאצל מי שממילא מתקשה בהבנת הכללים החברתיים - המצוקה חריפה יותר, ותחושות הייאוש וחוסר האונים מכאיבות יותר. אני ממליצה מאד על סיוע רגשי פרטני, אצל פסיכולוג מומחה בעבודה עם מתבגרים על הספקטרום. תוכלי להתעניין במרפאת "בית אחד" ברמת חן. בהצלחה ליאת

יש תוכנית של החברה למתנסים שנקראת "רעים". אני בתוכנית הזאת ואני מאוד מרוצה. זה תוכנית לפיתוח כלי התמודדות עם קשיים חברתיים ויש להם קבוצות, ילדים, נוער, צעירים ובוגרים. עדי

שלום. בתי כבת 10 מוכשרת, נעימה, חברותית, ועוד ועוד, דבר אחד לא עובר אצלה בשום אופן, אם רואה היא סלילי קלטות, או מגבת מחוררת, או בלון רפוי, וכדומה, היא בורחת מהמקום. ואם אחד האחים שלה מתעקש להראות לה את זה, היא ממש נתקפת בפאניקה בכיות, וכו, היא לא יודעת להסביר מה זה עושה לה למרות שהיא מתארת את התחושות הרגשות כפחד, ראוי לציין שכושר הביטוי שלה בתחומים אחרים הוא נדיר ברמת הדיוק ובתפיסת הענינים על בוריים, השאלה כמובן מה עלי לעשות, וכן אם אפשר -עד כמה ששייך להסביר את הענין במסגרת הפורום, תודה על כל פעלכם אבא דואג

שלום אבי, פחד עז מאובייקט ספציפי (או מס' אובייקטים ספציפיים) נקרא פוביה (או בעת, בעברית), ותוכל לקרוא על כך הרבה מאד ברשת. מדובר בתגובת פחד עוצמתית ממצב או אובייקט שאין בו איום ממשי אובייקטיבי, אך אצל האדם הפובי התפתחה בדרך כלשהי חרדה כלפיו. לפעמים אירוע ספציפי יצר התנייה של הפחד, ולפעמים הסיבות לפחד הפובי נשארות לא מודעות. כך או כך, ניתן וכדאי לטפל בפחד הזה באמצעות טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות. מדובר בדר"כ בטיפול קצר יחסית ויעיל. פנו לפסיכולוג קליני המטפל בגישה קוגניטיבית-התנהגותית (CBT). בהצלחה ליאת

שלום ליאת, (מתנצל מראש על אורך הפניה) בתנו השניה נולדה לפני כחודש, במזל טוב. עד לפני הלידה,בתנו הבכורה, בת שנתיים וחצי, אשר ניחנת בבגרות נפשית ואינטילגציה ריגשית גבוהה (כמובן יחסית לגילה) התנהלה בצורה רגילה וציפתה לבואה של אחותה. במהלך החודש האחרון להריון (ובכלל), המשכנו כמובן להרעיף אהבה ועשינו הכל כדי להסביר לה שבואה של אחותה לא ישנה מאום ושהיא תהיה אחות גדולה שתלמד את התינוקת כל מיני דברים ותשמור עליה. בתקופה הזו התחיל אצלה גמגום קל,אך הגננת טענה שזה אופייני לגיל. ביום שהגיעה אחותה הביתה- היא לא רצתה לחזור הביתה מהגן, ולבסוף כשהגיעה- "נקשרה" מיד לאחותה והפכה "לאחות הגדולה". היא דואגת לעזור לנו בכל מיני דברים הקשורים לאחותה; מקלחת, החתלה, האכלה, מוצץ וכו'. היא מנשקת אותה בעדינות וממש דואגת (עד כדי בכי) כשאחותה בוכה. בכל הקשור לאינטראקציה שלה איתנו- יש בעיה; היא בוכה מדברים קטנים, שלא הפריעו לה בעבר. היא הפכה לעקשנית ממש ונוטה לא לבצע דברים שאנו מבקשים ממנה. היא בוכה המון(בייחוד בבקרים).כמעט ואין בוקר בו היא לא בוכה! היא נוטה להתלונן על הגן ועל הגננות (שמאוד אוהבות אותה ומרעיפות עליה המון חום ואהבה) באומרה שהיא לא רוצה ללכת לגן. לאחרונה היו מקרים בודדים בהם ברח לה פיפי (מכנסיים, מיטה) דבר שלא קרה מאז היא נגמלה מחיתול (גם בלילה!) באחת הפעמים האחרונות שאישתי סירקה אותה היא גילתה נשירה מסויימת. אך הדבר הכי חשוב והכי נראה לעין, או נשמע לאוזן- הגמגום חזר לה ובתהודה גדולה יותר!!! יש מקרים בהם לוקח לה ממש כמה שניות עד שהיא אומרת את המילה שרצתה לומר (וגם זה בלחישה). אנו מודעים לכל הדיעות והמאמרים בנושא התנהגות הבכור בהגעת ילד נוסף למשפחה, אך כהורים- אנו ממש מודאגים שעובר עליה משהו גדול יותר. מבקשים לדעת מה דעתך בנושא והאם צריכה להתבצע התערבות מקצועית בעניין. תודה מראש, אברהם

