ילד בן 1 וחצי עם חרדות

היי הבן שלי עבר ניתוח שקדים . ושקד שלישי ההחלמה שלו בגדול באמת טובה הוא נושם טוב וחיוני לאחר 4 ימים . רק שברגע שהגענו הביתה למחרת הוא לא ישן בלילה בהתחלה חשבתי שזה כאבים אבל היום לאחר שבוע הבנתי שפשוט אולי יש לו פחד מלישון אולי סוג של טראומה מהניתוח אני ממש עובדת עצות הוא מתעורר בצעקות ובבכי הוא נהייה אגרסיבי לא מוכן לחזור למיטה הוא נרדם רק עלי ואיך שאני שמה אותו במיטה הוא שוב מתעורר ומראה התנגדות להכנס למיטה ולישון בוכה וצועק כאילו הוא מאבד שליטה על מעשיו . אני חייבת לציין שלפני הניתוח הוא ישן מצויין מ-7 בערב עד הבוקר אשמח עם תעזרו לי לעזור לבן שלי

שלום מירב, ילדים תופסים ומגיבים למציאות בתיווכם של ההורים, ולפיכך מה שנתפס כטראומה בעיני ההורים יועבר ככזה גם אל הילד, ולהפך. ניתוח הוא חוויה לא פשוטה, אך תינוקות ופעוטות אמורים לעבור אותו בשלום, שכן מרכיב הפחד כמעט לא קיים. החרדה והדאגה הן בעיקר של ההורים, באופן טבעי כמובן. לאחר שחלפה החוויה, אנחנו רואים בלא מעט משפחות, נטייה לפינוק בניסיון לפצות את הילד על ה"טראומה" שעבר. בעיני זו טעות. חזרה מהירה לשגרה היא אחד הדברים שמאותתים לילד "הכל בסדר. חוזרים לשגרה". יש פרוצדורות רפואיות שאכן מותירות חוויה של כאב ומצוקה. גם אלה אינן חייבות בהכרח להיות טראומטיות. יתכן שיהיה קושי בימים הראשונים, ירידה בתיאבון, קשיי הירדמות. כאשר ההורים ניגשים לזה ממקום של רחמים, הילד נחלש אף יותר ומתקשה לחזור לעצמו. ה'רוח' הנכונה (לפחות בעיני) היא לשלב עמדה חומלת, יחד עם ציפייה לחזרה לשגרה. באופן ספציפי לילד שלך, אני מציעה להמשיך להתעקש על כך שיישן במיטתו ובזמן, גם אם זה אומר שתצטרכו לשבת לצידו בשקט זמן מה, ולעזור לו להירגע מעצם קרבתכם. נסי לגמול אותו מההרגל להירדם על הידיים, גם במחיר של בכי. הישארי קרובה ומחבקת, אך אל תרשי שבירה מוחלטת של ההרגלים הישנים. מאחלת לכולכם בריאות ופורים שמח. ליאת

חייב לומר שהתשובה נשמעת תמוהה. אין פחדים לפעוטות? התערבות פולשנית לא יכולה להיות אירוע טראומטי אם לא נעשה כראוי? עדיף למחוק לטשטש ולהמשיך הלאה? וואלה פסיכולוגיות, הפתעתן אותי.

שלום אייל, לפעוטות בהחלט יש פחדים, ואם תקרא שוב את דבריי אולי תבין את רוח הדברים. התכוונתי לומר שתינוקות בני שנה וחצי (כמו במקרה שהובא לכאן) נכנסים לניתוח בלי הפחדים האופייניים למבוגרים הנמצאים בסיטואציה דומה. אם תחשוב לרגע על מבוגר שעומד לפני ניתוח (וגם לאחריו), תוכל לראות שעיקר המצוקה והסבל קשורים לפחדים הקשורים במוות (אולי הניתוח לא יצליח? אולי לא אתעורר מההרדמה? אולי הרופא המרדים יתרשל? אולי לא יצליחו לרפא אותי? וכ') בכאב (האם ההרדמה תעבוד? האם יכאב לי כשאתעורר? האם יעזרו לי במקרה של כאב נוראי?) בתפקוד (האם אחזור להיות מה שהייתי לפני הניתוח? האם יהיו השלכות לפרוצדורה שאני עומד לעבור? האם אצטרך לקבל תרופות כל החיים? וכד'). למרבה המזל, תינוקות ופעוטות משוחררים מכל זה, והחוויה שלהם צבועה במידה רבה באופן שבו ההורים מתווכים להם אותה. הורים נוטים לעתים קרובות להשליך על הילד את החרדה והפחד שלהם עצמם, מה שמוביל לקשיים מהסוג שתואר בפניה של מירב. אם תקרא שוב את פנייתה של מירב, תראה שהניתוח עבר בשלום, ההחלמה הייתה מהירה וטובה, ולכן אין סיבה להניח הנחות מרחיקות לכת על טראומה פוטנציאלית. מקווה שהדברים מעט יותר ברורים כרגע. חוצמזה, שאני פסיכולוגית אחת, ולמיטב ידיעתי רק אני חתומה על התשובה. אז למה לכעוס על חפים מפשע? :-) חג שמח והרבה בריאות ליאת