פורום יחסי הורים ילדים וזוגיות

שלום לכולן. בעלי ואני מאוד מתלבטים האם להכניס או לא את בננו לגן. בני בן שנה ותשעה חודשים, מתוק אמיתי. כשילדתי עזבתי את העבודה ועד היום בעצם אני איתו בבית בהנאה רבה. כמה חודשים לפני תחילת השנה והכניסה לגן לא עלה על דעתי לחפש לו מסגרת ולא חשבתי בכלל להכניסו לגן. בכל מקרה, שמא אשנה את דעתי ובעקבות הסחרור הזה של כל האמהות איתן שוחחתי, מצאתי לי גן נהדר (אנחנו מכירים כמה ילדים הנמצאים בגן). סיכמתי עם הגננת שאכניס את בני בנובמבר בשל גילו (ילדים בני 2-3) שיהיה בשל יותר. כשהגיע היום הראשון של נובמבר, לאחר ייסורים רבים ולילות ללא שינה החלטתי שאני משאירה אותו איתי בבית ואולי אכניס אותו לקראת האביב. הגננת אמרה שאחשוב עוד קצת ושהיא לא יכולה לשמור לי את המקום עד אפריל אלא רק לעוד חודש. אני לא יודעת מה לעשות ועשיתי אין ספור חושבים והתייעצויות...מצד אחד אין כמו אמא ואין לי בעיה להישאר איתו (אבל כשחושבים שמדובר בעוד שנה! אני חוששת שמא הוא מפספס משהו) ומצד שני מאוד חשוב לי שתהייה לו חברה והוא יוכל להיפגש ולשחק עם ילדים נוספים (כשאנחנו יוצאים לגן המשחקים בבוקר והוא ריק אז בני אומר: "ילדים"...?). אני לוקחת אותו לחוגים ונורא כיף לו אך אני חוששת שמא הוא מיצה את ההישארות איתי ואולי מתחיל לשעמם לו (ותאמינו לי שאנחנו כל היום עסוקים...). אני מקווה שתוכלו לסייע לי מניסיונכן ומחוות דעתכן. תודה רבה וסליחה על האורך.

אין כמו אמא אבל מגיל שנה אין כמו גן עלמנת ללמד את הילד מיומנויות שונות הן פיזיות והן רגשיות כגון: התמודדות עם חברים (שלי-שלך) ללמוד לוותר - לעמוד על שלך מיומנוויות של צביעה, גזירה, הדבקה (כאמא לא תמיד אנו עושים את זה) לימוד שירים, חגים, עונות שנה, ימי השבוע ועד ועוד גם לימוד הגמילה מתחיל מהגן (לראות ילדים נוספים עושים בסיר וכו בהצלחה - חפשי גן טוב ובלב שלם תעניקי לבנך את מה שהוא צריך.

רקפת שלום. קודם כל כיף לדעת שיש היום אמא שכל כך מתלבטת בנושא שרוב האמהות לא מתלבטות בו. אני חושבת ששליחת אדם רך כל כך מהבית בהחלט שווה חשיבה מעמיקה. לפי תאורייך הקושי הוא יותר שלך מאשר של הפספוס. אני מבינה שזה הבכור . נכון ?אין אדם שיכול במקרה זה לתת לך תשובה חד משמעית, כי מי כמוך מכיר את הילד ואת בשלותו...אבל אני רוצה לנסות לתת לך רעיון שיעזור לך לקחת החלטה כלשהי ו...להיות שלמה איתה. קחי לך דף ועט והכיני טבלה בת 2 טורים. בטור אחד רשמי "בעד" ובאחר "נגד" .ידרש ממך מאמץ שכלי להתמקד ולהתמודד באופן שכלתני ולא רגשי עם הבעיה. רק ע"י נטרול האמוציות (שאני ,אישית מאוד שמחה שהן קיימות) תוכלי להחליט. ברור שתצטרכי לסכם לעצמך כול עמודה בטבלה ולראות מה גבר על מה ה"בעד" או ה"נגד" . בכול מקרה, את צריכה להיות שלמה עם עצמך ולא ממש לא להסחף אחרי האופנה של האמהות האחרות. היחסים שלך ושל ילדך ,הם בלעדיים לך ולו ורק אתם תצטרכו לחיות את ההחלטות שלך. בהצלחה מירי.

רקפת שלום. קודם כל כיף לדעת שיש היום אמא שכל כך מתלבטת בנושא שרוב האמהות לא מתלבטות בו. אני חושבת ששליחת אדם רך כל כך מהבית בהחלט שווה חשיבה מעמיקה. לפי תאורייך הקושי הוא יותר שלך מאשר של הפספוס. אני מבינה שזה הבכור . נכון ?אין אדם שיכול במקרה זה לתת לך תשובה חד משמעית, כי מי כמוך מכיר את הילד ואת בשלותו...אבל אני רוצה לנסות לתת לך רעיון שיעזור לך לקחת החלטה כלשהי ו...להיות שלמה איתה. קחי לך דף ועט והכיני טבלה בת 2 טורים. בטור אחד רשמי "בעד" ובאחר "נגד" .ידרש ממך מאמץ שכלי להתמקד ולהתמודד באופן שכלתני ולא רגשי עם הבעיה. רק ע"י נטרול האמוציות (שאני ,אישית מאוד שמחה שהן קיימות) תוכלי להחליט. ברור שתצטרכי לסכם לעצמך כול עמודה בטבלה ולראות מה גבר על מה ה"בעד" או ה"נגד" . בכול מקרה, את צריכה להיות שלמה עם עצמך ולא ממש לא להסחף אחרי האופנה של האמהות האחרות. היחסים שלך ושל ילדך ,הם בלעדיים לך ולו ורק אתם תצטרכו לחיות את ההחלטות שלך. בהצלחה מירי.

היי קראתי את דבריך ורציתי להודות לך על ההתייחסות ולומר לך שאת כל כך צודקת בדברייך. וכן, זה הבכור והיחיד, בינתיים. אז כבר ערכתי טבלה (דרך אגב, זו שיטה שמאוד עוזרת) וכפי שהיה לי ברור, הצד של ה "נגד" היה מלא הרבה יותר מאשר זה של ה "בעד"...וערכתי שיחות עם הגננת כדי לשמוע את חוות דעתה המקצועית- ופתאום גן נשמע לי הדבר הכי יפה שיש...אבל היא אמרה שהיא נוטה ללכת בדרך שלי שאם נטיות הלב שלי הן להשאירו יחד איתי בבית אז היא הייתה הולכת על זה. זה משהו שאני חושבת עליו כל היום וכל יום. ובאמת כפי שאמרת, אף אחד לא יכול להרגיש מה שאני מרגישה... כפי הנראה אלך לפי נטיות הלב שלי. תודה ושיהיה לך יום טוב.

בקר טוב, אכן התלבטות לא קלה :). אם היה מדובר בגיל צעיר יותר אני מעריכה שהייתי מוצאת הרבה יותר יתרונות להשארותו איתך בבית על פני הליכה לגן. בגיל הזה,המצב קצת משתנה,אני בהחלט מאמינה שישנם יתרונות להליכה לגן (דרך אגב,אני לא יודעת למה את מתכוונת כשאת אומרת גן. בגיל הזה ישנן מסגרות מאוד שונות - מס' ילדים,שעות וכו'. כתבתי כאן בעבר את העדפתי לגן קטן יחסית - 8 - 12 ילדים ובעיני תמיד עדיף לשלב חצי יום בגן וחצי בבית עם אמא,אם זה אפשרי). ברור לכולנו שישנם יתרונות להשארות בבית,אבל אני רוצה דווקא להוסיף את היתרון העיקרי בעיני להליכה לגן בגיל הזה - שאר הילדים. כן,זה יותר "קל" ודורש פחות התמודדות להיות ילד יחיד,זה פחות לחטוף ולהחטיף,זה פחות סימנים של "ביסים" אבל... זה פחות מיומנויות של מו"מ,פחות דחית סיפוקים,פחות השוואה שיש בה גורם מדרבן,פחות הזדהות,פחות חופש,פחות נפרדות וכו'.אלה דברים שכדאי לקחת בחשבון. כשמדובר בילד ראשון,זה כמובן הרבה יותר קשה. אבל,בדר"כ אם רק נותנים לילד להפרד,אם מאפשרים לו להנות במסגרת החדשה,הוא מוציא מזה את המיטב. וכאן נורא חשוב החלק שלך,את חייבת להיות שלמה עם מה שתחליטי. אם יהיו לך ספקות וחששות כשתכניסי אותו לגן,סביר שזה יהיה תהליך קשה וחבל. עשי רק מה שאת שלמה איתו. לפני רשימת יתרונות וחסרונות לילד,לפני מה זה יתרום לו,התמקדי בעצמך - מה זה יעשה לך ? כמה קשה/קל יהיה בשבילך "למסור" את הילד לכמה שעות וכו'. יש לכך תפקיד מכריע במידת הסתגלותו של בנך. הרבה בהצלחה ואשמח לשמוע מה החלטת, מור

כיצד מסבירים לילד כמעט בן שלוש כי הוריו נפרדו? כיצד מסבירים את העובדה שאביו איננו מתגורר יותר בבית? האם עדיף פשוט לענות באופן ענייני - היכן האב נמצא פיזית באותו רגע, או לתת גם הסבר כללי כלשהו? במידה ויש לתת הסבר כללי - מהו ההסבר המתאים לילד בגיל זה?

שלום שירה ותודה על פנייתך! ילדים בגיל הרך מתקשים להבין שינויים בחייהם ולזכור סדרים חדשים שלהם עם כל אחד מהוריהם. לכן חשוב להסביר להם במלים כמה שיותר פשוטות וברורות ובמשפטים קצרים, את העתיד להיות מבחינתם. חשוב מאד לתכנן ביחד את דרך הצגת הפרידה ולבשר לילד ביחד ולציין שנשארים הוריו. למשל לומר שאבא ואמא לא מסתדרים ביחד, ושאבא (או אמא) יגורו בבית אחר, ושהילד יבקר אותו/ה בביתו/ה החדש. בגיל זה הוא עדיין בשלב אגוצנטרי, ומשום כך עלול להאשים את עצמו בפרידת הוריו, ועל כן חשוב לחזק בו את התחושה שהוא אהוב ושלא בגללו נפרדים ההורים. כדי להגן על תחושת הביטחון שלו חשוב לשמור על קשר יציב ובטוח, להקפיד לעמוד בזמנים ולא לבטל תוכניות או הבטחות, כמו גם להתמיד לשמור על קשר טלפוני המקנה הרגשת רציפות בין המפגשים ואכפתיות מצד ההורה שאינו גר עמו. ילד כה צעיר אינו מסוגל להפנים מצב כה מבולבל, וכאשר הוא חוזר ושואל, יש לחזור על הדברים באותה רמת פשטות ובהירות. וזכרו: תמיד רצוי לקבל ייעוץ בעת הגירושין ולאחריהם, בנוגע לצרכי הילדים בשלבי התפתחות שונים. מאחלת לכם דרך כמה שיותר קלה... נוחי

כיצד מסבירים לילד כמעט בן שלוש כי הוריו נפרדו? כיצד מסבירים את העובדה שאביו איננו מתגורר יותר בבית? האם עדיף פשוט לענות באופן ענייני - היכן האב נמצא פיזית באותו רגע, או לתת גם הסבר כללי כלשהו? במידה ויש לתת הסבר כללי - מהו ההסבר המתאים לילד בגיל זה?

בקר טוב, כשמדובר בהסבר לגבי גירושין,אני תמיד ממליצה להתייעץ עם איש מקצוע (אני מדברת על משהו ממוקד וקצר) ולא להסתפק בתשובות בפורום כזה או אחר. במיוחד בגילאים הצעירים. התפיסה,החשיבה של ילדים בגיל הזה ובשלב ההתפתחותי בו הם נמצאים,היא מאוד שונה מאשר של מבוגרים ואין להם יכולות רגשיות/קוגנטיביות וכו',כדי לעבד את העניין "כמו שצריך". לכן הסבר כזה דורש "התאמות" לגיל וזה תפקיד איש המקצוע. אני יכולה להגיד לך שאצלי במקרה,ההורה מקבל כלים והכוונה איך לעשות זאת ע"י משחקים,סיפורים,עבודות יצירה וכו'. צר לי אך אני לא יכולה טכנית להעביר את זה בפורום. הרבה כוחות ובהצלחה, מור

חיפשתי בשאלות ותשובות אך לא מצאתי תשובה. בתי בת שנה ועשרה חודשים, גמולה ביום מפיפי ולא פיספסה קקי כבר כ-3 חודשים. בימים האחרונים היא החלה שוב לפספס כאשר השיא היה היום שאפילו קקי היא עשתה בתחתונים ופיפי היה רק בתחתונים וכמעט לא באסלה. לא היו שינויים חוץ ממזג האוויר. האם שינויי מזג אוויר יכולים לגרום לכזאת רגרסיה? מה לעשות עם זה?

יש להם נסיגה לפעמים יכול להיות בגלל הגן ולפעמים סתם יש נסיגה לכן פשוט לדבר איתה ולומר לה שאם היא רוצה טיטול אז נחזיר ואם היא רוצה להיות גדולה ובוגרת אז נמשיך עם התחתונים היפים שיש לה אל תראי לה שאת לחוצה מזה או כועסת כי היא תעשה לך דווקא ,הבת שלי נגמלה בגיל שנתיים וחודשיים ואחרי חודשיים היתה נסיגה שאלתי אותה אם היא רוצה טיטול והיא אמרה שכן ובגיל שנתיים וחצי נגמלה שוב פשוט ביום אחד זה נגמר היא בת ארבע היום בי בהצלחה

בקר טוב, גמילה באפן כללי היא תהליך של עליות וירידות. בנוסף,כאן מדובר על ילדה צעירה מאוד. אם מדובר בכמה ימים,אני לא הייתי עושה כלום מעבר ללהסב (בעדינות) את תשומת ליבה לפספוס (לא לכל פספוס,אחת ל..) ולהביע אמון. משהו כמו - "לא נורא,ברח לך. בפעם הבאה תעשי בסיר.." . אין טעם לנהל שיחות על העניין ולא לתלות בזה מושגים כמו בגרות,יכולות וכו'. התייחסות קונקרטית וקצרה. בהצלחה, מור

שלום רב בני בן שנה ושמונה חודשים, אתמול בפעם הראשונה הגיע מהגן עם נשיכה, כעסתי על בעלת הגן, היות ושמעתי מהורים אחרים על נשיכות מרובות של ילדים. קראתי מאמרים רבים בנושא זה, ולצערי כולם אומרים אותו דבר, שזה תהליך התפתחותי טבעי לכל דבר. הדבר שממנו אני חוששת הוא שבני יחל לנשוך היות והוא חשוף לתופעה בגן, שנית אני חוששת לבני, היות ונשיכות הן דבר כואב ולעיתים כואב עד מאוד. הצעתי לגננת להוסיף כח אדם לגן, כדי לשמור על אותם הילדים בגן שנושכים באופן כרוני. אשמח לשמוע את עצתך בנוגע לנושא, איך עליי כאם לילד ננשך להגיב לעניין? וכיצד יכולה הגננת למגר או לצמצם את התופעה. תודה

בקר טוב, אכן נשיכות בגיל הזה הן עניין נורמלי :). אבל,כמו כל דבר אחר,לנו המבוגרים יש את היכולת לצמצם את התופעה או "להרחיבה". נשיכות הן דרך להבעת תסכול . אנחנו יכולים ללמד ילדים (בעיקר ע"י שיקוף ונתינת דוג') איך להתמודד עם התסכול בדרכים אחרות,נעימות יותר. אני ממליצה לקרא ב"שאלות ותשובות" את החלקים - גיל שנתיים ואת התקפות זעם - השאלה השניה. שם תוכלי לקבל רעיונות מה ואיך לעשות לצמצום התופעה. כאמא לילד ננשך,את בהחלט יכולה לדרוש שישימו יותר לב (לגבי כ"כ,לא כתבת מה היחס המספרי של מבוגרים לילדים) ויפעלו ע"פ מה שכתוב בתשובות אותן הפנתי אותך אליהן. אם ישארו עוד שאלות,אני כאן, מור

הבן שלי נושך את עצמו כאשר הוא מתעצבן בזמן האחרון הפסיק לנשוך את עצמו והחל להכות את עצמו כאשר הוא כועס מה לעשות? האם עלי לפנות ליעוץ? בני בן שנתיים ושלושה .

