פורום יחסי הורים ילדים וזוגיות

מור שלום, אני קוראת מדי ערב את הפורום שאת מנהלת ואני מאוד נהנית ולומדת הרבה מעצותייך. רציתי לשאול האם את מקיימת סדנאות פרטיות בנושא יחסי הורים וילדים והיכן את מקיימת אותן.אשמח אם תחזרי אליי... יום טוב והמשיכי לתמוך ולעזור - את עושה זאת מדהים!!!

ערב טוב, אני שמחה על ההנאה והלמידה :). לגבי סדנאות - כרגע העבודה שלי מחולקת כך : טיפול פרטני (במקרה שיש בעיה/קושי),קבוצות חוויתיות לאמהות (זה להעשרה,לא לטיפול. את יכולה לקרא עליהן יותר בצד שמאל ב"על שלש גישות,אמא ומטפלת.."),סדנאות לאנשי מקצוע ועבודה במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית. מכיוון שבפברואר אני פותחת מרכז חדש תפתח קב' אמהות נוספת ויערכו סדנאות יחודיות (במפגשים בודדים) להורים. הכל מתקיים באשדוד. אם תרצי עוד פרטים,את מוזמנת לפנות למייל. מור

ביתי הבכורה בת 4 (יש לה אחות בת 2,5) קיבלה אינפורמציה מחברה בגן כי כולם ימותו ביתי קיבלה את זה מאוד קשה הסטריה, בכי, היא אפילו הקיאה מרוב הבכי. אני ניסתי להרגיע אותה, סבה שלה ניפטר השנה ואני ובעלי הסברנו לה שהוא בשמיים כי היא שאלה איכן הוא. היא קיבלה זאת יפה ואף סיפרה לכולם. השאלה שלי כיצד ומה יש לסבר לה עוד כדי להרגיע אותה ולתת לה ביטחון ?

צהריים טובים, אני מוסיפה קישור לשאלה דומה שנשאלה בעבר. אם ישארו שאלות,אני כאן. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/31/xFT/1900/xFP/1900 מור

לכבוד מור וכסמן. אנחנו הורים לשלושה ילדים הגדולה בת -7 האמצעי בן -5 ותינוק בן -5 חודשים .הכול התחיל ככה שהילדה נולדה גרנו אצל ההורים של בעלי כמעט שש שנים וכול הזמן נתנו לה תחושה שמותר לה לעשות הכול ולי אסור להעיר לה תמיד פינקו אותה הרשו לה לעשות כול מה שהיא רוצה ידעתי שביום מן הימים זה יעלה לי ביוקר. והנה היום הגיע שנולד האח ועברנו דירה פתאום כבר אין לה את כול "ההגנה"שהיתה לה מצד חמי וחמותי ואז היא התחילה לשחק לי ברגשות ולהגיד לי דברים כמו זה שאני לא אוהבת אותה (למרות שהיא יודעת שהיא האור של החיים שלי )ושאני דואגת רק לאח שלה וששכחתי אותה .אך כול זה קטן לעומת מה שהיא עושה לי עכשו .כמו שצינתי לא מזמן ילדתי וכבר מההריון היו לה השיטות הכי מוצלחות לעצבן אותי ותמיד היא הצליחה .ובכך היא גרמה לאח שלה להיסחף להתנהגות שלה הבעיה הגדולה זה שהיא כול הזמן גורמת לויכוחים עם בעלי הוא חוזר רק בשעות הערב אחרי שכבר היא עשתה לי את היום . תמיד יש לה סיבה לבכות או שיש משהו שמציק לה .בבוקר לפני שהיא יוצאת לבית הספר היא חייבת לעצבן אותי אחרי שהיא כבר בחוץ היא פתאום נזכרת שיש לה משהו לעשות בבית והיא מתעקשת לעשות אותו או שהיא מכה את אח שלה בקיצור מתמרדת ואז כמו שצינתי הבעל שלי תמיד בא לטובתה( ( כמו שהרגילו אותו .כאילו שלי יש משהו נגדה )ואז תמיד נוצר ויכוח ואז הוא טוען שאין לי סבלנות לגדל ילדים ושכול מה שהיא עושה לי זה רק באשמתי והכי גרוע זה שמה שיש לו להעיר לי הוא עושה את זה בפניה והיא עוד יותר מקבלת ביטחון להמשיך אנא ממך אם תוכלי לענות לי בהקדם אני אשמח בתודה אמא אובדת עצות

צהריים טובים, ממה שאת מתארת הילדה בת ה 5 אחראית ל: 1. היחסים הלא טובים בינך לבינה. 2. להדרדרות בהתנהגות של אחיה. 3. לחיכוכים ביחסים בינך לבין בעלך. וכן הלאה וכן הלאה... צר לי אך ילדה בת 5 לא יכולה להיות אחראית לכ"כ הרבה מערכות יחסים. במידה שהזוגיות היא טובה,במידה שישנה סמכות הורית בבית ,ילד ככל שיהיה חזק ועיקש,לא יוכל לגרום לכאלה יחסים. אי אפשר להטיל את כל האחריות למה שלא מצליח בבית על כתפיים של ילדה בת 5. חבל יהיה לתייג אותה בגיל כ"כ צעיר כ"בעיתית" של הבית ,כ"כבשה שחורה". זה לא יתרום בעתיד ,לא לה ולא לכם. הדבר הנכון ביותר יהיה לפנות לטיפול משפחתי בהקדם. בהצלחה, מור

שלום ילדי בן 3.5 לא הולך לשירותים לבד ועושה צרכיו במכנסיים למרות שהוא ילד אינטלגנטי ואני מסבירה לו ויושבת עימו רבות באסלה. איך אפשר לבדוק אם זה משהו רגשי שקשור לגירושין ומעברים בין הבתים וכו' ומה ניתן לעשות , כמו כן ילד שמקשקש על דף ציור ומקמט אותו וזורק אותו האם זה מראה על משהו רגשי שעובר עליו? ואיך להתייחס?

את מסבירה לו ויושבת איתו...מדוע לא לכעוס עליו ? האם הוא מקבל תשומת לב ואהבה בעקבות הפספוסים הוא שמסבירים לו שאמא כועסת ופעם הבאה שישתדל יותר. הילדים מגיבים לעימותים בין ההורים, מתחים שנוצרים במעברים ופרידות ארוכות מידי מכל הורה לא מקיומם של שני בתים - מזה הם דווקא נהנים. יש התנהגויות שהן בגדר הסביר לילד בן 3.5 ולא כל דבר שייך לגירושין.

היי גלית, מעצם תפקידך כהורה בוגר, מוטלת עלייך האחריות להתפתחותם הבריאה -של ילדייך, נפשית וחברתית. עם זאת, כדאי לך לעשות לעצמך סדרי עדיפויות באשר לתחומים בהם את מתמקדת, ולהישמר ממצב בו את עוסקת בעיקר בחינוכם, וממעטת בהנאה מהשהות של "ביחד". ילדייך הצעירים עברו מכאובים ובלבולים רבים בחייהם הקצרים והרכים וזקוקים לריפוד מרכך ומאלחש של אהבה. חשוב לזכור: גמישות עדיפה על נוקשות, וילדים זקוקים לבית בו נשמעים קולות שמחה, צחוק, מוזיקה וריקודים - בין הורים לילדים. אלו הזכרונות עליהם תעוגן בניית ראיית עולם בצבעים בהירים, ולפיהם ינהלו את חייהם. ואוסיף גלית - מתוך מה שתיארת במכתבייך עד כה, את עצמך תוכלי להתחזק דרך פגישות עם איש מקצוע, בהן תעבדי את התהליך שעברת בחייך עד הגירושין, במהלכם, ובחייך כאם המגדלת ילדים לבדה. מאחלת לך רוגע, נוחי

קראתי את כל מה שגלית כתבה, היא כתבה שהילדים נמצאים גם אצל אבא - יש להם שני בתים. את הדגשת את הלבד, לא אני. לא הזכרתי את שירותי הרווחה . לא צריך להזדרז למחוק

אני אם לשתי בנות שנולדו בהפרשים של 11 חודש. בתי הצעירה בת השנה וחמישה חודשים היא ילדה מאוד לא רגועה, נוטה לבכות הרבה וחסרת מנוחה. בנוסף היא תולשת את שערות ראשה והחלה באחרונה לכסוס ציפורניים. אציין שעד לפני כחודשיים היא נשארה איתי בבית והייתה מאוד תלותית בנו ההורים ולאחרונה היא נקלטה בגן. פרט נוסף וחשוב לא פחות- היא עדיין לא הולכת. בגן לא ציינו דבר מיוחד בהתנהגותה פרט למריטת שערות ראשה, אבל כשהיא חוזרת הביתה היא שוב חסרת שקט ולא מוצאת את עצמה. פניתי לרופא הילדים על מנת שיפנה אותי לגורם מטפל שיוכל לסייע לנו ביחסי הורים- תינוקת, אך הוא טען שאין צורך. אני מבקשת לדעת למי אוכל לפנות כדי לקבל סיוע. אני יודעת שיש מרכזים לטיפול באם ותינוק, אך הם עובדים בשעות הבוקר. אני מחפשת מרכז או איש מקצוע שמקבל בשעות אחה"צ על מנת שכל המשפחה תוכל להגיע למפגשים. תודה על תשומת הלב

צהריים טובים, חסרים המון פרטים בהודעה : 1. למה הכוונה ב"חסרת מנוחה".נסי לתת דוגמאות. 2. האם יש עוד מישהו בבית שהוא "חסר מנוחה". 3. למה הכוונה ב"מאוד תלותית". 4. תאור תכונות של הילדה (מלבד לא רגועה). 5. איזו ילדה אחותה ? תאור שלה. 6. הקשר בין הילדות. הקשר בינכם ההורים לבין הילדה. 7. סדר יום בקצרה. 8. האוירה בבית. כשיהיו לי יותר פרטים אוכל לנסות לכוון אתכם למקום המתאים. מחכה, מור ודרך אגב,ילדה שלא הולכת בגיל שנה ו 5,זה עדיין בנורמה.

בתי בת 4.5. (מעליה שתי בנות בנות 10 ו-8.5, מתחתיה תינוק בן 9 חודשים). בכל בקר היא מחכה בציפיה שנלך כבר לגן, מבקשת להיות ראשונה לפני שאשים את אחיה במעון, ובכל זאת בכל בקר נפרדת ממני בצרחות. בשנה שעברה ניסינו את שיטת ההפתעות בכל סוף שבוע וזה עבד חלקית בלבד. השנה החלטתי שאני לא מתייחסת לזה כדי לא ליצור "טררם", אבל מסתבר שגם זה לא עוזר. כיצד עלי לנהוג?

אחרי שכתבתי את ההודעה ראיתי עוד הודעות בנושא זה ורציתי רק לציין כמה דברים: גם לפני שנולד אחיה לא נשארתי לשחק איתה, אלא אמרתי להתראות והלכתי (וכפי שציינתי גם אז היה קושי בפרידה). היום אנחנו נכנסות, היא מתביישת ונצמדת אלי, אני אומרת לה להתראות ונותנת נשיקה ומיד הולכת ואז היא מתחילה לצרוח. בעבר ניסיתי קצת יותר להרגיע לפני שעזבתי אבל גם זה לא עזר. הגננת אומרת שהיא נרגעת מהר וכל היום שמחה וצוהלת בגן. בשנה שעברה עשינו דף מדבקות. בכל יום שנפרדה יפה קיבלה מדבקה, וביום ששי קיבלה הפתעה בהתאם. גם בשיטה זו הפרידות היו מאד קשות ולא הרגשתי שזה ממש עזר. מקווה שנתתי את כל הפרטים הרלבנטיים ואודה לכל עזרה שהיא.

