הסתגלות לגן

שלום בני בן שנתיים הכנסנו אותו לגן לראשונה.בבוקר כשנכנסים לגן ועד שנפרדים הוא לא יורד מהיידים(בערך 30 דקות הפרידה) ובוכה כשנפרדים.בגן הוא לא משתתף בחוגים,בוכה לסירוגין וצמוד לגננת.אך התנהגותו בגן לא כל כך מדאיגה אותי כמו אחרי זה בבית.הילד שאהב לאכול עכשיו כמעט ולא אוכל,יש לו התקפות היסטריה גם ביום וגם בלילות שאורכם כ15 דקות או אפילו יותר .ההיסטריה- הוא בוכה,רץ 100 צעדים בדקה ,מושך לעצמו שערות ומכה ,דוחף אותנו אך מצד שני לא נותן לנו ללכת לחדר אחר.קשה לו להפרד מהנעלי קרוקס הוא רוצה ללכת לישון ולהתקלח איתם.הוא לא עוד לא מדבר ( רק העברה ממילות נבחרות ) ומבין רק רוסית (הגננות לא מדברות רוסית) הגן הוא עד 16:00 החלטנו לתת לו זמן הסתגלות ארוכה יותר לכן התחלנו לקחת אותו ב 13:00. האם התנהגותו היא סבירה,האם אפשר לעזור לו ואיך,איך להגיב להתפרצויות היסטריה שלו.

שלום סבינה, שלום להורים האחרים מעתיקה למענך/למענכם משהו שכתבתי לפני כשנתיים, כאן בפורום, בתחילת שנת הלימודים, בעקבות פניות חוזרות בנושא קשיי הסתגלות לגן. אנא, קראו את הדברים, ואם יהיו שאלות - אני כאן. בבקשה - שלום רב לכל קוראי הפורום עקב ריבוי השאלות בנושא הקליטה בגן, אני משכתבת כאן תשובה שנתתי בעבר בנושא זה. אמנם אנחנו כבר בשבוע השני, אך תקופת ההסתגלות עדיין בעיצומה. לאחר חופשות החגים, יש לצפות להתחדשות הבכי, ולנסיגה זמנית גם אצל מי שהצליחו להתרגל. אנא הצטיידו בסבלנות. *** הסתגלות טובה לפעוטון או לגן תלויה ביותר מגורם אחד. היא קשורה למאפייני הילד עצמו (כמו מזג, גיל, בשלות) במאפייני ההורה (למשל רמות חרדה, צורך בשליטה) במאפייני הקשר הורה-ילד (הרמוני ובטוח, סימביוטי, חרד), במאפייני הגן והגננת (מס' ילדים, גיל הילדים, אופי המבנה, שעות הפעילות, רמות החרדה של הגננת, יכולתה לסבול נוכחות של הורים בגן, וכד'). לאור האמור כאן, קשה לתת עצה שתתאים לכל הילדים, לכל האימהות ולכל הגננות. ובכל זאת כמה דברים שכדאי לזכור. עבור ילד קטן, בעיקר מי שנכנס לגן בפעם הראשונה, מדובר במעבר דרמטי, המצריך תקופת הסתגלות. עליו ללמוד להיפרד מסביבתו המוכרת, להיפרד מדמויות מוכרות (אמא, מטפלת), ולסמוך על דמויות חדשות ולא מוכרות כמקור לחום, הרגעה וביטחון. לילד קטן עדיין אין תחושת זמן טובה, ושעה יכולה להיחשב כנצח. לכן, באמת חשובה ההדרגתיות, אך אין בה די. רצוי להקפיד על כמה כללים, גם כשנפרדים בהדרגה. בימים הראשונים מוטב להגיע עם הילד לגן, לשהות יחד איתו כשעה וללכת איתו הביתה, רצוי כשהוא נשאר עם "טעם של עוד". ביום השני אפשר להאריך את השהות המשותפת, ולנסות לשמור על פרופיל נמוך ככל האפשר. כדאי לאפשר אינטראקציה חיובית עם צוות הגן גם אם אנחנו נשארים איתו שם, רצוי לעודד מצבים בהם הגננות הן הכתובת לעזרה ולא אנחנו. גם ביום השני, מוטב לקחת את הילד איתנו הביתה, אפילו אם נדמה לנו שנעים לו. מהיום השלישי ואילך אפשר להתחיל להיפרד לזמנים קצרים, ולהגיע מהר יחסית, גם אם הגננת מדווחת שהכל נהדר. חשוב לזכור שגם אם הילד אינו בוכה, הוא נמצא בסיטואציה לא מוכרת, ולא ממש מבין האם נבוא לקחת אותו, מתי