פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

רבות דובר על הכנסת אח חדש למשפחה וההתמודדות של האחות הגדולה. אך מה עושים אם לא ברור מה לעשות? בתי בת שנה ועשרה חודשים ובעוד כארבעה חודשים אני אמורה ללדת. במהלך החודש האחרון הופיעו אצלה תופעות רבות הקשורות כמעט כולן ליחס שהיא דורשת ממני, היא מתעוררת בלילות ומוכנה להרדם רק עלי, היא מוכנה שרק אני ארחץ, אספר, אשחק, אחזיק. אני חייבת לציין כי במהלך החודשיים-שלושה האחרונים הפסקנו לה את הסימילק ואת ההחזקה על הידיים ואנחנו מאוד משתמשים במושג "גדולה" בנושאים אלה ("את כבר גדולה לא צריכה על הידיים בואי אני אתן לך יד אחת.."). הדבר נעשה בתיאום זמנים ועניינים מול הגננת. דבר נוסף הוא שהיא ילדה מאוד מאוד מפותחת ונבונה לגילה ואני חושדת שהיא מרגישה את הבאות ומנסה "להתיילד" כדי לקבל יותר תשומת לב. היא עברה לקבוצת ה"גדולים" בגן וייתכן שאיבדה בכך פריווילגיות כאלה או אחרות של"קטנים" מותר ול"גדולים" לא. האם עלינו לספר לה כבר בשלב הזה על הולדת האח? כיצד יש לנהוג איתה בכל מקרי ההתיילדות השונים? שני דברים אחרונים, אני אומנם בשבוע יחסית מתקדם (23) אך לא רואים עלי כמעט בכלל את ההריון בשלב זה למרות שבגן היא כבר ציינה בפני הגננת מספר פעמים את העובדה שלאמא יש פלפילון בבטן, ולבסוף, היא מתקרבת לגיל שנתיים ואנו מתמודדים במקביל עם כל תופעות ה"לא רוצה" וובניית הגבולות ולא יודעים להחליט אם כל התופעות קשורות לגיל ההתמרדות הזה או שהן קשורות להריון. תודה מראש, נטע

שלום נטע, תינוקות ופעוטות עדיין אינם מסוגלים לחשיבה מופשטת (אם וכאשר...), וחשיבתם מתאפיינת בקונקרטיות (כאן ועכשיו...). מסיבה זו, אני מאמינה שהתנהגותה ה'מתיילדת' קשורה לעצם היותה עדיין פעוטה קטנה מאד, כמעט תינוקת, ופחות להבנה כלשהי של רעיון ההריון והלידה המתקרבת. הרעיון של פילפילון בבטן של אמא עלול, גם הוא, לבלבל ולהרתיע ילדה עם חשיבה קונקרטית, שבהחלט יכולה להאמין שיש לך בבטן גור פילים. עם כל הכבוד לספר הפילפילים, למה בעצם לא לדבר על תינוק? כרגע, לפחות ככל הנוגע ללידה המתקרבת, אני סבורה שאינך צריכה לעשות הרבה, מלבד להמשיך להיות קשובה לצרכים הנורמטיביים של ילדתך, תוך היענות סבלנית מצד אחד, ושמירה על עצמך ועל כוחותייך (גבולות, אלא מה?) מצד שני. הפירוש המעשי של עמדה כזו היא שלא ילדתך היא זו שתקבע (תסכים) מי ירחץ/ילביש/ירדים אותה, אלא אתם. כשהיא מתעוררת בלילה, גשי למיטתה והישארי לצידה, אך אל תרשי לה להירדם עלייך או במיטתך. זכרי שהרגלים 'רעים' הם כאלה שאנחנו, ההורים, סיגלנו: אנחנו הרשינו ואפשרנו אותם, ולכן עלינו האחריות לגמול את הילדים מהם. אם את חושבת שתתקשי לעשות זאת בכוחות עצמך, פני להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

אני בעלת צהרון בגילאי גן עד כיתה ג. יש אצלי ילד בגן חובה,חכם ומתוק. כל פעם שילד אחר לא נותן לו משהו, או לא פועל לפי רצונו הוא אלים כלפיו. הוא עובר בין כל הבנים ומנסה אותם. מעשי האלימות שלו מתבטאים במכות ואפילו ילדים מתלוננים שהוא מנסה לחנוק אותם. האלימות מתחילה להיות מסוכנת. כיצד אפשר להתמודד. אני כמובן שיתפתי את ההורים ודרשתי טיפול

שלום ג' הטיפול בהתנהגות אלימה, לפחות כפי שאני רואה זאת, חייב להתמקד הן ברמת הפרט (טיפול רגשי לילד המתקשה לשלוט ולווסת את תגובותיו) והן ברמת הסביבה, כלומר, הבנייה ברורה מאד של כללי המותר והאסור, עם חשיבה על מערך חיזוקים וסנקציות שיסייעו לילד לקשר בין מעשיו לתוצאותיהם (החיוביות או השליליות). במקרה של הצהרון, עלייך להיות ברורה מאד, ולפעול כך שכל התנהגות אלימה תגרור אחריה תוצאה בלתי רצויה עבור הילד המכה, כמו הרחקתו מהקבוצה לטובת פעילות יחידנית או הצמדתו למבוגר אחר, שיעסיק אותו (לא כפרס!) בפעילות פורקת אנרגיה. לא קל, אך אפשרי. בהצלחה ליאת

בני בן ה3 ילד מקסים (נכון אני משוחדת) אם חיוך שגם הגננות אומרות שקשה לעמוד בפניו. אבל הוא מתהפח בקלות גם בבית הוא יכול לצפות טלויזיה ופתאום בלי שום סיבה לתת לאחותו מכה לפנים. שיטת הלהושיב בעונש לא עוזרת הוא רק בוכה ,אני אהיה ילד טוב, אני רוצה להיות ילד טוב.... ושום דבר לא עוזר. אנחנו משתדלים להוציא אותו לפעילויות ספורט, אבל זה נראה מחמיר כשהוא משועמם או עייף. מה אפשר לעשות...איך לעזור לו ולנו?

בני בן 4 ואני חוששת כי קיימת בעיית התפתחות. הילד לא זוכר צבעים למרות שאנחנו מלמדים אותו וחוזרים איתו כל פעם מחדש הוא כאילו לא תופס מה שמסברים לו וכל פעם מחדש מתקשה בזיהוי הצבע אציין רק שמדובר בצבעים כמו:צהוב ירוק סגול את השאר הוא מזהה כמו כן הוא לא מצליח לספור עד 10 תמיד נתקל בקשייםומדלג על 3 ומיד עובר ל4 הוא מסרב להפטר מהחיתול בתוקף למרות כל זאת הוא ילד נבון וחכם בכל שאר התחומים אך אני חושבת שאני צריכה לקבל יעוץ לגבי אבחנה נכונה כי תחושתי אינה טובה אשמח לקבל תשובה מפורטת ולקבל את חוות דעתך המקצועית תודה רבה.

שלום לי, כדי לקבל תשובה מפורטת וחו"ד מקצועית, עלייך להגיע לאבחון מסודר, ולתת רקע רחב ומפורט על הילד והמשפחה. אני נוטה להקשיב לתחושות הבטן של האימהות ולקחת אותן ברצינות. לכן, מציעה לך לשוחח על החששות שלך עם רופא הילדים שלכם, ולבקש ממנו הפנייה למכון להתפתחות הילד. שם תוכלי לקבל אבחון התפתחותי מקיף, ובמידת הצורך גם לקבל טיפול מסייע. בהצלחה ליאת

שלום.השאלה שלי תשמע קצת מוזרה בהתאם לגילי אבל זה מצבי..אני הייתי ילדה מאוד ביישנית ומופנמת ביסודי,חברותי לא שמעו את קולי..כשהגעתי לתיכון מאוד נפתחתי ויש לי מקום מאוד חברותי בכיתה.אבל בעיה אחת שמבחינתי היא מאוד משמעותית,נשארה לי.אני אף פעם לא שרתי עם חברותי או רקדתי(אני כבר 12 שנה עם אותן חברות)וזה מאוד קשה לי כי אני אוהבת לשיר אבל יש מין מחסום שחוסם אותי כל פעם ששרים,אני מפחדת מהתגובה של הבנות.אני לא תינוקית בכלל!ולכן אני לא מבינה מה חוסם אותי.אשמח אם תוכלי לעזור לי.תודה ויומקסים!

שלום רב, אכן שאלה לא שגרתית... :-) עבור אנשים ביישנים ומופנמים, פעילויות כמו שירה או ריקוד נתפסות כמשימה מאתגרת, בהיותן מתבססות על אילתור ושחרור. אם תחשבי על כך, בפעילות כזו אין כללים ברורים, וגם אם יש איזו מסגרת כללית מאד, כל אחד מאיתנו יוצק לתוכה את "כתב היד" האישי שלו. הגוף שלנו, ממש כמו מיתרי הקול, הם כלים שיש ללמוד להפעיל. אם את מציינת שאת אוהבת לשיר, אני מבינה שאת דווקא עושה 'אימונים' בנושא, אך עושה זאת כשאת לבדך. אם חשוב לך להיות מסוגלת לשיר ולרקוד מול חברותייך (דבר שלא הצלחת לעשות 18 שנה), אני מציעה לחשוב על משימות צנועות יותר בתחילה. תוכלי לנסות לשיר בחיק המשפחה, לרקוד מול האחים שלך, או להירשם לשיעורי מחול או פיתוח קול שיסייעו לך לחוש יותר בטוחה ומקצועית. בקרוב תתגייסי לצבא, ושם תוכלי לזייף בקולי קולות בעודך צועדת בשלשות לחדר האוכל בטירונות. גם זו יכולה להיות נקודת המפנה שלך. וברצינות - חרדה חברתית מהסוג שאת מתארת, יכולה להגיב מצויין לטיפול קוגניטיבי התנהגותי קצר. אם זה חשוב לך, טפלי בזה. בהצלחה ליאת

שלום, אנחנו מתכננים לצאת לשליחות לחו"ל, ואני אשמח לדעת מתי ואיך מבשרים לילדים? (בני 6.5 ו -3.5) בברכה

שלום יעל, לא ציינת מתי אתם אמורים לצאת, אז אני מניחה שמדובר על הקייץ הקרוב. אני מכירה את התיאוריות בנושא, הממליצות להמתין עם בשורות משמעותיות כדי לא להעמיס על הילד ציפייה ומתח מיותרים. אני אישית מאמינה שילדים הם חלק מהמשפחה, ולכן, מרגע שהנושא רלוונטי עבורכם, הוא רלוונטי גם עבורם. כאשר מתחילה בבית אווירה של סוד או מחתרת, כאשר אי אפשר לדבר בטלפון באופן חופשי, או לשוחח עם חברה בנושא - הפוטנציאל לנזקים גדול יותר. לכן, אני מציעה לשתף אותם בנושא באופן כללי. לספר שאתם עומדים לנסוע לחול בקייץ, ושזה ייקח עוד זמן מה. ממילא ילדים קטנים לא מבינים את מלוא המשמעויות של מעבר כזה, והם יקבלו אותו באופן בו זה יוצג להם. לבן הגדול אפשר (וצריך) לספר יותר, ולנצל את הזמן שנותר להכנה מעשית יותר (למשל ללמוד את השפה, ללמוד על הארץ אליה תסעו, ואולי אפילו לפגוש משפחות שאמורות לשהות איתכם בחו"ל, כדי לרכך את המעבר מהבחינה החברתית. סעו בשלום וייצגו אותנו בכבוד... ליאת

