שלום,ליאת יקרה

התגעגעתי אליך קצת((-: שמתי לב שזה טוב להתגעגע לאנשים שאוהבים בימים הטרופים האלה. רוצה לשתף במחשבות שעוברות לי בראש בימים אחרונים. גדלתי בברית המועצות על סיפורי הגבורה של מלחמת העולם השניה...ועל סיפורי הזוועות שלה כולל סרטים דוקומנטליים שחייות אדם אלה צילמו בזמן אמת...הייתי ילדה כבת 8 או9 כש ראיתי את "באבי יער" מתחילתו ועד סופו לא זזתי ממקומי מרוב איימה...אחר כך היו כמובן סויטים,פחדים,פחדתי מהצל שלי(לא רק בגלל זה)זה רגש מרכזי שזכור לי מאז.הלכתי ברחוב והסתובבתי אחורה המון זמן אחרי זה...עד יום הזה הזיכרון הזה גורם לי דקת דומיה...אני זוכרת את עצמי בתור ילדה יושבת ומתבוננת בחיילי "SS" ומנסה למצוא שוני כלשהו בינינו.הייתי בטוחה שאמצע כי אדם לא מסוגל לעשות את מה שהם עשו.היה לי מוזר שיש להם אף,אוזניים,פה וכו' אבל איכשהו כשהייתי ילדה הייתי בטוחה שלא תהיה עוד מלחמה ואם אנחנו לא נשכח(כמו שחונכתי)לא יהיה יותר חיות אדם על פני האדמה...והנה היום אחרי שבכיתי אתמול שוב כששמעתי את הלוויות של החיילים שלנו שכל אחד מהם הוא אבדה כבדה שלנו כעם אני שוב באותו מקום מתקשה להתוודות לצד הבהמי של נפש האדם...ה' ינקום דמם!ימך שמם של הרוצחים.את יודעת,הארץ והעם הם מקומות שאני מרגישה כל כך חלק בהם,כל כך שייכת... חני,באהבה

חני, כמו תמיד, את נותנת ביטוי ציורי ונוגע ללב לרחשי לבך. מלחמות הן עניין רע מכל בחינה. קשה לראות אבידות כה רבות, אומללות, פציעה והרג של בני אדם, חיילים ואזרחים חפים מפשע. אני מתפללת שימים אלה יביאו איתם, בסופו של דבר, שלווה ושלום לנו ולשכנינו. מאחלת לכולנו סוף שבוע שקט, ללא אבידות בחזית, וללא פגיעות בעורף. ליאת