ילד בן 10.5 - עזרה דחופה

שלום ליאת אנו הורים לשלושה: ילד בן 10.5, ילדה בת 14 וילדה בת 4. התנהגותו של בני מדאיגה אותי. הוא מתנהג בצורה ילדותית, נאיבי (תמים) ו"דבוק לאמא", נוטה להתפרצויות זעם ובכי אם אינו מקבל משהו בזה הרגע, כמעט ללא יכולת לדחות סיפוקים, כל הזמן מבקש שיקנו לו צעצוע זה או אחר, נלחץ ממצבים מעט מורכבים, כמו לקבוע מפגש עם חבר ("שאת תתקשרי"). אם חבר לא יענה לו הוא לא ינסה שנית אלא יוותר. הוא לא מתמודד עם ילדים שמציקים לו ונעלב במהרה. אני מזהה קושי רגשי וגם "אוטיזם חברתי". מצד אחד הוא רוצה להיפגש עם חברים אך כשהם נפגשים הוא לא תמיד יודע איך להתנהג אליהם, הוא יכול להעליב חבר סתם כי לא חשב שהוא פוגע בו או להיעלם לחבר בגינה כי "שכח לומר שהוא הולך". לעומת ילדים בני גילו שאני מכירה הוא ילדותי ובכיין. אני גם מרגישה שבני כיתתו לא כ"כ רוצים להפגש אתו, לא ממש מעריכים אותו וזה כואב לי נורא. ברור לי שילדים בסביבתו מזהים את חולשתו ומנצלים זאת לרעה. הוא מתנהג באופן קורבני ומאד קשה לו ולנו עם זה. יש לציין כי הוא ילד מוכשר וחכם, מצייר מדהים וכותב בכישרון. ילד רגיש ואהוב על המורות. בעקבות עצתה של יועצת ביה"ס (הוא פנה אליה לאחר שהמחנכת המליצה זאת לאור התנהגותו בבי"ס) פנינו לטיפול פסיכולוגי . לאחר 6 מפגשים בני טען שהפסיכו' לא עוזרת לו. אני תוהה האם לא היה צריך קודם לשלוח אותו לאבחון רגשי ורק אחכ' להחליט מה עושים. אולי היא בכלל לא יכולה לסייע לו. לגבי מערכת היחסים בבית, המצב גם לא פשוט. אני האם "התומכת והמכילה " ובעלי "הרע והביקורתי", הוא כל הזמן מחנך אותו לא לבכות, אומר לו שהוא בכיין וזה מתסכל אותי ואת הילד. עובדה שלא מוסיפה לביטחון ולדימוי העצמי של בננו. יש לי ריבים רבים עם בעלי על היחס שלו אל הילד ואין לי ספק שיחסו של בעלי אליו תרם רבות במהלך השנים לדימוי העצמי הנמוך שלו. אודה לכך על התייחסותך לעניין ואולי תמליצי לי מה לעשות. בתודה איילה

שלום אילה, ראשית, אקדים ואומר שלדעתי לא רצוי לבחון את יעילותו של טיפול פסיכולוגי לאחר שש פגישות. המלצתי היא להישאר בטיפול, ולאפשר לפסיכולוגית לעשות את עבודתה. מעבר לגורמים הקשורים בילד עצמו, חשוב להבין שהיכולת לדחות סיפוקים ולהתמודד עם תסכולים ואכזבות קשורה קשר הדוק לעמדה הורית סמכותית ועקבית, ולאווירה משפחתית שבה הכללים ברורים מאד. ממה שאת מתארת, או לפחות כך אני מתרשמת, הילד שלכם חווה בבית דרישות סותרות ועמדה הורית מבלבלת. לפעמים, כשיש הורה אחד שמתקשה להציב גבול ונוטה לפינוק-יתר של הילד, ההורה האחר "לוקח" את העמדה הקיצונית המנוגדת, מה שיוצר אווירה של "שוטר טוב" ו"שוטר רע". כמובן ששני ההורים - במקרה כזה - רוצים בטובתו של הילד, אך במקום לפעול מתוך רציונל משותף לטובת חינוכו של הילד, הם מגיבים זה לזו, ומחריפים את הקונפליקט והבלבול בבית. לכן, אני מציעה לחפש לעצמכם הדרכה הורית טובה, או מהמטפלת של הילד או מפסיכולוג/ית ילדים אחר/ת. בעיני, זה חשוב לא פחות מהטיפול הפרטני בילד, ואולי אף יותר. בהצלחה ליאת