אנו טסים לאילת בשבוע הבא -האם צריך להכין ילד בן שנתיים ואיך את ממליצה

שלום לך, איזה יופי לכם! יש טעם להכין את הילד לנסיעה, בעיקר כדי ליצור ציפייה שמחה והתרגשות. אני מניחה שכשאת שואלת על הכנה, את מתייחסת לטיסה. ואני שואלת - האם היית מכינה אותו באופן מיוחד לנסיעה באוטובוס? אם אתם לצידו, ואין אצלכם חרדה מיוחדת סביב טיסות, אין סיבה שהילד שלכם יפחד. לפעמים הכנה מיוחדת ודיבור יתר ("אין לך מה לפחד, יהיה כייף") יוצרים בעצמם סוג של דאגה ("אם הם אומרים לי כ"כ הרבה פעמים לא לפחד, זה כנראה מפחיד"). טוסו בכייף! ליאת

הי ליאת נהנת כך כך לקרוא אותך שאלתי אותך לגבי המשחקים של ילד בן שנתיים לגבי איסוף משחקים. תודהה על המענה -רוצה לשאול מה עושים עם יצר ההרסנות שלו וחוסר הסבלנות שלנו -אי אפשר לשחק איתו פזאל וגם לא משחק יותר מ2 דקות -הוא בן שנתיים וחודש .והוא תמיד הורס זורק ומפזר -הוא מאד אוהב לראות סיפורים במחשב ולזה יש לו המון סבלנות מה עושים??

היי שני, (תודה על המילים החמות) טווח הקשב של פעוט בן שנתיים אינו עולה בדר"כ על מספר דקות. יש ילדים עם טמפרמנט בסיסי מעו?רר יותר, וחשוב 'לזרום' איתם ולבחור עבורם פעילויות התואמות למקצב האישי שלהם. אם פאזל לא מעניין אותו כרגע, למה בעצם להתעקש? תני לו ליהנות ממה שנעים ומתאים לו, והעשירי אותו דרך שם. התעקשות על פעילות לא מתאימה יוצרת תסכול הן אצלו והן אצלך, ומקטינה את הסיכוי שירצה לגשת לפאזל גם בעתיד. לא כולם חייבים :-)) ליאת (חולת פאזלים, אם לשלושה סרבני הרכבות מושבעים שגדלו יופי גם בלי זה).

אז איזה משחקים מתאים לגיל הזה והם מוציאי אירגיה חוץ מלצאת לגינה -אשמח לשמות או הכוונה.. המון תודה

שלום ליאת, מה דעתך על טיפול רגשי אצל עו"ס ומה ההבדל בין עו"ס לפסיכולוג בהיבט הטיפול הרגשי.

שלום שני, עובד סוציאלי קליני (תואר שני, לפחות) שעבר הכשרה בפסיכותראפיה רשאי לתת טיפול רגשי, כמו פסיכיאטר, פסיכולוג קליני או מטפל בהבעה. בברכה ליאת

בס"ד בני בן השלוש וחודשיים בתהליך גמילה מתמשך שנראה שלא מסתיים. יום הוא מבקש תחתונים ואף הולך יפה לשירותים ולא מפספס ויום אחרי כן הוא מוכן רק אם טיטול. רפלקס שלדעתי גם יוצר בלבול אצלו כי לפעמים הוא כבר לא זוכר מתי הוא אם טיטול ומתי לא. עלי לציין שהוא ילד מאד חכם ובוגר מכפי גילו. נמצא עדיין במעון עקב תקופה של גירושים שאני ואביו עוברים ושגרמה לי להשאירו עוד שנה במסגרת המגוננת של המעון. יש לו אח בן שנה וחצי שנמצא במשפחתון. האם אני יכולה מתוך סמכות הורית להחליט עבורו שאין יותר טיטולים או האם אני צריכה לזרוום איתו. תודה

שלום הודייה, גמילת ילד מחיתולים והדרישה לעשות את צרכיו *רק* במקום המיועד לכך, היא במידה רבה דרישה שרירותית, הנעשית בדרך כלל ביוזמת המבוגר. אמנם עלינו לוודא שקיימת אצל הילד בשלות מוטורית, רגשית וקוגניטיבית, אך עדיין - זה תכתיב שמטרתו להפוך את הילד לבן-תרבות. לכן, מאימתי שהחלטנו על היציאה לדרך, חשוב להישאר עקביים מאד, להיפרד מהטיטולים סופית, ולהיות מוכנים נפשית לתהליך עם נסיגות אפשריות. כאשר את מאפשרת יום ככה ויום ככה, את מעבירה מסר מבלבל. אני מעודדת אותך להפסיק לזגזג, ואין לי ספק שבנך ייגמל מהזיגזוג אף הוא. בהצלחה רבה ליאת

שלום ביתנו בת שנתיים ושלושה חודשים ופקחית מאוד ומדברת שוטף, אך אינה מצליחה להבחין בין צבעים שונים, וגם כשמסבירים לה מהו כחול, ושואלים אותה איזה צבע זה היא עונה "אני לא יודעת", צבע לבן היא מזהה, לגבי ורוד למשל הראנו לה מלא פעמים והיא פשוט לא מזהה אותו. האם יש סיבה לדאגה?

שלום רון, תהליך זיהוי והכרת הצבעים הוא תהליך הדרגתי הכרוך ביכולת המשגה וסיווג ובאוצר מילים מתרחב, ולכן בגיל שנתיים ושלושה חודשים עדיין אין סיבה לדאגה. זה עדיין לגיטימי לא לדעת... סבלנות ליאת

בוקר טוב אני מחפסת פסיכולוג קוגניטיבי באיזור חולון לילד בן 8 עם בעיה בהבנת קודים חברתיים ובעיות התנהגותיות-לילד אין בעיות לימודיות תודה מראש

שלום עמי, את מוזמנת לכתוב שוב ולהוסיף *לגוף הודעתך* כתובת מייל. אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום. מקווה שמישהו מהקוראים יוכל להמליץ לך דרך המייל. בהצלחה ליאת

לבת שלי בת 12 יש פחדים שונים שלגביהם רציתי להתייעץ עם פסיכולוג. האם את יכולה להמליץ לי על פסיכולוג/ית מומלץ באזור ר"ג גבעתיים. האם שמעת על פסיכולוג בשם *********?

שלום רחלי, הודעתך נערכה. אין אנו נוהגים להמליץ או לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום. אם תרצי, את מוזמנת לכתוב שוב, ולצרף כתובת מייל, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם. בברכה ליאת

הציעו לנו מבית הספר לגשת עם ביתנו בת ה-10.5 ליעוץ פסיכולוגי. אחת הפסיכולוגית שפנינו אליה טענה שעליה לעבור "איבחון קליני" מה משמעות הבדיקה? האם ולמה היא נחוצה?

שלום רב, באופן כללי, אבחון קליני מתייחס לתהליך של איסוף אינפורמציה מקיף, הכולל ראיון עם ההורים, שיחה עם הילד/ה, תצפית על הילד/ה ועל האינטראקציה בינו לבין הוריו. לעיתים יתווספו לכך שאלוני דיווח של המורה או ההורים, אותם הם ימלאו לבקשת הפסיכולוג. כל פסיכולוג קליני, בעיקר כשמדובר בילדים, ירצה לקבל רקע התפתחותי רחב ומפורט, ולהבין את הדינמיקה המשפחתית בבית. רק כשכל המידע בידיו, יוכל הפסיכולוג להעריך את אופי הבעיה ולהציע דרכי טיפול. בהצלחה ליאת

היי.. יש לי ילד בן שנתיים ועשרה והוא מרביץ לחבריו בגן, לא תמיד עם סיבה,התופעה קיימת כבר שלושה חודשים לפחות. הגננת אומרת שהוא רוצה שייתיחסו אליו וישתפו אותו. בקבוצתו ילדים בני גילו וגדולים ממנו, הוא הקטן בקבוצה. לאחרונה חל שיפור משמעותי בשפה והוא רכש אוצר מילים רב, אומר משפטים בני שמונה-עשרה מילים ויכול להביע את עצמו. הגננת מספרת שכאשר הם בחצר, יחד עם הקבוצה השנייה, ילדים בני שנתיים עד שנתיים ושבעה חודשים, הוא פונה אליהם, קורא בשמם, רץ איתם ,מתגלגל איתם וכ"ו. בקבוצתו מתקשה יותר ליצור חברויות,ומנסה לתקשר איתם דרך מכות או לקיחת חפצים. אציין שיש לו אחות בת 5, לפעמים הם משחקים יפה, אך לעיתים קרובות כשרואה אותה מציירת או עסוקה במשהו, לוקח לה את הצבעים או את הציור וכשהיא כועסת מושך לה בשיער ומרביץ, כשאני כועסת עליו מרביץ לי וצועק ממש חזק במין כל צרוד כזה כאילו יוצא מדעתו. גם כשלא מקבל משהו חוזר על המשפט חמש-שש פעמים ונותן לי מכה כשאינני עונה לדרישתו. אציין שאינו מקלל או נושך, בסך הכל ילד נבון, מתעניין בפאזלים, מספרים, יודע חלק מהספרות והצבעים. מה לעשות עם גילויי האלימות? אני מדברת איתו על זה הרבה וכועסת עליו אבל הוא צוחק בפרצוף ובורח, לא מקשיב , לא מוכן לשבת בעונש ולעיתים מתעצבן עוד יותר. לא נראה לי שעושה את זה מרוע, הוא רגיש לזולת ומנחם ומלטף כשהוא רואה מישהו בוכה, מרחם. למה הוא לא פונה גם לבני גילו ומדבר איתם, למה הוא מכה? סליחה על האריכות

