אני חושב שאני מתחיל להיות בדיכאון

שלום. אני אתחיל ישר בתאכלס. אני בן 16 וכמה חודשים וכל מה שאני רוצה לעשות זה ללכת לישון ולקוות שאני אקום בעוד כמ שנים טובות. אני קם בבוקר מדוכדך בתחושה של הוא תעבור את היום הזה ותחזור לשום דבר. אני הולך לבית-ספר ומקווה שהכל יעבור מהר - מה שכמובן עובר באיטיות מוגזמת. כאשר אני נכנס הביתה אני ישר נכנס לחדר שלי, סוגר את הדלת ומתחיל ללכת מהמחשב לטלוויזיה למחשב וכו. כדאי להבהיר שלא חסרים לי חברים, אומנם אין לי כאלה שאני יכול לדבר איתם על הכל, אבל יש לי חברים. אני לא מרגיש שום כאב פיזי. קשה לי לישון בלילות - בין השאר כי אני חושב הרבה על איך שאני הולך להעיר עוד ימים -. אני לא יכול לדבר עם אמא שלי או אבא שלי כי הם ישר יחפרו לי לנשמה ולפרטיות. אתם בערך היחידים שאני מוכן לדבר עם. אני לא חושב להתאבד, אך ללא ספק עברה בי המחשבה שלא אכפת לי למות. אני מרגיש שחלק מהתחושה הזאת היא שאין לי את מי לאהוב, וזה קשה לי מאוד ומכביד לי על הלב. אני רוצה לבכות ולא מצליח. אני רוצה פשוט להתפוצץ על כולם כולל כולם. עד לפני שנתיים יכולתי להוציא עצבים בספורט שעכשיו גם את זה אני לא יכול לעשות עקב פציעה.

נ.ב. בכל החופש הגדול האחרון (ועד עכשיו) הרגשתי/מרגיש בודד, למרות שהייתי הרבה מאוד זמן עם חברים.