דמנציה התחלתית ביותר.

שלום רב, סבתי בת 84 עברה אירוע מוחי קל לפני 5 שנים. לפני כחצי שנה נפלה ונותחה בניקוז דימום סאב-דורלי. היא שוקמה ומצב רוחה היה תקין לאורך כל תהליך השיקום. אובחנה ע"י פסיכוגריאטרית כסובלת מדמנציה וסקולרית ובעצתה הוכנסה לבית אבות למחלקת תשושים(לא נפש) . מאז הנפילה משתמשת בחיתולים עקב אי שליטה על מתן השתן וכן בהליכון. לאחרונה, קיימת הידרדרות לעתים רחוקות בשליטה על הסוגרים האחוריים, אפיזודות של שכחה לעתים רחוקות (כמו למשל, מספרת את סיפורי ביתה כאילו קרו לה בעצמה, אך מבינה שהתבלבלה לאחר מספר דקות, לעתים מתעוררת ואינה מבינה איזה יום או מה השעה). עד היום היו שאיפות לחזור לכוחותיה ולביתה, אך כיום משלימה עם מצבה, ומעדיפה להישאר בבית האבות בטענה ששם אין לה אחריות, אין אמוציות, יש מי שידאג לה לצרכים שלה. לנו המשפחה זה נראה כמשהו חריג מכיוון שמדובר באשה אופטימית, חברותית ובעלת שמחת חיים בלתי רגילה. יש לציין כי אינה מטופלת בתרופות להאטת הדמנציה. ניתן לנהל איתה שיחה ברומו של עולם, ואי אפשר לנחש כי היא סובלת מדמנציה. כיצד מתמודדים עם חולים מטעים שכאלה ומתי יש טעם לתת נוגדי דיכאון או כל טיפול מועיל אחר? למה עלינו לצפות בהמשך? תודה

<p>לנכדה שלום, אם סבתך כפי שאת אומרת "משלימה עם מצבה"ומעדיפה להישאר בבית האבות, כי זה נוח לה ומתאים לה, לדעתי אין כל סיבה לא לקבל את החלטתה. אני לפחות לא רואה בזה סתירה לזה שהיא אופטימית, חברותית ומלאת שמחת חיים, יש אנשים רבים שמעדיפים לחיות במסגרת כזאת, שבמספר מובנים אכן נוחה יותר ועשויה לאפשר בין היתר חיי חברה פעילים יותר מאשר הבית. מתן תרופות להאטת הדמנציה כפוף כמובן לחוות דעתו והמלצתו של הרופא המטפל. מה כוונתך ב"כיצד מתמודדים עם חולים מטעים שכאלה" ולמה היא צריכה כדורים נוגדי דיכאון? בעיקרון דמנציה היא מחלה מתקדמת ומחמירה עם הזמן אך זה מאוד משתנה בחומרה ובקצב ההדרדרות מאדם לאדם.</p>