שלום דנה, הילד שלך מכה כי הוא עדיין לא מכיר דרך אחרת לפרוק זעם או תסכול, וכדי שהוא ילמד לעשות זאת בדרך לא הרסנית, עלייך לאמן אותו ולחשוף אותו לרמות תסכול עולות בהדרגה. כאשר הוא מכה אותך, אין טעם לדבר איתו על זה, בטח שלא "הרבה", פשוט כי הילדים בגיל זה לא מאד מתרשמים מנאומים מנומסים. גם הבקשה שלך "ללכת לשבת בעונש", היא לא מעשית בגיל הזה, פשוט כי הסיכוי שהוא אכן יעשה זאת קטן ביותר. כפי שאת רואה בעצמך, הוא צוחק לך בפרצוף ובורח. כאשר את ממשיכה לפעול שוב ושוב באותה דרך, את למעשה מלמדת אותו לצפצף עלייך, ולא להתייחס ברצינות לאיומייך. כדי להכחיד התנהגות שלילית, וכדי לא לשחוק את הסמכות שלך כהורה, עלייך להפסיק לדבר ולהתחיל לפעול. הילד שלך יצטרך ללמוד שלא כדאי לו לנהוג באלימות כי תהיה לזה תוצאה בלתי רצויה מבחינתו. כאשר הוא מכה אותך או את אחותו, עליך לנסות לעצור אותו ולא לאפשר לו לעשות זאת. אם הוא משתולל או מכה בכל זאת, אמרי בקצרה "לא נעים איתך", והתרחקי לחדר אחר. אל תדברי אליו ואל תתייחסי אליו, גם אם ירוץ אחרייך. אם הוא ממשיך לנסות להכותך, תוכלי לנקוט צעד דרסטי יותר, להיכנס לחדר השינה שלך ולסגור אחרייך את הדלת. הישארי שם חמש דקות, צאי, אך הישארי בלתי ידידותית. ה'הפשרה' צריכה להיות איטית והדרגתית, כדי שילמד שהוא מפסיד אותך לזמן משמעותי בכל פעם שהוא אלים. אל תלווי את הפעולות הללו במלל (שרק מחליש את האפקט). הישארי שקטה ונחושה. כמובן, אין לשכוח, שכאשר הוא מתנהג יפה, מתמודד היטב עם תסכול ואכזבה ללא מכות, יש לשבח אותו ולהתפעל מיכולתו להתנהג "כמו גדול". זה חלק חשוב ומרכזי בחינוך להתנהגות קואופרטיבית, שלפעמים אנחנו נוטים לשכוח. בהצלחה ליאת

במקום ליצור חברות, לעומת קטנים ממנו שיותר משחק לידם מאשר איתם?

במקום ליצור חברות, לעומת קטנים ממנו שיותר משחק לידם מאשר איתם?

נדמה לי שלבני בן ה6 וחצי יש "קשיים חברתיים". הוא כן מנסה ליצור קשרים יש לו את האומץ על אף שהוא דיי מפגין חוסר ביטחון, שמתי לב שהוא פשוט ממאיס את עצמו על חבריו אני אפילו יכולה להבין למה, הוא מנסה להרשימם ללא הרף בכל מני "דברים מצחיקים" ושטויות שפשוט מרגיזות אותם, לרוב זה פשוט נראה כאילו הוא מטריד אותם. אפילו כשהוא ניגש לילד חדש הוא תמיד יפתח בשאלה מתנסה ולא מובנת (הוא ניגש לילד ושאל אותו אם הוא יודע מה השורש של 9) ובצורה מאוד מתנסה והילד הרגיש זאת ופשוט התעלם ממנו ובדרך כלל מתאלמים ממנו יש לו צורך תמידי להרשים (תראי מה אני יודע, תראי מה יש לי) אני מאוד רוצה לעזור לו ולכוון אותו איך ליצור חברויות בצורה נכונה (מן הסתם אין לו חברים).

שלום רב, ילד שמשתטה או מתנשא במגעיו עם ילדים אחרים, כמו שאת מציינת נכון, עושה כך כדי לנסות להתחבב במהירות, לעורר עניין או כדי לשמור על עצמו מפגיעה במקרה שיידחה. תוכלי לנסות לעזור לו בתיווך והכוונה - נסי ליזום בעצמך מפגשים עם ילדים אחה"צ (אחד על אחד), ולהישאר בסביבה עד לשבירת הקרח. הישארי קרובה, הציעי פעילויות, ועזרי בתיווך במקרה של קונפליקט או מבוכה. המטרה היא יצירת חוויה חיובית, הן אצל בנך והן אצל החבר, כדי ששניהם ירצו לשוב ולהיפגש. בקשי מהמורה (או הגננת) לסייע גם היא בדרך דומה, אולי גם ביוזמה של מטלות משותפות לו ולילדים אחרים. אם לא תראי שיפור, שווה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים שינסה להעריך את המקור לקושי, ולהציע טיפול מותאם. בהצלחה ליאת

בוקר טוב, בני בן ה-5 נמצא כעת בגן טרום חובה. לאור מספר אירועים שנראו בעיניי כמאפיינים לסביבה לא תומכת, בעיקר מצד התייחסותה המזלזלת של הסייעת.(לדוגמא: באחת הפעמים שהקיא, הוא סיפר שהיא נתנה לו לנקות את זה) חשבתי להעביר אותו לגן הסמוך אליו. אני מכירה את בני כילד עם מזג "מתחמם", גם ההתאקלמות לגן הזה לקחה לו מספר שבועות בתחילת השנה. חשוב לי לציין, כי בגן השני נמצאים 3 ילדים שהוא מכיר והם חברים שלו עוד מהגן הקודם. השאלה שלי אם נכון יהיה להעבירו באמצע השנה או להמתין עד שנה הבאה? תודה מראש

שלום טלי, לאור מה שאת מספרת כאן, הייתי פועלת (נחרצות!) להרחקת הסייעת מן הגן, ולא אף אחד מן הילדים. ילד עם קשיי הסתגלות ידועים, עדיף לא לטלטל ולהעביר באמצע שנה. דווחי על התנהגותה של הסייעת לפיקוח, ופעלי לשינוי האווירה בגן. להורים יש בהחלט כוח בנושא זה. אם לא תצליחי, עדיף להעביר את הילד גם במחיר של משבר זמני. זאת, לפחות, דעתי. בהצלחה ליאת

ילד מקסים בן 5 עם קשיים רגשיים ושאלת בשלות לבית הספר. [email protected]

שלום יהודית, מקווה שאנשים ישלחו לך המלצות למייל. ברצוני להזכיר שברוב המקרים, אבחון בשלות לכיתה א' מתבצע גם בשפ"ח (שירות פסיכולוגי חינוכי של הרשות המקומית), ללא תשלום. תבדקי עם פסיכולוגית הגן. מעבר לכך, זכרי שהשארת הילד שנה נוספת בגן אינה 'טיפול'. יש עד ספטמבר עוד המון זמן לפעול לשיפור המצב הרגשי. זה תמיד עדיף על פני הישארות שנה נוספת בגן. בהצלחה ליאת

מישהו מכיר?

היי יהודית, אנא צרפי מייל לגוף הודעתך, והמלצות יוכלו להישלח אלייך דרכו. אנו לא נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום. בהצלחה ליאת

בני בן 6 חכם מאוד ונבון. הבעיה היא שברגע שמשהו מכעיס אותו הוא לא מסוגל לצאת מהכעס וזה מכניס אותו למעין "לופ" של תסכול, צרחות, בעיטות עד כדי כך ששוב התקשרו מהגן לבקש שאעזור להם להרגיע אותו והפעם הוא אפילו לא היה מוכן לדבר איתי. מה שכואב הוא, שהילד כל כך מודע למצב ואומר שהוא לא יודע להירגע, אבל הוא עוד מעט עולה לכיתה א' ושם ההתנהגות הזו של צרחות ובעיטות לא תתקבל. פנינו לריפוי בעיסוק, לרכיבה טיפולית אנחנו ברשימת המתנה לרכיבה טיפולית ואין לי מושג לאן עוד לפנות או למי. לפעמים, עד כמה שכואב , אני חושבת שלבן שלי יש איזו בעיה נפשית. מה עושים? לאן פונים ? אני ממש על סף יאוש

שלום ריקי, אין סיבה לייאוש, אלא לפעולה נחושה ומכוונת מטרה. לבן שלך יש ככל הנראה בעיה רגשית (קושי לווסת רגשות עוצמתיים ולהתמודד עם מצבי תסכול), והכתובת במקרה כזה היא פסיכולוג ילדים קליני. תוכלי לבקש מהמרפאה בעיסוק המלצה על פסיכולוג ילדים טוב באזורכם, שיוכל להעריך מהו הטיפול הרלוונטי לקשיים, ובמידת הצורך להיות גורם מתאם בין כל אנשי המקצוע. בהצלחה ליאת

שלום, בני הגדול בן 3 וחצי כמעט אף פעם אינו מבקש ללכת לשירותים לצורך יציאה. הוא הולך לבד לפיפי, ובלילות אף מפספס כמעט בקביעות את הצורך הזה, אלמלא היינו לוקחים אותו לשירותים להשתין מדי כמה שעות, ולעתים גם זה לא עוזר. בתחילת השנה הוא נכנס לגן טרום חובה, וקצת אח"כ החל לחזור עניין היציאות, מה גם שעברנו דירה, ולכן חשבנו שכל השינויים קשים לו- לאחר מכן הוא החל להתלונן על הגן, ולאחר מאבקים, הצלחנו להלחיף לו גן, אך עדיין אין שינוי עם היציאות. מה לעשות?

שלום לאם המודאגת, אני מתנצלת, אך לא בטוחה שהבנתי את הבעיה. האם את מדברת על הרטבת לילה? על קשיים סביב עשיית קקי? נסי להסביר מעט יותר מה הבעיה. ליאת

הילד גם מרטיב בלילה, לעתים קורא לי ולפעמים ממשיך לישון רטוב. יחד עם זאת יש לו גם בריחות של קקי במשך היום, במיוחד התחלה של קקי, ואז הוא ממשיך בשירותים, אבל לפעמים הוא גם יכול לעשות את כל היציאה במכנסיים- אבל זה יותר נדיר. אני חושבת שיש מקומות שהוא מפחד גם לעשות בהם קקי. מה עושים?

