אמא לא מבינה אותי (16)

אני ממש רוצה כלב ,אבל אמא לא מסכימה...היא אומרת שהיא יודעת שזה פשוט בלתי אפשרי ושאנחנו לא נוכל לעשות את זה והיא טוענת שזה לא בגלל שאנחנו חסרי אחריות ,ההפך היא טוענת שאנחנו מאוד אחראיים ובוגרים אבל במיוחד שאני י"א עכשיו ואחותי עולה ל-ז' אז יהיה קשה לנו וזה סתם יידפק בסוף... היא אומרת לי להשקיע בינתיים בקטעים החברתיים שלי...אבל אין לי איך ! יש ממש רק ילד אחד שהוא חבר מאוד טוב שלי ויש לנו הרבה דברים ודעות במשותף אבל הוא לא ילד שיוצא עם חברים ,הוא יותר כזה ילד של המשפחה שלו......היו לי כמה חברים שכן נהגתי ללכת איתם והכל אבל הקשר נותק איתם קצת והם התחברו לחבר'ה אחרים מגעילים סנובים מתנשאים שבחבורה שלהם נכללת 3 בנות שעדיין תקועות עם התנהגות של כיתה ב'...והם מתלהבים כל הזמן "יואו איזה כיף היה אתמול לשתות לדפוק ת'ראש ולעשן" וכל החרא הזה מול כולם ,ככה שזה יוצא לא רק שהם הפכו למתלהבים מפגרים ,זה גם מביך להסתובב עם אנשים כאלה שצועקים ומדברים על זה במסדרונות בשביל תשומת לב שיחשבו שהם מגניבים. ועכשיו החלק החברתי השני - הנערי מסיבות שיושבים מעשנים ושותים...אני מכיר כמה כאלה ,הם אוהבים אותי ויש כמה בנות שחושבות שאני חמוד כזה אבל הבעיה היא שאני לא מתחבר אליהם ,אני לא ילד כזה של מסיבות שתייה ועישון ואין לי חיבור איתם ,לא אותו הומור ונושאי שיחה בכלל...והבנות שם מחפשות גורילה שמעשן ושותה או אוחצ'ה שנראה כמו תרנגול שמכינים לשחיטה ,ואני לא כזה ואני ממש לא מתכוון להשתנות ולהפוך לאחד כזה כי זה מה שאני שונא יותר מכל... אז בכל מקרה ,אין לי באמת יותר מדי מה לעשות מבחינה חברתית ,אני לא הולך להסתובב עם אנשים שאין לי איתם חיבור רק כדי לרצות את כולם שתמיד אומרים לי "קום מהמחשב ותמצא חברים !" שזה משפחה בעיקר....לצערי הרב הם לא מבינים מה עובר עליי ולא מבינים את המצב בשיט ואני לא מתכוון לספר להם או להשתנות כדי לתקן אותו ,אני אוהב את מי שאני ויש לי חלומות שאני רוצה להגשים ושאני עובד עליהם כבר עכשיו(אבל לא סיפרתי לאף אחד ,כולם חושבים שאני כל היום מגרבץ מול המחשב בלי סיבה ורק משחק). ההורים שלי גם גרושים ואבא שלי היה איתנו ופינק אותנו עד תקופה מסוימת ואז הוא הלך עם הזונה שהוא חבר שלה ועכשיו הוא משקיע יותר בילדים שלה מאשר בנו ואז אומר שאנחנו לא שמים עליו זין...הבנאדם פאקינג משלם את החשבון בצפר של הילדים המזדיינים שלה וכשאימא שלי שאלה אותו אם הוא יכול לקחת אותנו לבית קפה הוא אמר לה "אין לי כסף לקחת אותם כל שבוע לבית קפה !" למרות שכבר עבר חודש וחצי מאז הפעם האחרונה שאפילו ראינו אותו ! ביום שבת הוא לוקח אותם לים לאיזה חוף פרטי של חבר ואותנו הוא שאל אם אנחנו רוצים ללכת לשחק טניס לשעה ב-9 בבוקר כי אחרי זה "הוא הולך לים עם חברים"...איתו אני לא מחפש קשר יותר. ועכשיו לנושא העיקרי - כל החלל הזה שנוצר ,כשניסיתי להגיד לאימא שלי היא אמרה שזה סתם...אבל היא לא מבינה שהכלב הזה ,שתמיד רציתי יכול לעזור למלאות את החלל הזה ולשמח אותי ,להשאיר אותי יציב ומאושר...אבל היא פשוט לא מבינה והיא בשלה...אומרת שאני לא אהיה מסוגל לעשות את זה...הבעיה היא שרק בתקופה האחרונה התחלתי להבין את המצב שלי והתחלתי להבין את הסיבות ככה שכרגע יש לי כל סיבה להשקיע בלימודים ובו זמנית לטפל ולהעניק אהבה לכלב שלי שבסופו של יום יהפוך לאחד הדברים הכי יקרים לי ! במיוחד כשהמצב החברתי שלי לא בשמיים ,הכלב הזה יכול להעניק לי כל כך הרבה...אבל אני מכבד את אמא שלי ,היא נתנה לנו צ'אנס כבר ודפקנו אותו אבל הכל השתנה מאז ואני הרבה יותר אחראי אבל היא פשוט לא רוצה כלב....היא רואה את זה כבלתי אפשרי והיא אמרה שהיא תשקול את זה אם נוכיח את עצמנו דבר שאני יודע שישכח ולא יקרה. בכל מקרה אני אוהב אותה ואני לא רוצה לפגוע בה ולגרום לה להרגיש רע(משהו שהייתי זבל מספיק לעשות לא מעט פעמים). האנחנו זה אני ואחותי שנראה לי הזכרתי.