לי היה אותו דבר עם ביתי בת ה 5 מה שעשיתי וזה עבד ביקשתי מהגננת לקבל אותה בבוקר בבוקר טוב ,שתיתיחס אליה ורק אליה איך שהיא ניכנסת לגן . וזה אכן עבד היום אני לוקחת אותה לגן שלום נשיקה ואני הולכת בלי הצגות.

בקר טוב, אני בהחלט מסכימה עם התשובה שקיבלת - כדאי לשים לב כיצד מקבלים אותה בגן. אם כולם עסוקים והיא צריכה למצא לבד עם מי לשחק,איפה לשבת וכו',יתכן שזה מקשה. יש ילדים שזקוקים יותר להכוונה ותיווך וכאלה שפחות,יתכן שהיא מאלה שזקוקים ליותר וכדאי לבקש מהגננת/סייעת שת"פ.שהן בעצם יהוו את "הגשר" בין הבית לגן. מה שעוד כדאי לנסות - לשים קודם את האח במעון ורק אח"כ אותה. דבר ראשון,כדי שתראה שגם הוא נפרד ממך (כרגע היא יודעת אבל לא רואה את זה ויש הבדל בין השניים). שנית,מכיוון שהיא מבקשת להיות ראשונה,אפשר להשתמש בזה כ"פרס". ז"א,הראשון היום הוא מי שנפרד אתמול יפה. בהצלחה, מור

מור! לפני מספר שבועות כתבתי לך שאני אמורה ללדת עוד מעט בניתוח קיסרי ויש לי עוד ילד בן שנתיים. שאלתי אותך האם את חושבת אולי ילדי יחשוש או ייפגע מהעובדה שלא אהיה בבית שבוע ימים - מה שהוא מעולם לא הכיר כי לא עזבתי את הביית מעולם והוא מעולם לא ישן בלעדיי... את הפנית אותי לשאלות ותשובות וקראתי מה שכתוב שם וזה קצת מתייחס להערכות של אחרי הלידה והבאת ילד נוסף לבית ואני מתכוונת למצב של עוד לפני הבאת התינוק לבית ועוד לפני המצב של תגובת בני לשינוי. אני מדברת על העובדה שלא אהיה בבית - האם את חושבת שהוא יחשוב שעזבתי אותו ? האם את חושבת שזה יפגע בו? מצטערת שאני משגעת אותך אך כרגע אני חוששת מהמצב שלא אהיה בבית שבוע . המצב של לאחר מכן אני כרגע לא חוששת כיוון שאני לא יודעת איך בני יגיב להולדתו של אח חדש , יכול להיות שהוא יגיב בסדר ולכן לגבי זה ימים יגידו אני חוששת מהמצב האחר מה דעתך?

דבי יקרה, אני אמנם אצלך מדובר על שבוע ולא על יומיים שלושה כמו בלידה רגילה אבל ההכנה היא די דומה. אני מעתיקה מאותה התשובה אליה הפניתי,את החלק הרלבנטי להכנה ליציאתך מהבית. . "לא ברור לי מה כבר הילד יודע אבל לדעתי חודשיים הם עוד המון זמן (מצטערת אני יודעת שנמאס...) בשביל ילד קטן ולכן זה מוקדם מדי לעבור לשלב הבא. מה שהוא יודע עד עכשיו, אמור להספיק לשלב הזה.כן חשוב לענות על כל שאלה שהוא מעלה ברצינות ובאמת. כשהלידה תתקרב - שבועיים שלושה לפני, צריך להסביר לו שאמא תלך לבי"ח והוא יהיה אצל... ויעשה.... .ז"א, שידע בדיוק מה מצפה לו וכמה שיותר מדויק יותר טוב. אני אפילו ממליצה להכין איתו תוכנית - אני אחזור מהגן ואלך עם סבתא ל... , סבתא תכין לי את העוגה שאני אוהב... .בתנאי כמובן שסבתא מוכנה. ועל זה אפשר לדבר איתו כמה פעמים בשבוע. המטרה היא שיחוש שיש לו שליטה על המצב. ילדים לא אוהבים מצבים לא מוכרים. אפשר גם להפוך את השהיה אצל הסבתא (או איפה שיהיה),ל חויה עבורו. שירגיש שזכה במשהו. לגבי תכנים רגשיים,אני ממש לא בעד היצף אינפורמציה, הוא בן שנתיים וחצי. דברים צריכים להיות פשוטים וקונקרטיים." ז"א,עד כמה שאפשר לנסות ולהפוך את הזמן הזה לחויה (לתכנן שיסע עם המבוגר איתו הוא נשאר לטיול גדול לגן החיות ,לונה פארק... משהו שהוא מאוד אוהב) ולהתרכז בעיקר בדברים האלה. מאוד חשוב המסר שאת תעבירי לו. אם תתיחסי לזה כאל - "איזה מסכן. איך הוא יסתדר בלעדיי... ?" הוא באמת לא יסתדר. לעומת זאת אם תצליחי להלהיב אותו ובמקביל לקבל אבל לא להעצים את החששות שלו,זה יעבור יותר בקלות. מקווה שהצלחתי לענות. בהצלחה, מור

שלום. אני אמא לבת שנתיים ו-4 חודשים. בקיץ ניסינו לגמול אותה מהטיטול היות והראתה סימנים שהיא מסוגלת להתאפק. אך לאחר מספר נסיונות היא ביקשה שוב את הטיטול. שמנו לה בחזרה. באותו הזמן היא הצליחה מספר פעמים לעשות בסיר, ואנחנו מצידנו עודדנו אותה לכך. וגם מידי כמה דקות שאלנו אותה אם היא צריכה פיפי וכאשר היא התיישבה על הסיר, לפעמים היה לה ולפעמים לא. ואז היא פתחה משפט: "אני לא מצליחה". ואני מצידי משיבה לה "אין לך פיפי ולכן את לא עושה". היום היא הביעה רצון ללבוש תחתונים וכך עשיתי. היות והיא איתי בבית מדי שעתיים-שלוש בערך היא מרטיבה ואני מחליפה לה הכל בלי לומר דבר. אך כאשר ביקשתי ממנה לשבת בסיר כי "עכשיו יוצאים לטיול ולפני טיול עושים פיפי", היא אמרה כל הזמן את המשפט הזה "אני לא מצליחה". ברור לי כי היא מוכנה להיגמל מצד אחד ומצד שני מפחדת מכישלון. איך אוכל לשנות לה את הדפוס הזה? תודה.

בקר טוב, את כותבת שהתחלתם בגמילה כי היא מסוגלת להתאפק. כמו שכתבתי כאן הרבה פעמים בעבר - גמילה היא לא אקט פיזי,היא בעיקר רגשית. לכן,גם כשילד מסוגל להתאפק הוא לא תמיד מוכן כבר לגמילה. מכיוון שבאמת נכתב כאן המון על גמילה אני מציעה להתחיל בקריאה ב"שאלות ותשובות" משמאל את החלק של גמילה. לעשות עוד חיפוש בפורום בנושא. והכי חשוב,כמו שתקראי באותן התשובות,להעביר לידיה את המושכות. ולא להפוך את זה ל"נושא". אם ישארו שאלות לאחר הקריאה,אשמח לענות. בהצלחה, מור

היי מור. תודה שענית לי ותודה על ההפנייה. אמנם קראתי המון על בעיות ופתרונות שונים. אך אצלי זה קצת שונה בכך שהיא פשוט נעמדת ועושה פיפי במקום. כשאני שואלת אותה מה את עושה? היא עונה לי "פיפי". לאחר שהיא מסיימת, אני שואלת אותה: איפה עושים פיפי? והיא עונה לי: בשירותים או בסיר. וזהו. פה זה נגמר. בסיר או בשירותים היא לא עושה כלום. היא כאילו מתאמצת (גם אם זה רק לעשות פיפי) ואומרת: אני לא מצליחה. ודקה אחר כך היא עושה שלולית על הריצפה. אני לא מבינה למה זה? ואיך זה שעכשיו היא לא עושה בסיר, אחרי תקופה שעשתה כל פעם שהושבנו אותה על הסיר? האם זה גם עיניין של שליטה? ואיך אני ממגרת את התופעה הזאת? אגב, גם בחוץ על הדשא היא "לא מצליחה לעשות" למרות שפעם עשתה בלי בעייה. אם אני צריכה להשאיר את השליטה בידיים שלה, כמו שאת מציעה במקרים אחרים, האם אני צריכה לתת לה לעשות פיפי וקקי כל הזמן בכל מקום שבו היא נמצאת? האם לומר לה משהו, כן לעשות או לא לעשות? או הפיפי השובב ברח... ואם לאפשר לה לעשות בכל מקום, כמה זמן לתת לזה? נ.ב. יש לה אחות הקטנה ממנה בשנה. והיא כל הזמן אומרת שהיא קטנה ולא גדולה. אולי בגלל זה היא נמנעת לעשות בסיר כדי שתחשב עדיין לקטנה ולא לגדולה. אני מנסה להראות לה את הטוב בלהיות גדולה. כמו: שהיא גדולה ולכן היא הולכת לחוג והקטנה לא הולכת. וכו'. אבל לא נראה לי שזה עוזר. מה לעשות? מצטערת על כל הבלאגן של הכתיבה שלי. אני מקווה שהתקבלה אצלך התמונה. חשוב לי לקבל את תשובותייך משום ששנה הבאה היא תהיה בת שלוש ותלך לגן עירייה, ורצוי שתהיה עד אז כבר גמולה. תודה. לביאה.

הבת שלי בת שנתיים וחצי מאוד מפותחת והשפה שלה עשירה מאוד. היא תמיד שואלת אותי למה אני צריכה ללכת לעבודה ולמה אני לא יכולה להישאר איתה? בנוסף היא שואלת אותי האם אני מעדיפה לעבוד במקום להישאר איתה.. איך מסבירים לילדה קטנה דברים כאלה?

היי. לבת שלי אני אומרת שאבא צריך ללכת לעבודה כדי שיהיה לנו כסף ונוכל לקנות אוכל ובגדים ומתנות ... פשוט את האמת. לא תמיד היא מבינה ממש אבל היא מקבלת. בהצלחה.

בקר טוב, אני חושבת שאין ילד שלא שאל את זה לפחות פעם אחת את הוריו. התגובה של ההורה היא מה שקובעת אם השאלה תחזור יותר מפעם פעמיים או לא. כמו שענתה לביאה,במקרה כזה הדבר הנכון ביותר הוא האמת. אבל.. אפשר לעשות את זה טיפה אחרת - לא לחכות לשאלה אלא לדוג' אם היא ביקשה שמלה חדשה והיום אתן קונות,אחרי שיוצאים מהחנות אפשר להגיד את יודעת - קניתי לך את זה בכסף שקיבלתי בעבודה. כדאי לחזור על זה בכמה הזדמנויות שונות,בגרסאות משתנות. ואז כשהיא שואלת שוב,עונים : את זוכרת שקנינו x .אני הולכת לעבוד כדי שנוכל לקנות x'y'z ... לשאלה האם היית מעדיפה להשאר איתה - אפשר לענות: לפעמים אני רוצה להשאר ולפעמים זה גם קצת כיף להיות עם עוד אנשים,נכון ? כמו שאת אוהבת ללכת לגן. ז"א,להעביר את המסר שזה בסדר גם כשאוהבים שיהיה לנון "עוד משהו" - גן/עבודה/חברים... הכי חשוב שאת תשדרי לה את השלמות שלך עם זה שאת הולכת לעבוד. כאמור,זה מה שיקבע את היחס שלה והעיסוק שלה בעניין. בהצלחה, מור

מור שלום רב! אני אם די צעירה וחדשה בתפקיד. הבן שלי בן השנתיים וקצת מאוד קשור אליי ולא יצאתי לעבוד עד עכשיו כדי לגדל אותו ולהיות איתו. בתחילת השנה הכנסתי אותו לגן ועדיין לא עבדתי ,הייתי קמה איתו בבוקר ,מלבישה אותו ולוקחת אותו לגן. עכשיו מצאתי עבודה די מכובדת שמתאימה לכישוריי וזה דורש ממני לעזוב מוקדם בבוקר עוד לפני שהוא קם . כך שאמי שומרת עליו עד שהוא קם והיא לוקחת אותו לגן. הוא קם בבוקר ולא מוצא אותי... אני חוששת שמא זה ישפיע עליו , או שמא הוא יחשוב שאני נוטשת אותו בבוקר. בכלל כל פעם שהוא ישן (בבוקר או בצהריים)אני צריכה ללכת ואז הוא קם ולא מוצא אותי מה דעתך? יש לי ממה לחשוש... אשמח על תגובתך...