שלום יש לי ילד בן 5 שנמצא בגן חובה השבוע הגננת פנתה אלי ואמרה לי שהילד מציק לילדים הורס להם את המשחקים וששום ילד לא רוצה לשחק איתו וזה כבר זמן מה שהוא מפריע במפגשי גננת וכשמעירים לו הילד נפגע או יכול לקום וללכת לצד לבכות/להתרגז ובנוסף הילד לא מסוגל לקבל מהות מבוגרים גם בבית יש לנו איתו בעיות משמעת בדרך כלל יותר בסופי שבוע אבל אנחנו מצליחים להסתדר איתו אני רוצה לציין שיש ימים שהוא ממושמע ויש ימים שפשוט בלתי נסבל עוד דבר שהגננת אומרת שהילד מאוד נבון שואל המון שאלות וחוקר כל נושא אבל תמיד רוצה להיות במרכז אך כשיש לבצעה מתלות שהגננת נותנת לילדים לפעמים או מתקשה מתייאש מהר אומר לא מצליח לי לו יודיעה חוץ מציור או דפי צביעה שהוא יכול לשבת זמן ממושך לציר ולצבוע ללא השחת דעת הגננת שלחה אותנו לעשות לילד בדיקת הפרעת קשב וריכוז אבל אני חושב יותר אולי בכיוון של הצבת גבולות אני רוצה לציין גם שהילד מאוד חברותי הוא מתחבר במהירות לילדים שהוא לא מכיר ומשחק איתם והוא מאוד אוהב להיות בחברת ילדים (כך שאני פשוט לא מבין איך בגן ילדים פחות מתלהבים לשחק איתו) אשמח לדעת מה יש לכם לומר מניסיונכם אולי הילד צריך לעבור בדיקה מסוימת

שלום אבי, הכותרת שבחרת עלולה לרמוז (אולי) על הקושי שלנו, המבוגרים, להבין שהצבת הגבולות אינה בעיה של הילד, אלא בעיה שלנו. ילדים אינם נולדים עם יכולת/כישרון/רצון לכבד מרות. עלינו ללמדם זאת. עם זאת, יש ילדים המגיעים אל העולם עם מזג מולד סוער יותר, ואז גם ההורה הסבלני ביותר מתקשה להתנהל ביעילות כהורה סמכותי. לכן, הרבה פעמים אנחנו רואים התקיימות במשותף, הן של בעיה מולדת כלשהי (למשל הפרעת קשב וריכוז) והן של בעיית גבולות. לפעמים זו רק אחת מהן. לכן, אני ממליצה להגיע להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לקבל את התמונה השלמה, לבקש גם את חוות דעתה של הגננת, ולהעריך האם בשלב זה יש צורך באבחון או רק בהדרכת הורים לחיזוק היכולת להצבת גבולות. בהצלחה ליאת

שלום , מבקש המלצות מאזור המרכז לפסיכולוגיה של הילד לבתי בת ה- 12 אשמח אם תשלחו לי המלצות למייל תודה רבה . [email protected]

שלום חיים, שלחתי לך המלצות למייל. בהצלחה ליאת

זקוקה להמלצתך עבור פסיכולוג לגיל 12 בעיות חברתיות מעוניינים בהערכה ריגשית וטיפול עדיפות לפסיכולוג קליני באיזור שוהם תודה

שלום מ' את מוזמנת לכתוב שוב ולהוסיף *לגוף הודעתך* כתובת מייל (ראי פנייתו של חיים, מעלייך). אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום. מקווה שמישהו מהקוראים יוכל להמליץ לך דרך המייל. בהצלחה ליאת

שלום רב! בני בן 8 ילד מחונן וחכם מאוד. לפני כחודש היה חולה ומצונן ובמקום לקנח את האף משך כביכול את הנזלת פנימה. לפני מס' ימים אביו התרגז על משהו וצעק בבית ומאותו רגע למעשה הילד התחיל שום למשוך את הנזלת פנימה מס' פעמים בדקה. וכך למעשה כבר מס' ימים. שאלתי אותו האם יש לו נזלת ולמה הוא עושה כך הוא טען שאין נזלת והוא לא יודע למה הוא עושה את זה. אני מאוד מודאגת. האם זה יעבור? הבנתי שאסור להעיר אך אני ממש ממש דואגת. האם זה יכול להישאר לאורך שנים. האם מעיד על בעיה מסוימת. אנא עזרתך הדחופה. בברכה, שרית

שלום שרית, טיקים מוטוריים וקוליים יכולים להתעורר בתגובה למצבים של מתח או מצוקה בחיי הילד. ברוב הגדול של המקרים הם חולפים מאליהם ללא כל התערבות. לפעמים התופעה היא חד פעמית, ולפעמים נעלמת וחוזרת מדי פעם, כשעולה רמת המצוקה. אני אכן ממליצה לך להימנע מלהעיר על כך. במקום זאת, פעלי להפחתת רמת הסטרס ובכך תעזרי הרבה יותר. במידה והתופעה נמשכת לאורך זמן (מעבר למס' שבועות) תוכלי להתייעץ עם רופא הילדים שלך, שיעריך האם יש טעם להתערבות רגשית או אחרת. בהצלחה, ובלי לחץ... ליאת

שלום, בני בן שנתיים וחצי, ילד פעיל וסקרן שנמצא במגרת של גן עם ילדים בגילו עד גיל 4, מדבר ומשתתף בכל הפעילויות בגן ונהנה מחברת הילדים והגננות. הוא כרגע בן יחיד ואין לו עדיין אחים. אנחנו גרים ביחידת דיור נפרדת בבית הוריו של בעלי וחמותי התלוננה בפנינו על כך שלדעתה יש לילד בעיה מפני שהוא לא מראה סימני היקשרות אליה ואל הסבא. הם רואים אותו הרבה ומשתדלים להוציא אותו פעם בשבוע מהגן ולקחת אותו לטיולים, לוקחים אותו לראות חיות, לגן משחקים, לנסיעה באוטובוס ועוד דברים שהוא אוהב לעשות, אך הוא תמיד מבקש הביתה גם אם הוא נהנה וכשהוא מגיע, מיד כשהוא רואה אותי או את בעלי הוא מתנהג כאילו הוא לא מכיר אותם ולא רוצה ללכת אליהם. הוא אפילו מנסה להרביץ להם אם הם מתקרבים אליו. אני מודעת לתופעה הזאת זה קורה גם עם הסבא וסבתא השניים, אך לדעתי זה בגלל שהוא לא רואה אותנו מספיק (שנינו עובדים במשרה מלאה) והוא מעדיף להיות איתנו כי אנחנו ההורים שלנו. יש לציין שאנחנו ביחסים טובים עם הורינו ושאנחנו תמיד מעודדים את הילד להיות איתם ולבלות איתם וגם משתדלים לעשות פעילויות ביחד כולנו כדי שלא יחשוב שאם הם נמצאים אז אנחנו לא. חמותי טוענת שאני לא מוכנה להכיר בכך שיש בעיה כי אני נהנית מתשומת הלב ומכך שהוא מעדיף אותי על פני כל אחד אחר, אך לי זה נראה טבעי כי אני אמא שלו ונראה לי הגיוני שהוא יעדיף אותי. האם יש פה איזשהי בעיה שאני מפספסת? ואם כן, מה ניתן לעשות על מנת לפתור אותה?

שלום עדי, התיאור שלך כשלעצמו, לא מצליח מטבע הדברים לפרוש את התמונה כולה, וקשה לי לומר מכאן האם יש כאן בעיה ממשית או העדפה טבעית של הילד את הוריו. אני מציעה, לכן, לנסות לשוחח עם הגננת שלו, ולברר האם הוא מצליח להתמסר לצוות הגן, לתקשר כבני גילו עם הדמויות המבוגרות בגן ועם בני גילו. תוכלי לבחון את תגובותיו גם בהקשרים נוספים (למשל כשאתם בחברת ידידים), ולבדוק האם תגובותיו לסבים ייחודית רק להם או לא. ככלל, עדיף לשלול את האפשרויות ה'רעות' ולהירגע, מאשר להתעלם מאיתותי אזהרה ולפספס. בברכה ליאת

שלום ליאת.בן שלי בן 4.5 .נימצא אחרי צהריים עם סבתא(היא לוקחת אותו מי הגן)עד שאנחנו חוזרים מי עבודה. הוא ילד מאוד אנרגתי רוצה ליקפוץ לרוץ ולהישתולל.ואמא בת 67 לא מספיקה אחרב אומרת לא אני כבר זקנה ולא יכולה לרוץ וכ.ד. ליפני יומיים הוא פיטעום שואל אמא מה סבתא הולכת למות וגם את תמותי כאשר תיהיי זקנה.היה לי מאוד קשה לענות על זה כי אני בגיל מאוד צעיר נישערתי בלי אבא הוא ניפתר כאשר הייתי בת 9.הסברתי לו שכולם עולים לשמיים.אבל הוא לא צריך לדעוג כי כולם בריאים ברוך השם ו אף אחת לא הולך למות.ואז הוא אמר לי משפת שמאוד היה לי קשה לשמוע. אז אני לא רוצה לגדול ולהיות זקן אני רוצה להיות ילד .איך מחזקים ומסבירים .ביקשתי גם מי אמא לא להגיד ולהדגי על כמה היא זקנה (זה באמת לא כך)סליחה עם יצא ארוך

שלום טלי, המוות מעסיק ילדים ומבוגרים כמעט בכל גיל, בכל פעם מזווית מעט שונה. בתרבות שלנו, המערבית, נושא המוות מורחק מהתודעה באופן עקבי. "העולם שייך לצעירים", והמבוגרים והזקנים מורחקים בהדרגה ממעורבות בחיי המעשה, במקרה הטוב הם פורשים לגמלאות ומקבלים תפקיד זוטר בחיי המשפחה, ובמקרה הפחות טוב הם מורחקים מהחברה אל כפרי גמלאים, בתי אבות ומחלקות סיעודיות. מעבר לשאלות הנוקבות הנוגעות לפניה של החברה שלנו, נראה כי עבור הילדים, ובעצם עבור כולנו, הזקנה כבר אינה חלק מהחיים (כמו בתרבויות שבטיות), אלא משהו מאיים, המייצג תלות, חולי וכיליון. נדמה לי ששווה, במקרה שלכם, להפריד קצת בין נושא הזקנה והמוות. אפשר להגיד שסבתא היא אישה מבוגרת, אולי אפילו זקנה, ולכן יש לה הרבה זמן ואהבה אותם היא מקדישה לגידולו. הייתי מדגישה כי אנשים בגילה אולי מתקשים לרוץ בקצב של אדם צעיר, אך מפצים על כך בחכמה וניסיון רב, ולכן אפשר לסמוך עליהם מאד. התשובה "כולנו נמות יום אחד" היא תשובה טובה בעיני, ולצידה אפשר להדגיש שזה יקרה עוד הרבה הרבה שנים, ועד אז נהנה יחד מהמשפחה הנחמדה שלנו, ונשמח זה בזה. עד 120 ליאת

בני בן 17 עם adhd אימפולסיבי'עצבני,כשלא מסתדרים לו דברים כמו שרוצה מתפרץ בכעס,מסוגל לעשות הצגות גם לפני זרים ונדמה לו שלא שמעו...לא מסתדר חברתית ושקוע רוב הזמן במחשב,.מהו טיפול בdbt?האם יכול להתאים למצב הזה?,היה זמן רב בטיפול פסיכולוגי ואינו מוכן ללכת שוב.האם ההורים יכולים לקבל הדרכה כיצד להתמודד? אנו גרים בחיפה האם את יכולה להמליץ על מישהו מומחה בשיטה זאת באיזור?כמובן אם זה אפקטיבי ללא הילד

שלום מגדה, הטיפול הדיאלקטי-התנהגותי (DBT) מיועד באופן כללי לאנשים עם קשיים בוויסות הרגשי ולכן, על פניו, יכול לעזור גם לבנך. אם תתקשרי אלי, 052-3106667, אוכל לסייע בהמלצה על מטפלים בחיפה. בברכה ליאת

שלום לליאת וכולם! אני אמא לשני ילדים בן בן 5 ובת בת 4 וכיום בתחילת הריון. שני הילדים קשורים אלי אבל הבת קשורה במיוחד, קנאית ותובענית. בסך הכל שניהם ילדים טובים ואני מסתדרת איתם מעולה. מתי כדאי לספר על ההריון ובאיזו דרך? אשמח מאד להמלצות...