שלום אברהם, מזל טוב לרגל הולדת בתכם השנייה! מעבר ללידת אחותה, על כל המשתמע מכך, בתכם הבכורה היא עדיין ילדה קטנה מאד, ויכולתה להתמודד עם השגרה החדשה והאינטנסיבית עדיין מוגבלת. ילדים רבים מפגינים סוג של נסיגה (רגרסיה) בתגובה לשינויים משמעותיים בחייהם. ברוב הגדול של המקרים הם חוזרים לעצמם, ומדביקים את הפערים ללא קושי. לעיתים, על רקע הגעתו של תינוק/ת חדש/ה, הציפיות שלנו, ההורים, מהילד הבכור הופכות גבוהות יותר, שהרי הוא ה'גדול'. במקרה שלכם, מדובר בפעוטה (כמעט תינוקת בעצמה), שמתמודדת עם סוגיות התפתחותיות 'רגילות', כמו גמילה והרחבת אוצר המילים, הכרוכות גם הן בנסיגות נורמליות. אני מציעה להמתין עוד מס' שבועות, לגייס עמדה סלחנית ונינוחה, ובמידה ודאגתכם נמשכת, להתייעץ עם גורם מקצועי, כמו אחות טיפת חלב, רופא הילדים או פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

שלום, תוכלו להמליץ לי על פסיכולוג ילדים באזור גבעתיים, ר"ג ו/או ת"א שעובד עם מכבי. אני חייבת טיפול לבן שלי שסובל מבעיות חרדה ופחדים קשים. תודה

שלום רב, מאחר ואין אנו יכולים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, את מוזמנת לכתוב שוב ולצרף לגוף הודעתך כתובת מייל מעודכנת. נקווה שלמישהו מקוראי הפורום תהיה המלצה, אותה יוכל לשלוח אלייך למייל האישי. בהצלחה ליאת

בס"ד שלום רב ! אחותי בת 19 (אני בת 21 ואחי בן 16) כבר שנה שהיא מגיבה בהתקפות עצבים, צעקות, מילים מעליבות כלפינו וכלפי ההורים בפרט. פעם היא הייתה עוזרת מאוד בבית וכיום כלל לא זה מרגיש כאילו היא בכוונה יוצרת אינטריגות כדי לצאת מהבית ולא להיות איתנו, חלק מהמשפחה. ההורים שלי עובדי עצות והמצב הולך ומדרדר. קשה לי לראות אותם במצב הזה, ואת אחותי שבברור סובלת גם היא. האם אפשר להגיד שזוהי תקופה והיא תעבור? יש טיפול ספציפי שהיית ממליצה לנו ללכת אליו? עדיף שרק אחותי תלך או כל המשפחה? תודה רבה מראש...

שלום מיכל, אחותך נמצאת בגיל בו באופן טבעי מתעורר הצורך להתרחק קצת מבית ההורים ולהיחלץ מלפיתתם (גם אם זו אוהבת ודואגת). אני חושבת שזה בהחלט לא פשוט לחמישה אנשים מבוגרים (מהם שניים לפחות עדיין מתבגרים) לגור בכפיפה אחת, ומבינה את הצורך התכוף לצאת מהבית. לטיפול הולך רק מי שמרגיש מצוקה. ולפיכך, יש לשקול מי יהיה הפציינט בטיפול כזה. אני ממליצה (עוד לפני הפנייה לפסיכולוג) לעודד את אחותך להתנדב לצבא או לשירות לאומי, כדי לרתום את הצורך שלה לעצמאות והתרחקות, (גם)לטובת העם והמדינה. מה את אומרת? ליאת

