לירדן - המשך משבוע שעבר

בהמשך לשבוע שעבר... מה עושים עם ילדה בת חמש - סף תסכול נמוך מאוד, בוכה וצועקת מדבר פעוט, יכול להיות כמעט כל יום (מצד שני ילדה מאוד טובה, מקשיבה, עוזרת, משתפת פעולה) שנית, אני לא חושבת שהיא ילדה מרצה, היא לא עושה דברים לרצות אותנו אלא את עצמה, הייתי הולכת לכיוון פרפקציוניזם...תכונה שברור לי שקיימת בה ולמרות ניסיונותי (גם בגן) לאפשר לה מקומות של "לא בסדר", של השתובבות וכאלה, וגם שיתוף שלי לדברים שלא מצליחים לי וכדומה , נראה שהתכונה משתרשת.... עצה אחרת עבורי בעניין פרפקצציוניזם ? ובעניין סף תסכול שקורה כמעט כל יום ?

מירה, ירדן תהיה כאן שוב ביום ראשון. בינתיים המחשבות שלי. פרפקציוניזם היא נטייה אישיותית שמשקפת בין היתר את המשאלה להיות מושלמת, את הקושי לשאת תסכול מול אי הצלחה, ואולי גם (כפי שרמזה ירדן) את האמונה שרק אם אהיה מושלמת יאהבו אותי. כדי לעזור לה להיחלץ מהדפוס, נדמה לי שנדרשת עמדה דיאלקטית: מצד אחד קבלה ואמפתיה לקושי שלה, ומצד שני ציפייה שתעמוד בו מבלי שהיא או אתם תיכנעו לו. כלומר, במקום לשלוח אותה לחדר להתמודד, חשוב לעזור לה לזהות את האכזבה ולתקף אותה ("את צודקת, זה באמת מעצבן להפסיד במשחק, אני מבינה אותך"), ואז לעזור לה לחפש ולמצוא דרכים בוגרות להתמודד עם זה. מאחר שבשעת סערה הכל קשה יותר, אפשר לנסות לייצר מאגר תגובות ופיתרונות למצבי דחק, עליהם חשבתם יחד בזמן רגיעה. כך אפשר להרחיב את רפרטואר התגובות שלה, ולכוון אותה בזמן אמת להיעזר בהן. גם אני סבורה שבגיל חמש עדיין מוקדם להשאיר ילדה צורחת לבדה "כדי שתתמודד". עדיף לכוון לפעולה מרגיעה, ולשבח אותה כל אימת שהצליחה. מזכירה שוב שירדן תהיה כאן ביום ראשון, ואולי תוסיף גם את תגובתה. להתראות ליאת