מצב מנטלי, פרקינסון ותחושת ייאוש.

אבי בן 72, מאובחן כבר שנים רבות עם פרקינסון, עדיין עצמאי גם אם מעט איטי בתפקודי היומיום. מלבד נהיגה עושה הכל. יחד עם זאת, התרופות שמקבל וכנראה גם מצב המחלה גורמים לו להיות בחלק מהזמן מאופס וממוקד אך עצבני תוקפני ומקלל את אמי -אשתו - חולת סוכרת בעצמה- אשר דואגת לכל צרכיו היומיומיים והרפואיים. בחלק אחר של הזמן הוא נראה דמנטי, איננו ממוקד, לא יודע איזה יום היום, מדבר שטויות, נרדם בישיבה. בשיא "התקף" שכזה לאחרונה כמעט שרף את כל הבית כאשר חימם חלב בשתיים לפנות בוקר, שכח אותו על הגז והלך לישון.. ברור לכולנו שצריך פה עזרה והשגחה וכך גם המליץ רופא המשפחה: לא להשאירו לבד. מצד שני, אבי מתנגד נחרצות למהלך כזה. לא מוכן לשבת בבית עם העובדת שנמצאה, "ברח" מן הבית לבדו והסתובב שעות בחוץ. הדבר מכריח את אמי להיות כלואה בביתה, לא יכולה לצאת אפילו לקניה של אוכל הביתה. שאלתנו היא מה עושים במצב כזה? ברור לנו שכך אי אפשר להמשיך. אמי מיואשת וחולה בעצמה, הילדים עובדים ובעלי משפחות, אבי נמצא במצב מסוכן לעצמו וכנראה גם לסובבים אותו. אודה על תשובתך המהירה.

את ללא ספק מתארת מצב מורכב שלא תמיד קל לאבחון או טיפול. כדאי להתחיל באבחון פסיכוגריאטרי כדי לאבחן האם הוא אכן סובל מדמנציה ואם כן מה חומרתה ומה הקשר לתרופות שהוא מקבל, אם אכן ההתנהגות שלו כולה או חלקה, היא תוצאה של הטיפול התרופתי, צריך יהיה לשקול שינוי הטיפול או הוספה של טיפול בהפרעות התנהגות שאת מתארת.