שלום בני בן 6 עדיין בגן (במשפחה עוד ב 8 ובן 1.5 ) לבן הגדול היתה קופת חסכון קטנה לבקשתו והבן השני חמד אותה , קניתי גם לו אחת. הבן השני נטל מהראשון בשקט את כספו מהקופה , כשהתגלה המקרה והם רבו הגדול קרה לאחיו גנב, לקחתי את שתי הקופות והודעתי שהן יוחזרו רק לאחר שהם יבינו את משמעות מעשייהם ויתנהגו בהתאם. השני יצר לעצמו לאחר המקרה מעין קופה עי שימוש בנרתיק. עבר חודש וגילינו במקרה שבקופתו הוא "אסף" למעלה מ 300 שח מכספים שהיו אצלנו ההורים, אשתי כעסה אך ביקשתי שלא נגיב בשלב זה עד שנגבש דרך לטיפול. ידוע לי שהוא לא מבין את המשמעות של גניבה ולא מדוע הוא עושה זאת, הוא רק מבין שזה מה שהוא רוצה ושאפשר להשיג בעזרת הכסף אמצעים שחסרים לו אך לא ידוע לו ערכ, ולא חסר לו כלום בבית. הוא ילד מאוד חכם עם קצב התפתחות מהיר ונשאר שנה נוספת בגן כיוון שהוא יליד דצמבר. מה הכיוון שעלינו לקחת לטפל בבעייה עם הבן ה"אספן" ??? תודה

בקר טוב, לא הצלחתי להבין כמה דברים בהודעה : 1." לקחתי את שתי הקופות והודעתי שהן יוחזרו רק לאחר שהם יבינו את משמעות מעשייהם ויתנהגו בהתאם".לא הבנתי מה עשה הגדול שגרר קבלת עונש ? אחיו לקח ממנו כסף לא ברשות,הוא כעס והוא קרא לו גנב. אני מאוד יכולה להבין את זה שהוא כעס,זה בהחלט מכעיס. בנוסף,מבחינת נק' מבט של ילד בן 8 זו בהחלט גניבה. על מה העונש ? 2." ידוע לי שהוא לא מבין את המשמעות של גניבה ולא מדוע הוא עושה זאת" אני לא מכירה את בנך,אבל ילד בן 6 בהחלט מבין משמעות של לקיחת חפץ של מישהו ללא רשות/גניבה. אני שומעת נימה רבה של סלחנות כלפי מעשי "השובבות" של הילד. אם זה כך,השינוי צריך להתחיל בדיוק מכאן. אני בעד שובבות ומעשי קונדס,לא בעד לקיחה ללא רשות. ההתייחסות צריכה להיות מאוד חד משמעית,מאוד נחרצת - לא לוקחים שום דבר (לא רק כסף) של אחר ללא בקשת רשות. אם כן,סנקציה. זה לא נושא שיש בו מקום למו"מ,פשרות וכו'. אבל.. מכיוון שלא כתבת דבר על הילד פרט ללקיחת הכסף אני לא יודעת עד כמה בנושאים אחרים הוא כן מסוגל לדחות סיפוקים,עד כמה ישנם גבולות בנושאים אחרים ? אם מדובר בילד שלא מסוגל לדחות סיפוק,העבודה כאן צריכה להיות הרבה יותר כוללנית,רחבה ומעמיקה. זה הופך את העניין לא למשהו ספציפי בנושא כסף (וברב המקרים,לא מדובר על משהו ספציפי),אלא למכלול של דברים וכולם דורשים התייחסות. אני מציעה להסתכל על הדברים בצורה קצת יותר רחבה,באמת לשאול את השאלות את עצמכם,עד כמה ישנם גבולות ? עד כמה הוא מסוגל לדחות סיפוק ? האם הוא רגיל לקבל יחס סלחני? לפי התשובות שלכם,תוכלו להבין האם להתייחס רק לעניין הכסף או שמא כדאי לשנות קצת יותר מזה. אם זה רק בכסף - כאמור נחרצות,חד משמעיות והצבת גבולות כמו שעשיתם בנושאים קודמים. אם מדובר במשהו רחב יותר - נסו לעשות שינוי (אם אוכל לעזור,בשמחה) ואם אתם לא מצליחים לבד,תמיד ישנה אפשרות של פניה לעזרה מבחוץ. בהצלחה, מור

שמי סיון ואני בת 18 וחצי יש לי עוד אחות שהיא גדולה ממני והיא בת 20. ההורים שלי גרושים יותר מאז שהייתי בת 12 אני ואחותי גרות אצל אמא שלי אחותי שומרת על קשר עם אבא שלי תמיד היא הייתה קשורה אליו ואני בקושי במשך כל הזמן הזה שההורים שלי היו גרושים בקושי שמרתי עם אבא שלי על קשר ובשנתיים האחרונות דיברתי איתו רק 3 פעמים נראה לי ואנחנו בכלל לא נפגשים בגלל שהוא רוצה שאני אכיר את אישתו והילדה שלו ואני לא הכי רוצה להכיר. דיברנו איזה כמה פעמים על זה והוא כל הזמן אומר שהוא רוצה שאני אכיר את משפחתו ואני ממש לא רוצה כי זה לא מעניין אותי בכל מקרה הוא אמר אם אני לא אפגש איתו הוא יפסיק לשלם לאימי כסף אלא רק על אחותי שנפגשת איתו. תאמתי כל המצב הזה התחיל להפריע לי יותר כי יצא לי בזמן האחרון לחשוב על זה הרבה מה לדעתך עליי לעשות? קשה לי לקבל את משפחתו מצד אחד ומצד שני אני צריכה אותו אני צריכה גם אבא לא רק אמא למרות שהוא לא מתנהג ככה אי אפשר לדבר איתו רציני אני אומרת לו שאני לא רוצה לפגוש את משפחתו והוא כל הזמן חוזר על זה שאני צריכה ושזה חשוב לי וזה מעצבן אותי כי אני רוצה קשר איתו ולא עם משפחתו. אשמח מאוד אם תעזרי לי

שלום סיוון, איני יודעת מספיק פרטים, אבל בכל זאת אומר שלדעתי אבא שלך מנסה לומר לך שהוא רוצה קשר איתך, מנסה לשתף אותך במה שחשוב לו. הורייך נפרדו, מקווה בשביל כולכם כי מאושרים הם יותר בנפרד מאשר ביחד. ועכשיו, כאישה בוגרת תחליטי אם ברצונך ללמוד ולקבל את אביך יחד עם האנשים היקרים לו. אין זה אומר שאת פחות יקרה וחשובה לו. ייקח זמן למצוא איזון וקבלה, אבל מקווה בשבילך כי אביך גם ישמע שאת זקוקה ליתר הדרגתיות בתהליך ההסתגלות שלך. בהצלחה

שאת תהי מאד עצובה שאיבדת את אבא שלך. את לא יכולה להיות בקשר רק איתו ולהחרים את משפחתו. משפחתו היא חלק מחייו. זה חבילה אחת. ושלא תביני לא נכון אני לא שופטת אותך כי הייתי במצב שלך. ועד היום יש בי חלק מאד נעצב על זה שאין לי אבא. אז אחרי הרבה שנים ניסיתי לחזור אליו אבל זה לא הלך. גם הוא נשואי למישהי שלא ממש מוכנה להכיר בילדים שלו. אבל כל עוד הדלת פתוחה אז תכנסי דרכה. אם יש לו אישה מאפשרת, ושתדעי שהרבה נשים שניות לא מאפשרות, אז שווה לך להכיר את המשפחה שלו ואותו. אין לי עוד מילים להסביר לך כמה שזה חשוב וכמה שיום אחד את תצטערי על זה. לי בראש יש תמיד תמונה של אבא שלי ששוכב על ערש דווי ושלי יושבת ובוכה על כל הזמן שהפסדתי אותו . ולי זה אבוד לך ילדונת זה לא. אז אני מאד מבינה את הקושי שלך ואת המחסומים ואפילו הכעסים שאולי יש בך אבל אל תשכחי אבא יש רק אחד. והקשר שלך ושלו לא יהיה שלם אם לא תסכימי להכיר במשפחתו. תארי לך עוד כמה שנים שאת נשואה לגבר חלומותייך ושאבא שלך אומר לך אני רוצה קשר איתך אבל לא עם בעלך. אז לכי על זה אחותי. מורן

סיון שלום לך, מדבריך עולה כעס על אביך, שמאחוריו מבמבצים רגשות של כאב וחסר. אולי את אפילו מאשימה את המשפחה החדשה שבנה לו, כזו שבגללה התפרקה משפחתך ואיבדת את אביך. נשמע שאביך מנסה לקשור עימך יחסים ולהכיר לך את משפחתו, ש"הילדה החדשה" בה היא בעצם אחותך... עד כמה שזה מעצבן אותך... זו עובדה! את חשובה לו וחסרה והוא עושה כל מה שהוא מבין כדי להביא אותך אל תוך המשפחה, גם אם לא כפי שאת היית רוצה. נראה כי שניכם מתגעגעים זה לזו וזו לזה ומתקשים למצוא את הדרך להתחבר, וגם קשתית ומורן הביאו לך אמירות חשובות באותה הרוח. הייתי מאד רוצה לדעתך מה דעתך והרגשתך לאחר קריאת התגובות. מחכה לך, נוחי

שלום רב, בני בן 4.5 והחל לפני כחודשיים למשוך באוזנו. בתחילה ייחסנו זאת לעייפות (כך היה נרדם בגיל צעיר יותר) אך עכשיו מדובר במשחק תמידי באוזן. הוא עוזב את האוזן רק לשם פעולה ביד (הרמת חפץ, משחק). בנוסף, לפני כחצי שנה, הוא החל ללכת לעשות פיפי בכל רבע שעה. עשינו בדיקות רפואיות ואין לו בעיה רפואית (כיום הבעיה נפתרה מעט אך עדיין יחסית הוא הולך לשרותים המון, לפחות פעם פעמיים בשעה. בני מאוד מקובל בגן ויש לו חברים רבים (אני רואה זאת גם לפי הילדים הרבים שרוצים שיבוא לביתם או שיבואו אליו וגם הגננת טוענת שכך)., הוא בעל בטחון עצמי ואינו חושש בדרך כלל. את בעיית הפיפי ייחסנו לחזרתו של אביו/ בעלי מחו"ל שם שהה שלושה חודשים . במשך 3 החודשים בחו"ל ולמרות הקירבה הרבה בינהם לא עלו כל בעיות בהתנהגותו. רק לאחר חזרתו החל הסיפור של הפיפי (חודש אחרי). איני יודעת מה לעשות, מעבר לכך שזה מטריד זה גם נורא מעצבן. האם להתעלם? להעיר לךו? ללכת לפסיכולוג? תודה.

בקר טוב, צורך תכוף במתן שתן יכול להעיד על מתח/לחץ רגשי. ממה שאת מתארת,יתכן מאוד שהוא נמצא בלחץ כלשהו (אני לא יכולה מכאן לדעת את הסיבות) ומשיכת האוזן היא דרך של הרגעה עצמית. אני לא הייתי מתעלמת. מה כן ? אפשר לנסות לחשוב על גורמים ללחץ ולנסות להפחית ובמקביל לתת חפץ מרגיע אחר - בובה,סמרטוט,כרית קטנה וכו'. אם יש שיפור,טוב. אם לא,לפנות ליעוץ (פסיכולוג ? אפשר אבל אפשר גם עו"ס או כל איש טיפול שעובד בתחום של יחסי הורים ילדים או ילדים). בהצלחה, מור

שלום לכל באי הפורום ! אני ממש נרגשת מהפעילות המתרחשת כאן! שמחה שהגעתם ויותר מכך, על ההתייחסויות בין המבקרים כאן. מתחילה תחושה של קצת קבוצונת... קצת.... בנוסף אני מבקשת להביע את התנצלותי בפניכם שטרם התפניתי לעיין ממש ולהשיב לכם, אז אנא המשיכו לכבד ולהגיב לחברים בפורום, ומקווה שמחר במהלך היום אצליח להגיע... פשוט המון עניינים אישיים: חתונה של בן ולקראת לידה של בת... אז סלחו לי! שלכם, נוחי

שיהיה בשעה טובה, מזל טוב (ואני מאמינה שכולם שמחים בשבילך ולא זקוקים להתנצלות על דברים טובים שקורים לך.) טל

טלי יקירה, המון תודות לך על הנועם שעובר ממך אלי.. :)) נוחי

נוחי היקרה, המון מזל-טוב, שתראי רק נחת וטב מילדייך, ומדור ההמשך. אני כשלעצמי, אולי זה לא המקום המתאים, אך חושבת שבכל זאת כדאי לעדכן. אני חליתי נורא בזמן האחרון, לא ממש מעוניינת לפרט. אבל משהו שדורש ניתוח מורכב, ואשפוז ממושך. הכנתי את הילדים לכך. הגדולים לא מוכנים לישון אצל אבא שלהם בזמן העדרותי. ורוצים להשאר לבד בבית. מה שאי אפשר בשום אופן. אולי ישנו אצל אחותו שלה ילדים בגילם. אני עוברת תקופה נוראה, עם קושי כלכלי עצום. שכן בקרוב מאד לא אוכל לעבוד ולפרנס. הכל נחת עליי בצורה כזאת שאני ממש בדכאון...מאד קשה לעבור את כל זה לבד. אבל אני חזקה, ואני אתגבר... אני רק מקווה לא למות, כדי שהילדים שלי לא יגדלו יתומים כמוני.

ג י ל י !!! מה זו'תמרת "אולי זה לא המקום המתאים"? כתבת וסיפרת כאן לא מעט על עצמך, שיתפת אחרים ותרמת מנסיונך, ועכשיו, משאת עומדת במקום כה קשה ומפחיד, לא זה מקומך? ועוד איך שכן!! את מוזמנת לשתף בכל מה שיעלה בדעתך ובלבך! ללא שום חשש או צינזור, הכל לפי מה שנכון עבורך. אני בטוחה שיהיו כאן כמה שיתייחסו בכבוד רב להתנסותך הקשה, ואני כמובן שכן. מחכה לשמוע ממך עוד ועוד ועוד... שלך, נוחי

שלום מור נא ראי תשובתי בהמשך לתשובה שלך מתחילת חודש אוקטובר. אודה לך מאד באם תוכלי לענות על שאלותי בהקדם האפשרי. תודה גלית

שלום. נודע לנו לאחרונה שבן משפחתנו עומד בפני גירושים. זוג צעיר עם שני ילדים. המצב שהביא לכך בגידת בת/ן הזוג לאורך תקופה ארוכה. אנו [מהצד הנבגד] כמובן נותנים את מירב התמיכה הרגשית אולם נבצר מאיתנו לצערי לתמוך פיננסית בהליך המשפטי. מאחר ומעורבים פה ילדים רכים שעדין אינם מודעים למהפך הקורה בחייהם [למעט הבוגר יותר שמראה ניצני מרד ושואל שאלות] אנו נמצאים בתוך תהליך של חוסר אונים. פחד. מה עוד, שלאחרונה נודע שבת/ן הזוג עוזב/ת את הבית ועובר/ת לגור באזור מרוחק ומצטרפ/ת לבן/ת הזוג שעמו הייתה מערכת היחסים. יש איזשהו פחד מניתוק בלתי נמנע מאיתנו מפני שחשוב לנו המשך הקשר עם העוללים. קיים [בתהליך] הסדר בין בני הזוג והכל נעשה מתורבת וללא הרמת קול וייחתם בחוזה מעוגן בין שניהם. [כך נאמר לנו...] איך מתמודדים עם השבר? אני מודה על האפשרות לפרוק את אשר על ליבי בפורום זה. הכאב והבלבול לא קל עלינו ואנו חשים ברעידת אדמה טוטלית שקרתה במשפחתנו. נודה על ההתייחסות.

אני מאוד ממליץ בכל מה שקשור לילדים להיוועץ בפסיכולוג ילדים פרטי מחוץ למערכת, ולא לסגור נושאים אלו בין עורכי הדין, מגשרים או אפילו עובדים סוציאלים הקשורים לבית המשפט, אתם תגלו פער אדיר בין העמדות של פסיכולוגים המומחים בילדים ולבין מה יגידו לכם מקורבים למערכת המשפט בישראל וזה כולל עובדים סוציאלים ופסיכולוגים.

שלום ל'אני', קודם כל תודה שבחרתם לשתף כאן, ואנסה להתייחס מהמעט שהבנתי. כאשר אנו מחתנים את ילדינו, והם מביאים את ילדיהם לעולם, נכדינו, זהו חלק מה'נחת'... והנה שבר שכזה!... עתיד עמום... משאיר אותנו באמת חסרי אונים-מודאגים-חוששים וכואבים. האימרה "אבות אכלו בסר ושיני בנים תקהינה"... מתהפכת במקרה כזה, ומותירה אותנו לחסדי אחרים באשר לטיב הקשר שיתקיים בינינו לבין נכדינו. זאת במקרה ואתם הסב/תא של הילדים, כפי שאני הבנתי מדבריכם, ואולי אני טועה. למיטב ידיעתי ונסיוני, הדבר החשוב ביותר עבור ילדים, שאולי הם נכדיכם או אחייניכם, הוא בטחון ויציבות לפחות בקשרים שבינם לבין קרוביהם. בתקווה שההורה המתרחק גיאוגרפית, ישכיל להכיר בחשיבות נוכחותכם בחיי הילדים, לכם אני ממליצה: 1. לשמור על הקשר על אף הקשיים שיבואו בדרך, לא לוותר ב ש ו ם א ו פ ן על הקשר! 2. לכבד את הוריהם ולהזהר מלהכפיש ולו ברמז, מי מהם! ולא משנה מה יקרה! כיון שאין לי מידע מפורט יותר, יקשה עלי לתת היבטים אישיים יותר. אשמח לקבל מכם כל תגובה שהיא או בקשה, שתאפשר לי להתמצא יותר ולהיות בהתאמה נכונה יותר עבורכם. מבקשת שיוקל לכם, נוחי

שלום רב, אני בת שש עשרה וחצי, והוריי כנראה עומדים להתגרש בקרוב מאוד... ואני לא יודעת מה לעשות..חיי הנישואים של ההורים שלי עברו המון עליות ומורדות,ותמיד הריבים שלהם היו נקודות החולשה שלי ושברו אותי לחלוטין... הם לא מדברים ולא ישנים באותו חדר, וגם היחסים שלי עם אמא שלי מאוד לא טובים.. ובאמת שלא באשמתי, אני לא יודעת מה קורה לה בזמן האחרון שהיא מתנהגת כך. מה שאני מנסה לומר,זה שאני שבורה.. אני בוכה המון ולא מצליחה למצוא יציבות.. אני נערה מאוד מאוד חזקה ואין בכוונתי לעשות שטויות שיזיקו לי.. אך אני אשמח לקבל עצות כדי להתמודד עם המצב.. מבלי טיפול פסיכולוגי וכו'. תודה מראש.

אני נסי לעבור לנושאים המעשיים יותר, זה יותר קל וגם עוזר להתמודד. הימנעי מלהתערב בנושארים האישיים שלהם ועזרי להם להיפרד ברמה הטכנית בלבד. כתבת שאת לא ביחסים טובים עם אמא, האם זה אומר שאת מעדיפה לגור עם אבא ? מה עמדת ההורים בעניין. עיצה משיחות עם אחרים, היחסים עם ההורים עוד עשויים להשתנות ומה שעכשיו הוא לא בהכרח מה שיהיה.

שלום לך ע' הצעירה, חבל שבגילך הצעיר עלייך להתמודד עם בעיות משפחתיות כה גדולות ועצוב עוד יותר שבמצב המבולבל שבביתך את עומדת לבדך. מתיאורך עולה בית המצוי על פי הר געש, רוטט ורותח ומבשר התפרצות שאין לדעת מה תהיה אחריתה, ונראה שאינך פנויה לעסוק ביעילות במטלות התפתחותיות של בני גילך. הורייך עסוקים בזוגיותם או אי-זוגיותם... לא ברור אם נפרדים אם לאו... ואם כן, עם מי מההורים תישארי... והאם בביתך או שיהיה עליך להחליף מקום מגורים... והאם יש לך אחים/ות אליהם את קשורה ויש ביניכם תמיכה... סבים ו/סבתות קרובים... או קרובי משפחה אחרים... חברות קרובות אותן את משתפת... נורא קשה להשאר בבדידות בתוך עולם של תוהו ובוהו שכזה. פנייתך נוגעת ללבי מאד, וקשה לי להותירך ללא שום מענה. לכן אני גם מתקשה להשיב לך... במיוחד לנוכח בקשתך "מבלי טיפול פסיכולוגי וכו'..." אבל ע', פנית לפורום אותו מנהלת מטפלת מקצועית... כך שזו הדרך היחידה בה אני יכולה לעבוד... וזו המלצתי... להיעזר באיש מקצוע שזו מומחיותו, לסייע בתוך כאוס שכזה ולמצוא את החוט המוביל אל מחוץ ללבירינט... נוחי את מוכנה להסביר כאן את סיבת התנגדותך ל"טיפול פסיכולוגי"?