שלום אירן, אני ממליצה לשתף את הילדים כאשר ההריון הוא כבר עובדה נראית לעין, או כאשר הוא יוצר שינוי משמעותי באורח החיים המשפחתי (למשל אם הם שומעים אותך מקיאה או עייפה באופן חריג). ילדים הם חלק מהמשפחה, ולכן - לפחות בעיני - מן ההגינות שיידעו על כל דבר משמעותי בחיי המשפחה, לטוב ולרע. את המידע יש להתאים, כמובן, ליכולת הקוגניטיבית והרגשית שלהם. ילדים בני ארבע וחמש כבר יודעים היטב מה משמעותו של הריון, ולכן הסבר קצר וענייני ("אמא בהריון, וגדל בבטן שלה תינוק חדש") יתקבל בדר"כ בשמחה וסקרנות. בהמשך, בהתאם למידת ההתעניינות שלהם, אפשר להוסיף עוד ועוד מידע, גם בעזרת תמונות, ספרי ילדים או תרשימים שקיימים בשפע. המבוגרים הם אלה שמתווכים את העולם עבור הילדים, ולכן אופן הצגה ענייני, מרגש ומשמח ע"י המבוגר יוצר עמדה דומה גם אצל הילד. מאחלת לך הריון נעים ונינוח, וכמובן לידה קלה ומהירה. ליאת

נכדתי בת הארבע מאוננת על כרית בפומבי[ליידנו]האם זה דבר טבעי לגילה.או שיש מקום לדאגה

שלום אילי, אוננות היא התנהגות טבעית ונורמלית גם בגיל ארבע. עם זאת, אין לאפשר לה לעשות זאת בפומבי. כאשר היא עושה זאת, יש להפסיקה בנימוס (ללא כעס, זלזול או תוכחה), ולהסביר לה שתוכל להמשיך לעשות זאת אך ורק בחדרה, בפרטיות, כשהיא לבד. בברכה ליאת

שלום, אני כיום בן 28 בצעירותי עברתי סוג של התעוללות לרוב מילולית וגם קצת פיזית ממשפחה וחברים גם קרובים וגם רחוקים וגם ניסיון לאונס בגיל 11/12 , ולא מצליח לבכות בכלל מאז גיל 13 למרות רצון חזק מאוד להתפרקות כבכי, היתי גם עד רעיה לתאונת דרכים קשה בגיל מאוד צעיר סביבות גיל 6, העיניין שעל הבעיות שלי לא דברתי עם אף אחד אף פעם בחיים, כיום מרגיש לחץ רגשי מאוד חזק וחוסר תקשורת עם אנשים מסביבי שגבר בשנים האחרונות, לא מזמן פגשתי בחורה שהתאהבתי בא ברגש מאוד עמוק כיום אנחנו ביחד אבל הבעיות שלי של חוסר תקשורת ובטחון פוגעים בקשר שלנו, קשר שאני לא יכול לוותר עליו, אני מרגיש שאין לי בררה אלה לספר לה על הכל אל הפחד שלי לא נותן לי, כמובן יש מחשבות על התאבדות במשך שנים רבות אך פחד לבצע התאבדות, בקיצור אני מבקש עזרא כי המערכת יחסים שלנו מאוד חשובה לי, אני חושב שבאמת אכפת לה ממני, אך לא יודע איך לעזור לנו או לעצמי. צריך עזרה!

שלום דין, אירועי חיים קשים וכואבים מותירים בנו את חותמם לשנים רבות. ילד שעובר התעללות מסוגים שונים עלול לגדול למבוגר שמתקשה לבטוח באחרים, לאדם עם מעטה הגנתי נוקשה שמפריע לו לזהות ולבטא בצורה טובה את רגשותיו, או לקיים מערכות יחסים הדדיות לאורך זמן. הבשורה הטובה היא, שגם מתוך חוויות ילדות קשות אפשר לצמוח, ולבנות חיים של משמעות, מימוש והגשמה. טיפול פסיכולוגי הוא אחת הדרכים לעשות זאת, תוך התגברות הדרגתית על הקשיים, ויצירת חווייה מתקנת. אני מציעה לשוחח עם החברה שלך בפתיחות על הקשיים, ולהביע נכונות לכל מאמץ שיידרש כדי להחיות את מה שהתחיל ביניכם. תוכל לומר לה שאתה מוכן להילחם על הקשר שלכם, וללמוד דפוסי תקשורת חדשים, אך עליה להביא בחשבון שהדבר דורש זמן, סבלנות והרבה רצון טוב גם מצידה. מעודדת אותך בכל לבי להגיע לטיפול פסיכולוגי, שיסייע גם בשיפור מיומנויות התקשורת, וגם בשיפור יכולתך לשאת מצבי מצוקה מבלי לגלוש לחשיבה אובדנית. חזק ואמץ ליאת

שלום רב! לבננו בן ה-3 (בוגר, רגיש ונבון כמובן...) נולדה אחות לפני חודש וחצי, מאז כל המשפחה היתה חולה כולל אותו ואחותו הספיקה להתאשפז ל-5 ימים (בהם לא ראה גם אותי). לכן - ברורה לי כל ההתנהגות שלו (מאבקים סביב כל דבר, התעסקות תמידית עם האחות בטווח שנע בין אהבה ודאגה לרצון להזיק וכעס "שתגדל כבר" "לא הוגן" וכל מני כאלה... למרות שהכל מובן ולגיטימי - איך נכון להתייחס? מצד אחד אנו מנסים כמה שפחות לומר לא ולחזק כל התנהגות חיובית ולהיות סבלניים, מצד שני הוא גם שומע הרבה לא סביב עניין השמירה על האחות. האם תוכלי לעזור לנו? תודה רבה מראש!

שלום תמר, מזל טוב לרגל הולדת בתך. שמחתי לקרוא שהמחלות כבר מאחוריכם, ושאתם חוזרים לשגרה. ובכל זאת, אתם עדיין בתוך ההתרחשות, והקשיים שמפגין בנך הבכור עדיין נתפסים כמובנים ולגיטימיים. נדמה לי שכדי לחשוב על דרכי התמודדות נאותות, חשוב לבסס - עוד קודם - את העמדה הפנימית ה'נכונה'. לעיתים קרובות, הורים נולים לפח הרחמים, ומרגישים שהבאת ילד נוסף הביתה כמוה כסוג של 'עוול' לילד הגדול. אני מציעה לעשות כל מאמץ להיפטר מעמדה כזו, ולא לדחוק את הילד הבכור לנישה של הקרבן המסכן שצריך לפצותו. נוכחותה של התינוקת החדשה בבית היא עובדה קיימת, ועל הילד שלכם ללמוד להתמודד עם המציאות ועם כל מה שנגזר ממנה. כללי ההתנהגות בבית אכן השתנו, וחשוב לעזור לו להסתגל אליהם גם אם הם כרוכים באי נוחות או במחירים אלה ואחרים. כמו בכל זמן אחר, רצוי להשקיע מחשבה סביב השאלה על מה להתעקש ועל מה לא, אך מרגע שהחלטתם (למשל - שאינכם מרשים לו להעיר אותה כשהיא ישנה או להכניס את המוצץ שלה לפיו), יש לאכוף את הכללים ולהתעקש עליהם בעקביות. נדמה לי שהמטרה היא לא לומר כמה שפחות "לא", אלא להגיד את ה"לא" כשצריך, ובמקביל (כמעט ללא קשר) לתת הרבה תשומת לב, קשב והכלה לצרכים שלו, לאהוב ולכבד כמקודם. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

תודה רבה! עצתך עזרה מאד אני רגועה יותר וגם הוא חש כך. אך עדיין ממשיך לנסות להרביץ לקטנה.הוא גמול כבר יותר מחצי שנה מחיתולים ולא היו עם זה אף פעם בעיות, היום בדרך לשירותים עצר ועשה פיפי בסלון במכנסיים בכוונה. כיצד נכון להתייחס לארוע כזה? תודה רבה מראש!

בני בן 5 בגן חובה. מאז ומתמיד אוהב לשחק עם בנות בלבד ונמנע ממשחק עם בנים. בבית משחק משחקי בנים, אך נמנע תמיד ממשחקי כדור, רכיבה על אופניים וכד' לא רוצה להשתתף בחוגים ופוחד ממפגש עם בני גילו ומטה. מסתדר נהדר עם גדולים ובעיקר גדולות ממנו. הוא ילד נבון ומלא בטחון בבית, יש לו אח ואחות גדולים ממנו. הוא בטיפולי פיזיותרפיה. אני שואלת לגבי פתרון לקושי במשחק קבוצתי ובמשחק/מפגש עם בני גילו.

שלום לי, כדי לחשוב על פיתרונות, יש להבין תחילה את מקור הקושי של בנך. הימנעות ממשחק עם בנים בני גילו יכולה להיות קשורה לרתיעה מפעילות פיזית אינטנסיבית, מחשש להיפגע ברמת הגוף (לקבל מכה, להיפצע, וכד'). רתיעה כזו יכולה, גם היא, להיות קשורה למספר גורמים, בהם אולי גם אלה שיצרו את הצורך בפיזיותרפיה. לעיתים, ההימנעות הראשונית יוצרת חסכים וגרעונות חברתיים משניים, בהם אפשר לטפל בדרך של עידוד ויוזמה מצידכם, תיווך במצבים חברתיים, והתעקשות על חברת ילדים בשבילו. בברכה ליאת

יש לי ילדה בתיכון. מכיתה ז התגלו בעיות ביקור סדיר לבית הספר. יש פעמים רבות שהיא חולה ונערכות בדיקות דם לאיתור הבעיה . לצערי ישנם מקרים בהם היא מתחלה ומקבלת אישורים מהרופאה גם כשהיא סתם עם חום, או שילשולים, או סתם המצאה אחרת שלה שהיא מספרת לרופאה. הבעיה היא שזה לא פוגע בלימודים שלה כי היא כל כך מבריקה שהיא מצליחה בלימודים למרות העדרויותיה. כשהיא נעדרת היא בבית, ישנה , טלוויזיה, נחה וסתם בבית. ביררתי איתה והיא מספרת שלא רע לה בבית הספר, להפך יש לה חברות והתחום הלימודי מעולה אצלה. מה לעשות?