שלום נועם, כמי שמחזיקה שני כלבים בבית, אוכל לומר לך ביושר, שהגם שמדובר בידידי אמת - יש בכך גם לא מעט טרחה. הנוכחות של כלב בבית גוזרת הוצאות לא מעטות, צורך בניקיון (כולם ללא יוצא מן הכלל משירים שיער, פגיעים לפרעושים וקרציות, ומדי פעם מפשלים בעשיית הצרכים), טיפוח, חיסונים - וכל זה, כשהם בריאים. מי שלא מת על הרעיון מלכתחילה, יתקשה לעמוד בכל זה בלי להשתגע. לכן, לפחות בעיני, במקום להשקיע מאמצים בלשכנע את אמא, עדיף להשקיע מאמץ בשינוי התפיסות החברתיות שלך. נדמה לי שאתה נוטה לכעוס על החבורה שסביבך, לעשות להם הערכת חסר (בטוח שלא כולם גורילות ואוחצ'ות לפני שחיטה), ולהתמקד בשוני ה'זועק' בינך לבינם. נערים בגיל 16 בהחלט עלולים להתנהג בצורה מוזרה, ראוותנית ורהבתנית, להיראות מגוחך לפעמים ולעשות שטויות. אני נוטה להאמין שתחת מופע האימים הזה, קיימת בבני הנוער הרבה נדיבות, שמחה, חיות ואהבת אדם - ולכן אני מאד אוהבת להיפגש עם בני נוער, להקשיב להם ולבלות במחיצתם. אני מעריכה בזהירות, שיש לך ולהם הרבה מאד מן המשותף, ונדמה לי שאם תניח לחלק מן השיפוטיות שלך, תוכל להתקרב ביתר קלות, ואולי גם ליהנות. אם, לעומת זאת, אתה חש שאי אפשר לגשר על התהום ביניכם, קום ומצא לך אנשים לטעמך. יש לא מעט מסגרות התנדבותיות הממגנטות אליהן בני נוער איכותיים, שמוכנים לתרום ממרצם וכישוריהם לטובת אחרים. אני משוכנעת שעשייה למען אחרים תוכל לעזור לך גם בהתמודדות עם הסיפור העצוב והלא גמור שלך עם אבא. זה אכן נשמע סיפור מורכב וכאוב, ונדמה לי שאני מצליחה להבין את הכעס שלך. אתה מאד צודק. החיים יכולים להיות מאד לא הוגנים. לעתים, הדרך להתמודד עם זה עוברת דרך המפגש עם אנשים אחרים, שמצבם קשה משלנו. אני בכוונה לא כותבת לך ללכת לטיפול או משהו, בהנחה שהאופציה הזו מוכרת לך. לדעתי, דרך של עשייה אופטימית למען הזולת יכולה להיות לא פחות אפקטיבית. התנדבות באחת מהאגודות למען בעלי החיים, למשל, יכולה לשרת גם את הצורך החברתי-רגשי שלך, וגם את הצורך למצוא נחמה בקשר עם כלב חמוד על בסיס יומיומי בלי לעצבן את אמא. מה אתה אומר? ליאת

ניסיתי ,באמת שניסיתי במשך שנים ואין שום חיבור...לא קבעתי ישר שכולם ככה ,יצא לי להכיר במשך שנים ולהתנסות בסביבות חברתיות שונות ואין שום חיבור. בנוגע להתנדבות - אני כרגע עולה ל-י"א ואין לידי מקומות שאני יוכל להתנדב בהם שלא נדבר על זה שצריך בערך 3-4 שעות ביום של התנדבות ואין לי איך לעשות את זה...כשהכלב איתי בבית זה יותר נוח לטפל בו בסביבה שלי ,הוא מעודד אותי כשקשה וכל העניין של להוריד אותו ולהביא לו אוכל והכל זה יותר קל לדעתי ,ואני מדבר מניסיון קודם(הייתי אצלנו כלבה לשבוע אחרי שהתנדבתי ב-SOS ולא היה לי איך או זמן להגיע לשם אז הבנו כלבה אלינו הביתה והיה יותר קל בשבילי אבל לצערי היא הייתה כלבה עם בעייתית עם חרדת נטישה אז היה טיפה יותר קשה מכלב רגיל). אמא שלי אומרת שכל מה שאני אומר בנוגע לזה שהוא מעודד ושאני צריך את זה זה חרטא כי אני רוצה סתם כלב...היא לא מבינה אותי וזה משגע אותי ,היא גם קראה את מה שכתבתי ועדיין לא אכפת לה !