אנו נשואים 5 שנים, 3ילדים:בת 4 וחצי, בן 2 וחצי ובת חודשיים וחצי. בשבועיים האחרונים הם פשוט לא שומעים בקולי אפילו בדברים קטנים כמו :לעלות להתקלח, להרים משהוא מהריצפה, לאסוף את המשחק... העונש שאני מדי פעם משתמשת זה להיכנס לחדר עד שאני אגיד, אבל הם יוצאים משם למרות איסורי. אני לא חושבת שזה קשור ללידה כי הם מתנהגים בסך הכל רגיל. היתי רוצה לדעת באיזה עונשים אפשר להשתמש ובכלל מה עושים לחזק את המשמעת שהיתה תמיד. תודה

צהריים טובים, כמו שכתבתי כאן מס' פעמים בעבר,אני לא מצדדת בעונשים על בסיס קבוע. עונש הוא יעיל כשהוא מגיע פעם ב... .אין לו שום ערך אם הוא על בסיס יומיומי או שבועי. ככה שממני לא ממש תקבלי רעיונות לעונשים אפשריים. משמעת היא פונקציה של מרכיבים רבים כמו - כבוד הדדי,סמכות הורית וכו'. אני מציעה להתחיל מקריאת ספרים/מאמרים על סמכות הורית,השגת משמעת ובהמשך לשקול לפנות לאחד מבתי הספר להורים,שם עובדים בדיוק על הדברים הללו. אני מוסיפה כאן קישור בנושא. בנוסף,אני ממליצה על הספר - אנטליגנציה רגשית לילדים של שפירו. http://www.hebpsy.net/community.asp?id=27&article=108 בהצלחה, מור

אני אם לשני ילדים בני 16 ו-12 גרושה מזה כשנה. אביהם של ילדיי חי כיום בחו"ל ומזה מספר חודשים אינו בקשר עמם, מיוזמתם. בחודש האחרון הכרתי גבר נחמד, אינטיליגנטי, נעים הליכות אשר מצוי בסוף תהליך הגירושין. זהו הגבר הראשון שהכרתי שגם הגיע לביתנו. תחושת הבטן שלי היתה חיובית ואכן צדקתי. עם בני הבכור הוא מיד פיתח נושאים משותפים והיחסים בינהם במיטבם. דווקא בתי בת ה-12 שרצתה מאוד שאכיר מישהוא מערימה עליי קשיים. החשש שלה ניכר בפחד פן אעזוב אותה כמו שאביה עשה.. כל מאמציי להסביר לה כי דבר זה לא יקרה עלו בתוהו.היא חשה כי בקרבתו אני שונה מתמיד. תשומת הלב לה היא זוכה מתמעטת... בן זוגי ואנוכי תיכננו לנסוע לסוף שבוע בארץ בעוד כשבועיים ביחד במסגרת עבודתו, אולם אינני יודעת אם יהיה זה ראוי לאור תגובותיה של בתי. מהי ההתמודדות הנכונה... אם יש כזו. תודה

אמא יקרה, אני לא פסיכולוגית ולא הייתי אף פעם במצבך, אבל אם אני מנסה להעמיד את עצמי במקום של בתך, אני מבינה שקשה לה. היא נמצאת בגיל רגיש ועדין, והיא זקוקה להרגשה של ביטחון. קשה לתת לך עצה , בעיקר כשאין היכרות עם הבת. קשה להישאר בסוף שבוע כמעט לבד, עם המחשבות על אמא והחבר שלה, בעיקר אם היא ילדה רגישה. יתכן והזמן יעשה את שלו, ולאט לאט היא תבין שאכן המסגרת שלה ממשיכה להיות בטוחה ותומכת, בעיקר אם יתהדק הקשר עם החבר ותהיה לה כימיה אתו.

ראשית, חישבי כמה זמן את מכירה את הבחור וכמה זמן עבר. האם ילדייך, בעיקר ביתך, התרגלה למצב החדש ? קחי עוד זמן. אל תמהרי להעלם לה. חכי עוד מעט. הוא לא יברח אם הוא באמת רוצה להיות איתך. תבלו בילויים קצרים יותר ביחד ואת הנופש תשאירי לעוד זמן מה.

סעו כולכם ביחד לנופש ותהנו, את יחד בנותיך והחבר החדש וילדיו גם, זה לא צריך להיות או הוא או ביתך, זה יכול גם וגם. קודם כל תהנו להיות שוב משפחה גדולה ומאושרת, אם לא ילך ותפרדו, לא נורא, זה היה רק נופש בכיף.

שלום לך 'אמא', נשמע שכיף לך בקשר החדש, ושקיבלת פירגון מילדייך בטרם "נולד" אותו קשר. מתיאורך את תגובתה של בתך, בולטת רגישותך לילדייך: "זהו הגבר הראשון שהכרתי שגם הגיע לביתנו"... "עם בני הבכור הוא מיד פיתח נושאים משותפים והיחסים בינהם במיטבם"... והדאגה לקשייה של ילדתך הצעירה: "החשש שלה ניכר בפחד פן אעזוב אותה כמו שאביה עשה.."היא חשה כי בקרבתו אני שונה מתמיד. תשומת הלב לה היא זוכה מתמעטת..." אינני יודעת אם יהיה זה ראוי לאור תגובותיה של בתי..." ועם זאת היא "מערימה עליי קשיים"... ניכר כי את נמצאת בקונפליקט שבין הרגשות החמים והטובים לבתך לבין הכעס והתסכול על שאת כבולה ואינך יכולה לפעול בספונטניות ובקצב שלך... אומר כאן שוב, אין אצלי תשובות ופתרונות לאחרים... איני מכירה את משפחתך המורחבת, האם היא תומכת וקרובה לבתך, האם הילדה נוהגת לשהות אצלם לסופי שבוע? ועוד ועוד. אתם כזוג משתוקקים ודאי להכיר טוב יותר ולבלות לבדכם, מה שכמובן לא פשוט כאשר ישנם ילדים... אחת הטעויות הנפוצות שעושים הורים, גם במשפחות נורמטיביות ללא גירושין, הוא לשבת לשולחן ולהעביר נושאי שיחה עם אורחיהם מבלי לקחת בחשבון את נוכחות הילדים, מה שלא ממש עושה להם חשק להצטרף להוריהם... הייתי מציעה קודם כל, להזמין את חברך לכמה שיותר ערבים, ולבלות עם הבת תוך שיתופה בשיחה והתעניינות בעולמה (לאו דווקא באופן ישיר וחודרני... אפשר להעלות ביוזמתכם נושאים שאת יודעת שהם מעניינה ולגרותה למעורבות). עדיף שבתקופה שלפני נסיעתכם לחופשה, לשהות עימה כמה שיותר, אפילו אם לשם כך תאלצו לוותר על פרטיות בפרק זמן זה. כך היא תוכל לחוש עצמה שייכת ולא מובדלת מכם, דבר שודאי יפחית את האיום למפלס נמוך יותר... אשמח לשמוע ממך איך נראה לך הרעיון, וכך נוכל להמשיך לדסקס עד המועד המדובר. בהצלחה ! נוחי

שמי סיון ואני בת 18 וחצי יש לי עוד אחות שהיא גדולה ממני והיא בת 20. ההורים שלי גרושים יותר מאז שהייתי בת 12 אני ואחותי גרות אצל אמא שלי אחותי שומרת על קשר עם אבא שלי תמיד היא הייתה קשורה אליו ואני בקושי במשך כל הזמן הזה שההורים שלי היו גרושים בקושי שמרתי עם אבא שלי על קשר ובשנתיים האחרונות דיברתי איתו רק 3 פעמים נראה לי ואנחנו בכלל לא נפגשים בגלל שהוא רוצה שאני אכיר את אישתו והילדה שלו ואני לא הכי רוצה להכיר. דיברנו איזה כמה פעמים על זה והוא כל הזמן אומר שהוא רוצה שאני אכיר את משפחתו ואני ממש לא רוצה כי זה לא מעניין אותי בכל מקרה הוא אמר אם אני לא אפגש איתו הוא יפסיק לשלם לאימי כסף אלא רק על אחותי שנפגשת איתו. תאמתי כל המצב הזה התחיל להפריע לי יותר כי יצא לי בזמן האחרון לחשוב על זה הרבה מה לדעתך עליי לעשות? קשה לי לקבל את משפחתו מצד אחד ומצד שני אני צריכה אותו אני צריכה גם אבא לא רק אמא למרות שהוא לא מתנהג ככה אי אפשר לדבר איתו רציני אני אומרת לו שאני לא רוצה לפגוש את משפחתו והוא כל הזמן חוזר על זה שאני צריכה ושזה חשוב לי וזה מעצבן אותי כי אני רוצה קשר איתו ולא עם משפחתו. אשמח מאוד אם תעזרי לי

שלום, הנני אמא ל-3 בנות ביתי האמצעית בת-10 מאוד סגורה לא צוחקת לא מדברת עוזרת לי בבית ומתעסקת עם הניקיון רוב היום. היא מתכננת כמו רובוט את היום כמו זמן עשיית השעורים, להתרחץ לאכול ולישון. כאשר אני מנסה לדובב אותה היא צועקת עליי שאני ילדותית ומעצבנת כך שאני כבר מרגישה שאני מתרחקת ממנה וזה לא בסדר מאוד קשה לי איתה ואני לא יודעת אך להתמודד איתה. יש לי בת בת 14 ו-בת 4 והן ממש פתוחות ומתקשרות אבל עם האמצעית אנני יודעת אך להתנהג אודה לעצעתכם. תודה

הי סיון, את כותבת - "קשה לי לקבל את משפחתו מצד אחד ומצד שני אני צריכה אותו אני צריכה גם אבא לא רק אמא ". לכל קשר יש את היתרונות והחסרונות שלו,את המגבלות שלו. אני בטוחה שאם הדבר היה תלוי בך כולכם הייתם חיים עדיין באותו הבית בשקט ובשלווה. אבל לא תמיד הדברים תלויים רק בנו ואנחנו צריכים להחליט האם המחיר שאנחנו נדרשים לשלם כדי להשיג את מבוקשנו,שווה לנו או לא. אי אפשר להכריח את אבא להיות איתך בקשר (וגם אותך לא..) והוא יכול מבחינתו להציב את התנאים שלו והוא אכן עושה זאת. את תצטרכי להחליט האם שווה לך להענות לתנאים האלה ולהרויח קשר עם אבא או לא. אני חושבת שרק את יכולה להחליט עד כמה חשוב לך הקשר עם אביך. כמובן,שאם את לא מצליחה להגיע להחלטה לבד,ישנה את האופציה לפנות ליעוץ. בהצלחה בכל מה שתחליטי, מור

לתשומת לבך , כתבה שפורסמה היום בעתון "הארץ" - http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=640050&contrassID=2&subContrassID=1&sbSubContrassID=0

אולי כדאי לתמצת את המאמר ולהביא אותו לידי נושא לדיון. אני דווקא חושבת שיש צורך לתמוך בשינוי החוק, ולתת לאבות יותר מעורבות בגידול הילדים. כמובן עבור קשר הדוק של ילד-אב.

מכיר אישית את האנשים המוזכרים בכתבה ואת הנושא מקרוב מאוד, ככה שאני אמנע בשלב זה מלהגיב.....אופס, הגבתי

שלום רב, פעמים רבות נכדתי בת ה - 3 שנים תעדיף אכילת ממתקים במקום ארוחה מזינה אף שהארוחה כבר מוכנה על השולחן. הוריה מתנגדים לכך ואומרים לה כי אחרי הארוחה תורשה לאכול את הממתקים, אך היא מתעקשת ולעיתים תתחיל לאכול את הארוחה ותוך כדי תרד מתחת לשולחן עם ממתק שלקחה מהמזווה ותאכל אותו שם "בסתר". כאשר ההורים קולטים ומעירים לה על כך היא בינתיים הספיקה לאכול אותו. ברצוני לציין כי לא כל ארוחותיה מלוות באכילת ממתקים. אך הצורך או רצון לממתקים אצלה, עולה לעיתים קרובות. גם כאשר היא מבקרת אצל הסבים והסבתות ואצל דודים, היא שואלת אם יש שוקולד או סוכריה. לפעמים מכבדים אותה בממתק אך אם אומרים לה שאין היא מחפשת בעצמה, וכשמוצאת, לעיתים תכריז עליו ותבטיח לאכול "רק אחד" והאחד הזה הופך לשניים שלושה.. ולעיתים תסובב את הגב במחשבה כנראה שלא רואים אותה בכלכלתה ותאכל את הממתק. כאן אני רוצה קצת לתאר את אופיה של הילדה: פקחית, נבונה ואינטליגנטית מאוד, לדעתנו מעל הממוצע לגילה. בגיל שנה!! - ידעה להכניס דיסק ע"י פתיחת המכסה, סגירתו ולחיצה להפעלתו. ידעה להגביר ולהנמיך את המוסיקה. כיום בגיל 3 שנים, שפתה עשירה, היא יודעת לכתוב את שמה במחשב ואף להיכנס בעצמה לאינטרנט ולמצוא את המשחקים שאוהבת ולשחק בהם בצורת מושלמת ללא עזרת ההורים. היא חברותית ויש לה חוש הומור. היא מציירת ויוצרת והיא ילדה שמחה שגדלה עם המון אהבה, הערכה ותשומת לב מצד הוריה והמשפחה. בת יחידה להוריה. ההורים בני 33 שנים והם זוג שמח ונעים להיות במחיצתם. הם מבלים הרבה עם הילדה ועושים איתה פעילויות משותפות - טיולים, משחקים, הקראת סיפורים, תנועה/ריקוד ועוד ועוד. לילדה יש המון נתינה ורוחב לב, היא מפגינה חום ואהבה לבני אדם ולבעלי חיים ובנוסף מבינה משמעת מה היא - לרוב... יתכן כי בסה"כ אין לה סבלנות לאכול ארוחות שלמות והיא מתגברת על הפגת הרעב באכילת ממתקים שאכילתם קצרה ומהירה ונותנת הרגשת שובע (וזה גם טעים לה מן הסתם)ואולי אין כאן בעייה מזיקה. אך אולי מסתתר כאן גורם אחר שאיננו מודעים לו. יצויין כי אם אין בנמצא ממתק - היא לא תדרוש אותו בתוקף. אלא תמשיך להתנהג כרגיל - תעסוק במשחקים ותתעניין בדברים אחרים המתאימים לגילה. השאלות שלי הן: האם יש כאן בעיה? כיצד על הוריה לטפל בהתנהגות זו? האם אכילת הממתקים שלה בסתר עלולה בהמשך לגרום להפרעה כל שהיא (חלילה) ואולי תחליף אותה בהתמכרות כל שהיא? אולי פשוט לאפשר לה כמה שהיא רוצה על מנת להרגיע את תשוקתה זו? מקווה שהצלחתי להעביר את העניין למרות שנראה לי שהוא כתוב מבולבל. אשמח להבהיר יותר אם אתבקש לכך. בתודה רבה סבתא מירית.

הי סבתא מירית, לא דווקא לא יצא מבולבל.... :). סה"כ את מתארת ילדה שהכל בסדר איתה (טפו,טפו,טפו) והדבר היחידי שמפריע הוא "משיכתה" לממתקים עד כדי אכילה בסתר. הבנתי נכון ? השאלה היא מה מפריע לכם יותר - אכילת הממתקים או האכילה בסתר ? לדעתי כדאי לייחס יותר חשיבות לאכילה בסתר. כל דבר שאנחנו מרגישים צורך לעשות אותו בסתר,מתלווה אליו איזשהו רגש/מחשבה שגורם לנו להסתיר אותו (את רואה,גם אני יודעת להיות מבלבלת:)). לדעתי,כדאי לנטרל את המחשבה/רגש הזה (למה שילדה תרגיש שהיא "ילדה רעה" אם היא אוכלת שוקולד ?). סה"כ,היא לא עושה שום דבר שמצריך הסתרה וחבל להוסיף את מימד ההסתרה למשפ'. מה אני מציעה ? לאפשר אכילת ממתקים עד גבול מסויים. להשתדל לא להתנות את זה בסיום ארוחה (אם הארוחה היא ב 19,לאפשר ממתק ב 17).אין קשר בין הארוחה לממתק. מדי פעם להציע לה ממתק (כן,כו. לא לחכות שהיא תמיד תבקש). ז"א,להוציא מזה את ה"עניין" הנוסף שיש בזה. להפוך את זה למשהו טרויאלי,כמו כל דבר אחר. לא צריך בשביל זה לעמוד בתנאים,לא צריך "לגנוב",לא צריך להסתיר. זה משהו כמו כל משהו אחר. אני חייבת להוסיף משהו אישי לכל אלה שאומרים עכשיו - היא השתגעה ??? להציע לילד ממתק ? להפוך את זהנ למשהו טרוויאלי ? אצלי בבית,יש ממתקים (והרבה, כי אני עצמי חובבת:)),הם בהישג יד של בנותיי.ההתיחסות אליהם היא כמו כל דבר אחר. עם זאת,הן יודעות שצריך לשאול רשות. ולמרות זה,הבת הקטנה שלי לא אוכלת כמעט ממתקים. גם כשאני מציעה מדי פעם היא לרב עונה - לא בא לי. אני מכירה יותר מילד אחד שאצלו בבית הממתק הוא פרס,כמות הממתקים מאוד מוגבלת וכו' והם מוצאים את המקומות לאכול בהם הרבה יותר ממתקים מאשר בנותיי. לעיתים דווקא הצמצום,הפיכת הממתק לכלי של פרס או עונש,משיג את ההפך הגמור. מור.

מור, שלום רב, לזה בדיוק התכוונתי במכתבי - לחשיבות שבאכילה בסתר ולאו דווקא לאכילת ממתקים. מודה לך מאוד מאוד על התשובה ואני כבר יודעת שבפעם הבאה שאראה אותה חוזרת על ההסתרה - אזמין אותה לאכול את הממתק "מעל השולחן" ולכך גם הסכימו הוריה. ב ב ר כ ה סבתא מירית.