בקר טוב, דבר ראשון,לא מזמן כתבתי כאן את דעתי לגבי אמהות עובדות/לומדות.. את מוזמנת לקרא: http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/28/xFT/13259/xFP/13470 בעיני השאלה הכי חשובה היא מה אתם עושים ואילו יחסים יש לכם בשעות שאתם כן נמצאים ביחד (וכמובן כמה שעות כאלה יש ביום) ? אם את חוזרת הביתה ומבחינה רגשית לא פנויה לילד ועסוקה ב"מתי כבר יגמר היום הזה" אז אכן מצריך שינוי קל :). לעומת זאת אם את נמצאת איתו כמה שעות שהן רק שלכם ואתם נהנים ומבלים יחד ואת פנויה בשבילו,אני לא חושבת שהמצב הוא מעורר דאגה. אני הייתי דואגת בערב לפני שהוא הולך לישון לעבור איתו על סדר היום שלמחרת - "אתה יודע,אני הולכת לעבודה וסבתא תיקח אותך לגן,אח"כ היא תיקח אותך לבית שלה/שלנו,אתה תאכל ותנוח ואז אני אגיע ומה נעשה ביחד ? " וכאן אפשר לתת לו לבחור או לספר לו שתעשו x ביחד וליצור אצלו את הציפיה. אפשר להפוך את זה למן הרגל שלפני השינה ביחד עם חיבוק ונשיקה אתם מתכננים את מחר וחוזרים כל פעם על אותו הסיפור במדוייק,פרט לפעילות המשותפת של מחר שהיא משתנה. דרך אגב,גם אם הוא יגיד - אבל אני רוצה שאת תיקחי אותי. לא להבהל ואין צורך ברגשי אשם. אפשר לענות,גם אני רוצה אבל אני לא יכולה,אני אגיע אחרי שתנוח אצל סבתא. בהצלחה, מור

מור היי! קודם כול את מדהימה! העצות שלך כ"כ עוזרות ומעודדות אותנו כהורים לעשות את תפקידינו כהלכה-אז שוב תודה! לבעייתי- יש לי פעוט בן שנתיים שבזמן האחרון מגיב בצעקות על כל דבר שנאמר לו... ממה זה נובע? האם יש לי ממה לחשוש? אם זה גיל המרי איך מתייחסים לצעקות שלו:מתעלמים,כועסים,מסבירים איך? אם לדעתך זהו רק גיל המרי אז אל תפני אותי לקרוא על גיל המרי כי אני יודעת על מה מדובר , אך לא יודעת כיצד להתמודד....

מור , רציתי להוסיף גם שהוא צועק לעיתים סתם בלי סיבה. גם אם לא אומרים לו שום דבר... וזה מאוד מדאיג אותי.

בקר טוב, תודה רבה....:). קשה לי להעריך מכאן מבלי לראות את הילד,אבל אני אנסה לתת כיוונים שונים בתקווה שמשהו יעזור : 1. כדאי לשלול בעיות שמיעה. 2. חיקוי - האם יש בסביבתו מישהו שמדבר מאוד בקול או כשכועס צועק ? כדאי לבדוק מהן התגובות של כל אחד מההורים,הגננות,סבא - סבתא.. במצבי תסכול. 3. יתכן שאכן מדובר באותו "גיל שנתיים ". אני לא יודעת אם קראת את התשובות לנושא כאן בפורום. בכל מקרה אני מעתיקה את החלק של "מה לעשות" : 1. מאפשרים כמה שיותר עצמאות ובחירה עצמאית (אתה רוצה לגרוב גרביים כחולים או לבנים ?, פרוסה או פיתה....). חשוב שהמטלות העצמאיות לא יהיו מצד אחד קשות מדי ומצד שני גם לא קלות מדי. ז"א, שיהוו אתגר שהוא יכול לעמוד בו. 2. לשתף הרבה ולכבד את הבחירות שלו - לדוג' לא לקחת לו בכח צבע מהיד אלא לבקש ממנו שיתן לך (גם אם צריך לחזור על זה 4 פעמים באסרטיביות), לא להזיז אותו אלא לבקש שיזוז.... .אם הוא בחר דבר מה (מתוך אפשרויות בחירה שאת נתת),להסכים לבחירה (או מראש לא להציע בחירה..). המסר אמור להיות אנחנו מקבלים אותך כשווה ומכבדים !!! את עצמיותך. 3. זריקת חפצים, מכה, התקפות בכי וכו' יכולים להעיד על תסכול. חשוב לראות מתי הוא מתנהג כך, בעקבות מה (אולי כשהוא מפרש שיש נסיון לכפות עליו משהו בניגוד לרצונו). יש דברים שההורה חייב "להכריח" ופחות להתחשב ברצון הילד, אבל יש גם הרבה דברים שאפשר "לדון" עליהם עם הילד ולהגיע לעמק השווה מתוך כבוד. גישה כזו אמורה להקטין את התסכול. 4. לשקף את ההרגשה - בנך (כמו הרבה אחרים) מביע בהתנהגות הזו כעס, חוסר שביעות רצון... שהוא עדיין אינו יודע לבטאם בדרכים אחרות. כדאי לשקף לו את מה שהוא מרגיש - אתה בטח כועס שאני לא מרשה לך..., זה לא נעים שיוסי חוטף לך... . הייתי מוסיפה כאן מלבד השיקוף גם הצעת התנהגות אלטרנטיבית שתביע את הכעס. במקביל, להמשיך ולהגיד - "אני יודעת שאתה כועס כי... אבל אני לא מרשה לתת מכה". חסרים לי פרטים בהודעתך. פרטים כמו : האם הוא צועק כל היום או בתגובה למשהו ? האם גם בשיחה רגילה או רק כשמבקשים ממנו לעשות משהו ? האם הוא מדבר היטב בהתחשב בגילו ? האם הצעקה היא סתם צרחה או משפט שבנוי ממילים הנאמרות בצעקה ? כיצד אתם מגיבים ? כיצד הוא מגיב (צוחק/בוכה/בורח..) ? אם בנוסף לתשובות לשאלות האלה תתני דוג' מדוייקת,אנסה לעזור יותר. מור.

בהקשר לשאלותייך:בדר"כ הוא צועק כאשר אנו מבקשים ממנו משהו ולאחר שהוא צועק אנו בתגובה לכך אומרים לו שזה לא נעים לנו שהוא צועק וחבל כי אנו מעדיפים שיגיד לנו מה הוא רוצה .כשאנו פונים אליו כך הוא ממשיך לצעוק כאילו בודק אותנו.אני תמיד עונה לו כך , אך בעלי מעדיף לפעמים להתעלם מצעקותיו כי הוא חושב שכך הוא יפסיק (ולעיתים זה באמת עוזר).לעיתים הוא צועק גם בשיחה רגילה אך לרוב כשמבקשים ממנו משהו.הוא מדבר היטב,ברור,מבקש דברים ועומד על שלו.הצעקה היא לעיתים צרחה בלבד ולעיתים קשקוש של מילים לא ברורות.הוא לא בוכה ולא בורח כשהוא צועק ,הוא מסתכל עלינו עם חיוך ערמומי.

בתי בת ה 10 מגיבה בצורה מוגזמת על דברים פעוטים. לדוגמא: חשבה שמאחרת לחוג ומאד נלחצה. בכתה בכי היסטרי וזרקה את עצמה על הריצפה. ניסיתי לדבר אליה ולהסביר לש שיש עוד זמן ושאני אקח אותה במכונית ותגיע בזמן אבל הבכי וההיסטריה נמשכו והיא ענתה לי "אבל אני מאחרת" כאילו לא שמעה את מה שאני אומרת.אם הייתי אומרת לה, טוב אל תלכי לחוג, כמו שרצתה, זה היה מפסיק. זה קורה לעיתים קרובות גם כאשר אינה מקבלת את מה שהיא רוצה. לבסוף מפסיקה את ההשתוללות כאשר אני מסכימה למה שהיא רוצה. וצריכה כמה דקות לסדרת הנשימה. לאחר מכן מרגישה מאד עייפה וחסרת מצב רוח. איני יודעת איך לנהוג במקרים כאלו ומה לעשות. הקטע הזה מאד מפחיד אותי.אם אני עוזבת אותה ומתרחקת, היא באה אחרי וממשיכה. לעיתים ההסטריה קוראת ליד אחותה הקטנה (3) ששואלת שאלות ואיני יודעת מה לענות. האם לקחת אותה ליעוץ? האם קשור לגיל ההתבגרות? האם לתת לה מה שהיא רוצה ? כמובן שלא תמיד אני יכולה לתת לה מה שהיא רוצה...

בקר טוב, ההתנהגות היא בכלל לא מוזרה... הילדה למדה שההתנהגות משרתת אותה בדרך כלשהי ולכן היא ממשיכה. ברגע שילד מבין שיש לו רווח כלשהו מהתנהגות מסויימת,הוא מתמיד בה. מדברייך הבנתי שהילדה מתנהגת כך כשהיא רוצה להשיג דבר מה. רק אם היא תרגיש לאורך זמן שלא רק שזה לא עוזר לה ,היא בעצם רק מפסידה מזה,יש סיכוי שההתנהגות תשתנה. הילדה מבינה שהתקפי ההיסטריה מפחידים אותך ו"משתמשת" בזה כנגדך. קשה לי להאמין שתוכלי לשנות את דפוס ההתנהגות הזה (והוא בהחלט דורש שינוי) מבלי עזרה מקצועית. במקרה כזה אני בהחלט ממליצה לפנות לאיש מקצוע או לאחד מבתי הספר להורים,על מנת לקבל כלים שיעזרו לך בהצבת גבולות ובהתמודדות איתה. בהצלחה, מור

שלום, בהמשך לסיפורי שפורט. היום אני ממשיכה להתמודד עם שאלות ומצבים יומיומיים שלא תמיד אני יודעת למה ולמי לקשור אותם. שני נושאים שרציתי להעלות עכשיו קשורים למהלך השבועות האחרונים. בקרוב בני יתחיל, באופן הדרגתי, לישון אצל אביו. הדבר מעורר בי רגשות אמביוולנטים לא בגלל שיש לי ספק לגבי חשיבות הדבר אלא מעצם המעבר, השינוי והאי ודאות מהתגובות הצפויות מצד בני לשינוי. במקביל אני מרגישה לאחרונה קושי הולך וגובר בהצבת גבולות ונתקלת בקושי כמעט יומיומי בעיקר בערב. אני לא תמיד מצליחה לגייס סבלנות להתמודדות מול עקשנות וחוסר שיתוף פעולה של בני כשהוא צריך ללכת לישון. לעיתים עוברת שעה עד שבסופו של דבר הוא מתרצה או פשוט עייף ונרדם. אני לא יודעת אם עלי להרפות מללחוץ עליו ללכת לישון. אחרי הכל גם אנחנו כמבוגרים, אם אין בנו רצון או יכולת להרדם מישהו יכול להכריח אותנו??? ואם כן יש מקום להתעקש, איך עושים זאת? אשמח לתגובות. לילה טוב,טלי.

