שלום,ליאת

התגעגעתי.אמרתי היום למטפלת שלי אחרי ששרדנו גל מחריד של כאב וכעס שאני מרגישה בת 5.היא הרגיע אותי שזה טוב.צחקנו והיא דיברה ודיברה ואני הקשבתי לה מוטשת עם העיניים העצומות והדמעות שזולגו חופשי.איזה פדיחה((-: היה לי טוב להרפות משליטה לתת לעצמי להרגיש את הכאב עד הסף,להשאר בחיים ולהיות בטוחה,עטופה בחום ומוכלת...היה טוב כזה כמו בחלום.כשפתחתי עיניים הייתי מסוחררת.דבר אחד אני לא מסוגלת להבין,איך בתור ילדה אני לא זוכרת שהיה לי חסר אהבה עד אולי גיל 14.אני לא יודעת מה זה חיבוק של אימא,מה זה "כל הכבוד",מה זה נשיקות בפידז'מה,מה זה להיות יפה או כשרונית מול אבא ואימא,יותר מזה אני מעולם לא התגעגעתי להורים שלי,לא פניתי אליהם כאשר היה לי קשה או היו לי סיוטים.לא ידעתי שההורים הם כתובת בכלל...לא בקשתי חיבוק ולא ידעתי שהוא חסר לי...איך ילד יכול לשרוד את זה וכלפי חוץ להתנהג טוב?כאימא לילדים אני לא מבינה.המטפלת שלי אומרת שאני רגישה וקסומה ואי אפשר לא לאהוב אותי.אני באמת זוכרת שכל כך ניסיתי להיות "ילדה טובה" וזה לא עניין את אף אחד.זה הכי טבעי שבעולם לענות באהבה על אהבה,לא?יש לי המון אהבה וחום בפנים היום וטיפול מוצלח מאוד.אז אני מסתכלת אחורה ומבינה שכל מה שאני היום למרות שאני עדיין נופלת וזקוקה לנחמה המיוחדת שיש בטיפול-זה בגדר כמעט נס... תודה שאת כאן, אני אוהבת מידי פעם להסתכל עליך. שלך,חני

שלום חני, אני רוצה להאמין - במיוחד לאור הרגישות והקסם שבך - שהייתה שם בכל זאת, פעם פעם, חוויה מיטיבה. לאהבה פנים רבות, ואולי זו שקיבלת הייתה מאופקת, שקטה, מרוסנת. כמה טוב שאת מצליחה ליהנות כיום מן החמימות וההתפעלות של המטפלת שלך, שמאפשרת לך לעצום עיניים ולנוח, מנוחמת ומוכלת כמו שכל כך מגיע לך. היי בטוב ליאת

הייתה שם אהבה אבל מסוג מסוים מאוד...אני לא אוהבת שאוהבים אותי ככה...היו הרבה דברים,ליאת,אני לא אפרט כאן יותר מידי.היו מכות שגילגלו אותי על הרצפה מעובטת ומתחננת לרחמים שלא באו,השפלות איומות,היו פגיעות,היה לחץ מטורף,הוא לא השאיר לי פיסה קטנה של מציאות כדי לחיות,הוא חדר לכל מקום עד שמים היו נתקעים לי בגרון כשהוא היה בבית ולא יכולתי לשתות...ועוד הייתי אשמה שהיה צריך לריב בגללי...אימא שלי הייתה צריכה כאילו לבחור או אותי או אותו ולרוב היא בחרה אותו,ליאת.בחירה שלה...לא הייתי מגיעה לקרסוליים של האמביציות שלה...הייתי "אישיות אפורה,חסרת בטחון עצמי,פשוט אפס מוחלט שלא מסוגל לקבל החלטות ולהגיע לשום דבר משמעותי בחיים".היה לעג.את יודעת ככה לפגוע בשקט בשפה שנונה יכול רק אדם שמכיר אותך טוב טוב מבפנים,במקומות הכי רגישים...במקומות שמוסתרים משער בני אדם...הזכרונות כבר לא פוגעים בי אבל מצמרר בהחלט.גם בגיל מסוים הלכתי לחפש את מה שחסר לי בחוץ ואז "זה" קרה ...היו אנשים אחרים שאהבו אותי.הייתי תמיד מחפשת מישהו כדי לא להיות לבד.אחרי שסבא וסבתא היקרים הלכו לעולמם לא נשאר לי אף אחד חי לאהוב אותו,לא נשארה לי פינה בעולם להניח ראש ועזבתי הכל.גם אחרי שעליתי לארץ היו אנשים שאהבו אותי ודאגו לי גם אם לא תמיד הבינו.תגידי,למה בני אדם חיים כל כך קצת?כל כך הייתי רוצה לחבק את סבא וסבתא שוב,אפילו לשניה אחת... אוהבת אותך,חני