שלום אנה, ראשית, יש לברך על כך שההיעדרויות התכופות אינן פוגעות בתפקוד הלימודי של בתך, ושהיא מצליחה לפצות על כך בעזרת כישוריה האינטלקטואליים. עם זאת, ביקור סדיר בביה"ס הוא חלק מהמשימות הבסיסיות הנדרשות ממתבגרים, כחלק מהכנתם לחיים בוגרים, הכרוכים לא פעם במטלות מעצבנות, לא נעימות או לא כייפיות. זו הכנה לצבא ולמעגל העבודה, הדורש אחריות, מחוייבות והתמדה מול קשיים. לכן, אני מציעה לנסות להנהיג כללים חדשים, כמו למשל - מי שלא הולך לביה"ס אינו נהנה מסדר יום רגיל. כלומר, לא נפגש עם חברים, לא יוצא בערב, לא הולך לקניון, וכד'. ברוב בתי הספר התיכוניים, להיעדרויות יש משמעות גם כחלק מהציון, ויתכן שהדאגה לציון תגרום לה בסופו של דבר להתארגן ולהגיע. במקרים מאד קיצוניים, של ילדים שאינם מסתגלים למסגרת, אפשר לשקול השמה למסגרות אקסטרניות, בהן המכוונות היא לבחינות הבגרות בלבד. גם זה, מסתבר, לא סוף העולם. האם כרגע ביה"ס רואה את הדברים בחומרה כמוך? ליאת

אני מחנכת בכיתה יא וכל אימת שאני נכנסת לכיתה אני מגלה קרירות רבה וחוסר חמימות. לא ברור לי כלל כי אני משקיעה מאוד בכיתה בתכנים של שיעורי חינוך, יחס אישי לכל אחד. בכיתה אחרת שבה אני מלמדת אני מגלה אהדה רבה וחום רב. אומנם קשה להם ללמוד בשל יכולות מצומצמות את ההיחס שהם מקרינים לי מכסה הכל. בכיתת חינוך שלי יש יכולות לימודיות טובות מאוד אך העדר חום מצידם מה לעשות?

שלום דרורית, אנא קראי את תשובתי הקודמת. אין לי ספק שהיא מכוונת גם לשאלה זו. שבת שלום ליאת

אני מחנכת של כיתה ט במסלול עיוני. בשיעורי חינוך אני מעבירה תכנים של כישורי חיים תוך הכלה, אמפטיה, העדר שיפוטיות והבנה. כל בוקר אני נכנסת לכיתה שואלת לשלומם ברמת הכלל והפרט, מקיימת שיחות אישיות עם תלמידיי ועושה הכל לרווחתם האישית. לצערי- בשאלום אקלים חינוכי נדהמתי לגלות :תחושת השייכות של תלמידיי נמוכה, תחושות המסוגלות, האוטונומיה המימוש והביטוי האותנטי נמוכים. מה עליי לעשות כדי לשפר נתונים אלנ?

שלום דנית, התוכן שאת מעלה שייך באופן מובהק לתחום התמחותם של הפסיכולוגים החינוכיים, ואני מציעה לך, לכן, לקבוע פגישה עם פסיכולוגית ביה"ס, אשר בין שאר תפקידיה אמורה לתת מענה לסוגיות מעין אלה. חשוב לזכור שאקלים כיתתי מושפע מגורמים רבים, הן ברמת הפרט והן ברמת המערכת, ולא נכון להעמיס את מלוא האחריות על מחנכת הכיתה. אם את מרגישה חזקה מספיק, אפשר לשקול שיחה פתוחה בנושא עם תלמידי הכיתה, שיוכלו (אולי) לשתף בתחושותיהם ובציפיותיהם ממך, מהמורים האחרים ומהמערכת. אפשר לנסות לגבש צוות כיתתי קטן יותר, שיסייע לך בחשיבה ותכנון לקראת המחצית השנייה. חשוב שצוות כזה יהיה מייצג, ויכלול גם ילדים 'נוחים' לך פחות. הישארי אמיצה ופתוחה לביקורת, ואולי כך תוכלי להרוויח מחדש את אמונם. בהצלחה רבה ליאת

באינטרנט פתחו עליי אתר: מי שחושב ש---------- שרמוטה שישים לייק? תוך שניות קפצו אלפים והכפישו את שמי. חברה טובה שלי אמרה לי מה את רוצה? תגידי תודה שזה לא נאמר לך בעל פה מול כולם. זה רק במחשב. אני מרגישה נורא? מה לעשות???..

בת כמה את, עדן?

שלום עדן, על רקע האירועים האחרונים, בהם ה'חרם' האינטרנטי הוביל לתוצאות טרגיות, קיימת מודעות רבה יותר של הרשויות, כמו גם תכניות פעולה והסברה. אני מציעה לפעול בשני מישורים בשלב הראשון - האחד, פנייה לאתר פייסבוק ודיווח על תוכן בלתי ראוי. והשני, פנייה לגורמים בתוך ביה"ס, כמו מורה, יועצת או פסיכולוגית, שיוכלו לטפל בנושא הן ברמת הקבוצה והן ברמת הפרט (תמיכה אישית לך). אני מודעת לכך שצעד כזה עלול להרתיע אותך, אך מפצירה בך לעשות כך בכל זאת. במקביל, אני ממליצה לערב גם את הורים, ולגייס את עזרתם. אני מאמינה שגם כאן בוודאי קשה לך, בעיקר בגלל הנוסח הבוטה של ההשמצות בפייסבוק, אך מעודדת אותך להתגבר על כך ולגייס את מלוא העזרה הנדרשת. אל תישארי עם זה לבד בשום אופן! (מבקשת ממך לעדכן אותי איך פעלת) בהצלחה ליאת

בשיעור ביולוגיה שלחתי לחבר שלי תמונה שלי בפלאפון-שאני בפוזה מגרה. הידיד שלי הפיץ את זה לכל השיכבה והעלה את הסירטון לאינטרנט. איזה בושות לא יודעת מה לעשות?.............

שלום רינת, פעם, המבוגרים היו מזהירים את הילדים באמרה המאיימת "החיים והמוות ביד הלשון", ומדגישים כי מה שיצא מפיך לעולם כבר לא יהיה בשליטתך. מסתבר שגם לפליטות המקלדת יש פוטנציאל נזק, ועלינו לחשוב טוב לפני שאנחנו לוחצים על ה- send. כרגע, את יכולה לעשות אחד מהשניים - או לנסות לפנות לאתר המארח (יוטיוב או פייסבוק) ולדווח על כך כעל חומר בלתי ראוי שהופץ בניגוד להסכמתך (אם את קטינה, יש סיכוי כלשהו שזה יזכה להתייחסות). הדרך העדיפה בעיני, זה להפוך זאת לבדיחה, ובכך להקהות את עוקץ הפגיעה. תוכלי להסריט את עצמך שוב, בפוזה דומה, כשאת אומרת משהו מתוחכם ועוקצני כלפי מי שפגע בך ("..... {אני עורכת ומצנזרת את עצמי, מפאת כבודו של הפורום, אבל לא חסרים רעיונות...} בהצלחה ליאת

היכרתי חברה באינטרנט שהציגה את עצמה בזהות בדויה. אני נחשפתי בפניה והייתי בטוח שזאת היא ולא אחרת. מה לעשות?

שלום דוד, כל מי שגולש ברשת חייב לנקוט כללי זהירות בסיסיים, ולהביא בחשבון את ההשלכות האפשריות של כל קשר חדש שהוא יוצר. אני מניחה שהחברה שהיכרת אימצה לעצמה זהות בדויה כאמצעי זהירות, מפני אנשים שכוונותיהם מסוכנות. כמו שכולנו - כאן בפורומים - כבר יודעים, לפעמים דווקא בחסות האנונימיות שהרשת מאפשרת, האדם שמאחורי ה'ניק' נשאר מאד אותנטי. האם תוכל לחבב את הדמות האמיתית, למרות שאינה מי שחשבת שהיא? ליאת

ליאת שלום , בני עלה השנה לכיתה א ויש לו קושי עם התמודדות מול מורים מקצועיים. עם המחנכת יש לו גבולות והוא עושה מה שהיא אומרת אך לכל מורה אחר הוא מקשה מאוד , אם זה לקום באמצע השיעור ללקוח או לא לבצע פעולות שמבקשים לבצע . הוא טוען שמשעמם לו והוא שונא את השיעורים האלו (אומנות , מוסיקה והתעמלות). בסה"כ הוא ילד מאוד חכם , לימודית הוא מצויין. הוא מאוד "מתחכם" ונראה שלא תמיד מבין שאסור לעשות את מה שהוא עושה . המורה לוחצת עליי שמשהו לא נורמלי אלצו, מה לעשות?

שלום עדן, קשה להעריך על סמך המידע המועט שמסרת כאן, מהו בדיוק מוקד הקושי. אני מציעה לסמוך על ניסיונה של המורה, ולאור החריגות שהיא מזהה לשקול אבחון. בקשי שיחה עם פסיכולוגית ביה"ס, שבמידת הצורך תוכל להדריך אתכם כיצד להתנהג איתו בבית ואיך לפעול להמשך הברור. בהצלחה ליאת

ליאת, כבר לא מצליחה להתאפק אז אני כותבת לך קצת. אני בימי מבחנים והכשרה מעשית לא קלים בכלל והכל מטובל בהרגשה כללית לא טובה (ובעיקר שאני לא מספיק טובה ומתאימה) וכל פעם כשאני נכנסת לכאן וקוראת את מילותייך, משהו טוב כזה עם חמימות של אהבה עוטפת ואכפתית זורם לכיווני והרבה הרבה למידה וכיווני מחשבה רעננים. חוצמיזה אני מחכה לשקדיות שאצלנו עוד לא מראות סימני התעוררות וזה קצת מדאיג, למרות שהלילה חלמתי על שקדיה יפיפיה ואולי זה סימן לבאות :) נקווה. חודש שמח, עם הרבה גשמי ברכה ושקדיות פורחות. אפרת

שלום אפרת, איזה יופי לקבל ביקור חביב (וחמים) כל כך. ימים של בחינות - שלא לדבר על עבודה מעשית - הם חתיכת אתגר. במקצועות הטיפוליים, הספקות העצמיים הם כמעט חלק מחומר הלימוד, ואני ממליצה לנסות להתרגל אליהם, להקשיב להם, ולעבד אותם בהדרכות או עם עצמך. בטח שאת טובה! ואת גם ממשיכה לעבוד על זה, כמו כולנו, ולגדול, ולהתפתח, ולצמוח כאדם וכמטפלת. גם אני טיילתי לפני שבוע, וציינתי לעצמי שמה שפרח בט"ו בשבט בשנה שעברה - לא חוזר על התרגיל. אני משתדלת לשמוח בגשם ובסגריר, מחבקת כל רגע - בתודה. המשיכי לחלום על יפי הפריחה, ובואי לבקר עוד ליאת

היי ליאת, יש לי ילדה בת 4 וחצי , לאחרונה היא בכל פעם שמתוסכלת אומרת לי "מגעילה או מסריחה" לי זה מאוד חורה. אני מתרחקת ממנה ולא מרימה אותה, או לא משחקת איתה, כדי להבהיר לה שאני לא מרשה את זה. אבבל נראה לי שזה לא "עובד". בגן היא בסדר גמור, ממושמעת וצייתנית. מה את אומרת?