שלום, יש לי ילדה בת 3 וחצי שנמצאת בין שני בנים הבכור בן 7 בכיתה א והקטן בן 8 חודשים. אני מרגישה שעם כל הסבלנות שלי והרצון הטוב אני לא מצליחה לתת לה את התשומת לב לה היא ראויה. הגדול לוקח ממני המון בגלל היותו בכיתה א ובגלל כמות החברים שיש לו והחוגים שיש לו והקטן מן הסתם לוקח המון אנרגיות ממנו במיוחד שהוא היה עכשיו 3 שבועות חולה. אני מרגישה שהיא מנסה למשוך תשומת לב על ידי זה שהיא מציקה לאח הגדול מרביצה לקטן שופכת כל דבר קורעת והורסת כל דבר. יש לי פעם בשבוע רק איתה שאנחנו הולכות להצגה או ספרייה אבל כנראה זה לא מספיק. אני מקווה שהיא לא תגדל להיות אדם כועס ושלא תשנא אותי דווקא היא שחלום חיי היה שתהיה לי בת מה עושים?

שלום שירה, כפי שכבר כתבתי כאן פעם, אין לי חיבה יתרה למושג "ילד סנדוויץ'", שמרמז על איזו בעייתיות מובנית של הילד, שלרוע מזלו נולד מתי שנולד. כאשר אנחנו מביאים ילדים לעולם, אנו מחוייבים כהורים לדאוג לכל צרכיהם, הפיזיים והרגשיים, ללא קשר לסדר הלידה שלהם. אם את מרגישה שמסיבה כלשהי את מתקשה לספק לבתך את צרכיה באופן טוב דיו, פני להתייעצות עם פסיכולוג קליני של ילדים, ובררי עם עצמך מדוע זה קשה לך. אל תוותרי לעצמך בעזרת המושג "ילדת סנדוויץ'", כי זה לא פוטר אותנו מהחובה והאחריות ההורית. בברכה ליאת

שלום, יש לי ילדה בת 3 ו3 חודשים. ילדה מקסימה ונבונה.נכנסה למעון בגיל שנה ו3 חודשים עד אותו גיל היתה איתי בבית.מאז היא באותו גן עם אותו צוות. מאז שנולדה היא ילדה מאוד רגישה וחמה, מביעה אהבה פיזית ומילולית בכל הזדמנות. אני בהריון בחודש 7 והילדה מאוד מצפה לתינוקת. הבעיה שלנו היא שמאוד קשה לה עם שינויים, כל שינוי- החלפנו ספה בבית, מצעים, הזזת רהיטים...בנוסף היא כל הזמן חוששת מלעבור דירה. בשנה הבאה אנו נאלץ לעבור דירה ולהכניסה למסגרת חינוכית חדשה, אנו חוששים מאוד מהתגובה שלה, ובנוסף איך תתמודד עם הולדת אחות? כיצד ניתן לחזק אותה ריגשית? אנו אוהבים אותה ולא רוצים שתסבול....תודה נעמי

שלום נעמי, יש ילדים שרגישים יותר מילדים אחרים לשינויים בסביבה. ובכל זאת, לחיים יש דינמיקה משל עצמם, והניסיון לשמור ילדים בחממה, ללא שינוי כלל, עלול לגבות מחיר כבד לא פחות - עיכוב התפתחותי, קשיי הסתגלות, קשיי וויסות, ועוד. התפתחות, מעצם הגדרתה, כרוכה בשינויים ובתמורות, בתהליכי בשילה, למידה, הסתגלות. כאשר אנחנו מרחמים על הילדים, חוששים כל הזמן לשלומם (גם נוכח אירועים ושינויים שהם חלק מחיים נורמליים), עלולה להתפתח אצל הילד תחושה שהוא אכן מסכן, סובל וחסר אונים. אם, לעומת זאת, אנו סומכים על הילד שלנו, מכירים ביכולותיו, ומוותרים על הרעיון המעוות לפיו נעשה לו עוול, יש סיכוי טוב שהוא יתייחס לאירועים באופן דומה, וימצא את הכוחות להתמודדות. אני ממליצה לך לעיין בספרם של רביב וכצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו", וללמוד עוד על התמודדות הילד והמשפחה עם שינויים ומשברים. בהצלחה ליאת