אם הוא קם בבוקר בזמן - אז למה להתעקש ? אם לא ? נסי את ערוץ הילדים - הוא לא יפספס את הפוקימונים בבוקר וגם ילך בשביל זה לישון מוקדם. דווקא ההדרגתיות במעבר ללינה אצל אבא אינה לטובתו - אתם סתאם מבלבלים אותו. הילדים לא מבינים למה היום אצל אבא והיום חוזרים לאמא, אתם שוברים לו את הרצף והשיגרה ומקשים מאוד על הילד בלעשות את ההפרדה וקיבוע של סדר יום, וסתאם משגעים את עצמכם. טובת הילד היא היום אבא ומחר אמא, ללא מעברים מיותרים וגם רצוי מצב ברור מזה אומר היום אבא או היום אמא.

אני לא מרגישה שהבלבול ינבא מההדרגתיות. להיפך!. ילד צריך להסתגל לשינויים באופן הדרגתי, דווקא בגלל העובדה שעדיין אין לו יכולת לאמוד זמן, לדעת מתי מגיע היום שבו אבא יבוא. צריך להצמיד את השיגרה לטקסים מסויימים או לסימנים קונקרטים ולא לחצות בהפרדות כאלה של היום אבא מחר אמא וחוזר חלילה. רק לפני כמה ימים בני בן השנתיים שאל אותי -איפוא הבית שלו?. הבנתי שכל הזמן הוא שומע-בית של אמא, בית של אבא.... ובעצם לא מבין איפוא הבית שלו. הרבה יותר חשוב לדעתי לאפשר לו את ההסתגלות ברמה הריגשית מאשר ובשלב מאוחר יותר יגיעו ההמשגות והמשמעויות היותר מופשטות. אני למשל מנסה בדרך של יצירה משותפת. לצייר, להדביק...להמחיש לו - הינה הבית של אמא ושלך והינה הבית של אבא ושלך. זה מאוד שימח אותו לשמוע ולעשות את זה. הוא בסך הכל בן שנתיים ואסור לנו לשכוח, לפחות כך אני חושבת, שהרצף הוא קודם כל ברמה קונקרטית. לא כך? לגבי שנת הלילה. גם הוא זקוק לפחות שעות שינה. יש לילות כאלה ויש כאלה. אני חושבת שאיפושהו ואיכשהו צריך להציב את הגבול. גם אני זקוקה לשעות האלה בלעדיו עד שאני הולכת לישון. לפעמים אני צריכה עוד לעבוד, יש סידורים בבית או סתם מנוחה במצב של ערות. אחרי הכל, זה לא מתאפשר במהלך היום. נוחי מה דעתך? טלי.

היי טלי, מעבר הילד לשינה אצל אביו, מעלה אצלך שאלות לגבי הסתגלותו לשינוי. איני מכירה את הילד, כך שכמובן אוכל להתייחס באופן תיאורטי בלבד. בראשונה, עליך ועל האב לגבש מסר אחיד אותו תעבירו לילדכם, וככל שתפעלו כחזית אחת, כך יקל עליו לקבל את השינוי. כל ספק אצל אחד ההורים יבלבל אותו. הנושא הבא שהבאת בעניין השינה וההירדמות של ילדך - אנא תארי את שעות השינה שלו כולל במעון או בגן ואת טקס ההשכבה שבביתכם, כך שאוכל להתייחס באופן מתאים. אם את חוששת שהילד יתבלבל מהשוני שבבתים הנפרדים, כדאי לזכור כי ילדים נוטים לקבל את כללי הבתים השונים בהם הם שוהים. המפתח להצלחה הוא בכבוד שתשדרו כהוריו, זה כלפי דרכה של זו ולהיפך. לילה טוב, נוחי

נוחי שלום, תודה על התגובה ולשאלותיך: שינה אצל האבא-אכן בני רגיש לשינויים. אינני יודעת לכמת ולהעריך ביחס לאחרים וזה גם לא רלוונטי. אני יכולה להסיק רק מההיסטוריה הקצרה של חייו והשינויים שעבר. הכניסה לגן, הפרידות מבני משפחה וחברים אחרי ביקור. אלה היו תמיד מעברים לא חלקים. אני הרגשתי בטחון בבחירה של המשפחתון מהרגע הראשון. ואילו בני הסתגל באיטיות למקום. לקחו מספר חודשים עד שנפרד בשמחה. הנכון הוא שבני אינו רגיל לישון מחוץ לבית. עד כה ישן רק פעמים ספורות אצל סבתא או סבא. אתן עוד דוגמא אחת-לפני מספר חודשים התחתן אחי. אחרי לבטים החלטתי להשאירו לישון בלילה במשפחתון. המקום שהוא הכי רגיל לישון בו חוץ מהבית. הדבר עבר לכאורה חלק. זה היה יום חמישי (לילה של יום רביעי). בפעם אחרי זה, ביום ראשון כשהגענו לגן הוא ממש התקשה להיפרד וכך במהלך כל השבוע. אני פרשתי זאת כאילו הוא לא סומך שזה היה אירוע חד פעמי ועכשיו הוא ימשיך לישון במשפחתון כרגיל רק שנת צהריים. לסיכום אני אכן חוששת שהוא יהיה מאוד מבולבל במעבר לשינה אצל אביו. הוא ילד שרגיש וערני לדקויות ושינויים הרבה פחות משמעותיים. הוא יוצר בעצמו אסוציאציות לכל דבר על מנת לסדר את עולמו ביומיום. בנוגע לבעיות השינה בביתנו-בקווים כלליים הטקס לפני השינה-ארוחת ערב, מקלחת, סיפור ולאחריו אנחנו מדברים מעט לפעמים על היום שעבר ולפעמים על מה מצפה מחר. אני משתדלת להקפיד על מסגרת שעות קבועה עם טווח זמן לגמישות בהתאם ל"מצב הצבירה" שלו. חשבתי שאולי השינה בגן (שעתיים וחצי בממוצע) היא נקודת הטורפה. אך מצד שני הוא זקוק לה כי הוא ילד מאוד פעיל שקם מוקדם מאוד. להעיר אותו משמעו לעיתים לקלקל לו את אחה"צ. אולי יש משהו בכל זאת שהוא חלק מהצורך שלו-לישון מעט בלילה ויחסית הרבה בצהריים. עלי זה ממש מקשה כי אני בערב זקוקה לכמה שעות לבד ובבוקר קשה לי לקום מוקדם כל כך (5:30-6:00). מה דעתך? סופ"ש נעים, טלי. מה דעתך?

שלום רב, בתי בת החמש נגמלה ממוצץ לאחרונה. לאחר כמה לילות קשים נראה היה כי הגמילה הוכתרה בהצלחה. אולם, בימים האחרונים נמצא תחליף גרוע יותר- מציצת אצבע. אנו כמובן לא מעוניינים בפיתוח ההרגל החדש. נקיטה בשיטות תגמול שונות (מתנות, ארטיק וכד') לא מועילות.גם הסברים לגבי הבעיתיות העתידית בנושא לא הועילו, למרות שהיא מבינה היטב. מה ניתן לעשות כדי לעצור את ההרגל החדש בעודו באיבו?

בקר טוב, לא כתבת דבר על תהליך הגמילה ממוצץ - מדוע הוחלט דווקא עכשיו ? מי יזם . וכו'. כפי הנראה זה קשה לה יותר ממה ששיערתם. מכיוון שמציצת אצבע היא הרגל שקשה לשנות (יותר מאשר מוצץ) רצוי לעשות כל מה שאפשר כדי להמנע ממנו. אני מציעה להגיד משהו כמו - אני רואה שעדיין קשה לך בלי המוצץ ולכן נחזיר אותו רק ל..(לילה/שעה בצהריים וכו'. ז"א,לזמן מוגבל בלבד כזה שמצד אחד יאפשר עדיין את המציצה,אבל מצד שני יהיה מוגבל ותחום בזמן/מצב ועם הזמן להפחית כל פעם קצת ). קבלת המוצץ בזמן שנקבע מותנית באי מציצת אצבע. בהצלחה, מור

נוחי בוקר טוב אני חוזרת אליך שוב כעת אתמקד בנושא: הגבולות. היום בבוקר כל כך היה לי קשה לארגן אותם הגדול(3.5) חטף לקטנה(1.5) צעצוע שלה ולא רצה להחזיר למרות בקשותיי: תוותר,אתה יכול לוותר לה תנסה,תתנהג יפה . הוא ענה: רק בגן מתנהגים יפה. כל כך הרגשתי רע.. ועוד הוסיף: את מטומטמת , תלכי לעבודה. אני לא יודעת האם "להעניש" אותו על כך בלא לקרוא לו סיפור היום בערב ולאמר לו כי בגלל שהתנהג לא יפה אנחנו לא קוראים סיפור ? כפי שחברותיי סיפרו שהן נוהגות עם ילדיהם. כל המצב בו אני צריכה להיות גם ההורה האוהב וגם ההורה שמגביל קשה לי. אולי אני צריכה לקרוא ספר על גידול ילדים ע"י אימא גרושה. תודה גלית

אני חושב שזו טעות להעניש ילד בגיל הזה בערב בגין משהו שהיה בבוקר, הילד לא יזכור מה היה בבוקר וגם לא יוכל לשאת את העונש, חמור מכך - העיסוק בכך יגרום שהוא יתפוס עצמו כילד רע - מה שיחמיר את התנהגותו. נראה לי שהקושי העיקרי הוא התפיסה שלך כאילו אם את מציבה גבולות את אמא לא אוהבת, הילדים עצמם לא רואים זאת כך, נהפוכהו. זה שהילד אומר לאמא דברים לא יפים לא אומר שהוא לא אוהב אותה, לא צריך להשקיע אנרגיה בכל דבר. כמובן צריך להסביר לו שככה לא מדברים , אבל לא דחוף על הבוקר כאשר גם ככה קשה - זה יכול לחכות. בעניין הצעצוע, ייתכן והתגובה שלך גורמת לו לעשות דווקא, הילדה הקטנה בוכה כי את נותנת לה תשומת לב וכך היא מפעילה אותך נגד אחיה, לכן אולי כדאי פשוט להרפות, תני להם לריב בינהם כל עוד הם לא פוגעים פיזית אחד בשני - זה לא שווה את הלחץ והמתח, הריי יותר טוב מהכי טוב שאת יכולה לעשות את לא יכולה לעשות.