שלום נירית, כדי לבחון אם משהו 'עובד' או לא, חשוב ליישם אותו כהלכה ובעקביות. חשוב שבתך תרגיש נפסדת כל אימת שהיא מדברת אלייך באופן בלתי מכבד, וכדי שזה יקרה, ההתרחקות שלך צריכה להיות אותנטית ולזמן מספיק. גם כשאת "גומרת לכעוס", עליה לחוש שאת פגועה, ולא עוברת בקלות ל'סדר-יום'. התמידי בכך, ודאגי שהיא תקשור בין התנהגותה לתגובתך (מבלי להכביר על כך מילים רבות). את מוזמנת לשוב ולעדכן. שבת שלום ליאת

שלום רב, בתי בת שנתיים, ולאחרונה החלה לפחד מכל מיני סיטואציות. ביומיים האחרונים כאשר היא מתיישבת על הספה היא מפחדת ואומרת "לא ליפול" ורוצה לקום, כשאנו מוציאים אותה מהאמבטיה היא דורשת שהאור בסלון יהיה סגור וגם הטלוויזיה והמזגן ואם משהו מהם דולק היא פורצת בבכי. גם כאשר נוסעים באוטו היא כל הזמן רוצה לרדת ואם אנו עולים על כביש מהיר היא בוכה בהיסטריה. זו ילדה מאוד רגישה שכבר בגיל קטן פחדה להתנדנד בנדנדות, חששה מאנשים שאיננה מכירה וכו'. האם אלו פחדים "נורמליים" לגילה? חשוב לי לציין שאימי אישה מאוד חרדתית, ויוצא לבתי לבלות איתה הרבה ואני חוששת שהיא סופגת פחדים בגלל התחושה שאימי מעבירה לה. אני בטוחה שזו חלק מהבעיה, אך אינני יודעת מה לעשות.אני משתדלת להרגיע אותה כמה שאפשר ולומר לו בצורה חיובית שאמא שומרת עליה ואין לה מה לדאוג כי היא לא תיפול, וגם אם היא כן תיפול לדוגמא אז קצת יכאב וזה יעבור ובכלל לא נורא אשמח לשמוע מה דעתך. תודה רבה!

שלום תמר, לדעתי, יש להגיע לאבחון אצל מרפאה בעיסוק, ולשלול בעייה בוויסות התחושתי. בהצלחה ליאת

יש לי חברה ממש טובה שעוברת כבר שנה פלוס תקופה נוראית בעקבות מעשה שעשתה בצעירותה. כשאחיה הקטן היה בן 4 והיא הייתה בת 16 היא ביקשה ממנו לנשק אותה במקום אינטימי. אחרי כמה רגעים היא הבינה את הנורא שהיא ביקשה ממנו והפסיקה. מאז מעולם לא קרה דבר כזה במשפחה וגם היא מעולם לא הוטרדה מינית אבל נורא קשה לה עם המחשבה על זה כל יום מחדש שאולי היא גרמה לאחיה הקטן לאיזשהו נזק. האם לדעתכם מקרה יחיד כזה שהיה לממש כמה רגעים בגיל 4 יכול להשפיע על ילד? הוא יכול לזכור את זה? האם להפנות אותה לדבר עם מישהו או לטפל באחיה?

שלום נטע, קשה להעריך מה ילד כזה זוכר או לא זוכר, או להתנבא מה מידת הנזק אם האירוע נזכר. מה שברור הוא, שלפחות אחד האחים סובל כרגע בעקבות אותו אירוע, ולכן ההמלצה שלי היא להפנות אותה לקבל עזרה, לעבד את האירוע בעצמה, ולהתמקד בזה לפי שעה. בברכה ליאת

אני חוזרת כל יום מן העבודה כשאני רוויה מאוד ומוצפת ואת כל הזעם מוציאה על ילדיי, אני מקללת אותם קללות נמרצות ולעיתים מכה אותם-לאחרונה חדלתי להכות. אך הדבר הנור בעיניי-ההשפלות- נמאס לי ממך, לא רוצה אותך, אתה .....יא בן....וסדרה של כינויים.... הכעסים בבית לא באים סתם- הם נמצאים יושבים מול הטלויזיה במקום להכין שיעורים, לנקות את שאריות האוכל שנותרו במטבח, להחזיר חפצים שלקחו וכו'. ברגעי נחת אני מביעה חרטה עצומה על הקללות וההשפלות והמכות, ושוב ושוב מסבירה איך צריך להתנהג כשוזרים מבית הספר: הכנת ש"ב, סידור מינימלי של המטבח וכו'. הם חוזרים מבית הספר בשעה 13:30 ואני בשעה 15:00. אין פער גדול שבו הם נ שארים לבד- הם בני 12, 8. מה לעשות?

שלום נחמה, ההחלטה להביא ילדים לעולם כרוכה באחריות ומחוייבות עמוקה לצרכיהם *כולם*, פיזית ורגשית. גם ההחלטה לצאת לעבוד מחוץ לבית, ואין זה משנה אם מדובר באם או באב, מחייבת את ההורים להבטיח כי שלומם ורווחתם של הילדים לא תיפגע עקב כך, לפחות לא באופן הרסני. עם כל האהדה שלי לקושי ולמצוקה שלך אחרי יום עבודה קשה, מצב בו הילדים הופכים שק החבטות או ערוץ לפורקן המתחים, אינו מקובל וגובל בהתעללות. הילדים שלך עדיין קטנים, וגם הרגלי נכונים בבית יש ללמדם באהבה, סבלנות ורגישות. לאור מה שאת מתארת, אני מפצירה בך להגיע ללא דיחוי להדרכת הורים, שתנחה אותך כיצד להפעיל נכון את כישורי ההורות שלך, ולשלב בין הצורך להתפרנס בכבוד לצורך לספק לילדייך נוכחות הורית מיטיבה. אל תחכי עם זה, כדי לא ליצור נזקים עתידיים. בהצלחה ליאת

שלום, אשמח לקבל המלצה על פסיכולוג ילדים טוב באזור השפלה או המרכז.

שלום דנה, את מוזמנת לכתוב שוב ולהוסיף *לגוף הודעתך* כתובת מייל. אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום. מקווה שמישהו מהקוראים יוכל להמליץ לך דרך המייל. בהצלחה ליאת

שלום.כתבתי לך בעבר על הבעיה שלי- בת לגרושים,דתיה,חוסר ענקי באהבה..אחרי התשובה שלך(לא ממש זוכרת זה היה מזמן..)ניסיתי להתעלם מהבעיה שלי,ניסיתי לעבוד על עצמי שאני לא צריכה אתזה או יותר נכון לא יכולה לקבל אתזה.אבל כנראה שהבעיה יותר חזקה ממני,אני כבר יותר משבועיים במצב של דיכאון(כעין ניסיון התעלמות ללא הצלחה) אני לא מסוגלת ללמוד, מגיעה לבית ומסתגרת בחדר(קשה לי לצאת ממנו,קשה לי לסדר אותו ) ולדבר עם חברות/משפחה.אני פשוט במצב של חוסר אונים מוחלט!אני אנסה להסביר מה אני מרגישה-בחורה ללא הגנה,חסרת כח(חוץ מבענין העקרונות שלי שאחד מהם זה לצאת עם מישהו)שזקוקה לדבר שכל אחת אחרת מקבלת-לאהבה,לחיבוק של גבר ולהגנה.אני מרגישה על סף התחרפנות כי אני באמת לא מסוגלת כבר,מרגישה לבד!בשיחה עם חברותי ובהכרות שלי איתן אני יודעת שהן לא מרגישות כמוני(מתכננות להתחתן מינימום בגיל 23,לא מזכירות ענין של אהבה וזה חברות טובות,הן לא צכות אתזה או לפחות לא כמוני!אז אולי זה בעיה נפשית?אני חייבת פתרון! תודה רבה.

שלום רב, אני זוכרת היטב את פנייתך הקודמת, ואת השאלה "להתחתן?". אני, ממש כמוך, חושבת שזוגיות היא מתנה גדולה, אך למרבה הצער אי אפשר לדחוק בה, ויש להמתין לזמן הנכון. כרגע את עדיין תלמידה, ועם כל הקושי שאת חווה בבית (גירושין וזוגיות חדשה של אמא), חשוב יותר לסיים את מטלות ההתבגרות שלך לפני שאת נכנסת לעול של בית ומשפחה. אני שומעת את המצוקה שלך, ומציעה לך לעשות מאמץ להגיע להתייעצות עם גורם מקצועי (יועצת ביה"ס או פסיכולוגית ביה"ס), כדי לטפל בדיכאון שלך. אחרי הכל, גם אל חיי האהבה טוב יותר להגיע עם כוחות ופניות נפשית. כדאי ואפשר לטפל בזה. אל תחכי! בהצלחה ליאת

אני בן 14 ויש לי בעיה של מחשבות אלימות שמטרידות אותי.כשאני משוחח עם חבר כלשהו או כל בן אדם אחר קרוב אני מתמלא כל פעם מחשבות שבא לי לרצוח אותו. אתמול ישבתי בשיעור והיה לידי עט ורציתי תוך כדי מחשבות לדקור איתו את החבר שלידי. בעיה אחרת: בשנה שעברה הייתה לי חברה בת גילי - היינו בקשר חברי מספר חודשים. בשלב מסויים היא " ירדה" לי פעמיים ואני "ירדתי" לה פעם אחת. היה לי כיף מאוד. והיום אני נכנס לאתרי פורנו כד לספק את עצמי מינית. מה לעשות?

שלום יוני, מחשבות 'אלימות' מהסוג שאתה מתאר מאפיינות בדר"כ אנשים שלא מצליחים לווסת את התוקפנות שלהם. ברוב המקרים, אנשים כאלה אינם אלימים, ואפילו להפך - הם אינם אסרטיביים, נוטים 'לוותר על עצמם' ולהסיג את הרצונות והצרכים שלהם לטובת רצונות וצרכים של אחרים. העמדה הוותרנית והמרצה לא מאפשרת לתוקפנות לקבל מוצא, והעויינות המצטברת מבפנים מעוררת המון חרדה. אני לא חושבת שאתה באמת מסוגל לפגוע במישהו, אבל אני מאמינה שטיפול פסיכולוגי יוכל לסייע לך ללמוד להיות יותר אסרטיבי ו'עומד על שלך', ולהתנהל באופן מווסת יותר מול העולם. אשר לשאלתך השנייה - עקרונית, אין רע באוננות מול חומרים פורנוגרפיים. זו דרך מקובלת לפרוק את המתח המיני העוצמתי והנורמלי בגיל ההתבגרות. עם זאת, חשוב שתדע שאתרי פורנו טומנים בחובם סכנה עבור ילדים ומתבגרים צעירים, בהיותם מציגים מציאות מדומה ומעוותת בכל הנוגע ליחסים, לממדי גוף (איברי מין הנראים בלתי הגיוניים), מעודדים אלימות וחוסר כבוד כלפי נשים, ומעלים בהתמדה את סף הגירוי. אני מציעה לעשות כל מאמץ להימנע מהתמכרות לאתרי פורנו, ולמצוא דרכים אחרות להגיע לעוררות מינית. בברכה ליאת

יש לי בעיה מאוד קשה שאני מנסה להתמודד איתה מהגן. אני היום בכיתה ט, ומאז שאני זוכרת את עצמי אני מאחרת כל בוקר לשיעור הראשון. האיחור הוא עד השעה 9 בבוקר. ומעכשיו כל מי שמאחר 3 פעמים כל בוקר מקבל עונש לשהות בסיפרייה ולהגיש עבודות. יש לי קושי אמיתי להתעורר בבוקר- ניסיתי שעון מעורר וזה לא עוזר אני מנתקת אותו וחוזרת לישון. אמא שלי ואחיי מעירים אותי בבוקר ואני ממש לא מצליחה לקום וחוזרת לישון. מה לעשות? חשוב לי לומר כי כבר כל לילה אני נתקפת עצבות ובאסה בשל ההשכמה בבוקר והאיחור בעקבותיו. אני רוצה לציין שאני הבת הצעירה מבין 4 אחים - שניים מהם נשואים והאחרים חיים איתנו בבית בני 23 ו 25. כשאני צריכה להתארגן בבוקר ולכל יציאה אחרת לוקח לי שעה שלמה כדי להיות מוכנה -מקלחת, איפור, קרם, תסרוקת. בבית הספר טוב לי מאוד אני מאוד אוהבת את החברה' ולא רע לי בכלל. מה לעשות? בלימודים אני טובה מאוד ואין לי בעיה .