בכיתות א-ב למד בני בבי"ס אחד לשאימי הייתה מוציאה אותו משם בסוף יום לימודים. לאחר מכן נאלץ לעבור לבי"ס אחר בשל הקירבה לבית ועצמאות שפיתח לדאוג לעצמו בחימום האוכל ובהתארגנותו כללית בהעדרי. שם למד עד כיתה ה. בקיץ של כיתה ה העתקנו את מקום המגורים לעיר אחרת בקירבת מקום ושם שובץ לכיתה ו'. את שנת כיתה ו התחיל יפה, היה מרוצה מהחברים שקיבלו אותו יפה, היה אהוב על כולם. כעבור חודשיים התלמיד שקלט אותו יפה לכיתה והיה נחשב מקובל החל לכנות את בני בשמות, האשמות והשפלות. הוא גרם לחברים נוספים להיות מושפעים ואף הם החלו לכנותו בשמות גנאי : רמאי, הומו ואף נידו אותו ממשחקי כדורגל בהפסקה. בני לא התייחס בהתחלה לתלמיד הזה והתעלם ממנו אולם ניכרת השפעתו הגדולה על התלמידים והוא החל לסחוף אחריו קהל גדול. גם ילדים שלא היו עם בני בקשר החלו להצטרף לכינויים ולסדרת האשמות נטולות הקשר. חודשיים תמימים בני לא שיתף אותי בהתנהגות חבריו לכיתה עד שיום אחד פרץ בבכי בבית ואמר שאינו רוצה לבוא יותר לבית הספר, היה מעדיף לישון כל היום ולהתעורר רק בשבת. הוא אומר שההעלבות הללו פוגעות בו מאוד ואינו יכול להתעלם יותר. בהפסקות הוא נותר מבודד כי חבריו לא משתפים אותו במשחקים, במהלך היום הוא זוכה לסדרת כינויים והאשמות, בשיעורים מתקשה להתרכז כי חבריו מכנים אותו בשמות והוא מוטרד מאוד מה חושבים עליו. היום הוא אומר שכבר לא מעניין אותו מה יהיה. נראה שהוא חסר תיקווה.אנא עזרי לי כיצד להקל על בני ולעזור לו במצב שאליו נקלע.

שלום ליאורה, כיום, אנו מתייחסים לחרם כיתתי כאל טראומה ממשית שיכולה לעלות לילד המנודה במחירים נפשיים גבוהים, ואף לסכן חיים. לכן, הן אנשי בריאות הנפש והן גורמים במערכת החינוך מתייחסים לנידוי החברתי בחומרה וברצינות רבה. אני מציעה, לכן, לפעול בשני מישורים: ראשית, יש לפנות מיידית למורה, ליועצת ואפילו למנהלת ביה"ס, ליידע אותן במצב ולבקש התערבות מיידית. במידת הצורך, יש לפנות גם להוריו של הילד המתסיס, ולגייס את עזרתם. לצד פעולה חיונית זו, יש לשקול מתן עזרה לילד שלך, כדי לחזקו, להפיג את תחושות הבדידות והמצוקה שלו, ולחזק את החלקים המתמודדים והאופטימיים שבו. זה יכול להישען על משאבים בית-ספריים (שיחות עם היועצת על בסיס קבוע), שימוש במשאבים אחרים במערכת החינוך (טיפול באמנות/תנועה/דרמה, וכו') או טיפול רגשי אצל פסיכולוג קליני. גם נוכחות הורית תומכת וקשובה חיונת מאד בימים כאלה, עם מסרים מעודדים ומחזקים, השומרים על אופטימיות ותקווה לשינוי. אל תישארו עם זה לבד! ליאת

שלום, הבן שלי בן 8 ילד מדהים, חכם וחרוץ פשוט ילד טוב ורגיש. היינו איתו עם חבר באתר מסויים והוא לא רצה לשתף פעולה כנראה פתאום נבהל את מאחד המתקנים ואז החבר הגיע ואני לחצתי על הילד להשתתף כי פחדתי ממה שיגידו עליו אח"כ בכיתה (גם ככה הוא לא הכי מקובל) כל כך כעסתי עליו אמרתי לו דברים שאני אפילו לא מסוגלת לכתוב. אני חושבת שפשוט רמסתי אותו, אני מניחה שאני עם הלחץ שלי עושה את מדי פעם - יתכן שבגלל זה הוא חסר בטחון עצמי , כל הזמן מנסה לרצות. במשך שנה אנחנו נשקיעים בו מאוד בתחום הספורט ( בתחושתי בגילך זה זה מאוד חשוב במשחקים בהפסקה ובשיעורי התעמלות) אבל אולי מי שצריך טיפול זה אנחנו ההורים - הנחייה של איך להגיב איך להעצים? איך היינו אמורים להגיב בסיואציה הזו (היא הייתה ממש הרסנית)