שלום רב, אני בת 26 אחי בן 25 ואחותי בת 19 .אני שואלת את השאלה בשם אימי. אחותי היתה ילדה טובה בסה"כ כל השנים אך תמיד היו איתה בעיות בכל תחום ובכל נושא ונדמה כאילו הבעיות אינן מפסיקות עד היום כשהיא כבר נושקת לשנות העשרים לחייה ולנו בתור משפחתה הקרובה נגמרו העיצות.. אולי נתחיל בכך שהוריי חיים ביחד פיסית אך אינם בני זוג ולא מחליפים ביניהם מילה כבר שנים ארוכות ובעצם כמעט מאז ומעולם למעט מס' נסיונות מעטים של התקרבות שאני מניחה שבעקבותיהם באנו לעולם .כמו כן היו מצבי אלימות קשים בעבר מצד אבי שכולנו נחשפנו אליהם בילדותינו וגם אחותי, ונפסקו לגמרי היום. הקשר שלה עם שני ההורים תקין וקרוב אפילו.וכך גם איתנו האחים. הבעיה : היא כל הזמן משקרת , בכל תחום ובכל נושא עד כדי כך שכמעט ולא ניתן להאמין למילה שיוצאת מפיה ובנוסף אינה מצליחה לסיים שום דבר שמתחילה אחותי בעלת מנת משכל גבוהה , תפיסה מהירה ויכולות מצויינות כמו כולנו (גם אחי וגם אני סיימנו בהצטיינות לימודים גבוהים בתחומי הנדסה במקומות יוקרתיים)אבל- לא הצליחה לסיים את הבגרות .. אין לה מוטיבציה בשום תחום ,אין לה יכולת להתמיד במה שהיא עושה , הבטחון העצמי שלה נמוך, אם היא נקלעת למצבי עימות היא פשוט שותקת ובוכה אנחנו מאוד קרובות אבל אף פעם לא ראיתי אותה מגנה על עצמה.כעת היא בצבא ולא הצליחה לסיים קורס שאליו שובצה . אינני יודעת מה הבעיה ואני דואגת לעתידה אין לי דרך לנחם אותה על כשלונותיה החוזרים (היא מאוד מדוכאת עקב כך )וקשה לי אף יותר לעזור בשל השקרים הרבים. בקיצור- מה דעתך? מה עושים? איך היית מאבחנת את מה שעובר עליה והאם יש צורך לפנות לטיפול? תודה רבה וסליחה על אורך המכתב .

בקר טוב, אין צורך בהתנצלויות,זה בסדר גמור.. :). אין ספק שאחותך סובלת וחבל. אני אכן ממליצה לפנות לטיפול. לא כדי "לאבחן" אותה. אלא כדי שתוכל לפרוק קצת ממה שמעיק עליה,שתוכל למצא את הסיבות לזה שהיא מתקשה לסיים דברים,שתוכל להבין היא בעצמה מדוע היא משקרת ? הרבה פעמים אנשים נמנעים מלפנות לטיפול בגלל כל מיני סיבות.לחלקן יש איזשהו בסיס מציאותי וחלקן די איך נקרא לזה... אין שום קשר למה שבאמת קורה בטיפול. צריך לזכור שיש מטפלים שונים (לא רק מבחינת המקצוע או הגישה בה הם נוקטים) והיא תצריך להשקיע קצת מאמץ כדי למצא את המטפל איתו היא מרגישה נוח (זה הדבר הכי חשוב בטיפול). הרבה בהצלחה, מור

הי מור, בשאלה הקודמת לא ציינתי את הרכב המשפחה, אז ככה : יש לי תאומים בני שלוש (בן ובת) ובן בן שנה וחמישה חודשים. שאלתי הנוכחית היא לגבי הבן בן 3 : עד היום התאומים שותים חלב מבקבוק (סימילאק), בבוקר ובערב, הבעיה היא שהבן מתעורר בסביבות 6 בבוקר ובצעקות דורש את בקבוק החלב שלו. עד שאחד מאיתנו מספיק להכין לו כבר כל הבית ער (כולל התינוק שישן בחדר אחר...) וזה מאוד מפריע. אנחנו משתדלים לא לתת לו חלב לפני שעות האור - כשהוא קם לפעמים יותר מוקדם אז אנחנו מבהירים לו שעכשיו לילה ורק בבוקר הוא ישתה חלב, הוא בוכה ומשתולל ובסוף מוותר וחוזר לישון, אבל האחים שלו מתעוררים בגללו בלילה וזה ממש מעצבן... בקיצור - הוא מאוד אוהב את החלב וגם אחותו התאומה - לפעמים הם מבקשים חלב גם בצהריים . הגענו למסקנה אני ובעלי לאחר קריאת מאמרים בנושא שבגיל 3 כבר אפשר להסתדר בלי החלב מבחינה תזונתית, וגם מבחינה כלכלית זה כבר קצת מעיק..... השאלה מה עושים ? איך נגמלים מזה ? כמו שזה נראה עכשיו זה בלתי אפשרי ולפעמים נראה לי שעד הצבא זה לא יגמר... חשוב לציין לגבי הבת - לפעמים כשהם לא קמים יחד אני לא נותת לה חלב וזה בסדר. הבעיה העיקרית היא לגבי הבן. האם בכלל נכון לנסות לגמול אותם בכח או לתת להם להמשיך עד שהם לא ירצו לשתות יותר ? אנא עזרתך

אני הרבה יותר מוטרדת מזה שהוא " דורש את בקבוק החלב שלו",מזה שהוא מעיר את כל הבית וכו'. ז"א,ההתנהגות שלו והגבולות שאתם כן או לא מציבים לו,הם הרבה יותר מטרידים מאשר האם הוא כן/ לא ישתה חלב. אין ספק שהוא לא זקוק לחלב באמצע הלילה מבחינה פיזית. כמו שכתבתי כמה הודעות מתחתייך,מדובר בהרגל וכדאי להפסיקו. כאמור,יש כאן הרבה יותר מאשר כן/לא חלב וכדאי במצב כזה לעשות מעבר לפניה לפורום - אפשר להתחיל מפניה לטיפת חלב,כמו שהסברתי בתשובה מתחת - "מותשות לילית",אפשר להשתלב באחת מהקב' המתקיימות בבתי הספר להורים או לפנות ליעוץ באפן פרטי. בהצלחה, מור

הי מור, ביתי בת ה - 3 נגמלה לפני כמה חודשים מטיטול. היא עושה פיפי בשרותים , מבקשת כשיש לה וכמעט לא מפספסת כלל (אפילו בלילה הטיטול שלה יבש). הבעיה היא בנושא הקקי - היא פשוט עושה בתחתונים וזה בכלל לא מפריע לה....... קראתי קצת עצות בפורום שלך, וניסיתי לא להעיר לה ולא להלחיץ אלא לתת לה להחליט לבד שהיא מוכנה כבר לשרותים, אבל זה לא ממש עובד..... היא בשלה עושה בתחתונים ורק אחר כך מודיעה ש "עשיתי קקי". זה כבר ככה מאז שהיא נגמלה - בערך מיוני (5 חודשים). לפעמים היא יושבת בשרותים עושה פיפי ולאחר מכן קמה ועושה קקי בתחתונים ???? אני לא יודעת מה לעשות...

בקר טוב, אם קראת את התשובות ב"שאלות ותשובות" בטח ראית שמדובר בתהליך שיש להתמיד בו לפחות שבועיים. את כותבת - "וניסיתי לא להעיר לה ולא להלחיץ אלא לתת לה להחליט לבד .." הכוונה היא לא רק לא להעיר או לא להלחיץ,אלא כמו באותה התשובה - "להפסיק להתייחס לעניין.. , הכוונה לא למשהו "התעלמותי", לא למשהו מופגן ("אנחנו לא מתייחסים יותר","תעשי מה שאת רוצה"...). למה כן ? .אתם לא יוזמים שום שיחה /מעשה.. שכולל בתוכו את המילה קקי (גם לא הצעה לשבת על האסלה אולי יצא קקי) . זה ממש עובר לאחריותה.ממילא בפועל זה רק בשליטתה... לשדר, אני איתך.כשתחליטי, תעשי" . הדגש כאן הוא לא רק על מה שאומרים,אלא בעיקר על השדר. מסרים/שדרים הם לא פחות חשובים ממילים,לעיתים הם אפילו חשובים יותר. לכן,השינוי צריך להיות אצלך. בדרך בה את תופסת את העניין. אין שום תועלת אם מצד אחד לא אומרים כלום כדי לא להלחיץ ומצד שני (לדוג'),אחרי שעשתה בתחתונים,אומרים - באמת ! אין לי כח יותר לנקות תחתונים !. שימי לב הרבה יותר למסר מאשר למלל. וכאמור,שינוי הוא משהו שלוקח זמן. בנתיים,להתמיד. אני מציעה לקרא שוב את התשובה ב"שאלות ותשובות" ,להתעמק ולהבין את הדקויות (הן אלה המובילות לשינוי). כמו שבטח שמת לב,גם האמא ששאלה שם את השאלה היתה אחרי הרבה נסינות והיתה מאוד ספקנית לגבי מידת ההצלחה של הדרך אותה הצעתי. מה שכן,אם תחפשי קצת בפורום,תגלי שאחרי כמה ימים היא כתבה שזה עובד בגדול והילדה עברה לעשות קקי בסיר/אסלה. כמובן שאם אין שיפור כעבור כמה שבועות,אפשר לפנות ליעוץ. בהצלחה, מור

זוכרים את הדיון בנושא? אז הנה הקישור למאמר "הסכמה של הורים שחיים בנפרד לטיפול נפשי בקטין". http://www.psakdin.co.il/fileprint.asp?filename=/Mishpaha/Public/art_adj.htm נוחי

שלום, הבן השני שלנו בן 1.8 ומאז שהוא נולד לא ישן לילה רצוף. הדבר שמרגיע אותו וגורם לו להמשיך לישון, זה בקבוק החלב (סימילאק) (במשך היום לא זקוק לחלב בכלל). הבן הגדול בן 4.4 והקטן בן 4 חודשים ושלושתם ישנים באותו החדר. חודשיים לאחר שהקטן נולד החלטנו להלחם ב"תופעת החלב" ובשיטת ה-5 דקות הפסקנו לתת לו את החלב בלילה ולפנות בוקר. ומה שקרה זה: 1- הילד המשיך להתעורר כרגיל בלילה עם בכי של AMA ו-AYA ומה שהצליח להרגיע אותו אלו ליטופים שלפעמים נמשכו 5-10 דקות (כשלעצמו מתיש). 2- נוכחנו לדעת שכשהוא לא מקבל את החלב לפנות בוקר (בסביבות 5:00), הוא לא מתפקד בגן, והוא כן זקוק לעוד שעה - שעה וחצי של שנת בוקר. 3- הוא מעיר את התינוק בבכי ובצעקות שלו (הגדול פשוט עוזב את החדר וממשיך לישון בסלון). ניסינו לחזור לחלב רק לפנות בוקר דבר שכמובן שבלבל אותו, כי ב-1:00 חושך וגם ב-5:00 אז למה כן חלב ב-5:00 ולא ב-1:00? בסופו של דבר חזרנו לתת לו את החלב עם כל התעוררות שלו (2-3 פעמים בלילה), וכמובן שאנחנו מותשים ממנו לגמרי. האם יש דרך לצאת מה"לופ" הזה או שצריך לתת לזמן לעשות את שלו? האם יש דרך לגרום לו להפסיק לצעוק כשהוא מתעורר באמצע הלילה? (משנת בוקר או צהריים הוא קם שקט לגמרי ללא בכי בכלל, רק באמצע הלילה הוא צועק). בתודה מראש, ענבל

בקר טוב, מה שאת מתארת מצריך התערבות קצת יותר מעמיקה מאשר שאלה בפורום. אין ספק שילד בן שנה ו 8 לא זקוק מבחינה פיזיולוגית ל 2 - 3 ארחות בלילה. זה הרגל,לא צורך. יש כאן כמה נק' שצריך לבדוק קצת יותר לעומק - תזונה,גבולות,סדר יום,סמכות הורית וכו'. לשם כך צריך להכיר את המשפ' קצת יותר ולעשות איזושהי הערכה. כמובן שזה בלתי אפשרי דרך פורום. אני מציעה להתחיל מאחות טיפת חלב - ספרי לה את הקושי שלכם ובקשי עזרה ממנה או ע"י הפניה למקום המתאים.שימי לב לכך שלא מדובר רק על צרכים פיזיים ובקשי מהאחות שהפתרון יכלול גם מענים לצרכים הנוספים. בהצלחה, מור

שלום רב, הייתי מעוניינת לקבל מעט פרטים על תסביך אדיפוס- מתי הוא אמור להופיע, אם בכלל, איך עוברים אותו , מהם הסימנים וכו' תודה מראש, טלי.

לילה טוב, אני מצרפת קישור לתשובה שנתתי בעבר בנושא. אם ישנן שאלות נוספות,אני כאן. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/4152/xFP/4187 מור

אני אם לילדה בת 8.5. אני ואביה גרושים ואני נישאת בשנית וילדתי לפני כשנה בן.בעלי משמש לה כאב ואוהב אותה מאוד. גם היא מספרת תמיד שהיא אוהבת אותו. הוא עוזר לה ותומך בה מאוד. היא לומדת בכיתה ג. לאחר שילדתי את בני הרגשתי שיש לה רגרסיה. זה התבטא בהרטבות לילה, דבר שקודם לא היה מעולם. זה עבר חלף, אבל לאחרונה היא משקרת ללא הפסקה. היא משקרת בעיקר בכל מה שקשור ללימודים, מסתירה שיעורים ופשוט הפכה להיות עצלנית. ניסיתי הכל. שילשום אחרי ששוב שיקרה לאחר שהבטיחה שלא תשקר יותר אמרתי לה שאני ארשום אותה לפנימיה ואולי כך היא תעריך את מה שיש לה בבית. אני רוצה לציין שלא חסר לה כלום. היא מקבלת הכל, יש לה חדר חדש ולבד, מחשב , טלויזיה, אני מרעיפה עליה חומר ואהבה. היא גם "מעלימה" דברים, למשל איפור, וכששואלים אותה היא מכחישה (שוב, משקרת). את זה היא עשתה בשבוע שעבר בבית הוריי. אני נואשת. היא כל כך חשובה לי. מה אני עושה?

בקר טוב, אני ממליצה לפנות לטיפול,כמה שיותר מוקדם. מצבה מעיד על קשיים רבים וחבל לתת לה לסבול ולהביא להדרדרות המצב. בהצלחה, מור

שלום רב, אשמח מאוד אם תוכלו לעזור לי ולייעץ: רקע: יש לי שתי בנות האחת בת שנתיים +4 והשניה תינוקת טרייה בת 4 חודשים, ביתי הבכורה בת שנתיים ו4 חודשים בדרך כלל ילדה מאוד ממושמעת ,נעימה בחברה , חברותית, ילדה שמחה לאחרונה (מזה כחודש +) היא החלה לא להקשיב לנו ההורים כשהיא רוצה משהו חייבים לתת לה כאן ומיד (למרות שזו ילדה שמאוד שמבינה כשמסבירים לה הגיונית...) ואם זה לא מתבצע כמו שהיא רוצה היא באופן מידי מכה אותנו (בעיקר אותי האמא) משמיעה קולות- מן יריקות כאלו.. בכי על לא כלום על כל דבר , בכי שמתחיל בלי דמעות לבסוף מתגבר והוא נהיה עם דמעות.. התנהגות מאוד לא נעימה ומאוד מוזרה לנו... ניסיתי /ניסינו את כל האפשרויות (אני חושבת) בטוב, בהסברים , בנוקשות , בחד משמעיות .. שום דרך לא הצליחה לנו, אני כבר נואשת חסרת אונים .. מה עוד אפשר לעשות ??? עם איזה איש מקצוע צריך לדבר? אשמח לשמוע עצות ותגובות האמא המודאגת.

בקר טוב, אמנם עברו 4 חוד' מאז נולדה התינוקת אך יש ילדים שמגיבים "קצת באיחור" לשינוי. בנוסף להולדת אחותה,גיל שנתיים הוא גיל לא קל ויתכן שהשילוב של השניים מורגש ביתר עוצמה. בתור התחלה אני מציעה לקרא ב"שאלות ותשובות" משמאל את החלקים המתייחסים ל - הולדת אח,התקפות זעם והצבת גבולות וגיל שנתיים. אחרי הקרעיאה את מוזמנת לחזור לכאן ולשאול בהתיחסות למה שקראת. בהצלחה, מור

ל'אבא', טל, גילי ואושר, תודה לכם על ששיתפתם מנסיונכם ומתפיסת עולמכם. מדבריכם משתמע שיש מקום לזוגיות חדשה, ובכל-זאת, משפחות רבות נתקלות בקשיים עצומים, שטל הביאה רק דוגמה אחת מהם. למה לדעתכם רצוי לשים לב בתחילתו של קשר חדש? באיזה שלב להכיר לילדים את בה"ז וכיצד להציגו בפניהם? מתי נכון להלין את בה"ז בבית המשפחה? אלו רק דוגמיות לשאלות ולתהיות הרבות העולות בהקשר זה. אשמח לשמוע מכם כל שאלה שתעלו. שלכם, נוחי

לי היה רק קשר אחד ממשי מאז הגרושים, ובו עשיתי טעויות מההתחלה. אני יכולה רק לומר שאין זמן מסויים שמתאים, ברגע שמרגישים שהקשר הולך להתקיים פרק זמן ממשי אפשר לדעתי להכיר את הילדים (של שני הצדדים). לי זה היה קל כי הילד היה פעוט. מבחינת לינה, תלוי באילוצים (אצלי בן הזוג היה מאילת ולכן מייד הוא "נאלץ" וגם אני בעצם להיכנס לתקן רציני, שכלל לינה מיידית..). הכל תלוי במצב בקיצור.