שלום צליל (רציתי לכתוב "שלום אחותי" מרוב הזדהות...) יש אנשים שעבורם השכמה מוקדמת היא סיוט, בעוד אחרים הם "חיות שחר", מקבלים את הזריחה בחדווה לא מובנת. מסתבר, שעם כל הקושי, נכנס לכאן גם מרכיב מוטיבציוני: בדר"כ, לטיול השנתי אנחנו מצליחים להגיע בזמן, ובאופן דומה, טירונים בצבא מצליחים גם הם לעמוד למסדר הבוקר בזמן, אחרי שסיימו לקלל... לכן, במידת האפשר, תוכלי לגייס נכונות ומוטיבציה להתאים את סדר היום שלך (שעות הפעילות בערב) לשעת ההשכמה, ואם זה לא עוזר, אפשר לשקול טיפול במלטונין, שמסייע להפוך את ינשופי הלילה לחיות-יום. אפשרות נוספת היא לנסות להגיע להסכם עם ביה"ס על הקלות (ממש כמו במקרים של לקויי למידה. לבי איתך ליאת

הילד שלי בן 5.5 לא מסתדר בחברת ילדים וזאת בגלל שהוא לא "זורם". הכוונה שקשה לו לקבל רעיונות שונים משלו, וקשה לו עם האופי הילדותי יחסית של בני גילו שבדרך כלל קופצים יחסית מהר ממשחק למשחק או לא תמיד מדקדקים בכל חוקי המשחק. כאשר הוא נפגש עם ילד אחד ביחידות המצב בדרך כלל יותר טוב, אבל בעיקר בגן המצב רע, ולא השתנה כבר שנים. החויות השליליות הללו גורמות לילד כמעט ולא לנסות לשחק עם ילדים וגם להם פחות לנסות לפנות אליו בכלל והילד סובל, נשאר לבדו ומעדיף לא ללכת לגן ואפילו לא להיפגש עם הילדים למשל בימי הולדת (הדבר היחידי שהוא די מסכים זה רק להיפגש אחד על אחד). בבית המצב עם הילד טוב משום ששם ההורים והאחים הגדולים לא קופצים בין משחקים ולא משנים חוקים כל רגע ומוכנים גם לשמוע את הרעיונות המורכבים שלו, והילד דווקא לא לוקח קשה הפסדים. בקיצור אני קורא לבעיה "ילד לא זורם" לפי המקובל בקרב בני גילו הצעירים ולכן נשאר לבד ואומלל בחברת ילדים.

נשמע שיש משהו קצת נוקשה בהתנהלות של בנך מול קבוצה שלא מאפשר לו באמת "לזרום". זו מילה שמתארת גם גמישות ויכולת להתאים עצמך למצבים משתנים ולהיות מסוגל לשים את "ספר החוקים בצד" ולשלם איזה מחיר של העדר הקפדה על פרטים. בפועל הוא באיזשהו מקום 'בוחר' לשלם את המחיר החברתי. אני חושבת שבכל סיטואציה חברתית יש צורך להרפות ולהיות מוכן קצת 'לאבד שליטה' כדי באמת להשתלב- וזה דורש הרבה פעמים יכולת של ראיה של קונטקסט כללי במקום עיסוק בפרטים. והקונטקסט הכללי הוא האינטרקציה עם ילדים, הכיף וההנאה הקבוצתיים ולאו דווקא החלק הטכני. מלבד זאת כדי להיות בתוך קבוצה צריך להפעיל ויסות של קשב- לדעת לסנן גירויים , להבחין מה חשוב יותר ומה פחות, לדעת להגיב בזמן וכו'. והשאלה המתבקשת לדעתי היא מה מקור הקושי אצלו ? האם לדעתכם העיסוק בפרטים קשור לקושי להבחין בין טפל לעיקר, או שהעיסוק בפרטים משרת בעצם מטרה של המנעות מאנטרקציה חברתית? היכולת לתקשר עם חבר אחד מול קושי עם קבוצה יכולה אולי להראות שבתנאים מדויקים (שיש בהם שליטה) הוא מסוגל לממש יכולת חברתית. ילדים זקוקים לתחושת שייכות- והערנות שלכם מבורכת כי עדיין אפשר לטפל בזה משום שהוא מאוד צעיר- ולאפשר לו מימוש הפוטנציאל החברתי. צריך גם לבדוק אם אין ברקע לקויי למידה או קשיי קשב וריכוז שיכולים ליצור את הקושי החברתי. המון הצלחה

תודה על תשובתך אולם אשמח לדעת מהי הכשרתך. קשיי קשב וריכוז וליקויי למידה כנראה שאין לו, להיפך, דווקא הילדים האחרים לא מתמידים במשחקים ונוטים לקפוץ מדבר לדבר והוא לא כזה, והוא גם ברמה גבוהה מבחינה לימודית לגילו. אכן יש לו בעיה להרפות ולהיות מוכן לאבד שליטה ולהינות מהקונטקסט הכללי, ולהבין שלילדים אין סבלנות לשמוע רעיונות מורכבים ובוודאי שלא להתמיד בהם לאורך זמן, הבעיה שאני לא יודע איך לטפל בזה. הוא לא מסוגל להבין שכדאי לו להרפות וסתם לרוץ מפה לשם יחד עם כולם. חשוב לציין שהוא לא ילד שפשוט נהנה להיות לבדו כל הזמן.

שלום משה, קראתי בעניין את תגובתה של תמר, שנראית רלוונטית מאד לקשיים של בנך. מעבר לשאלות שהעלתה סביב סגנון עיבוד המידע הקוגניטיבי (ראיית "העצים או היער") והשלכותיו על השדה החברתי, ומעבר לתהיות לגבי לקויות ממקור אורגני או פערים אינטלקטואליים בינו לבין בני גילו, הייתי מבקשת להאיר עניין נוסף. אני מכוונת לנושא זה גם מתוך הנחה שתוכלו להתמודד איתו ללא מעורבותם של אנשי מקצוע, ולראות אם יהיה שינוי. בקריאה ראשונית של פנייתך, הבחנתי שלבד מביטויי הדאגה שלך, קיימת נימה של גאווה והערכה ליכולתו של בנך להתמקד במשחק אחד, להתמיד בכך לאורך זמן, ולהקפיד על הכללים ללא פשרות. חייכתי כשקראתי את הביטוי "זה לא השתנה כבר שנים". אתה מציין שבנך גדל במשפחה בה הוריו ואחיו הגדולים מאד סבלניים כלפיו וכלפי רעיונותיו, ואני שואלת את עצמי עד כמה אתם - המבוגרים שסביבו - מכירים ביכולות ובצרכים האמיתיים של ילד קטן, במגבלות טווח הקשב שלו, ובמשאלותיו ה'ילדיות'. לתחושתי (ויתכן שאני טועה) הילד שלכם למד שהתנהגות ילדותית (דחפית, קצרת רוח ונהנתנית) אינה מזכה אותו בהתפעלות ושבחים, וסיגל לעצמו אורחות ודפוסים של מבוגר-קטן. הוא זוכה, אמנם, להתפעלות והערכה מבית, אך במחיר של צמצום המכנה המשותף עם בני גילו, ה"ילדותיים" לדבריך. אם משהו מהדברים נוגע בך או מתקבל על דעתך, תוכל גם לפעול לצמצום מגמה זו, לעידוד הילד למפגשים חברתיים ולהתנהגויות תואמות-גיל. בברכה ליאת

שלום, אודה לחוות דעתך. בני הבכור בן 3 וחצי בגן פרטי עם 11 ילדים. גננת וסייעת. היתה לנו אסיפת הורים והגננת סיפרה כי בני ילד מקסים תמיד מתנדב לעזור והיא נוהגת להציע שילד מקבל מכה או נתקל בקושי שאחד מהחבריו בגן יעזור בני לדברייה תמיד מתנדב אבל אז בתום העזרה- היא הגדירה זאת שהוא מתעלק (כך אמרה) על הילד ולמעשה הילד בסופו של דבר דוחה אותו. לדברייה ברגע שעוזר הוא אומר לו רוצה להיות חבר שלי וזהו הוא עליו. היא ראתה שילדים לפעמים לא רוצים לשחק איתו כי הם מפרשים זאת כאגרסיביות, היא מנסה לתווך כי בסה"כ לא אגרסיבי ואומרת לו שאם לא רוצים עוד עזרה שישחק לבד ויעזוב את הילד. היא ביקשה גם מאיתנו להסביר לו שאם הוא עוזר לילד בתום העזרה שישאל אותו אם צריך עוד עזרה ואם לא שיעזוב את הילד. אני חייבת להודות שלא ראיתי את זה עם חברים אבל אני סומכת על הגננת הותיקה. השאלה מה עוד אפשר לעשות כדי לעזורלו, אני כמובן לא רוצה שיהיה דחוי בגלל זה. גם ככה מעט ילדים בגן.

שלום מיקה, אחת המיומנויות החברתיות החשובות היא קריאת רמזים חברתיים, בהם גם שפת גוף ומחוות לא מילוליות. הילד שלך מתקשה, ככל הנראה, בזיהוי היבטים אלה בתקשורת החברתית, ואפשר לעזור לו בכך גם בבית. נסי לזהות מצבים בהם הוא לא קשוב למסרים שלך, ולחדד אותם. בדקי האם קורה לך שאת נעתרת לתכתיבים שלו כנגד רצונך, ובכך אולי תורמת משהו לקושי שלו להבחין בצרכי האחר. מוזר איך תמיד אנחנו מגיעים לנושא ה'גבולות' המפורסם, ולרלוונטיות שלו לתחומים רבים. אחרי הכל, גבולות מאפשרים קיום משותף, תוך התחשבות בצרכיהם של כל חברי הקבוצה/המשפחה. בהצלחה ליאת