היי גלית, תגובתו של האב אלייך, נראית לי מתאימה, מכסה וממצה. איך את מרגישה עם תשובתו? נוחי

שלום, אני בת 22 והוריי גרושים. למרות שחלפו כבר מעל 10 שנים מאז שהתרגשו עדיין ישנם רגשי עוינות רבים ביניהם. צר לי מאוד על כך אך ביצעתי בחירה שלא להתערב במערכת היחסים ביניהם. למרות זאת משום שאבי גר במרחק קטן מאוד מאתנו אני רואה אותו המון, לעיתים אפילו יותר מאשר את אימי (שאיתה אני מתגוררת כרגע). אבי חי עם אישה אחרת ו-2 ילדיה ועל כך אני חווה המון מתח ולחץ בבית. שני ההורים מפנים כלפיי המון מהעוינות והכעס שלהם אחד כלפי השני וזה גורם לי להמון תסכול, הייתי רוצה למצוא פתרון שיעזור לי להפסיק את התופעה, שכמובן פוגעת בי מאוד. ניהלתי אין ספור שיחות איתם בנפרד ואף ביחד על הנושא וביקשתי שלא יערבו אותי במאבק הכוחות ביניהם אך לשווא, נראה שדבר אינו חודר. המתחים והלחצים משפיעים עליי בחיי היומיום ומקשים עליי מאוד... זקוקה לעזרה ומקווה שתוכלו לעזור... שלי

שלום שלי ותודה שפנית, אכן את מתארת תמונת מצב בהחלט בלתי נסבלת, בה את מתקשה להתפנות לחייך שלך עצמך. מצער שאת מייצגת אחוז לא מבוטל של בני משפחות גרושות, החיים באווירה דומה. את עושה נכון בכך שאת עומדת על כך שלא יערבו אותך, וזו הדרך בה עלייך להמשיך. עם זאת, ברצוני לברר מעט פרטים: 1. בציינך ש"אבי חי עם אישה אחרת ו-2 ילדיה ועל כך אני חווה המון מתח ולחץ בבית" האם כוונתך שעל כך שאביך חי עם אשה אחרת את חווה מתח ולחץ בביתו? או בבית אמך? 2. מה את עושה היום בחייך? האם את עובדת? לומדת? מה בעניין קשרייך החברתיים? האם המתח המשפחתי משפיע על תיפקודך? האם יש באפשרותך להתגורר מחוץ לבית הורייך? ככל שתהיי עסוקה יותר בתחומים רחבים בחייך, כך תהיי פנויה פחות למעורבות בקשיי הקשר שבין הוריך, ואם יש באפשרותך לצאת מבית ההורים לחיים עצמאיים - אפשר להצטרף לדירה עם שותפים - כך תוכלי לבנות חיים בריאים יותר להתפתחותך כאדם וכאשה. במצב זה של נפרדות, הקשר עם הורייך יתחיל להתמקד בקשר בת-הורים. במידה ותתקשי בכך, תמיד תוכלי להתייעץ עם איש מקצוע שיעזור לך לעמוד במשימה זו של בניית הגבולות. בהצלחה! ואשמח לשמוע ממך. נוחי

בתשובה לשאלותייך.... אבי חי עם אישה אחרת כבר בערך 5 שנים... (הוא אינו רואה טעם בחתונה והם ידועים בציבור לכל דבר...) אני גרה נכון להיום בבית אימי והיא מוציאה המון תיסכולים לכיווני בגלל העובדה שאבי ידוע בציבור עם חברתו. היא שומעת עליהם כל הזמן ויש לזה השפעות קשות על מצב הרוח שלה ותפקודה בבית. אני אדם עצמאי אבל יש לי אח צעיר ממני (בן 17) שהפך להיות מאוד תלותי בגלל המצב החדש... והיא מתקשה להתפנות אליו בגלל שהיא מתוסכלת מהעובדה שלאבא שלי יש כבר חיים חדשים ולה לא. בחודשים הקרובים אני משלימה ומשפרת מבחני בגרות ועובדת בו זמנית בסוכנות ביטוח של אבי בגלל לחץ של סוף שנה... מבחינה כספית אין לי כרגע אפשרות לעבור לגור לבד ולכן אני די "תקועה" במצב הנתון, כמו כן אני מרגישה אחריות מסוימת כאדם הבוגר מבין הילדים לא להשאיר את אמא לבד כשרע לה.. ולפעמים זה בא על חשבון עצמי. לאחרונה ניהלתי שיחות עם הוריי אחרי התייעצות עם אדם שמבין מעט את המצב והתחלתי את תהליך הניתוק (החלטתי לעשות זאת בהדרגתיות כדי לתת להם זמן להסתגל...) השלב הראשון היה להפסיק להעביר ביניהם הודעות... הקשר ביניהם קר מאוד ולכן זה יכריח אותם אולי לשבת ולדבר על המצב הבלתי נסבל שנוצר... אחי הצעיר אינו מראה עדיין סימני תסכול.. חששי הוא שאלה יופיעו מאוחר יותר ויגרמו גם לו לסבל רב. אשמח להצעות נוספות איך להמשיך בתהליך הניתוק (כשאפשרות המעבר למגורים לבד איננה בטלה, רק תידחה למועד שבו תהיה לי יכולת כלכלית לכך). תודה מראש ויום נעים שלי

היי השרשור המקורי למטה "מסתגרת בחדר" אז שוב המון תודה על היעוץ

נכון גם אני חושבת ככה. ביחוד לאור החמלה ואסירות התודה שלך לסבתך בת ה- 80!

שלום, הבן שלי לצערי היה בשנה שעברה בגן ויצו המדובר בירושלים. שתיים מתוך 4 המטפלות היו המטפלות האישיות שלו, אני לא מבחינה ולא הבחנתי בסימנים אבל בכל זאת רציתי לשאול האם יש מקום לשלוח אותו לאבחון כלשהו? השנה הוא בגן אחר והוא השתלב די יפה.הוא ילד פיכח , שמח ומאושר. אני קצת מודאגת מה עושים?

צהריים טובים, אם אין שום סממן המעיד על קושי אצל הילד,אני לא רואה שום טעם להתעסק בזה. יש מיקרים שצריך להגיד תודה לאל שזה לא אנחנו ולהמשיך הלאה. מור

האם בפורום הזה עוסקים גם ביחסי הורים וילדים מבוגרים?

צהריים טובים, היו כאן בעבר כמה שאלות בנושא הזה ונראה לי שהצלחתי לעמוד באתגר.. :). אפשר לנסות ואנסה לעזור. מור.

אני לקראת לידה של תאומים ויש לנו ילד מקסים בן שנה וחודשיים, בעוד חודש אנו עוברים דירה ומתלבטים מאוד האם לסדר לילד חדר משלו או האם לשכן אותו יחד עם האחים החדשים שיהיו לו? אני מניחה שהוא יעבור חוויה מסויימת כשאלד ואנחנו לא רוצים לגרום לו לתחושות לא נעימות נוספות.

צהריים טובים, אין תשובה חד משמעית. אפשר למצא יתרונות וחסרונות לכל אחת מההחלטות. מה שכדאי לקחת בחשבון הוא שתינוקות מתעוררים בלילה וזה עלול מאוד להפריע לשינה שלו ולהפוך את הלילה ליום. מה שאפשר לעשות במידה שמחליטים לתת לו חדר לבד הוא לעשות לו חדר מקסים,מצוייר ומקושט ולתאומים חדר מאוד "לא מושקע". ז"א,משהו מאוד בסיסי ולחדד באוזניו את ההבדל בין החדרים ( "הם עוד קטנים וממילא לא מבינים. הם לא גדולים כמוך") כך שירגיש שזו מחמאה ויתרון "לזכות" בחדר כמו שלו. בהצלחה ולידה קלה, מור

שלום, אני בת 20 בצבא כרגע... אז ככה הגעתי למצב שהתייאשתי מההורים שלי...אני לא יכולה לסבול יותר את הדרך חיים שלהם...עד כיתה ט' הייתי מן ילדת הורים כזאת...כאילו כל מה שההורים החליטו לי עשיתי,הסכמתי והכל...ואז מכיתה ט' החלטתי ליהיות יותר עצמאית...וזה כנראה לא נראה להם, והם החליטו שאני לא ילדה מספיק טובה...(מבחינת ילדה טובה), ופשוט כל דבר שרציתי ולהם לא היה נראה, או נראה בעינהם פסול, אז הם לא תמכו בי...ולא כל כך הקשיבו כשאמרתי להם...אם זה בהחלטות שלקחתי...או בגידול הנוקשה שלהם...ואני רואה את זה עכשיו על אחי...וזה פשוט כל כך כואב לי.... וניסיתי לדבר איתם פה ושם...והם פשוט מזלזלים...כאילו לא חושבים שזה רציני...וזה ממש רציני...והם כל כך הקשו עליי עם העיקרונות שלהם... השאלה שלי איך אפשר להשפיע עליהם??? להראות להם שהדרך חינוך שלהם פוגעת בילדים שלהם...בי לפחות הם פגעו...נגיד ואחותי הגדולה עדיין כמו ילדת הורים כזאת, קשורה אליהם ממש, והיא לא רואה את זה, לעומת זאת אחי הקטן בן ה11 כן שם לב וגם בו זה פוגע...איך אפשר להשפיע עליהם???אני יודעת שאי אפשר לשנות אותם כי הם ככה וזהו...ואני לא רוצה לחיות עם זה ככה...סבלתי מספיק מזה...זה פשוט מטריף אותי...והם כאלה מיושנים...חושבים שצריך ללכת לפי התקופה שהייתה להם...היום זו תקופה שונה והם לא מבינים את זה...כל הקטע שלכבד את ההורים,מכבדים אותם אבל בכל זאת אלה תקופות שונות... בתודה ***

כאמא לילדים אשמח אם תתני דוגמאות למה הכונה שלך בדיוק שהם נוקשים ועוד דבר האם את מרגישה שאחיך סובל מההתנהגות או שרק לך זה מפריע אשמח לקבל ממך תגובה בי

כן אני מרגישה שאחי סובל מזה גם...ההורים שלי כאלה מיושנים... הם לא מבינים כל כך כנראה שאנחנו בתקופה אחרת..נגיד ואח שלי ירצה לבוא איתי לטייל...אז אמא שלי תגיד לא! כי היא רוצה שהוא יהיה קשור אלייה, כאילו שאם היא יוצאת אז הוא יבוא איתה...או שבגלל שהוא היה בבית ספר אז מבחינתה הוא היה מספיק בחוץ, היא לא נותנת לו קצת חופש...אומנם הוא רק בן 11, אבל יש גבול...לא צריך לקשור את הילדים בבית....אז שילך לחבר, שיהנה קצת, למי זה מפריע.... או שאבא שלי הולך לישון,אז הוא חושב שכולם צריכים ללכת לישון...(אבא מרוקאי...),הוא לא יכול לומר לבת שלו בת 20 ללכת לישון...הוא לא מבין, וגם אמא שלי, הם לא מקבלים את זה שאני כבר גדולה והם לא יכולים לומר לי מה לעשות...והתשובה שלו כשאני אומרת לו משהו על זה...("כל עוד את בבית שלי, את תעשי מה שאני אומר..."), זה נשמע קצת שתלטני...אבל זה פחות... בקיצור יש להם גישה מיושנת...או שאם אני יגיד לאמא שלי משהו, היא ישר תגיד למה אני מתחצפת...שאני לא...(כי לפי דברייה בתקופה שלה היא לא הייתה מעיזה לומר דברים כאלה להורים שלה... בתודה ***

צהריים טובים, מצטערת לאכזב אותך אבל לא יהיה לי איזשהו פתרון קסם.לפי מה שאת מתארת נראה שהם מאוד בטוחים,שלמים ומאמינים בדרך שלהם. כמובן שאפשר לנסות את הדרך ש"אמא" הציעה לך - דרך קרוב משפ'. אני לא בטוחה שזה יעזור,אבל אולי כדאי לנסות. בעיני,הפתרון הנכון ביותר עבורך הוא לחכות עוד קצת,לסיים צבא ופשוט לצאת מהבית לדרך עצמאית. יתכן שכשלא תגורי בבית ותתראו פחות,יהיה קל יותר לקבל את הדברים. לגבי אחיך,אם הוא חש במצוקה אולי כדאי שיפנה ליועצת ביה"ס ויבקש עזרה. אבל... חשוב שזה יבוא ממנו ולא ממך,ושזה יהיה הצורך שלו ולא שלך. אם זה שלך,חבל להשתמש באחיך כי הוא זה שיצא ה"קורבן" ויסבול מכך. בהצלחה, מור

שלום שמי דבי ואני בת 27 ואני בהריון בחודש השישי . יש לי ילד נוסף בן שנתיים והוא מאוד קשור אליי. חברות שלי שיודעות עד כמה בני קשור אליי אמרו לי שבני יכול לעבור מצב רגשי כלשהו כאשר אני ילד ולא יהיה בבית במשך שבוע ימים ( אני יילד בניתוח קיסרי). בני רגיל שאני מרדימה אותו לישון והוא ישן איתי והן טוענות שברגע שהוא יראה שאני לא בבית שבוע ימים זה יפגע בו באופן רגשי מאוד. אני ממש חוששת מהמצב הקיים .חשוב לי שתדעי שהמשפחה הסובבת אותו מקיפה אותו בחום ואהבה.ביקשתי את דעתך בנושא ואת הפנת אותי לקרוא בשאלות ותשובות וקראתי בשאלות ותשובות ובאמת מדברים על המצב של לאחר הלידה כאשר יהיה תינוק בבית. כרגע אני לא נמצאת במצב הזה ואני לא יודעת איך בני הגדול יגיב וימים יגידו ,אך מה שכן מדאיג אותי היא העובדה שאני צריכה ללדת בניתוח קיסרי ואני לא אהיה בבית כמעט שבוע-מצב שלא היה וקרה מעולם. מאז שבני נולד מעולם לא עזבתי את הביית או ישנתי מחוצה לו בלעדיו. הוא מאוד קשור אליי,ישן איתי וכו'... ולכן מה שמדאיג אותי זה שהוא יפגע כבר מעצם העובדה שאני לא בבית. מה דעתך?