תודה לך טל יקרה שהשבת כה מהר לשאלתי. אכן, הדברים אינם פשוטים... בלשון המעטה... האם גם אחרים יכולים לשתף? גם אם לא היה לכם נסיון אישי בחיבור ב"ז לבית ולמשפחה, מה דעתכם? אתם יכולים לשתף גם מנסיונם של אחרים - מה ראיתם, איך התרשמתם? ממתינה לכם, נוחי

1. ביתי בת ארבע ועשרה חודשים (יש לה אחות בת 7.10), מאז שהיתה קטנה פחדה מבובות גדולות בימי הולדת (אנשים שמחופשים לבובה ענקית) והיא נלחצת, רועדת ומתחילה לבכות, אני מנסה להרגיע ולדבר בעדינות, האיש שבובה מתפשט ומראה לו מי מתחת לבובה וזה לא עוזר, אנחנו פשוט חוזרים הביתה ואני מסבירה לה שאין מה לפחד אבל זו החלטה והרגשה שלה (בשום פנים ואופן אני לא כועסת). היא גם נלחצת מאנשים זרים שנמצאים בדירה שאליה אנחנו מוזמנים או כשבאים אלינו ואני צריכה לשבת איתה בחדר אחר עד שתחליט שהיא יוצאת אליהם ובסוף היא נהנית ומאושרת. מה עושים עם הפחדים האלו? 2. הגננת רוצה שהיא תעלה בשנה הבאה לכיתה א' (היא ילידת דצמבר) ותהיה בת 5.8, היא מאוד חכמה ועצמאית אבל מבחינה רגשית לדעתי לא מתאימה, מה עושים? תודה.

בקר טוב, לגבי הפחדים - ישנן תשובות רבות בפורום בנושא הזה. אנא עשי חיפוש ואם ישארו שאלות,אשמח לענות. כיתה א - לגן עיריה יש פסיכולוג חינוכי מלווה מטעם שפ"ח והתלבטויות כגון זו שאת מעלה הן בדיוק בתחום טיפולו. בקשי מהגננת לתאם פגישה בינך לבין הפסיכולוג והעלי בפניו את חששך. זו זכותך המלאה. בהצלחה, מור.

שלום, בשיחה עם בני בן ה16, הוא שיתף אותי בחשש שיש לו מנטיותיו המיניות. הוא בפירוש טען שהוא נמשך מאוד לבנות, אבל מצד שני התחיל לענג את עצמו דרך הרקטום בנוסף לאוננות הרגילה. הוא מאוד חושש ,האם זה מעיד על נטיותיו והאמת גם אני קצת מבולבלת, האם זה במסגרת הסקרנות הטיבעית שלו ושל בני גילו, האם גם חבריו נוהגים כך? או שזו מעיד על נטיותיו המיניות. מחכה לתשובתך שירה

דפוס זה אינו מעיד בהכרח על משיכה הומוסקסואלית. בשל סיבות פיזיולוגיות גירוי הרקטום עשוי להוביל לעוררות מינית אצל גברים ונשים ללא קשר לנטיות הומוסקסואליות בשל רבוי קצות עצבים. אך איני רופא ומומחה או רופא .טוב לבנל פנה אליך בנדון לבירור מצבו . היות והינו מצוי בגיל ותקופת התפתחוית של עיצוב דפוסי התנהגותו המיניים, ,על מנת שהרגל זה לא יתקבע כדפוס מיני מרכזי יש מקום להתייעץ עם סקסולוג המתמחה גם ביעוץ למבגרים. ממליץ שתתיעץ כבר ביום א' עם ד"ר צחי בן ציון- סקסולוג מומחה הוא עובד במרפאה הפסיכיאטרית בבית החולים סורוקה ונחשב למומחה גדול בתחום . השיגי את מספר הטלפון דרך 144 ובקשילדבר עמו בדחיפות, הציגי את עצמך כאימו של מתבגר הנקלע למתב של בלבול. יש סיכוי שיענה לך טלפונית ואו שיזמין אותכם לשיחה הברה במרפאתו. כמו לד"ר בן צין פורום בסקסולוגיה בוואלה באם אני לא טועה . פעלי בדחיפות היות והמצב של בלבול עלול להוביל את בנך למצב שיחשוב שהוא הומוסקסואל ובקהילת הומו-לסביים יש כמיהה "לסייע " לנוער המתלבטת ביחס לזהות המינית ולשכנע אותם " לצאת מהארון " לכאורה.

בקר טוב, דבר ראשון,אין מה לדאוג !. עינוג דרך הרקטום הוא דבר נורמלי ומוכר ולא!!! מעיד על נטיות הומסקסואליות. הרבה מאוד גברים (ונשים..) סטרייטים לחלוטין ,נוהגים להתענג כך :). אמנם נושא הפורום הוא יחסי הורים וילדים ולא סקסולוגיה אך אני מרשה לעצמי לצרף חלק מכתבה שמתייחסת לעינוג ביחסים הטרוסקסואליים: "היכן הנקודת ג'י שלו ? היא יושבת איפה שהוא נוהג לשבת, גם אותה לא פשוט למצוא, אבל שווה לחפש. "אם נוגעים בנקודת הג'י של הגבר ממש בזמן השפיכה, יכולה להיגרם לו הנאה פי עשרה מאשר באורגזמה רגילה", טוען בלהט ד"ר דניאל דריי. "כמו עם נקודת הג'י הנשית, גם סביב נקודת הג'י הגברית יש דיון וויכוח", מסייג צחי בן ציון. "יש הטוענים שהיא קיימת, ויש הטוענים שלא. בכל מקרה, היא ממוקמת על הערמונית, ויש גברים שנהנים מאוד מעיסוי הערמונית". ולמעונינים,יתר הכתבה ב ynet ונקראית - מה גברים רוצים. מור

לחברות ולחברים שלום , איזה מקום הייתם נותנים לילדיכם בקביעת , גיבוש הסדרי ראיה בינכם לבן / בת הזוג. הייתם משוחחים איתם , משתפים אותם או לחילופין מכתיבים להם .... וכל זה כמובן בהתחשב בגילם, של הילדים כמובן .... אחה"צ נעים לכולם

העלת נושא מצויין, אצלי באופן אישי זה נושא בעייתי ולכן אני מעדיף לא להיות ראשון המשיבים. רק שאלה אחד ברשותך ? בחרת בכינוי עו"סי, האם זה אומר שאתה עובד סוציאלי ? האם אתה מקורב לנושא במסגרת עבודתך ?

לא אוכל לומר דבר מניסיון, כי בני היה בן שנה וחודשיים כשגיבשנו את ההסדרים. אני יכולה לשער שאם זה היה תלוי בבן שלי הוא היה רוצה להיות המון עם אביו, ואני לא מאמינה שהייתי רוצה לתת לו לבחור כך. אבל כל מקרה לגופו. אני לא יכולה לסמוך על האב האגואיסט של בני שיטפל בו כמו שצריך, או שיחנך כמו שצריך. כיום הוא אפילו לא זוכר את הדברים שאנו עושים, לדוגמא: היתה פגישה לגני הילד עם עובדת סוציאלית, אז הוא ישן, כי זה היה יותר חשוב, ואחר כך לא שאל אפילו איך היה (כבר שבועיים). הסדרי ראייה צריכים לכלול את טובת הילד וכן פרטים טכניים שלילדים אין מושג לגביהם. לדוגמא אצלנו היומיים בשבוע הם לפי ימי המשמרות שלי בעבודה. אם את/ה בהליכים כאלו תשאל שוב באופן פרטני יותר כדי להיעזר בהורים כאן. בהצלחה

שלום מור, אני חיבת לפתוח הודעה זו באמירה כי אני מיואשת,יש לי ילד בן 11.5 שהוא מאוד אינטלגנטי ואפשר לומר מחונן,כבר שנה שלמה שהוא מתחצף אליי ואל אביו,כל הסנקציות שהטלתי עליו לא עזרו (אי צפייה בטלויזיה,ניתוק המחשב הביתי ועוד).כל סירוב שלי לבקשותייו כמו הכנת ארוחה בזמן מסויים גוררת צעקות ומחאות מצידו,הוא מאשים אותי שאני אמא הכי גרועה,הכי רעה,הכי עצלנית למרות ש אני אמא שעושה הכול למען ילדייה,יש לי עוד ילדה בת 8 וחצי ואיתה הוא רב המון,היא ילדה נהדרת ואין לה בעיות התנהגות.מבחוץ הוא ילד מדהים ,בבית הוא נלחם בנו בצורה שלא תיאמן,אמר אתמול לי שסרבתי להכין לו ארוחה בזמן שדרש,אמר לי שאני קטנה עליו ושום סנקציה לא תועיל,אני מודה שהרמתי יד והפלקתי לו בטוסיק כי אבדתי את עשתונותיי,הוא אומר שבכך זכויות הילד שלו ניטלו וזה קשה לי מאוד.הוא מתחצף כל הזמן אליי.אנו משפחה רגילה ללא בעיות מיוחדות.חברותיי רואות בי אמא משקיענית ואיני מבינה איך הגענו לידי כך.עזרו לי,מה אוכל לעשות.

בקר טוב, מההודעה שלך עולה תחושת תסכול וחוסר אונים. אני מבינה שקשה לך אבל בעיקר למען עצמך וגם קצת למען בנך,נסי לא לראות את זה כזה "שחור". אמנם המצב לא נעים,אבל סה"כ זה לא סוף העולם. לגבי זה שהוא אומר שאת אמא גרועה וכו' - אני מעריכה שהוא הבין שזה "מזיז" לך,שאת נפגעת,שנעשים קצת רגשות אשם... ולכן הוא מתמיד בזה. אם הוא היה רואה שלא קורה לך כלום בעקבות האמירה ואת לוקחת אותה כמו שהיא נאמרת - מן הפה אל החוץ,סביר שהתדירות היתה פוחתת. ז"א,ככל שאת תשדרי פחות שלמות עם איך שאת ממלאה את תפקידך האמהי,ההערות יגברו. לגבי הסנקציות - אני מסכימה איתו - שום סנקציה לא תועיל. להפך,זה ישדר לו שאתם כ"כ נואשים שחוץ מלהגביל ולהעניש,לא נשארו לכם כלים. דרך אגב,ככל שהם חכמים יותר ובעלי בטחון עצמי גבוה יותר,ככה הסנקציות פחות אפקטיביות. אני הייתי משתדלת להפחית מהסנקציות ו"להגיע" אליו דווקא מהכיוון ההפוך. זה שהוא לא מצפה לו. (אני לא מתכוונת לצ'פר אותו כשהוא מתחצף). הכוונה היא לקחת מאוד בפרופורציות את ההערות,לשדר שאף אחד לא ממש מתרגש,לחייך הרבה ולהתייחס אליו בחמימות ונועם והכל כמובן עם שמירה על גבולות. את יודעת,נורא קשה לריב עם מישהו שלא משת"פ. אני מציעה לקרא את הספר "אוף,גוזל" של עלי כץ. ולגבי ה"הפוך על הפוך" בהתייחסותכם אליו - זה חלק מגישה שנקראת הגישה האסטרטגית שאני מאוד מאמינה בה ורואה שינוי נהדר אצל הרבה משפ'. בצד שמאל בכתבה - "על שלש גישות,אמא ומטפלת.." אני קצת כותבת עליה. את מוזמנת לקרא ואם תרצי להרחיב ישנו ספר מעולה (אם כי מאוד קשה לקריאה. אפשר לבחור רק כצמה פרקים שם.) שנקרא "שינוי". הרבה בהצלחה ואשמח לשמוע אם התחברת למשהו מכאן, מור

אני מאוד מודה לך על המענה,אכן לא ציפיתי למענה כזה כי כל הסביבה שבה אני חיה או האנשים שאני משתפת אותם בסיפוריי רואים בזה התחצפות טהורה לשמה.אני אנסה את זה ושוב,תודה על המענה. איני יודעת אם מקובל לשאול בפורום זה אך היתי רוצה לדעת האם את מעניקה יעוץ בקלינקה הפרטית שלך,האם יש דרך אחרת ליצור עמך קשה כי אני חושבת שהיתי רוצה ללמוד יותר על הדברים ולשמוע יעוץ באופן אישי ופרטני,זה אפשרי? תודה שוב

לפני חודשים כתבתי לך אך הבעיה רק החריפה ולא מצאתי פתרון בפורום. בני בן שנתיים וחצי הוא קם בסביבות שבע או שבע וחצי וישן כשעה בגן. הוא מסרב ללכת לישון לפני השעה 11 וקשה מאד להשכיבו הוא בורח מכל מקום ממיטתו מהספה או מהכסא מול הטלביזיה. הוא מפריע מאד לאחיו בן השש ואנחנו מפרידים בינהם. ההשכבה אורכת שעות אחדות למרות שהבית לא "מלא חיים" הוא בהחלט מרגיש שהוא מפסיד משהו והוא כל הזמן רוצה להשתולל. גם שהוא כבר מחליט לישון הוא מסתובב מצד לצד זמן רב עד שנרדם. האם זה נורמלי שילד בגיל כזה ישן כל כך מעט? הוא ילד אנרגטי מאד והבעיה קיימת גם בימים שהוא מוציא הרבה מרץ במשך היום. כמו כן, יש לנו בעיית גבולות איתו גם בנושאים אחרים והוא נוהג למשוך בשיער ולנשוך. אנא עיזרי לנו מההורים המותשים.

בקר טוב, אני לא בטוחה שאני זוכרת את השאלה הקודמת,מצטערת :). אם ישנה בעיה מתמשכת של הצבת גבולות ולמרות נסיונותיכם,אתם לא רואים שיפור,אני הייתי שוקלת להתייעץ עם איש מקצוע (הכוונה,פנים אל פנים) או לפנות לאחת מקב' ההורים הקיימות (בי"ס להורים וכו'). בהצלחה, מור

כאמור ביתי כמעט בת שנתיים וחצי. הדבר התחיל בתור משהו חד פעמי וכיום היא רוצה להכנס לאמבטיה בכל פעם שרואה את אביה מתרחץ, כך שזה הפך ליום-יומי. רציתי לשאול אם זה נכון שהחל מגיל שנתיים ילדה לא צריכה לראות את מבושיו של אביה, שאם לא כן יהיו לה קשיים בהזדהות המינית שלה עם האם, או שאין בכך בעייתיות ואפשר להמשיך עם זה הלאה? אגב, היא בוחנת את גופו של אביה והוא מספר שהיא בדקה אם אין לה איבר כמו שלו

בקר טוב, אני לא שמעתי על קשיים בהזדהות עם האם בעקבות רחצה עם האב בגיל שנתיים וחצי... אני מצרפת תשובה שנתתי בעבר לגבי השאלה עד מתי להמשיך רחצה משותפת: אני לא חושבת שיש לכך תשובה מוחלטת (חוץ מבמקרים קיצוניים כמובן...).אם המצב טבעי ונח לכל המעורבים (אב,בת,אם),אני לא רואה סיבה להפסיק את זה כרגע. כמו בהרבה דברים אחרים,כל משפ' נוהגת ע"פ המקובל אצלה ומה שהיא מגדירה "נורמלי".ישנן משפ' שבהן האב לעולם אינו מתקלח עם ילדיו (בנים ובנות כאחד),ישנן כאלה שמפסיקות כשהילדה מתחילה להתעניין בהבדלים באברי המין,וישנן כאלה הממשיכות עד לגילאים מאוחרים יותר. אם אתה שואל את עצמך עכשיו - נו,אז איך אני אדע? גם אם אתה לא תדע,ילדתך תבהיר לך מתי זה כבר מביך אותה ולא נעים לה (גם אם לא באפן מפורש,תבחין שהיא נמנעת ממקלחות משותפות,מצחקקת במבוכה וכו'). אם נשארו שאלות,אני כאן, מור

רחל שלום אני חושבת שזה לא בריא אז מה אם היא רוצה תסבירי לה שזה לא נוח להתקלח ביחד נצלי את זה שזה חורף וקר זה מה שעשינו עם הבת שלי בשנה הקודמת המלצה אישית שלי בי

הבן שלנו בן שנה וחמישה חודשים. התחיל ללכת לפני חודש ומאז הולך בבית ומתחבא לנו. הוא נכנס לחדרים (חשוכים או עם אור) ומחכה בשקט גמור עד שנמצא אותו- יכול להיות גם דקה או שתיים. הוא לא משמיע קולות ולא זז עד שאנו רואים אותו ואז רץ אלינו להתחבק. האם זה בסדר? מדוע הוא עושה זאת? האם זה קשור לתשומת לב? הוא ילד מאד שמח ונבון, מדבר ויוצר תקשורת מצויין. אין לנו בעיה עם משחק מחבואים אבל התדירות גבוהה ומה שמפריע לנו בעיקר זה היכולת לשבת במשך זמן בחושך ולחכות עד שנגיע. כמו כן, אנחנו לא לימדנו אותו להתחבא כך ואין לי מושג מהיכן הוא למד את זה. תודה

בקר טוב, לא נשמע לי שיש מה לדאוג. ילדים מאוד אוהבים לשחק במחבואים (כן,גם בגילאים האלה). זה גורם להם הנאה ואין שום בעיה עם זה. לגבי מי לימד אותו - סביר שפעם אחת זה קרה במקרה והוא הפיק מזה הנאה,אז הוא חזר על זה. המשך משחק נעים, מור

אני מנסה לגמול את בני בן ה- 2.7 מחיתולים. הוא ילד נבון והוא פשוט אומר שהוא לא מוכן ללבוש תחתונים רק חיתול.מה לעשות? הוא גם לא מוכן להסתובב ערום רק חיתול ומכנסיים אני אובדת עצות.. היו ימים שלבש תחתונים אבל אמר שזה לא נעים לו ולא נוח וכיום לא מוכן בכלל לתחתונים. האם לעזוב הכל ולחכות לפסח? זה לא מאוחר מדי? שאלה נוספת בזמן האחרון אני מציעה לו משהו לא חשוב מה..אוכל נשיקה לצחצח שיניים הוא אומר לו ואחרי שניה רוצה נשיקה..רוצה שיניים..רוצה אוכל..אני מגישה לו.. לא רוצה.. ושוב 10 פעמים ככה עד שבסוף אני לא נותנת לו ואז יש צרחות וכמובן שהוא לא רוצה ..והוא מתיש אותי .. מה לעשות. תודה!

