מידע מהפסיכולוגית של הילד

שלום רב, אשמח לשמוע את דעת אנשי המקצוע לגבי עניין של אתיקה. בני בן ה-7 מטופל בשירות הפסיכולוגי העירוני. לא קשור לעניין - אבל יש לי רק שבחים למהירות בה התקבלנו לטיפול, ובאופן כללי לרמת השירותיות שלהם. אבל לגופו של עניין - הוא נמצא כחצי שנה בטיפול, בעיקר בגלל ענייני חרדות. בפגישתנו הראשונה והמקדימה עם הפסיכולוגית, היא ביקשה שלא נשאל אותו שאלות שקשורת לפגישותיו עימה, כדי שירגיש שזה מרחב שלו בלי שהוא צריך לתת עליו דין וחשבון. נשמע לי הגיוני. היא אמרה שבפגישות איתנו תעדכן אותנו במה שצריך. היא נפגשת איתנו בערך אחת לחודש וחצי. ב 2-3 הפגישות הראשונות היא בעיקר תיחקרה אותנו על עברנו בעניינים שאני מבין שעוזרים לה להבין את המסגרת המשפחתית של הילד. בפגישות אלה ביקשתי שתספר קצת מה קורה בפגישות, וקיבלתי תשובות מאד כלליות "מדברים על נושאים שונים" "צפות חרדות" "הוא מאד ורבאלי אז מדברים הרבה ומאד נח לעבוד איתו" דברים כאלה. בפגישה האחרונה (כאמור, כבר אחרי חצה שנה של טיפול) לחצתי קצת יותר. אמרתי שאני מבקש שתספר לנו אילו דברים עולים. איך הטיפול מיועד לענות על אותם דברים ספציפיים. אילו דברים אנחנו צריכים לקחת בחשבון בהתנהלות שלנו ובנגיעה בבית בעניינים שונים. מה מטריד אותו. בקיצור, רוצה להתוודע למה שעובר על הילד וצף בטיפול וגם למה בדיוק הטיפול (מעבר לזה שנאמר לי בעבר שזה "טיפול דינמי" וכמה מלים כלליות על מה זה אומר). הפסיכולוגית הגיבה די ברתיעה, אמרה שההסכם ביננו הוא שהיא צריכה לעדכן אותנו רק אם מתעורר חשש שהוא מסוכן לעצמו או לאחרים. אמרתי לה שזה לא כל-כך מקובל עליי (הכל היה בעדינות ובנועם) ושזה הילד שלי ואני מצפה לדעת עליו כל מה שרלוונטי לקידום אושרו ורווחתו והטיפול בו. זה נגמר בזה שכבר לא היה זמן והיא אמרה שאולי היינו צריכים לעשות יותר תיאום ציפיות ונעשה את זה בפעם הבאה. אשמח לשמוע את דעת אנשי המקצוע פה לגבי הזכות של הורה להיות מעודכן בפרטים של טיפול בילדו בן ה-7. כמשפטן שעוסק בתחומים של מידע, אני חושב שאני יודע מה זכויותיי החוקיות, ובמישור הזה ודאי שאני חולק על גישת הפסיכולוגית. אבל זה פחות מעניין אותי, ויותר חשוב לי להבין את הגישה מהצד של אנשי המקצוע והחובות האתיות שלהם/ן. מודה שלי קצת קשה לקבל את זה שאני מוסר את הילד שלי לידי אשת מקצוע ואמור לסמוך בצורה עיוורת על זה שמטפלים בו בצורה המיטבית ולא לקבל שום מידע על מצבו. ודאי שבטיפול פיזיולוגי בבית חולים בחיים לא היינו מקבלים גישה כזו. תודה, עופר

שלום עופר, ברור שחיסיון על התכנים הנאמרים בחדר הטיפול הוא אחד היסודות החשובים בעבודתנו הטיפולית. זהו הבסיס לאמון ולתחושת הביטחון של המטופל, ותנאי בסיסי ליכולתו לשתף. עם זאת, כשמדובר בקטינים, וילדים קטנים בפרט, ההורים הם חלק בלתי נפרד מן הטיפול, ולטעמי אף סוכני השינוי החשובים והעיקריים. בעבודתי, אני נוהגת לשגרר את הילד, וליידע את הוריו בצורה מלאה על מצבו (מבלי להיכנס בדר"כ לרמת התוכן). בתחילתו של הקשר הטיפולי, אני מנסחת סוג של חוזה טיפולי, ומיידעת הן את הילד והן את הוריו על מה שיכול/רצוי/צריך להיאמר או לא להיאמר. יש ילדים, לפחות ע"ס ההתרשמות האישית שלי, שאינם מוטרדים מאד סביב נושא החיסיון (לפחות עד הגיעם לגיל ההתבגרות). אחרים דווקא דורשים את החיסיון ומקפידים לשמור עליו. ברמה הפרקטית, חדר הטיפול בילדים הוא מרחב מאפשר, עשיר בגירויים ומשחקים, ובו הילד מרגיש בטוח 'לשחק' את רגשותיו, לבטא אותם ישירות או בעקיפין, לרוב לא בדרך של שיח, אלא תוך פעילות משחקית או יצירתית. הפנטזיה (של חלק מן ההורים), לפיה הילד יושב ומדבר את מצוקותיו, כמו המבוגרים, בדר"כ אינה אחוזה במציאות. התכנים מבצבצים תוך כדי פעילויות טבעיות כמו משחק בפלסטלינה או במשחקי קופסא. יש הורים הסבורים בטעות ש"לא בשביל זה שלחנו את הילד לטיפול. הוא בסה"כ יושב ומשחק טאקי במשך שעה". לכן, חשוב מאד לשמור על ערוץ תקשורת והסברה בין המטפל/ת להורים. לאור החשדנות שאתה מתאר (זה באמת באמת לא קל למסור את הילד שלנו, את נפשו, בידיו של מבוגר אחר), נדמה לי שהדבר הדחוף ביותר הוא לפתור את בעיית האמון שלכם במטפלת. בעיני, בהיעדר אמון כזה, אין טעם להמשיך בטיפול, גם אם מדובר במטפלת המושלמת. בברכה ליאת

תודה על תגובתך. כמובן שאיני מתערב באופן הטיפול, ואין לי בעיה אם הם משחקים כל הטיפול, אני יותר רוצה לשמוע ממנה, מה היא רואה במשחק. מעבר לכך, במקרה הספציפי שלי היא ציינה (ואכן כך) שהוא מאד ורבאלי, לכן גם הרבה דברים צפים בשיחה. בכל מקרה, אני מניח שנעלה את זה בפגישתנו הבאה איתה, רציתי לקבל קצת יותר מדד על מה מקובל במקרים כאלה, וקיבלתי ממך, אז שוב תודה.