סליחה מור אך איפה זה נמצא?

יש לי תינוקת בת 4 חודשים בשבועיים האחרונים היא נתקפת בכי היסטרי עד כדי עצירת נשימתה מאוד קשה להריע אותה. וכמו שהבכי מתחיל בלי שום הכוונה כך גם הוא מפסיק. הבכי יכול להיות בכל שעות היום. יכול להיות שאני ובעלי או הסובבים אותה לא קוראים אותה נכון או מפספסים משהו. אייך אני יכולה לבדוק אם יש בעיה התנהגותית? או אי קריאת סימנים נכון?

צהריים טובים, בעיה התנהגותית ??? הילדה עוד לא בת חצי שנה אפילו :). בשום גיל לא כדאי להדביק לילד תוית של "בעל בעיות" בטח ובטח שלא בגיל כזה. מה לעשות ? דבר ראשון,לגשת לרופא ילדים שאת סומכת עליו,לתאר לו את העניין ולשלול בעיה בריאותית. שני,אחרי שנשלל הכיוון הבריאותי,כדאי לפנות לאחות טיפת חלב מנוסה ולהתייעץ איתה. בהצלחה, מור

שלום רב, אני ואשתי בגילאי 26, נשואים שנה וחדשיים וחובקים תינוק בן חודש וחצי שהגיע אלינו מרצון מלא של שנינו. הכניסה להריון, ההריון עצמו והלידה היו קלים מאוד. שנינו עובדים במשרה מלאה וקבועה - כעת אני עובד והיא בחופשת לידה. שנינו בעלי תארים אקדמיים. אנו זוג שהיה רגיל לצאת הרבה במשך כל שבוע - גם לבילויים וגם לסידורים וקניות, ובכלל עשינו הכל יחד. כיום היא מסרבת לצאת מהבית כי "התינוק קטן ורגיש מדי" (כבר בן חודש ו-3 שבועות) וחיינו השתנו מקצה אל קצה. יחסינו לפני הלידה היו בעלי עליות ומורדות. היו ריבים די הרבה פעמים שהתרכזו בעיקר סביב נושא המשפחות - כל צד כנגד המשפחה של האחר. המשפחה שלי היא משפחה שעוזרת לנו כלכלית - בכסף ומתנות, פיזית - אבי עזר לנו בכל התיקונים בבית החדש באופן פיזי, ורגשית - נותנים לנו עצות מעשיות וטובות שעוזרות לנו מאוד - תכנון חתונה, משכנתא, עצות הקשורות לבית וכו'. משפחתי היא ליברלית וקיבלה כל דבר שאשתי רצתה. משפחתה שמרנית - לא איפשרה לנו בזמן החברות (מגיל 22 עד 25) לישון ביחד, לנסוע למקומות ביחד וכו. אשתי קיבלה את כל מה שציוותה משפחתה. משפחתה עוזרת רק לה, וגם באופן מועט ביותר. כיום אנו רבים על כל דבר והיחסים ביננו מתוחים מאוד. עיקר המריבות הוא השנאה שאני חש שפיתחה כלפי הוריי (אני בן יחיד) בכל פעם שבאים לבקר אותנו על דברים שהם קונים שלא מוצאים חן בעיניה, על כל מלה שניה שלהם, על זה שבאים פעמיים-3 בשבוע לעזור עם התינוק והוריה באים רק פעם אחת. הוריי מאוד אוהבים אותה והיא לא מתייחסת אליהם כך . יש לציין שלפני מגורינו המשותפים גרנו אצל הוריי חצי שנה והתקופה היתה יחסית בסדר. גם אז היו לה תלונות על כל מיני דברים הכי פשוטים שהוריי היו עושים או אומרים אך העניינים לא הקצינו. כיום עיקר מריבותינו בנושאים אלו. אין ביננו יחסי מין מאז הלידה - אין לאשתי כל חשק או צורך בכך (אנחנו כמעט חדשיים מאז הלידה). הצעתי לה ללכת ליעוץ זוגי - היא מסרבת בטענה שאי אפשר להשאיר את התינוק עם מישהו (הוריי למשל) ולא ניתן לקחת אותו איתנו וממילא הטיפול לא יעזור, ואם ארצה - אלך לבד. מה עושים? אבקש את עצתך מאוד, אמיר, בעל חסר אונים.

אתה ממש מקסים גם לי קרה אותו הדבר ביתי כיום בת חצי שנה והכל הרבה יותר טוב בהתחלה מאוד קשה כי זה ילד ראשון וכל הזמן רוצים לגונן עליו ולא רוצים שאף אחד יקח אותו מאמא שלו גם אימי נפגעה ממני שלא רציתי שתישמור עליו כי היתה לי תחושה שהתינוק שלי ורק שלי והוא רוצה רק אותי ולא אף אחד אחר ורק הוא יבין אותי וירגיש בטוח איתי למרות הנסיונות הרבים שיש להורינו כיום אני שולחת את ביתי גם לישון שישי שבת אין בעיה כי זה כבר מגיע למצב של חנק אולי אם תלך ליעוץ זוגי קודם כל זה יעשה לך טוב לשתף מישהו ולקבל יעוץ מקצועי ואולי היא תהיה מסוקרנת כשתגיע מהמפגשים הללו ותתחיל להתענין אז המון סבלנות אפילו סוף שבע עים התינוק במקום די קרוב לעירכם בהפתעה זה יהיה מאוד נחמד רק שלושתכם כמשפחה בהצלחה

היי אמיר קודם מקסים בעיני איך שאתה דואג לזוגיות שלך, גם אני הייתי באותו מצב כמה חודשים לאחר הלידה (לידה ראשונה,הגוף עובר טראומה, חרדתיות יתר לתינוקת,וכו') במצב כזה או שהדברים עוברים מאליהם או שזהנהיה כמו כדור שלג מניסיון אני מציעה לכם ללכת ליעוץ זוגי וגם אם היא לא מעוניינת אתה יכול ללכת לבד, בטיפול תקבל את רוב הכלים להתמודד עם הבעיות שלכם. בהצלחה

ערב טוב האם ההלשנה בגיל 3 טבעית? איך מטפלים בבעית ההלשנה בגיל הרך ? תודה

הנסיון לימדני שכן וגם בגילאים יותר מאוחרים הפיתרון שלי עזר זה להראות לילד שלא יוצא לו מזה כלום שהוא מלשין ולא להעיר לילד השני על מה שהוא עשה וכך ילמד הילד לא להלשין. בהצלחה

בקר טוב, הלשנה היא דבר טבעי כמו הרבה דברים אחרים. האם היא רצויה ? זו כבר שאלה אחרת. אני לא בטוחה שהייתי מתייחסת לזה כאל "בעיה". איך מטפלים בזה ? כמו כל דבר אחר,ברגע שהילד יבין שלא רק שזה לא עוזר לו בכלום אלא אפילו ירגיש שזה פוגע בו בדרך כלשהי הוא פשוט יפסיק להשתמש בזה. עניתי באפן מאוד כללי,אם תרצי תשובה ספציפית תארי באפן ספציפי יותר את העניין ואשמח לעזור. מור

בקר טוב, מעניין שבחרת לכתוב את ההודעה גם בפורום שכותרתו "יחסי הורים ילדים"... הרי על פניו שאלתך מתייחסת לתחום הזוגי. ואולי זה לא רק התחום הזוגי ? אולי זה מתחיל במקום אחר ו"גולש" לתחום הזוגי ?. אני מבינה שהורייך תומכים ועוזרים ועוד יותר מבינה שזה נכד ראשון ובטח ההתלהבות בהתאם אבל... צריך לזכור שלפעמים "עודף אהבה","עודף תשומת לב"... כמו הרבה "עודפים" אחרים,עלולים להוביל (במיוחד אצל מי שלא רגיל לזה) לתחושת מחנק. וכשאנחנו נחנקים קשה לנו לראות את הדברים הטובים שמתלווים לעניין. דבר נוסף,לידה ובמיוחד ראשונה היא חויה לא קלה. מעבר לחלק הפיזי יש כאן חלק רגשי עצום שכל אישה מקבלת אותו אחרת וחודש וחצי הוא לא מספיק זמן כדי לעבד את כל מה שמתעורר/מתעצם/נכבה.. צריך לזכור שלעיתים הולדת ילד היא לצד השמחה והאושר גם התעוררות של לא מעט פחדים/חששות/תהיות (האם אני אעמוד בציפיות שלי מעצמי ? ומה יקרה אם אני אהיה אמא כמו x ? ואם לא יהיו לי הכוחות ? ואם ואם). ואני יכולה להמשיך ולהמשיך אבל אני חושבת שהכיוון די ברור. מה שאני ממליצה : 1. לשנות קצת את האינטנסביות של הקשר עם הורייך. להערכתי 3 פעמים בשבוע,אחרי לידה זה קצת הרבה. הכוונה היא לא רק לאינטנסביות הפיזית אלא להתייחס גם לחלק הרגשי והמקום שהורייך תופסים אצלך/כם. דרך אגב,אתם גם נשואים לא הרבה זמן ואולי כדאי שתשבו שניכם ותבדקו מה הציפיות שלכם מחיי נישואים,מה זה בשביל כל אחד מכם להיות נשוי. יש לי תחושה שאתם רואים את הדברים באפן קצת שונה אחד מהשני וכך גם הציפיות. 2. הרבה תמיכה וקבלה שלך את מה שאישתך עוברת (ולא,גברים לא עוברים את מה שנשים עוברות כתוצאה מלידה),גם אם לפעמים קשה לסבול את זה. זו תקופה רגישה ופגיעה ולך יש חלק מאוד גדול במה שישאר מהתקופה הזו. 3. חבל יהיה להצטער על מה שכבר לא קיים. נכון יותר יהיה לראות איך מסתגלים ומוצאים פעילויות וחוויות משותפות חדשות,כאלה שמתאימות למצב החדש. 4. ועכשיו טיפ מעבודתי בקליניקה ובקב' אמהות - קל לנו להתעלם מדברים לא הכי נעימים שעברנו במהלך חיינו,לסגור את הדברים במגירות ולחשוב שזהו עברנו ופתרנו את העניין. עד ש... נולד לנו ילד. הרבה דברים מתעוררים וככל שהילדים גדלים אנחנו נאלצים להתמודד עם דברים שחשבנו שהם כבר מזמן מאחורינו,וזה לא תמיד קל ונעים וזה לוקח זמן.אני לא יודעת אם זה המצב אצל אשתך,אבל מה שאני מנסה להגיד הוא שלידת ילד נוגעת לנו בכמה רבדים ולא תמיד הם גלויים לעין. זהו,מקווה שתרמתי משהו (למרות שזה לא ממש נושא הפורום) ואני יותר מאשמח (ואפילו אודה לך) אם תגיב. שיהיה הרבה מזל טוב והנאה מחיי המשפ', מור

בני בן השנה נמצא במשפחתון בו יש 9 בנות פרט אליו. אני אם חד הורית ללא אב בסביבה וגם במשפחה יש רק בנות דודות לבני. כפי הבנתי כרגע בני לא מבדיל בין המינים. מתי עלי להתייחס לנושא ולדאוג להעבירו אם יש צורך לסביבה עם בנים אחרים. או שלא??השאלה מתיחסת לנושא ההסתגלות החברתית והתמודדות בהמשך (גן חובה וכד') עם אנרגיה שונה ואינטרקציה אחרת.