בקר טוב, לגבי הגמילה - את כותבת שאת מנסה לגמול אותו.זה לא אמור לעבוד כך. הדגש בגמילה הוא לא על הצד הפיזי שבעניין אלא על הצד הרגשי. צריך להגיע לבשלות רגשית כלשהי כדי להיות מסוגל להגמל. לכן... הגמילה לא נעשית ע"פ הנוחות או רצון ההורה (ז"א,לא ההורה הוא זה שצריך להחליט - "עכשיו נגמלים") ולא ע"פ עונות או חגי השנה. התהליך הוא של הילד וההורה הוא המלווה ולא הפוך. מכיוון שעניתי המון בנושא,אני מציעה לקרא בהתחלה ב"שאלות ותשובות" משמאל את החלק המתייחס לגמילה ובנוסף,לעשות חיפוש בפורום. לגבי החלק השני - אין לי מספיק פרטים אבל ממה שכן כתבת,אני מציעה במה שאפשר להפחית בשאלות,להפחית. יש דברים שבהם חייבים לשאול אבל יש כאלה שבהם לא (לדוג' נשיקה).פשוט לעשות,או לא לעשות,בלי שאלה. אני מעריכה שאם את תשדרי לו החלטיות וגבולות,זה יעזור. בהצלחה, מור

מה שלומך היום? איך עברת את הלילה? והאם משהו מהתגובות בפורום הקל במעט את הרגשתך הכאובה? נוכחותך מאד חשובה כאן, במיוחד לאחר דברייך העצובים. אני נשארתי אתך... נוחי

תודה רבה נוחי על הדאגה והאכפתיות. נרגעתי מעט במשך היום, אבל עכשיו אני קוראת את הדברים, ושוב בוכה. הכוחניות הזאת, של מי שמתקרא כאן אבא מסור, החיטוט הבלתי נסבל שלו בחיים הפרטיים שלי, (למרות שאני לא חייבת לו כלום), הרגשתי מוצפת לגמרי. הרגשתי ממש מאוימת, צריכה אולי להצדיק את הקיום שלי.. כמעט כל דבר כוחני ואלים, גם אם זו רק אלימות מילולית. מזכיר לי את התקופה שברחתי עם הילדים למיקלט לנשים מוכות. והיה לי כל כך רע בחיים הזוגיים שלי, ועכשיו מלחמת ההשרדות היום יומית שלי...והדברים אתמול שגרמו לי להצפה נוראית. ואני רק רוצה להפסיק לבכות עכשיו...

גילי בוקר טוב איני מכירה אותך אבל אני רוצה להגיד לך משהו כללי ביותר, מקווה שתקחי לתשומת לבך. ברור לי שהתכתובת כאן עוררה בך מפלצות ישנות, והוציאה מתוך הארון כל מיני זכרונות שניסית לקבור. זה טבעי ומובן. יחד עם זאת, ובמיוחד לאור העובדה שאת מצטיירת כאישה בעלת כוחות נפש רבים (מהמעט שסיפרת), השתדלי לברור את הדברים שאת מעוניינת להתייחס אליהם לעומת הדברים שאת לא רוצה להתייחס אליהם, ותני להם משקל בהתאם לכך. את כותבת שהחיטוט בחיים שלך מאנשים זרים כאן בפורום (או בכל מקום אחר) גורם לך כאב קשה, אבל שימי לב - החיטוט בחיים שלך יתאפשר רק אם את תאפשרי אותו ! אם מישהו גורם לך להרגיש שהוא חודר לפרטיות שלך, מחטט לך בחיים למרות שאינך מעוניינת בכך - פשוט התעלמי ! הלא אי אפשר לחטט בחיים שלך, אם את סוגרת את כל הדלתות והחלונות ולא מאפשרת כניסה, נכון ?... אף אחד לא מחייב אותך להיכנס לדיאלוג עם אף אחד (גם לא אתי, אם אינך מעוניינת בכך), ואם מישהו פוגע בך בדברים שהוא אומר ואת מרגישה שהם אינם מוצדקים כי אינם מבוססים על המציאות ועל העובדות - - - אל תיכנסי לעמדת התגוננות אלא פשוט אל תגיבי כלל. פשוט תעבירי אותם הלאה. הרבה מאוד פעמים אנשים אומרים דברים מתוך מקומות אישיים שלהם, הם חושבים שהם מתייחסים למקרה הספציפי עצמו אבל בעצם הם מתייחסים להרבה מקרים אחרים שהם ראו/חוו בחיים האישיים שלהם. לכן, התייחסי לדברים בעירבון מוגבל, את אף פעם לא יכולה לדעת מה מתוך הדברים שאדם אומר לך קשורים אליך בכלל, או שהם מגיעים מהמקומות והחוויות האישיות שהוא עצמו עבר. גילי, נשמע שעברת חוויות קשות בחיים, ואני בטוחה שכל אחת מהן חישלה וחיזקה אותך. השתמשי בכוחות האלה כדי להרים אותך מעלה. מותר כמובן לבכות, זה משחרר ומעניק פורקן למשך זמן מוגבל, אבל אחרי שתשתחררי מהמועקה הזאת נגבי את הדמעות ו- יאללה, להמשיך הלאה, בשביל עצמך ובשביל ילדייך ! תעשי משהו נחמד עבור עצמך בסוף השבוע הזה.

האם יש כיוון נוסף שהיית רוצה שניגע בו בעניינך? זו שאלה שהפנה אליך 'אב מסור'. ואולי את רוצה להתייחס לתגובתו של אושר אליך? ?? נוחי

הי לכולם אני לא תמיד עונה מהר כי אין לנו מחשב בבית. אני צריכה לנסוע לאחרים כדי לענות. ולשאלה של נוחי: יש צורך להתייחס לשאלה מה טוב לילד , גם בזוגיות חדשה. אין ספק שזו שאלה לעניין. ארחיב מחר בנושא. ואפשר להתייחס לעוד נושא שכבר נגענו בו, אבל לבודד אותו: האם לאם גרושה שהילדים חיים אצלה, שחיה בצמצום כלכלי, אין זכות להמשיך הלאה, רק כי היא אחראית על הילדים? החלוקה בנטל יכולה להיות עם האב, ואולי חובה שתהיה... מי קבע שכשמקבלים את הילדים זה אומר בהכרח נשיאת הנטל של אי-בילוי או תשלום לבייביסיטר? הלינה אצל האב צריכה להתפרש בראש ובראשונה לטובת הקשר אב-בן, אך גם חלוקה ריגשית וכלכלית. כמו גם בנושא העבודה. מי קבע שהמשמורן יהיה זה שתמיד ירוץ מוקדם מהעבודה להוציא את הילד מהגן? אני חושבת שמראש צריך לתת מעמד זמני בלבד כניסיון בשנה הראשונה או ב 6 החודשים הראשונים, ואחר כך רק לקבוע לצמיתות. כמו מזונות זמניים ןאחר כך מזונות קבועים. ובקשר לאשר: אני שמחה לדעת שיש מי שמבין ומעודד, הכל לדעתי נכון, רק שקשה מאוד (לי, בכל אופן) לשים עצמי במרכז או לבחור להתעמת עם הגרוש.

כתבתי תשובה בענף מתחת. רק שתדעו, זה בענף מתחת כתשובה לשאלה של נוחי (טל?)

נראה ששאלתה של טל נגעה אצל כולנו בנקודות רגישות של פגיעות וכאב. ומה שחשוב יותר, שטובת הילד עלתה בכל התגובות. האפשרות להתאהב וליצור קשר זוגי עם ב"ז מעיר אחרת, עשויה לפגוש בכולם. אולי זוהי הזדמנות להרחיב את ההסתכלות על טובת ילדינו במקרה כזה - איך נדע שלילדינו נוח בקשר החדש? בעיר אחרת? מאיזה גיל? מה נכון יהיה עבורנו? וכו'... מה דעתכם? נוחי

האם משהו מפריע בנוסח שהצגתי? דעתכם חשובה לי! שלכם נוחי

הילדים שלי אוהבים את בת הזוג החדשה שלי. היא מוכנה לעבור דירה אליי, למרות שזה מאוד לא נוח לה. הכל רק בכדיי שלילדים יהיה טוב. לפעמים אני תוהה אם היא איתי בגללי או בגלל הילדים שלי, או הילדים שלי באים לאבא כי הם מתגעגעים לאבא לבת הזוג שלו. הלוואי שאלו יהיו הבעיות שלי (חבל שאין בפורום הזה גם אייקונים של פרצוף מחייך) אני חושב שבמקרים רבים ההורים עדיין עסוקים בלריב ולא פנויים לחיים חדשים, או חוששים מלחשוף את הילדים, או את עצמם לזוגיות חדשה ולכן אין הענות לנושא זה.

אני שמחה לשמוע על הקשרים של כולם בחייך, כל הכבוד לך. אני ממש מקנאת.. כאן אמור להיות אייקון של חיוך :)

היי נוחי, אני בעקרון חושבת שלא צריך לוותר על הזדמנות נוספת לזוגיות חדשה, אחת הסיבות לגרושים הרבה פעמים, היא הסיבה של הנתק הזה בין בני הזוג. שני אנשים שגרים תחת קורת גג אחת... ומפרקים זוגיות לא מספקת, על מנת ליצור זוגיות טובה יותר. לא ריחוק גאוגרפי, הוא שצריך למנוע זוגיות בהתהוות, או העיצומו של קשר. אפשר גם להכין את הילדים למעבר שכזה, ויש להתחשב בגילם. ילדים בגיל העשרה, אשר מקושרים חברתית לבני גילם. (בגיל הזה החברים הם כל עולמם) וקשה יותר ליצור ולבסס חיי חברה מחדש.(לכבוש מעמד חברתי). אבל ילדים בגיל העשרה יכולים גם יותר להתגמש ברצון לגור עם ההורה השני. אצל קטנים יותר הבעיות הם מינוריות יותר. אני חושבת שהחלטה לפרק זוגיות רק בגלל הנושא של מעבר למקום אחר, יכולה ללוות בתחושת החמצה לאורך שנים וחבל...

אני מסכימה מאוד עם גילי. אפשר להכין את הילדים בכל גיל כי הם מסתדרים לרוב תוך זמן קצר. להם יש בית ספר או גן או חוגים או שכנים בגילם, ויש לילדים נטייה למצוא חברים די מהר. לדעתי הבעיה במעבר היא יותר בעייתית למבוגרים. אם הייתי עוברת לגור עם החבר (לשעבר) הייתי נאלצת להפסיק לעבוד ולחפש מחדש, אז לי לא היה ממש מקום להכיר חברים. הרי לא יוצאים לרחוב ומחפשים.. אם אין מסגרות מסויימות להכיר, אין אופציות רבות. מעבר לכך, ילדים שעוברים צריכים גם להסתגל לגור עם מישהו נוסף, וזה לא תמיד פשוט. אני עשיתי טעויות בקשר ל בן-מול-חבר, ולא ידעתי לתקן בזמן. זו בעיה גדולה אם רוצים לגור יחד והתשתית לא משהו.. לידיעתכם נראה לי שאני נשארת במקום שלי, אני והחבר לשעבר לא מצליחים להתפשר על כלום..

אוכל לפתוח את התייחסותי לנושא במשפט שאני מקווה שאני מצטט אותו נכון לכל דבר יש עת ולכל זמן יש תוחלת . הקיצר כל דבר יבוא בזמנו כמו שהקיץ מביא את החום המשגע והחורף את רוחותיו וגשמיו והפריחה באביב והסתיו את נשירת העלים. כך שכל שלב ושלב שלנו מראה ללבנו ולנפשנו את האפשרי הוא זה שמעניק לנו תוחלת לחיות ולהתחדש ולילדנו מבטיח התמדדות והשלמה שלהם עם מהות החיים. אנו זקוקקים תמיד להיות קשובים לצרכיהם בשלב זה או אחר ומעל לכל להיות קשובים לצו ליבנו כי מבטיח את חוזקנו. כל מעבר שאנו רוצים על עצמנו רצוי שבגיל עשרה נשתף בלבטנו את השותפים לתנודות והם בדרכם יאמינו ויאפשרו את השינוי כי השיתוף מקנה להם הסמכה להכנס לעולם מקבלי ההחלטות ולפעמים שאלות ותהיות מצדם משקפת את כל המכלול וגם הם יכולים להציב בפנינו את תמרורי אזהרה שאנו יכולים לפספס . בגיל צעיר יותר נלווה את מעשנו בשיתוף של אמירה ובטון של תקווה בכדי שהפחד וחוסר הוודאות יפחת. מקווה שכל העומדים בשלב זה כבר נרפאו מתחלואי הפרידה ויכולים להביא מחדש אמונה אהבה למשכנם וללבם ריגוש מחודש אושר

בתי בת השלוש רגילה לעשות את צרכיה בשירותים מגיל שנה ו- 10 חודשים, היא עושה זאת לבד וללא עזרה. בלילה היא עדיין ישנה עם חיתול כל הלילה ומתעוררת ב- 6 בבוקר. לפעמים החיתול יבש בבוקר. בימים האחרונים (מיום שבת) בסביבות השעה 12:30 בלילה היא מתעוררת וקוראת לי ומבקשת לבוא אלי למיטה, ואז אני רואה שהיא התפשטה, הורידה את החיתול והרטיבה את המיטה ומחכה בה עד שאני מגיעה. לפני כן לא הייתה לה בעיה להגיד לה אם היא צריכה פיפי או אם היא עשתה, אבל בימים האחרונים היא הפסיקה להגיד. ניסיתי לדבר איתה ולבקש שתקרא לי, או שלא תוריד את החיתול. ניסיתי גם לצעוק עליה כשאני שואלת אותה למה היא הורידה את החיתול היא לא יודעת מה לענות. באחת הפעמים היא אמרה שהחיתול רטוב. מה לעשות?

בקר טוב, חסרים לי קצת פרטים. 1. האם היה איזשהו שינוי לאחרונה ? גם אם לא קשור ישירות אליה. שינויים כמו - מעבר דירה (או שיחה על כך),הריון,נסיעה לכמה ימים של אבא,מחלה של מישהו מבני המשפ',אשפוז,מתח בין ההורים,גן חדש וכו'. 2. לא כ"כ הבנתי - היא מורידה את הטיטול והבגדים ואז עושה פיפי ? 3. האם היא ביקשה בעבר לישון בלי טיטול ? 4.לדבריך היא גמולה למעלה משנה. האם ישנה סיבה מיוחדת בגללה היא עדיין עם טיטול בלילה ? 5. האם חל בה עוד שינוי פרט להרטבה (שקטה יותר,מדברת הרבה,חסרת סבלנות,אפטית,תזזיתי..) ? 6. נסי לכתוב קצת יותר על הילדה - האם יש אחים,תכונות ,אופי וכו'. מור

שלום,יש לנו 2 ילדים האחד בן שנתיים ו8חד' והשני בן 11 חד'.הגדול במסגרת של גן הקטנטן איתי בבית.יש לנו בעיה מאוד רצינית עם בננו הבכור,בכל פעם שהוא הולך לסבתא(הדודה והבת שלה עדיין גרים בבית אצל הסבתא)יש בעיה מאוד מאוד רצינית להחזיר אותו הביתה יש סצנה שלמה של בכי קורע לב,צרחות אימה,לא מוכן לשמוע על חזרה הביתה.ניסנו כל מיני דרכים,הסברים בצורה שקטה ויפה,כשהוא מבקש לשון שם היינו מסבירים שאם תהיה בעיה לחזור הביתה הוא לא ישאר..... אנא עזרתך חבל לנו שהוא מסיים בצורה כזו ביקור אצל הסבתא....

בקר טוב, לא כתבת מה קורה עם פרידות אחרות. האם ההתנהגות הזו מופיעה בעוד מקום ? כתבת שניסתם כל מיני דרכים. פרטי קצת על הנסיונות ומה היו התוצאות בכל נסיון. מחכה, מור

שלום,בהמשך להתכתבות,שאר הפרידות שלו רגילות לחלוטין אין שום בעיה מיוחדת אמרנו שהולכים הביתה אז הולכים.הדברים שניסנו איתו הם להסביר לו שהוא מבקש ללכת לשם,שהוא הולך לבלות אצל הסבתא והסבא(לא לשכוח שגרים אצלם גם הדודה שלו וביתה בת השנתיים)וחוזרים הביתה.ניסנו להסביר לו שאיתנו זה הבית והוא צריך לחזור,לשאול אותו למה הוא לא רוצה לחזור,לומר לו שגם אנחנו ביחד עושים חיים וגם את המצבים שלא נתנו לו ללכת והסברנו לו למה.אומנם אנחנו הוריו אבל מדובר בילד מאוד מבין את יכולה לצור איתו דו-שיח עם הבנה מלאה מצידו.אנא עזרתך אנחנו לא רוצים למנוע ממנו לבלות איתם אבל גם לא רוצים לראות אותו מגיב בצורה כלכך קשה שספק אם הוא זוכר שנהנה שם. תודה מראש

בקר טוב, אני אפתח ממשהו כללי - זה נורא כיף ילד בוגר,וורבלי,חכם.. מצד שני יש בזה איזושהי "סכנה". מה ז"א ? אלה ילדים מאוד מטעים. בגלל השפה המפותחת,צורת הביטוי וכו',אנו נוטים להתייחס אליהם קצת יותר בבגרות ממה שהם מסוגלים מבחינת הגיל והשלב ההתפתחותי. צריך לזכור שילד בגיל הזה מאוד מתקשה בהבנה של דברים מופשטים (לדוג',גם אם הוא אומר "אוהב" ויודע שביחד עם זה נותנים נשיקה,זה לא אומר שהוא אכן מבין את המשמעות. הוא פשוט מחקה ויודע שפעולה כזו תשיג הרבה חיזוקים והתלהבות ולכן הוא מתמיד),קשה לו להבטיח מראש ואכן לעמוד בזה,קשה לו לדחות סיפוקים וכן הלאה. בעצם מה שקובע את ההתנהגות בגיל הזה,זה - כאן ועכשיו. גם אם ילד בגיל הזה יבין שהוא כביכול מפסיד לפעם הבאה ("לא נבוא יותר","נצא בהרגשה לא נעימה" וכו'),זה לא ממש ישנה את ההתנהגות המידית. ככל שהגירוי (במקרה הזה - השארות אצל הסבים,בת הדודה) קוסם יותר,כך פחות יעזרו הסברים. מה שמניע אותו היא ההנאה הרגעית שבהשארות. לכן,אני מציעה לא ליפול ל"מלכודת" ההסברים אלא להפוך את זה למשהו מאוד קצר ותכליתי,ללא הקדמות מיותרות. ז"א,להגיע לסבים מבלי להגיד מילה על מה שיקרה כשתלכו. לבלות,להנות... וברגע שרוצים ללכת,לארוז הכל,לסיים הכל,להגיד יפה שלום,לקחת אותו וללכת. בלי להתעכב ובלי הסברים (אפשר כמובן להגיד משהו כמו - נבוא שוב בעוד יומיים..). כמה שיותר קצר יותר טוב. גם מבחינת סבא/סבתא/דודה.. ,זה צריך להגמר ברגע שאתם לוקחים את הילד. לא פרידות ממושכות,לא להזכר לתת לכם "רק עוד פרוסת עוגה,לדרך". בעצם זה שאתם מקצרים את התהליך אתם גם עוזרים לילד. מאוד קשה בגילו להיות זה שמחליט להפסיק משהו שגורם לי הנאה. הוא זקוק לכם כדי שתחליטו עבורו. הסברים (שבאפן כללי הם דבר נהדר) במקרים כאלה ו"מתיחת " הזמן,רק מקשים עליו ומעמידים אותו בסטואציה בלתי אפשרית מצידו - מצד אחד,אני לא רוצה שיכעסו עליי,מצד שני אני לא יכול לוותר על ההנאה. יתכן מאוד,שבהתחלה זה לא יהיה קל (כל שינוי בהתחלה הוא לא קל),אבל כדאי להתמיד. שני הדברים שישפיעו מאוד על מידת ההצלחה - עקביות שלכם,תגובת הסביבה (דהיינו,פרידה קצרה ותכליתית). בהצלחה, מור

כתבת באחת מתגובותיך, שאין לך שום בעיה לבקר את מי ש"מגיע לו"... זה לא ממש ציטוט אבל זוהי רוח דבריך. א. אני מזכירה לך את דרישות הפורום ואתר דוקטורס בכלל, לפנות ולהתייחס לאחרים בכבוד וברגישות. ב. בפורום זה - המטרה היא לתת יחס אנושי לכלם, כולל אלו שדעתם אינה נראית לך ואפילו מקוממת אותך. זו בדיוק ליבת העניין: ללמוד לראות ולכבד את השונות ולמצוא דרכים לדאלג באופן כזה שיאפשר האזנה ומחשבה. ג. אין לי שום עניין לעסוק בחוק ובחברה על יתרונותיהם וטעויותיהם. לא כי אין בכך צורך אלא משום שאין לי הכלים והידע, וכן, כדי להתרכז בגבולות תחום ספציפי. ד. אנא, חסוך ממני את הצורך לחזור על דברי שוב ושוב ושוב ושוב... זה מעייף ומיותר! ה. המלצתי לך - המשך בקו שהתחלת בו עם טל: שאל, ברר, לבן והבן, ואם יש ביכולתך, תמוך ועודד! מנהלת הפורום נוחי טל-שטרית

לילה טוב לך... ותודה בשם כולם על העצות העידוד והתמיכה. גילי. אגב האב המסור הזה לא רק שקומם אותי, אלא גרם לי להצפה של זכרונות קשים, ואני פשוט כותבת לך עכשיו ובוכה...ממש בוכה בכאב.