נבוא, ולמה בדיוק אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים לו "נתראה בצהריים". יש ילדים שבאמת נראים נפלא ביום הראשון, והבכי מתחיל רק ביום השני או השלישי, כשהם מבינים שהסידור החדש הוא לתמיד, וכבר מבינים מה המשמעות של להישאר הרבה שעות בלי אמא. יש, כמובן, גם את המסתדרים, שנראים אדישים או מרוצים מהסידור החדש. איכשהו, עבור רוב הילדים זהו סוג של מאמץ. כשמגיעים בבוקר אל הגן, רצוי לא למצות יחד עם הילד את כל מה שלגן יש להציע. עדיף לאפשר לו לחקור את הסביבה בקצב שלו, ולהשאיר חלק מהכייפים כאמצעי-עזר לגננת עצמה, שנשארת לפעמים עם ילד בוכה אותו עליה להרגיע ביעילות. לאחר ימי הקליטה הראשונים, כדאי להחליט על זמן סביר של שהות משותפת, רצוי לא יותר מכמה דקות, ולהיפרד מהילד לשלום. מוטב לא למרוח את הפרידה, אך גם לא להיעלם בפתאומיות ללא ידיעתו. כשאנחנו מגיעים לקחת את הילד הביתה, רצוי לעשות זאת בקיצור, ולצאת איתו מהגן מבלי להשתהות הרבה. חשוב שהילד הקטן יידע שכשאימא באה - הולכים, והמאמץ היומי שלו הסתיים. כל האמור כאן, יכול להיות מאד לא רלוונטי, אם הגננת שלכם אינה ידידותית כלפי תהליך הדרגתי שכזה או כלפי נוכחותם של הורים בגן. אחרי הכל, גם עבור הצוות, ימי הקליטה הם מאד לא פשוטים, והגננות מעדיפות להגיע מהר ככל האפשר לשגרת עבודה, גם במחיר של מס' ימי בכי 'מרוכזים'. אישית, איני מחבבת את הגישה הזו, ומקווה שתצליחו ליישם לפחות חלק מההמלצות. אחרי הכל, רוב הילדים באמת מוצאים את עצמם די מהר מתאקלמים במסגרת החדשה, נהנים מהעושר והעשייה בגן, ומתמודדים לא רע עם הפרידה. הניסיון מלמד שכאשר ההורים עצמם סומכים על הגננת, סומכים על הילד ושלמים עם רעיון הפרידה, ההסתגלות של הילד טובה ומהירה יותר. לעומת זאת, הורים אמביוולנטים, חרדתיים-יתר, ומתקשים לסמוך עלולים 'להדביק' את הילד בחששות ובדאגות שלהם, ולהקשות על תהליך ההסתגלות. תהליך ההסתגלות אינו נגמר בשבוע הראשון. יש ילדים שממשיכים לבכות ולהתנגד לפרידה גם בשבוע השני והשלישי. אם התהליך הראשוני היה הדרגתי וסבלני הסיכויים לבכי בשבוע השני והשלישי פוחתים, אם כי לא תמיד. יש ילדים שיפגינו גם בשבוע השני מצוקה גלויה: הם יבכו, יקבלו התקף זעם, יסרבו להתנחם בעזרתה של הגננת, יבעטו, יכו או יתחננו. אחרים יהיו מכונסים יותר, ויבטאו את המצוקה בדרכים עקיפות: הם יסרבו לאכול ולישון בגן, יאבדו את התיאבון בבית, יתעוררו בלילה, יתחילו להרטיב מחדש לאחר שנגמלו, יפגינו עצבנות ו'פתיל קצר', ייצמדו להורה, או יפתחו מחלה פיזית. חשוב לעמוד הכן מול הביטויים הללו, לקבל אותם בהבנה, ולעשות הכל כדי להקל על הילד הקטן לעמוד באתגר החדש. כהורים, רצוי להנמיך ציפיות מהילד בשבועות הראשונים בגן. אם הוא בוחר שלא להשתתף בפעילויות הגן, הניחו לו. לא נורא אם יפסיד שיעור ריתמיקה או שעת סיפור, ויישאר בארגז החול אם שם הוא מרגיש בטוח. אם אינו זוכר דבר ממה שעשה בגן, לא חייבים ללחוץ עליו לספר. זכרו שאם הוא אומר שלא כיף לו, זה לא סימן שטעיתם בבחירת הגן. תנו לו זמן, תמיכה ועידוד, וקוו לטוב. מקווה שספטמבר יעבור על כולנו בשלום. יישר כוח ליאת