בקר טוב, העיסוק בהבדלים בין המינים מתפתח בגיל מאוחר יותר ולכן כרגע לא הייתי עושה שום שינוי. להערכתי כדאי בעוד שנה וחצי שנתיים לכל היותר,שכן יהיה גם בחברת בנים. אני לא יכולה להגיד שזה שהוא נמצא בגיל שנה רק עם בנות הוא מנבא כזה או אחר להסתגלות בגן חובה. יש גורמים נוספים שהם לא פחות חשובים. מור.

בתי בת הארבע וחצי מתנהגת אלי (אמה) בחוסר כבוד. היא מדברת בחוצפה, עושה פרצופים וכד'. יום אחד לאחר התנהגות לא יפה החלטתי שהגיע הזמן לעונש רציני, שאולי ישפר את המצב. אמרתי לה שהיום היא נשארת בבית, ללא חברים. (בכל יום כמעט היא הולכת לחברה או שבאות אליה). כל אחה"צ היא טענה שמשעמם לה ודאגתי שתבין מדוע הוענשה. בערב, ביקשתי ממנה משהו, אולי קצת בתקיפות, והיא הוציאה לי לשון. אני בדילמה כיצד לנהוג איתה מכאן? האם להגיב למעשיה? האם להמשיך להעניש? למרות שנראה שזה לא עזר במיוחד, או שלא ניתנו מספיק עונשים כדי לדכא את ההתנהגות? תודה.

אשמח אם תוכלי לענות לי על שאלותיי הקשורות לבעיה עם בתי.. אני די חסרת אונים. בברכה, דניאלה.

בקר טוב, אנא קראי את "מאבקי כוחות ועונשים" ב"שאלות ותשובות ב'" משמאל. אם ישארו שאלות אחרי זה,אני כאן. בהצלחה, מור

מור שלום יש לי ילד בן שלוש וחצי, זוהי שנתו הראשונה בגן. מאז תחילת השנה הילד אינו שמח בגן , כל יום הוא בוכה, מפתח חום ושלשולים לעיתים קרובות. חוסר תיאבון והוא פשוט נראה לי בתחושת דיכאון. לבסוף שוחחתי עם הגננת והסתבר לי לתדהמתי שהילד מספר כבר תקופה בגן בצורה מגמתית שאבא מרביץ לאמא. יש לציין שדבר זה רחוק מהמציאות, הבית הוא בית נורמלי לחלוטין יש ויכוחים, יש רגעים שמחים, בית ממוצע. ברצוני להוסיף שכשאני מנסה לדובב אותו למה הוא אומר את זה הוא מתעקש גם איתי שאבא מרביץ לי ואפילו מציין שזה למשל קרה בבוקר, שעה שבכלל בעלי נמצא בעבודה. הייתי רוצה מאד לדעת מדוע הילד ממשיך להגיד כזה דבר ואיך אני מתמודדת איתו? הילד עד עכשיו היה איתי בבית, הוא מפונק במיוחד ומאד מחובר אליי הילד אפילו לא מוכן להוריד את הטיטול ואפילו נאלצתי להגיע להסכם עם הגננת שהוא יגיע עם טיטול לגן עירייה ואם יש צורך להחליף פשוט מזעיקים אותי לגן אנא עזרי לי.

בקר טוב, אמנם את שמת את הדגש על הסיפורים שהילד מספר בגן אבל אני ארחיב קצת את היריעה. יש כאן כמה נושאים : 1. סממנים שקשה לו להסתגל לגן. 2. טיטול. 3. הסיפורים שמספר. הסדר בו רשמתי את הדברים הוא בעיני הסדר שבו צריך להתייחס לדברים. ז"א,במקום הראשון ובאפן מידי לבדוק מה קורה בגן (כמה תשובות מתחת יש הודעה "ביישנות" שעוסקת בנושא,אנא קראי). לפי הסממנים שאת מציגה זה לא משהו שכדאי לדחות. בנוסף,כדאי להתחיל לטפל בנושא הגמילה (יש בפורום הרבה תשובות בנושא,גם ב"שאלות ותשובות" משמאל וגם כדאי לעשות חיפוש). יתכן שגם הנושא הזה מוביל לקושי נוסף בגן ומקשה על ההסתגלות. לגבי הסיפורים שהוא מספר,מכיוון שזה מופיע ביחד עם עוד סממנים המעידים על קושי אני הייתי משייכת את זה כעוד סממן. יש לי תחושה שהוא מנסה לשדר לכם משהו שאתם כנראה קצת לא מצליחים להבין. מה אני מציעה : 1. כאמור,להתחיל מבדיקה יותר מעמיקה בגן (כולל תצפית שמפורטת כאן בפורום). לא לסמוך רק על דיווחי הגננת אלא ממש לראות בעיניים. אם הצלחת לאחר הבירור בגן לשים את האצבע על מהות הקושי ואת מצליחה להתמודד ולהביא לשינוי,נהדר. אם לא,כדאי לפנות ליעוץ מקצועי. 2. לשים דגש גם על עניין הגמילה. בהצלחה, מור

שלום, יש לי ילדה בת שנה וחצי. עד גיל שנה ישנה במיטה שלה. יום אחד כשהיתה חולה היא ישנה איתנו ארבעה ימים רצופים, מאז זה התחיל... היא לא היתה מוכנה בשום פנים ואופן לישון במיטה שלה. ניסינו הכל, לא לגשת אליה והיא היתה יכולה לבכות 7/8 שעות בלי הפסקה ואף ירדה לבד מהמיטה (מיטת תינוק) חשוב לי לציין! כי היא ילדה מאוד מאוד עקשנית. לאחר חודש ללא שינה בכלל היא נשברה אך, נשאר משהוא אחד שאני לא מצליחה לשנות. אחרי שהיא ישנה, היא קמה 2/3 פעמים בלילה לרוב בשעות קבועות, כשאנחנו נגשים היא חוזרת לשכב אך עד שהיא לא ישנה ממש אנחנו לא יכולים לזוז. זו אומר שכל לילה פעמיים לפחות אנחנו קמים אליה ועומדים לידה עד שהיא נירדמת (לפחות 20 דקות כל פעם). מה עושים? יש לציין כי השיטה של לתת לה לבכות לא ממש עובדת. אני חייבת פיתרון אי אפשר להמשיך ולתפקד כלא ישנים לילה שלם מזה חצי שנה. תודה מראש

לילה טוב, אני מוסיפה קישור לתשובה שנתתי בעבר. שימי לב לדגשים שם : לא להוציא מהמיטה,להשכיב לצאת מהחדר כשבוכים לחזור להשכיב שוב ולצאת וכן הלאה,עקביות !!! בפעמים הראשונות זה יהיה בערך 30 פעם לצאת ולחזור לחדר,אח"כ 20,אח"כ 10.... אין דרך קצרה. והכי הכי חשוב לשדר שלמות ושוב עקביות. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/30/xFT/718/xFP/756 בהצלחה, מור

בשעה טובה קנינו לפני שבועיים מיטת קומותיים חדשה לילדים. הגדולה, בת 6, אמורה הייתה לעבור לישון המיטה למעלה אך להפתעתנו היא מסרבת בטענה שהיא מתגעגעת למיטה הקודמת בה ישנה כ4 שנים. בכל ערב חוזרת הסצנה, היא שוכבת במיטה השלישית (זו שנפתחת לאורחים) וממררת בבכי על המיטה הקודמת ודורשת שנחזיר אותה... לאחיה הקטן בן 3 אין כל בעיה והוא ישן כמו נמר במיטתו החדשה.

צהריים טובים, יתכן שהיא פוחדת לישון למעלה ? . האם ישנה בעיה שהיא תשן בתקופה הקרובה על המיטה השלישית ?. מור

לא בטוח שהיא פוחדת, כשהצענו שאחיה הקטן יעבור למעלה והיא תישן למטה היא לא הסכימה... ביינתיים היא אכן ישנה למטה במיטה הנפתחת.

שלום רב, ילדי הוא בן 9 וחצי ילד חכם, חם, נעים הליכות, רגיש ומאוד ממושמע. אך אליה וקוץ בה. הילד "עצל". * בית ספר- במבחנים עונה מאוד בקצרה, לעיתים לא טורח אפילו לקרוא את שאלות כמו שצריך. שיעורי בית בזילזול, לא מכין מערכת ועוד.... *ניקיון הגוף-לא אוהב להסתפר, לצחצח שניים ,לשטוף פנים, להסתרק, ללבוש תחתונים, לגזור ציפורניים ואפילו כשהוא עושה קיקי הוא לא לוחץ הוא מחכה שזה יצא לבד תהליך של כשעה בשירותים ועוד.... *משחקים- משחק במשחקים שלא דורשים מאמץ וחשיבה מיותרת. *כללי- לא מחמם אוכל בצהריים, לא מסדר את החדר, לא מענין אותו מה הוא לובש, לא מסתכל במראה. ניסינו המון דרכים של "החטא ועונשו" כגון לא תכין שיעורים כראוי-לא תצפה בטלויזיה. הוא מאוד ממושמע ועומד בכל העונשים ולפעמים נראה שהעונש נועד לנו ולא לו. ניסינו להתעלם ולתת לו לקחת אחריות למעשיו אך זה הלך והתדרדר ותגובתו היתה בכל פעם "אמרת שזאת האחריות שלי לא?". הילד אינטלקטואלית מאוד חכם ובעל פוטנציאל לא מנוצל כלל.הילד עבר את הבחינות למצויינים בחתך גילו. יש לציין שהוא תולעת ספרים ובכל תחום שבו הוא שם דגש אין שני לו (הבעיה שבשנה האחרונה הדגשים היחידים הם קלפים, פוגים ותוכניות טלויזיה). הילד הוא הכי קטן ממוקם אחרי שתי בנות בהפרש גיליים של 9.5 שנים ו- 11 שנים. עיזרו לנו במציאת דרך לתת לו להבין שיש דברים שאין מנוס מהם וחייבים לעשותם. בזמן האחרון המורה העירה שהוא נוטה להתווכך עימה בנושאים לימודיים גם כאשר הוא טועה. בתודה מראש אידה