גילי יקרה לי מאד, אם יעזור - אז אני איתך כאן, גם עם הדמעות... והקושי להירדם.. כמנהלת הפורום - לקחתי על עצמי אחריות ודאגה לכך, שלא תהיה פגיעה בשום אדם. אעשה ככל יכולתי ובמידת הפניות שלי לפורום, לשמור על קו זה. במידה ואיני ליד המחשב (עבודה, חיים...) אנא פנו להנהלת דוקטורס ובקשו את התערבותם. גילי, שישטפו דמעותייך את הכאב, ומאחלת לך שבבוקר תקומי מאוששת-קמעא. שלך, נוחי

בני בן 3 וחצי מגמגם כבר שנה וחצי - בערך מאז שנולד אחיו - בערך תחילת הליכה לגן. מה לעשות? אל מי לפנות? מתי?

בקר טוב, כדאי להתייעץ עם רופא ילדים ולבקש הפניה לקלינאית תקשורת. את כמובן מוזמנת לפנות גם לפורומים של קלינאות תקשורת ולהתייעץ שם. בהצלחה, מור

אני רוצה להבהיר לכל משתתפי הפורום שאנחנו (בני היקר, אביו ואני) היינו בטיפול אצל נוחי מנהלת הפורום, והיא מכירה את המקרה מקרוב. נוחי ביקשה מהאב שייתן לבן לישון אצלו לפחות פעם בשבוע, כדי שירגיש ויבנה קשר חם יותר עם הבן. עברה בערך שנה, ולמרות הבטחתו הוא לקח אותו בערך (למיטב זכרוני) 2-3 פעמים.זה מה ששווה הבטחתו. נראה לו שהוא יוצא "פרייר" או משהו כזה אם הוא קם במיוחד כדי לשלוח אותו לגן. הרי יש אמא שתעשה זאת, אז למה להתעורר מוקדם? העבודה מתחילה רק בצהריים... מה שכן- הוא כן אוהב אותו ומעדיף לקנות לו... זה הכי קל..

טלי יקירתי, כואב לי שכך התגלגלו פני הדברים. זכור לי היטב אבי ילדך, ואכן ניכר שלא התלהב מרעיון הטיפול המלא בילד. וממש ממש מבקשת ממך: בשום פנים ואופן אל תקריבי את עצמך - אין זה בריא לא בשבילך ולא לילדך. אם מצאת קשר נכון לך, אני סומכת עלייך בבטחון גמור, שתדאגי לא פחות גם לבנך, ולכי אחר לבך. את היחידה שנמצאת עבור עצמך, ולא היועצים והמקטרגים, ואת היא אמו של הילד, הדואגת לרווחתו יותר מכל אחד אחר בעולמו. אם שבנה הנו כל עולמה, יסחוב אותה על כתפיו כמשא כבד, וכדי שילדך יוכל לפתח גם חיים עצמאיים משל עצמו, עלייך להוות דוגמה עבורו, וכן לאפשר לו חיים נפרדים מבלי שיצטרך לחוש אשמה על 'נטישתו את אמו'. בהצלחה יקרה, את אשה יפה - מבפנים ומבחוץ וקדימה ! שלך נוחי

טל, אני מצטרפת בלב שלם לדבריה של נוחי. כאב לי לקרוא את דברייך בשרשור הקודם, וכואב לי עוד יותר לחשוב שאת מוכנה להקריב את האושר שלך, את הזוגיות שלך, את האהבה שלך, על מזבח האושר והשלמות ההורית של בנך. אב מסור הגיב כאן באחת ההודעות בכעס וכתב שהילד לא אמור למלא את המאוויים של האם (או משהו דומה) ובוודאי שזה נכון - אף אחד בעולם הזה לא חי על מנת למלא מאוויים של הזולת, אבל אין בלבי שום ספק שאמא (או אבא) ממש לא אמור לוותר על האושר האישי הכי בסיסי שלו כדי לרצות את הילד. הילד שלך לא ירוויח שום דבר בחייו, אם יגדל עם אמא שלא זוכרת מה זה לבלות מפעם לפעם, שלא זוכרת מה זה לחוש נאהבת על ידי בן זוג, ושכל חייה סובבים אך ורק סביב הילד שלה. התיאור שלך על הקשיים האובייקטיביים מאוד במציאת בן זוג במצב המשפחתי שלך הוא נכון וקשה, ובמיוחד בשל כך - אם הצלחת למרות התנאים האלה למצוא מישהו שאת אוהבת, מישהו שחשוב לך ושאת חושבת לחלוק איתו את חייך - אל תוותרי על זה ! ילד שגדל כל חייו בתחושה שאמא שלו ויתרה על הזדמנויות בחייה עבורו, שאמא שלו הקריבה את האושר שלה עבורו - גדל עם "תיק" גדול מדי לדעתי, וזה משא כבד מדי עבור כל ילד, עבור כל אדם למשך שארית החיים. אל תעשי את זה לו, אל תעשי את זה לעצמך. הגיע הזמן לחשוב על עצמך טל, כמובן שאין זה אומר להפסיק לחשוב על טובת הילד (ברור לי שאין בכלל צורך להזכיר לך זאת) אבל תתחילי לחשוב גם על טובתך שלך, נראה לי שזה הולך לאיבוד איפשהו בתוך שגרת החיים הלחוצה שלך ביומיום. מאחלת לך את כל ההצלחה שבעולם

"חורה לי מאוד כאשר אמהות גרושות מציגות את עצמן כחד-הוריות למרות שבפועל יש בחיי הילד שני הורים נוכחים הן מהבחינה הפיסית, הן מהבחינה הכלכלית והן מהבחינה הרגשית." כך אמרה "מישהי אחרת"... אז דעי לך שאת טועה בגדול, לפחות לפי המקרה שלי ושל רבות אחרות שאני מכירה. מבחינה פיסית: יש אבא אך לא בבית, לא ברגעים שהילד רוצה או צריך, ולא אם משעמם לילד. במקרה הטוב הילד רואה את האב למס' שעות פעמיים בשבוע. והכי גרוע, הוא הולך לבתים של חברים ורואה ששם יש אבא... מבחינה כלכלית: המפרנס היחיד הוא ההורה המגדל את הילד, ואין טעם להתייחס למזונות כמו למשכורת שנייה, כי הם קטנים ולא משמעותתים ברוב המקרים. עדיין שכר הדירה שלם ולא חצי, הגן מחיר מלא לרוב, והבגדים והצעצועים גם כן.. ומחשב... מבחינה ריגשית: אין לילד אב בבית כמו לשאר הילדים.. הוא מחזיר אותו ונעלם שוב לכמה ימים.. זה נשמע הגיוני ל"גברת מישהי אחרת"?? כל מה השילד קולט הוא: בסוף מחזירים אותי לאמא... אז כשהורה מרגיש חד-הורי זה כי האב לא בבית, לא כי אין לאם זוגיות!!!

טל, כפי הנראה פספסתי את הציניות שלך בהודעתך הקודמת אלי (בשרשור למטה), כי כשהחמאת לי על דבריי קיבלתי את המחמאה כפשוטה ולא חשבתי שאת צינית. להבא, אם את רוצה לשגר אלי חיצי ציניות אני מציעה פשוט להגיד את הדברים ישירות כי אחרת אני עלולה לפרש אותם לא נכון וכך המטרה שלך תתפספס... צר לי שהדברים שאמרתי עצבנו אותך (לפחות כך נראה לפי מספר סימני הקריאה שהוספת ליד המשפטים שלך, ומכך שכינית אותי "גברת"...) צר לי, אבל אין לי שום כוונה לחזור בי מדבריי כי הם משקפים את דעתי וכאדם חושב וחופשי - יש לי עדיין הזכות לחשוב אחרת ממך ולא להתרגז עליך כי את חושבת אחרת ממני. אני אסביר לך את כוונתי ו(אולי) זה יעזור לך לחוש קצת פחות עצבנית, אבל אולי לא וזו בחירה שלך בלבד. אישית, אני מתנגדת לחלוטין להסדרי הראייה ה"סטנדרטיים" שנקבעים על ידי בית המשפט או בית הדין הרבני דהיינו - פעמיים בשבוע וכל סופשבוע שני. זה נראה לי שרירותי לגמרי ולא ברור לי על סמך מה הוחלטו ונקבעו ההסדרים הללו. כמו כן, אני לא חושבת שכאשר בני זוג מתגרשים, הילד צריך אוטומטית להישאר דווקא עם האמא, אני חושבת שיש בהחלט לשקול כל מקרה לגופו ולבדוק היכן יהיה לילד טוב יותר להישאר, והמקרה האידיאלי הוא כמובן - שני בתים עם חלוקת זמן ו"נטל" שווה על כל המשתמע מכך. אני מבינה שאצלך המצב הוא רחוק מלהיות חלוקה שווה (בכל תחום) ושוב - נותר לי רק להביע צער אמיתי על זה, אבל כפי שכתבתי לך למטה לפני ששמתי לב שאני אישיות לא רצויה מבחינתך - - אולי יקל עליך לקבל את המצב הלא שוויוני הזה אם תביני שבשורה התחתונה, המפסיד הגדול ביותר מכל המצב הזה הוא בן זוגך, שלא השכיל להבין את חשיבותה של מערכת יחסים עם הילד שלו. ההשקעה שאת משקיעה בילד שלך היא רווח גדול עבורך ועבורו, ואתם יוצאים נשכרים מכך. ההתנגדות שלי לביטוי "חד הורי" נובעת מכך שלצערי "זכיתי" לראות משפחות שהפכו לחד הוריות בגלל נסיבות גורל עגומות במיוחד (האם נפטרה ממחלה) והאב הוא אכן חד הורי במלוא מובן המילה. אין אמא, אפילו לא למספר שעות פעמיים בשבוע או כל סופשבוע שני. אין מפרנסת שנייה בבית, אין הורה שני שיסייע אפילו פעם בחודש כאשר יש פנצ'ר והאבא חייב לתמרן בין עבודה-ילדים-חיים כמו לוליין בקרקס. זה חד הוריות, מצטערת, וכל מקרה אחר של הורים גרושים, חסר שוויוניות ככל שיהיה - הוא לא חד הורי לעניות דעתי. אלא אם כן בן זוגך לשעבר יצא לקנות חלב לפני 10 שנים ולא חזר מאז - - - עד כמה שהטענות שלך כלפיו לגיטימיות לפי התיאור שלך, את עדיין זוכה לשיתוף פעולה ממנו בגידול הילד (גם אם לא מלא !) ולכן אין מקום לבטל את ההורות שלו בכך שאת מכנה עצמך "חד הורית". זוהי דעתי לפחות, מקווה שהבהרתי את הדברים יותר. אין סיבה באמת להתרגז כל-כך מהר טל, בפרט כשאנחנו לא משני צידי המתרס.

בהודעתי הקודמת לא הייתי צינית בכלל, לרוב אני מוקירה את דבריך. באמת. סליחה אם תשובתי היתה חמת-מזג, זה לא אישי. כמו שהחיים שלי מתנהלים, כך אני מרגישה, ולכן אני מרגישה חד-הורית, אני נושאת בנטל כמו גם בזכות לגדל את הילד שלי בעצמי. אבל הסברתי כבר, זה לא כמו להיות שניים. לדוגמא: לפני מס' ימים האב החזיר את הילד בערב, והבן בכה שלא יילך או שייקח אותו לישון אצלו, אז הוא אמר אשן לידך, ואחרי דקה קם מהמיטה הורצה ללכת. הבן אמר למה אתה הולך? הבטחת,נכון? אז הוא אמר אני רק יעשה פיפי, וברח לו... הבן שלי בכה כמעט שעה, ומי היה צריך לכאוב ולטפל בזה? אני! אז זה מה שיש להורים שחיים בנפרד, סבל ועצב על הילד, אז עדיף היה אולי שלא יהיה אבא בכלל... לפחות הוא לא היה עובד עליו וגורם לנו סבל..

מעניין אותי מה היית מציעה (סתם התעניינות גרידא) , לאורי הדברים: אני מתנגדת לחלוטין להסדרי הראייה ה"סטנדרטיים" שנקבעים על ידי בית המשפט או בית הדין הרבני דהיינו - פעמיים בשבוע וכל סופשבוע שני. ואגב, גם אצלי כשיש פנצ'ר הוא לא עוזר.. בדיוק כמו חד-הוריות שאת כן מכירה בהן..

בכל מה שכתבת! כן גם אני מגדירה את עצמי אם חד הורית על כל מה שמשתמע מזה.... הילדים הגדולים לא רוצים ללכת לאבא שלהם בכלל. אז אין לי שום זמן פנוי רק לעצמי... המזונות האפסיים מהביטוח הלאומי, אני עובדת קשה, אז אני מקבלת עונש מהמדינה... הילדים מאד קשורים אלי כך שאני סופגת את כל התסכולים שלהם, ואין עם מי לחלוק החוגים שהם מבקשים ואין מי שישתתף איתי בתשלום....ועוד הוצאות אין ספור.... למדתי לא לסמוך עליו מכיוון שאין לו מילה. מבטיח ולא מקיים... למדתי לתמרן ולהעזר בילדים הגדולים שלי על מנת לצאת מוקדם בבוקר לעבודה. ולפעמים לוקחת שכנה בתשלום להוציא את הקטנים מהגן. בקיצור מתמרנת וזה לא פשוט. מאחלת לך המון כוחות, ובהצלחה רבה בחיים ובגידול הילד.