שלום רב, לחץ על הילד, מהסוג שאת מתארת, יכול לשקף מצב בו משאלות וצרכים נרציסטיים של ההורה מבקשים מענה דרך ובאמצעות הילד. לעיתים, הורים הנושאים עמם צלקות ומכאובים מן העבר, מחפשים תיקון ב'סיבוב' הנוסף, שהפעם הוא של הילד שלהם. רמזים למצב כזה אפשר לגלות כאשר אנחנו מגיבים בעוצמה חזקה במיוחד (ולא מותאמת) לאכזבות שלנו מהילד. מבחינה זו - את צודקת. הדרכת הורים, ואפילו טיפול פסיכולוגי להורה עצמו, יכולים לסייע לנו להכיר בנפרדותו של הילד, בהיותו אדם בעל אישיות, צרכים ומשאלות משל עצמו, ובאחריות שלנו (ולא של ילדינו) לתחושת הרווחה בחיינו. מה את אומרת? ליאת

את צודקת..כנראה שאני זו שצריכה את הטיפול. במקרה הספציפי של ילד בסיטואציה חברתית שלא משתף פעולה מבצע פעולות שלא מוסיפות לו הרבה כבוד(אני אעלה על מתקן של תינוקות) ע"י החבר , הפחד שלי היה מהיום שאחרי שאותו ילד יצחק עליו ויקרא לו פחדן.. איך היינו אמורים להגיב באותה סיטואציה?

היי ליאת,זו אני שוב אני מתלבטת במשהו שקשור לבתי בת ה 4.3 בגן . נכנסה זו השנה הראשונה לגן עיריה, שם היא מתנהגת מאוד יפה, ממושמעת. בבית אם את זוכרת, היו תקופות שהיתה סוערת, מרביצה וזה לאחר הולדת אחותה. עם זאת בחודשים האחרונים שיפור משמעותי באמצעות מסר חד משמעי של הרחקה בזמנים של התנהגות כזו והיום כמעט לחלוטין הדבר נעלם. עם זאת, היא סיפרה על פעמיים שלוש בהם ילדה בגן (שאציין שיש לה תגובות אלימות עם כמה ילדים), מרביצה לה. פעם אחת לפני מס' חודשים הגננת עדכנה אותי בעצמה שאותה ילדה נשכה את בתי בחזה, כשהסתכלתי (נבהלתי אך כיון שזה היה לידה נשארתי קרת רוח ושאלתי מה שלומה וככה ) שאלתי את הגננת פרטים על מה שקרה והיא אמרה שהם שמו את אותה ילדה להרגע בצד, ואת בתי שמו להיות ליד הגננת מעט להרגע גם כי בכתה וכן שמו לה קרח. לפני כשבועיים בתי אמרה לי שאותה ילדה נשכה אותה ביד והראתה לי סימן קטן בכף ידה. בבוקר שאלתי את הגננת בצד מה קרה והיא סיפרה שהן מתעמתות הרבה, ולשאלתי איך בתי מגיבה, ענתה "היא בדרך כלל באה אלינו להתלונן. אנו מעודדות אותה לומר "לא" באופן תקיף אך היא בוחרת לבוא אלינו. היא לא מחזירה ולא מרביצה אך אל תדאגי כי צריך עוד זמן עד שהיא תלמד להרגיש בטוחה פה ותשמור על עצמה.." משהו כזה. יש משהו נכון בדבריה משום שאני מכירה את בתי והיא באמת צריכה זמן כדי לבסס לעצמה בטחון אבל נותרתי עם שאלה לגבי היכולת שלה לשמור על עצמה.. נכון שאני שמחה שהיא לא אלימה בגן אך הייתי רוצה לראות אותה אפילו הודפת את הילדה ממנה במצבים כאלו. אמרתי לבתי שאני חושבת שכשזה קורה היא צריכה לומר לה "לא" או להזיז אותה ממנה , והיא אומרת לי "לא", אני לא רוצה, ולא נשמעה מוטרדת מי ידוע מה... ביום שישי שאלתי את בתי "תגידי ממי את פוחדת ממנה"? והיא ענתה לי בקור רוח "לא, את פוחדת ממנה"... באותו רגע ראיתי שהילדה פשוט קולטת אאת החרדה שלי, שאולי היא המשמעותית פה, והחלטתי להרפות, אך שאלתי אלייך איך בעצם לנהוג במצבים שהילד שלנו לא מתגונן ? או שמא בתי "אומרת" לי שהיא יודעת איך ומה לעשות ושאני ארגע? מה את אומרת? הערה": יש מצב, מה שנקרא, שאני מוטרדת יתר על המידה לגבי מה שקורה בכלל לגביה, היא בתי הראשונה, הייתי איתה בחופשת לידה שנה וארבעה חודשים והחיבור בינינו מאוד חזק, מה שמסביר את התגובות הקשות שלה אחרי הלידה של אחותה, וגם מסביר את זה שעד היום בציורים שלה היא מציירת אותי לידה, או אותי כאשר את התינוקת היא מציירת בתוך הבטן שלי...