תודה על החיזוקים.. זה באמת קשה ואין למי להסביר, אף אחד לא יכול להבין אם הוא לא שם.. אומנם רציתי להתגרש,ואני לא מצטערת לרגע, אך מבול המהלומות קשה מנשוא, מהדברים הקטנים עד הגדולים. התווית, ההורים לא אומרים למכרים(בושה), הבדידות, הכוח שצריך, המזונות העלובים, הרצון לגונן על הילד, אי היכולת לצאת מהבית בלי הילד כמעט אף פעם, ועוד. ואני לא בכיינית, זה רק מחזק אותי. כל מכה מוסיפה לי חוזק נפשי פנימי. ולא רואים עלי כלום, אפילו כשרע לי נורא, פרט לחברה קרובה אחת שאצל אני מרשה לעצמי לבכות.. הבן שלי היה בן שנה וקצת כשהתגרשתי, זה נתון לא נוח.. אולי אם היה גדול יותר היה פחות לחץ, ומה עוד שהילד חשוד להיות היפראקטיבי (מוקדם לאבחן). וכל בוקר אני אומרת: או למות או לחייך, אז אני מחליטה לחייך אני תמיד מתנחמת בעובדה שאנחנו בריאים ויש מקרים גרועים יותר. שוב תודה לך

שלום בני בן שלוש וחצי, וש לו אחות בת שנה וחצי, לפעמים משחקים יפה, לפעמים הוא מרביץ לה וברור שקיימת קנאה שלו, בחודשיים האחרונים הוא אוכל בצורה מגעילה ביותר- אי אפשר לתאר זאת אחרת, הוא לוקח את האוכל עם שתיי הידיים ומועך אותו ומרסק אותו ומורח על הפנים והידיים ואז משפשף את הידיים כך שכל הפירורים והשאריות עפים לכל עבר, אני בהתחלה חשבתי שזה שלב בהתפתחות ולא הערתי לו אבל זה כבר נימאס לי ונעשה גרוע יותר ומגעיל יותר מארוחה לארוחה, יש לציין שהוא התחיל גמילה מטיטולים לפניי חצי שנה אך עדיין לא נגמל לגמריי, קקי הוא עושה רק בתחתונים וזאת כשהוא לא מתאפק- הוא מתאפק המון וזה גורם לו סבל רב- ופיפי הוא עושה בשרותים ולפעמים מפספס- יום בלי פיספוס זה דבר נדיר- בד"כ מחוץ לבית ובגן אין לו תקלות אלא בבית האם קיים קשר בין הדברים? איך עליי להתיחס לצורת האכילה שלו? ואיך להתנהג בכלל- כשהוא מכה את אחותו , כשהוא עושה קקי בתחתונים וכאלו תודה גלית

בקר טוב, מכיוון שלא מדובר רק בעניין האוכל (גמילה שמתארכת,התאפקויות ממושכות,קקי רק בתחתונים,פספוסים..) ,אני ממליצה לפנות לאיש מקצוע לבדיקה קצת יותר מעמיקה. אני הייתי מתחילה באחות טיפת חלב. שתפי אותה במה שהעלת כאן ובקשי ממנה עזרה. אם את לא מקבלת את מבוקשך,פני לרופא ילדים. בנוסף,את מוזמנת לעשות חיפוש בפורום לגבי גמילה (גם ב"שאלות ותשובות") ולקרא קצת. בהצלחה, מור

שלום לך מור וכסמן. אני אמא לשני ילדים אחת בת 5.5. והבן בן 4 הם כל כך שונים אחד מהשני. בעייתי היא ביתי הבכורה מאוד חשדנית ומאוד לא מקבלת לחברה שלה כל אחד היא לא מקבלת את השונה זאת אומרת אנשים פצועים, שחורים,ילדים קרחים שחולים וכד'. בגן היא משחקת רק עם חברה אחת. ביתי היא מאוד יפה ומיוחדת וכולם רוצים לשחק איתה ולהיות בחברתה רק שהיא מאוד לא מעוניינת בחברתם וזה נובע מחוסר ביטחון דרסטי ואני לא יודעת למה? תמיד קיבלה מאיתנו קרדיט ומילים יפות ועידודים מאז שהיא קטנה אני לא יודעת למה היא כזאת אפשר לעבוד עליה בקלות היא תמימה מאוד ופטית ואני לא יודעת איך לעלות לה את הבטחון העצמי כדי שהיא תצליח בחייה ולא רוצה שהיא תרגיש נחותה ולא יפה כי היא ההפך. היא חושבת שהיא לא יפה מה עושים עיזרי לי .ואגב החברות שלה משחקות לה על המצפון המון וזה עולה לי על העצבים אני לא יכולה כבר לזה. הבן הוא ילד שונה לגמרי ממנה משחק עם כולם ולא דופק חשבון לכלום מה שהוא מחליט הוא עושה כמובן שאנחנו מציבים גבולות אני מדברת בעיקרון על האופי שלו ושלה על ההבדלים.אשמח באם תעני לי.חג שמח:)

בקר טוב, ההודעה שלך משדרת הרבה בלבול. אני אנסה לעשות קצת סדר (למרות שלעיתים זה קצת קשה דרך פורום ולא פנים מול פנים),בתקווה שזה יעזור לך למקד את הדברים קצת אחרת. 1. את כותבת - "ומאוד לא מקבלת לחברה שלה כל אחד היא לא מקבלת את השונה זאת אומרת אנשים פצועים, שחורים,ילדים קרחים שחולים וכד'. בגן היא משחקת רק עם חברה אחת. ביתי היא מאוד יפה ומיוחדת וכולם רוצים לשחק איתה ולהיות בחברתה רק שהיא מאוד לא מעוניינת בחברתם ..." מיד בהמשך את כותבת - "וזה נובע מחוסר ביטחון דרסטי ". זו בעצם סתירה. מדוע ? ילד שלא מקבל לחברתו ילדים אחרים,ז"א "בורר" חברים,הוא לא ילד חסר בטחון. אנחנו בוחרים ובוררים מתוך עמדה של כוח ולא מתוך עמדה של חולשה או חסר. האם יתכן שאת מפרשת את המצב בצורה לא כ"כ מדויקת ? מדוע הגעת למסקנה שהיא חסרת בטחון ? (דרך אגב,הקביעה לגבי חוסר בטחון מזכירה לי שאלה שנשאלה כאן בעבר. אולי כדאי לך לקרא,היא מופיעה ב"שאלות ותשובות" בחלק שמתייחס לצפיות). 2." ביתי היא מאוד יפה ומיוחדת ..","היא תמימה מאוד ופטית ","הבן הוא ילד שונה לגמרי ממנה ". מהתאור שלך יש לי תחושה של שיפוטיות. זה נורא כיף לספר לילדה עד כמה היא יפה,כמה היא מיוחדת וכו' (ואני בטוחה שהיא אכן כזו..). החסרון הוא שאם מעבירים ציפיה לשלמות,הילד לומד גם הוא לחפש את השלמות ולהתחבר ל"מושלמים". דהיינו,כאלה שהם לא חולים,לא קרחים,לא כהים וכו'. היא בעצם פועלת לפי איך שהיא מבינה את המסרים שלכם. 3."ואני לא יודעת איך לעלות לה את הבטחון העצמי כדי שהיא תצליח בחייה ולא רוצה שהיא תרגיש נחותה ולא יפה.." כאמור,התחושה שלי מכאן היא שלא מדובר בבעיה בבטחון העצמי ולכן אני לא מוצאת סיבה "להעלות את הבטחון". "היא חושבת שהיא לא יפה.." - לא כתבת איך את יודעת שהיא חושבת את זה. אני מעריכה שהיא אומרת את זה . יתכן שהיא אומרת או משדרת את זה לאו דווקא בגלל שהיא באמת לא חושבת שהיא יפה אלא כי קצת נמאס לה להיות יפה,מיוחדת,מושלמת וכו' ? יתכן שכל מה שבא לה להיות הוא ילדה רגילה ? ואם היא תהיה רגילה היא לא תצטרך "לסחוב" על כתפיה הקטנות את נטל "המיוחדות" ? אולי זו מחשבה של ילדה קטנה - אם אני לא יפה,אני יכולה גם להסתובב עם לא יפים ולא מיוחדים,אלא עם "סתם ילדים" שבא לי להיות איתם והיום ה"מעמד" שלה לא מאפשר לה את זה ? כשאני כותבת לך,אני חושבת על נסיכות מהאגדות. מצד אחד,בטח נורא כיף להיות נסיכה ומיוחדת ולא "כמו כולם",מצד שני הרי לא יעלה על הדעת שנסיכה תתנהג כאחת האדם או תתחבר עם מי שבא לה. היא צריכה לשמור על מעמדה הרם.זו הציפיה של הסביבה ממנה והיא למדה להפנים (הנסיכה). לסיכום,אני ממליצה שוב לקרא את החלק שמתייחס ל"ציפיות" ולנסות לבדוק עם עצמך מהן הציפיות שלך לגביה,מהן הציפיות שלך מבנך,קצת על ההבדלים וכו'. בהצלחה, מור

שלום וברכה ביתי בת ה 1.5 מושכת בחוזקה בשיער לי לילד בן 3 ולאחרים היא לא משחררת את הידיים אפילו כאשר מבקשים ובוכים או שאחיה מרביץ לה ?

צהריים טובים, ב"שאלות ותשובות" משמאל ישנה שאלה דומה בתוך החלק של הצבת גבולות (יש שם כמה שאלות,אחת מתייחסת למה שאת כתבת). אנא קראי את התשובה. אם ישארו שאלות,אני כאן, מור

ל'אב מסור', צר לי שנפגעת מתגובתי, אני מניחה שלאותה תשובה היית זוכה אתה כאב, לו פנית בשאלה זו של מעבר לעיר אחרת עם ילדיך. ואבקש להתייחס למספר נקודות: אם זכור לך, טל ציינה שהיתה בטיפול אצלי, כך שאני מכירה את התמונה מעבר למה שעלה כאן בכתוב, והגבתי אליה אישית... איני רשאית לשתף מחדר הטיפולים, אם טל תרצה, זו זכותה, אך הדברים נבדקו בינינו מכיוונים רבים. כדאי גם לזכור - זו אחת ממגרעותיו של הדיאלוג האינטרנטי, שלא תמיד הדברים עוברים כמו במפגש ישיר, שבו ניתן לעצור ולברר ולהבהיר כוונות על בוריין. במכתבך הקודם אל טל, שבו הבעת את דעתך על דרישותיו של בן-זוגה החדש, יש מן הנמהרות וחד-צדדיות, ואסביר: ניקח את סיפורה של טל ככזה היכול להתרחש בכל משפחה, בין אם בראשה עומדים אם או אב. ב"ז (בן/ת-זוג) המצטרף למשפחה, גם הוא עשוי להיות חד-הורי הקשור בחבלים רבים ומשמעותיים בחייו לסביבה בה הוא חי. כך שחיבור בין שתי משפחות לרוב הנו מורכב, והצירופים האפשריים הינם רבים ושונים ומוטלים על שתי המשפחות. ואם נחזור לטל, הרי שציינה גם שכבר שנתיים היא עם ספקות והתלבטויות ונזהרת מלהחליט בפזיזות. ועניין טכני: פתחתי עץ חדש בתגובתי אליך, כדי שלא נצטרך לחפש את התגובות האחרות. אני מקווה שדברי מסתדרים לך עכשיו מעט יותר, ומודה לך על ההזדמנות שנתת, לפתח את הנושא כך שיוכל להגיע גם לאחרים שעשויים לחשוב ולהרגיש כמוך. אשמח לעוד שאלות והערות-הארות ממך וכמובן גם מאחרים. נוחי

בלי משים אנחנו (מקווה שאני לא) משתמשים בכל מיני סיסמאות שנראות לנו מובנות מאליהן, אבל אם נבחן אותם נגלה שהם מייצרות מציאות שגויה. אחת מסיסמאות אלו הם "הורה חד-הורי". עד כמה שזכור לי ההורה החד-הורי האחרון היה לפני אלפיים שנה וקצת ושמה "מריה". אבות אינם זוכים במדינת ישראל לאותה יחס ועידוד כפי שזוכות אליהן אימהות, וזה בלשון המעטה. את המחיר משלמים הילדים בטווח הקצר וגם האמהות בטווח הארוך. אם ש"לא בא לה" שהאבא יהיה בקשר עם ילדיו תקבל תמיכה מערכתית רחבה ותקבל גיבוי מלא גם מפקידות הסעד וממערכת המשפט. אבות בכדיי להגן על ילדיהם מניתוק, גם אם במקרה של טל אין מדובר בניכור, זקוקים לממון רב וכוחות נפש אדירים. אכן את יכולה להדריך את האם להשתמש בכל הרעל שהמערכת מאפשרת לה ולהתנשא מעל האב, יתכן והאב מחוסר ברירה אכן יגיע עימה לפשרה מסוימת ויפגין כלפי חוץ איפוק. אבל משיחות רבות שהיו לי עם אבות רבים, בפנים , בשקט בלילה, זה לא כך - הוא יחזיר מלחמה ויתבע את עלבונו. אם הוא יוותר מתוך יאוש, יגיע הילד יום אחד ויתבע את עלבונו. הרעיון של להחליף אב באב- הינו חולני ויחזור כבומרנג לאם האגואיסטית.

מקוממת ומבריחה מכאן משתתפים פוטנציאלים. ניראה לי שאתה באמת אדם מריר, כמו שכבר כתבו לך כאן. אני בטוחה לגמרי שהיו לך גרושים קשים... למרות החזות שאתה מתעקש להציג כאן!!!!!!!!!!!!! ראיית העולם שלך היא שחור או לבן, וזאת לשמחתי לא הגישה של כל העולם... אתה נכנס לכאן, משתלח במנהלת הפורום ללא הבחנה, וגם באנשים שמבקשים כאן עצה מקצועית, ובטח לא את עצות האחיתופל שלך.... כל הפוסל במומו הוא פוסל... יש לי חדשות בשבילך, חברה טובה שלי גרושה עם ילדים, עברה עם בן הזוג שלה החדש לעיר אחרת ולגרוש שלה בניגוד אלייך לא הייתה שום בעייה עם זה. להיפך הוא פירגן לה, והקשר שלו עם הילדים שלו נשמר יפה מאד... ואמא שלהם לא הביאה להם אבא אחר, אלא בנתה זוגיות חדשה יפה וטובה... למה קשה לך להפנים שיש גם טוב בחיים האלה? יש לי הרגשה שלו הייתה גרושתך במקום אותה חברה שלי היית ממרר לה את החיים. אולי משהו באישיות שלך כל-כך מופרע או פגוע שגורם לך ליצירת תלותיות ואובססיביות. בכנות מציעה לך לבדוק את זה...

אב מסור שלום אני מסכימה איתך לגמרי בנוגע ל"הורה חד הורי". חורה לי מאוד כאשר אמהות גרושות מציגות את עצמן כחד-הוריות למרות שבפועל יש בחיי הילד שני הורים נוכחים הן מהבחינה הפיסית, הן מהבחינה הכלכלית והן מהבחינה הרגשית. אני יכולה רק לשער שעצם הצגת המצב כך (כ"חד הורי") מתאר יותר את תחושותיהן מהזוגיות ולאו דווקא מההורות אבל זה רק ניחוש שלי כמובן, איש לא חייב לקבל זאת. כפי שאמרתי, אני מכירה מספיק אבות (ואחד כזה באופן אישי ביותר) שממשיכים להתנהג כאבות לכל דבר גם לאחר הגירושים או הפרידה, ממשיכים להיות נתון קבוע בחיי הילדים שלהם ולא מוכנים לשמוע על אופציה אחרת. בעיניי, כך זה צריך להיות ממילא כך שזה לא משהו שצריך לקבל עליו צל"ש. באותה מידה אני מתחלחלת קלות כאשר אני שומעת אם טרייה מספרת בגאווה לחברותיה "בעלי כל-כך עוזר לי עם התינוק"... מבחינתי, תפקידו של הבעל לא "לעזור לאשתו" עם התינוק אלא להתחלק בעבודה הזו, העבודה החשובה ביותר בעולם, בשוויוניות המקסימלית (במגבלות הקיימות, כי להניק הוא עדיין לא יכול מן הסתם). אני חושבת שבגישה הזו בדיוק טמונה מהות הבעיה שמובילה אח"כ לגישה הזאת שהאם נושאת על כתפיה את רוב ה"נטל" והאב עוזר לה במידת האפשר... זה מתחיל מהבסיס, זה מתחיל מההתחלה. לא יודעת מי האשם במצב הזה, אני חושבת שזה פשטני מדי להאשים את המדינה (למרות שזה הכי קל. גם ככה יש לנו מדינה עם כל-כך הרבה בעיות ומחדלים) אני חושבת שהתשובה רחבה בהרבה, בעייתית בהרבה וכוללת את המבנה החברתי שלנו באופן כללי, ואת התפקידים ה"רשמיים" שגברים ונשים נושאים בחברה שלנו מתוקף המגדר שלהם. אני לא חושבת שהשואלת אליה אתה מתייחס בדבריך התכוונה שהיא מתכוונת להחליף את האבא של הילד שלה באבא אחר. אני לא יודעת מהיכן לקחת את הכוונה הזו שלה, אני לא הבנתי זאת כלל מדבריה. יתכן שאתה מייחס לה כוונות שלא היו לה כלל ? שיהיה חג שמח, עם הילדים או בלעדיהם (זמנית).

לבני בן ה-17 חברה ראשונה. יש לי תחושה שבקרוב ירצה לישון אצלה. בתחושת בטן זה לא נראה לי אך מכיון שבגיל זה עלי להציג גם נימוקים לוגיים רציתי למצוא נימוק לוגי, אם אכן קיים כזה. במפורש לא כתבתי יחסי מין כי זה סיפור אחר. הנימוק צריך להיות מעבר ל: לא בזמן הלימודים ואם הוריה מסכימים. אלו תנאים שברורים מאיליו. כנראה שאני שואלת האם בעקרון זה "בסדר" שילד בן 17 יישן אצל חברתו. תודה

צהריים טובים, אני בהחלט מבינה את הקושי וההתלבטויות. אבל יש לי להגיד שני דברים : 1. אני לא חושבת שיש כאן בסדר או לא בסדר אבסולוטי. כל משפ' קובעת את הכללים והחוקים שלה והשאיפה שכל חברי המשפ' יוכלו לחיות כמה שיותר בשלום עם החוקים שנקבעו. ז"א,לצערי אני לא יכולה לתת לך תשובה חד משמעית. את תצטרכי להחליט האם זה בסדר לכם או לא. מה שכן,אני גם לא יכולה להגיד שזה "לא בסדר". 2. תמיד לזכור לעשות שיקולי "רווח והפסד". ולנסות לא להגיע למקום שבו אולי "תנצחי" במקום אחד אך בסיכום כללי תצאי מאוד "מופסדת". בהצלחה, מור

בתי בת שנה ועשרה חודשים. מזה כחודשיים בלי טיטול במשך היום. אנו עדיין שמים לה טיטול בשנת הצהריים והלילה. משנת הצהריים היא מתעוררת כמעט תמיד יבשה. חשבנו להתחיל ולהוריד את הטיטול בצהריים ויותר מאוחר בלילה. מתי זה נכון להוריד טיטול בשינה? אני מתלבטת בגלל גילה הצעיר. וגם כי אנחנו מתחילים את עונת החורף. אודה לתשובתך.

צהריים טובים, יש כאן בפורום הרבה תשובות בנושא גמילה ואני מציעה לעשות חיפוש בפורום. כמו שתראי ביתר התשובות,הדגש בגמילה הוא לאו דווקא על עניין הגיל. מה שכן,אני היתי משתדלת לא להתחיל גמילת לילה בחורף (בשביל כל פספוס צריך פוך ולכבס פוך ולעיתים מקלחת באמצע הלילה וקר,והסיכוי להתקרר כי רטובים מפיפי הוא גדול וכו'). בהצלחה, מור

אני בת 35 ויש לי המון שערות בסנטר אני מורידה כל יום בבוקר באופן קבוע את השיערות עם פינצטה. העור שלי בהיר מאוד ובסנטר יש לי שערות די כהות. אני מאוד רוצה לגמור עם העניין הזה כי זה מייאש אותי אך אני מאוד מאוד חוששת מהטיפול. רציתי לדעת כמ ה דברים. 1. אחרי כמה זמן צומחות שערות לאחר הטיפול הראשון ? 2. לאחר שצומחות שיערות אני יכולה לגלח אותם או שאני צריכה לחכות עד שהם יפלו לבד. שמעתי שצריך לחכות שהם יפלו לבד (שבוע עד עשרה ימים) אם זה נכון, איך אני יכולה ללכת לעבודה עם זקן זה מאוד לא אסטתי. מזה אני מאוד חוששת. גם היום כשאני מוציאה אם פינצטה אני מנסה להסתיר את האיזור עם מייק אפ. מה עלי לעשות ? 3. האם לאחר הטיפול הראשון ובכלל יהיו לי נקודות אדומות ונפיחות, אחרי כמה זמן זה יעלם ? האם אני יכולה לשים מייק אפ על מנת להסתיר ישר אחרי הטיפול ? 4. כמה טיפולים אצטרך כדי לגמור ?