היי גלית, יופי שאת ממשיכה לעדכן ולשתף. שמחתי לקרוא שבבית העניינים משתפרים, ולהערכתי (כמו שציינת) גם בגן הילדה שלך בסדר גמור. את מתארת שתי אפיזודות בודדות בהן נפגעה מהתנהגות אלימה, אך היוצא מן הכלל מעיד על הכלל, וניתן להבין שבשגרה היא באמת מסתדרת. חשוב לזכור שככל שהילדים מתבגרים (ובמיוחד כשמדובר בילדו?ת), גילויי התוקפנות הפיזית פוחתים משמעותית, ולכן, אין צורך לטרוח לפתח אצלה אסטרטגיות הדיפה, אלא דווקא מיומנויות של הימנעות מקונפליקט ושיתוף פעולה. אני מאמינה שהסברה שהעלית בסוף פנייתך אינה רחוקה מהמציאות - לעיתים קרובות הילדים הבכורים שלנו (עליהם העמסנו את כל מטעני הציפיות והמשאלות שלנו), מעוררים אצלנו סוג של דריכות או דאגה שלא תמיד מעוגנות באירועי המציאות. חשוב להיות מודעים לכך, ולעמוד בפרץ. בברכה ליאת

תודה תודה, כמו תמיד, את מרגיעה. גלית

שלום, ביתי בת 3 וארבעה חודשים. בתקופה האחרונה היא שואלת אותנו שאלות חכמות שלא תמיד קל לענות עליהן. היום בבוקר היא שאלה אותי בדרך לגן "מי בונה את האנשים"? זאת אומרת איך נבראו בני אדם. אנחנו משפחה חילונית לגמרי, השאלה איך מסבירים לילדה בגילה איך נבראנו? בדרך שתאפשר לה בהמשך להחליט בעצמה באיזה דרך היא בוחרת.. תודה מראש על תשובתך, רוני.

שלום רוני, אני מניחה שבגיל 3:4 השאלה אינה מתייחסת לשאלות הבריאה במובן הדרוויניסטי או התיאולוגי, אלא בשאלה כיצד מגיע "גור האדם" לעולמנו. למרבה המזל יש לא מעט ספרי ילדים המספקים הסבר חביב ופשוט על האופן בו נבראים תינוקות. בברכה ליאת

שלום ... יש לי ילד בן שנתיים הוא ילד קצת עצבני אם אומרים לו לא או שהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה הוא דופק את הראש ברצפה או בקיר או בכל דבר אחר כמו שולחן או דלת אין לי מושג מה לעשות כול דפיקה שלו נקראה לי הלב והמצח שלו סימנים אני חייב עצה האם יש טיפול לזה ולאן אני צריכה לפנות או שזה עובר אם הזמן....! תודה רבה מראש אני מאוד צריך עצה דחוף

שלום מריה, הטחת הראש בקיר או ברצפה נפוצה למדי בקרב תינוקות ופעוטות, בדר"כ כדרך לפרוק תסכולים או להירגע. למרות המראה הקשה, התנהגות זו, כשלעצמה, אינה מסוכנת בדר"כ, וכל שעלינו לעשות זה להשגיח שלא יהיו חבלות. התגובה הנרעשת של המבוגרים עלולה דווקא להגביר את שכיחות התופעה, פשוט כי הילד לומד שהיא מזכה אותו בתשומת לב מיוחדת. אין צורך לנסות לעצור אותו או להגיב לחבטות. בברכה ליאת