צהריים טובים, האם וכחנות,קושי לקבל סמכות,תחושה של "אני הכי חכם",של זלזול קל באנשים בעמדות כוח הוא משהו שמוכר לך מעוד מישהו בבית ?. מה שאת מתארת נשמע לי קצת כמו חיקוי של מישהו שהוא מכיר. כמובן שיתכן שהוא לקח תכונות מסויימות ממישהו והקצין אותן כך שזה הרבה יותר בולט מאשר אצל האדם המקורי. כתבת שהילד עצל. אני חושבת שיהיה נכון יותר לקרא לזה - הילד מזלזל. הדבר הראשון,הוא כאמור לבדוק מהיכן הוא למד ש"כדאי " לזלזל. ברגע שתבינו מה התהליך בו הוא למד את זה,תהיו חייבים לשנות את זה במקור. כל עוד הוא ירגיש שהוא מרויח מזה,זה ימשיך. לדוג' אם הוא מזלזל במורה ו"מעמיד אותה על טעותה" באופן פוגע ולא נעים ומספר את זה בבית וזוכה לתגובה (גם אם זה לא נאמר במפורש אלא רק מועבר מסר כזה) - טוב שתיקנת אותה. שלא תדבר שטויות אם היא לא יודעת. או תגובה - פששש,סחתיין,שמת את המורה בכיס הקטן., ההתנהגות הזו רק תלך ותגבר. הדבר השני,לתת לו להרגיש שזלזול הוא לא נעים ובעצם מפסידים כשמזלזלים . כשהוא ירגיש שהוא מפסיד (והכוונה היא לא לעונש. לא שיפסיד מחשב. לא משהו חומרי) תהיה מוטיבציה לשנות. אבל כאמור,זה יצליח רק אם לא יהיה עוד מישהו בסביבתו שינהג באותה הדרך. וכמובן תמיד קיימת האופציה לפנות לאיש מקצוע. בהצלחה, מור

קרן יקרה, צר לי אך בטעות נמחקה הודעתך,אנא הוסיפי אותה. סליחה, מור

היי מור! בתי בת 4.3 שנים מסתגרת בחדרה כשמגיעים אלי אורחים (במיוחד בערב) גם כשהיא צריכה משהו היא לא יוצאת. היו מס' פעמים שלא שמעתי אותה, היא נלחצה, וכתוצאה מהלחץ קיבלה סטרידו, מאז אני ממעטת מלהכניס אורחים כשהיא ערה. כמה פרטים: אנחנו הורים גרושים שנתיים, היא ילדה מלאה בביטחון עצמי, חברותית מאוד, סקרנית,ומחונכת מאוד. 2שאלות: האם זאת בעייה? ואם כן איך אני ניגשת לטפל בזה? אודה לך מאוד על תשובתך.

בקר טוב, קשה לי להעריך מכאן ממה נובעת ההתנהגות שלה. האם זה עם כל אורח ? מה לגבי בני משפ' מוכרים ואהובים שמגיעים ? מה קורה כשאתם נמצאים אצל מישהו ?. אני לא מבטיחה שמענה על כל השאלות האלה יצליח "להפיל לי ת'אסימון" לגבי המקור להתנהגות,אבל אפשר לנסות :). מה שכן,אני לא הייתי ממליצה להמנע מאירוח. בעצם זה שאת נמנעת את משדרת מס' דברים : 1. שאת מקבלת את המשוואה אורח = הסתגרות ולכן נמנעת מאירוח. 2. שבעצם דרך התנהגות כזו או אחרת היא יכולה "להכתיב" לך. היא משיגה כוח כלשהו ואני לא בטוחה שזה מה שכדאי לשדר לילדה בת 4. כדאי למצא את הדרך לארח ולשלב אותה. לדוג',לתת לה להביא משחק לידכם וכו'. במקביל כדאי גם לשמור על כללים מסויימים כמו - לא סוגרים דלתות... דרך אגב,יתכן שהיא לקחה אמירה או שדר שלך והקצינה אותו? לדוג' "בערב אני רוצה קצת שקט ולהיות לבד ?" או שאולי יש דברים שהיא מעדיפה "לא לראות" במובן של "לא רואים אז לא קיים" (לדוג' אם יש חבר שמבחינתה תופס את המקום של אבא. אם לא רואים,זה לא מפריע להמשיך לדמיין שאבא בבית) ? כאמור,אני רק מעלה כיוונים למחשבה. נסי לראות האם יש משהו שמדבר אלייך. אם כן כתבי מה ונמשיך משם. מור

נוחי, גילי ושאר חברי הפורום. ראשית אני רוצה להודות לגילי על התגובה. אבל, אם משתמע מדברי שזו "המשאלה הכמוסה" שלי (שבני יראה כמה שפחות את אביו) זו טעות!. אבל, אני חושבת שילד זקוק לגבולות חיצוניים על מנת שיוכל לבסס לעצמו גבולות פנימיים ויותר מכך יוכל להסתגל למציאות הלא מעט מורכבת שאליה נולד. לחיות בקשר עם שני הורים שאינם חיים יחד היא משימה לא פשוטה עבור ילד וכל נושא הופך להיות יותר רגיש ומורכב עבור ילד שרוצה סופו של דבר לרצות את שני הוריו ולדעת שהם אוהבים אותו ורוצים בטובתו. השאלה או אחת מהן היא-מהי טובת הילד. אני מאמינה ש"בית" בשלב כ"כ צעיר הוא משהו שהילד צריך זמן על מנת להפוך אותו למה שאדם מבוגר מסוגל לעשות-"בית פנימי" לא במובן הקונקרטי. אבל כדי לאפשר לו תהליך כזה הוא זקוק לגבולות קונקרטים ולבסיס קונקרטי על מנת לקבל את הבטחון הפנימי. בסופו של דבר, וכאן אני מסכימה אתך גילי, אין משמעות בעתיד הרחוק לכמות או היקף הזמן שילד שוהה אצל הורה כזה או אחר וטיב הקשר יקבע על פי פרמטרים נוספים כמו-רצף, יציבות, תמיכה מצד ההורה, רגישות ויכולת תקשורת עם הילד וכו'. בכל מקרה הייתי רוצה לשמוע המשך תגובה/ות לנושא. תודה טלי.

טלי, בתור אב לשני ילדים קטנים שכבר חיים מספר שנים בשני בתים, בתור אחד שעוסק המון בנושא ומכיר את כל הדיעות ובחן הרבה מאוד מקרים. אני יכול להגיד לך את מה שהילדים שלי אומרים ודורשים ורוצים: "יש לנו שני הורים, אנחנו רוצים להיות עם כל אחד מכם במידה שווה, אני לא מבינה למה אני צריכה להיות יותר עם אמא מאשר עם אבא, אם אתמול היינו אצל אמא אז היום אנחנו אצל אבא עד מחר...." כל המשפטים האלו נאמרים שוב ושוב על ידי ילדיי מגיל צעיר מאוד. כל חוות הדעת של הפסיכולוגים הבקיאים בנושא בארץ והעולם טוענים אותו הדבר. אני ממליץ לך לחפש את המאמר של שני הפסיכולוגיות האמריקיות גואן קאלי ומייקל לאמב, יש תרגום לעברית באתר של הורות=שווה. בקיצור, טובת ילד מגיל שנתיים (או מרגע שאינו יונק) ועד גיל ההתבגרות היא: יום אצל אבא ויום אצל אמא - כאשר אצל כל אחד מההורים הוא נמצא באופן מלא !!! האידאל הוא כמובן ביום אבא- אבא לוקח מהמסגרת החינוכית ומחזיר למסגרת החינוכית למחרת וכנ"ל לגביי יום האמא. בעניין היציבות במיטה אחת ובית אחד - זה אחד הקישקושים שהמבוגרים הלא מקצועיים המציאו, הילדים לא שמעו על זה, גם לא מצאתי אף פסיכולוג שטוען כך וחיפשתי הרבה. דוגמא להסדרי מפגשים לאב, על פי טובת הילד : אפשרות א: שבוע 1: שני ורביעי (עד למחרת) + מיום שישי עד יום ראשון שבוע 2: שני ורביעי (עד למחרת) + ממוצ"ש עד יום ראשון אפשרות ב: שבוע 1: שני ורביעי (עד למחרת) יום שישי מהמסגרת החינוכית עד הערב. שבוע 2: שני ורביעי (עד למחרת) + יום שישי מהמסגרת החנוכית עד יום ראשון בבוקר. אפשרות ג: שבוע1: שני, רביעי ושישי - מהמסגרת החינוכית עד למחרת (שישי בצהריים עד שבת בבוקר) שבוע 2: שני, רביעי עד למחרת. יום שישי אחר הצהריים עד יום ראשון בבקר. אם לילדים שני הורים סבירים שמוכנים להשקיע וגם גרים בסמיכות, בסופו של דבר תגיעו להסגרים דומים, כי נסיבות החיים ורצון הילדים יכתיבו זאת. לכן לא מומלץ להתקשקש עם זה , אלה להרגיל את הילדים מראש ליציבות על פי הסדרים קבועים פחות או יותר. מקווה שעזרתי

יש לי יותר מתחושה שאתה אדוני, ועוד אבות שחושבים כמוך. הבעייה שלכם היא בפרידה מהאמא של הילדים, ולא מהילדים עצמם... אין לכם חיי חברה או משפחה מורחבת התומכת בכם. מכאן האובססיה לגיבורה שנטשה אותכם... אבל ה "כבוד" שלכם לא נותן לכם להודות שאתם חרדים מהנטישה שלה אתכם, אז אתם נאחזים בילדים....

גישתך נראית לי מאד, הן במובן השותפות והן בהיבט המבין לעומק את חשיבותם של רצף ויציבות אצל ילדים. תודה לך על תגובתך. נוחי

טלי, השבתי לך בעץ הקודם. אם יש לך שאלה שברצונך לברר לגבי תגובתי, אנא עשי זאת. אני בטוחה שהתהליך שאת עוברת אינו קל, ומקווה שהשמים יתבהרו בהמשך. נוחי

מור שלום יש לנו 3 ילדים בת 4וחצי, בן בן 2וחצי ותינוקת בת 4 חודשים, שאלתי לגבי הבת הגדולה: היא ילדה נבונה ואהובה גם בגן. היא רוצה שחברים יבואו אליה הביתה ואני מסכימה, לפחות 3 פעמים בשבוע והם מסתדרים מצוין ולא "תלותיים בי". הבעיה שהיא לא רוצה ללכת לחברים לבד רק איתי (מאז ומעולם) ברור לי כי הפינוק יתר והקירבה אליי הם הגורמים לכך אך מה אני יכולה לעשות עלמנת לשנות את זה? תודה

בקר טוב, א. זה בסדר גמור בגיל 4.5 לא לרצות להשאר בבית זר לבד. אפשר לעשות אחד מהשניים : להשאר איתה או פשוט לא ללכת ולהזמין חברים אליכם. ב. מכיוון שיש לה אחים בהפרש גילים קטן,זה קצת מסבך את העניין.סביר שהם חוזרים איתך הביתה ואז אם היא נשארת לבד בבית חברה היא בעצם "מוותרת" עלייך,לטובת האחים. זה לא קל בגיל 4.5. אני לא הייתי דוחקת בה ומאפשרת לזמן לעשות את שלו. דרך אגב,בלי קשר,אני הייתי מוצאת זמן קבוע אחת לשבוע לבלות רק איתה (זה יכול להיות גם שעה בסה"כ).אפשר להשאיר את האחים עם אבא,סבתא,מטפלת,בשבת כשאבא בבית וכו'. זמן שיוקדש לפעילות כיפית של שתיכן. בהצלחה, מור

העצות שלך ההארה שלך אלף תודות לאורך כל הדרך

יש לי נכד בן 9 (שגר עם הוריו 3 שנים בחו"ל) עתה הם הגיעו לארץ ואמו (שהיא בתי) לא ממש מתייחסת לילדים. היא התחילה לבלות לבד עם חברות וכו' (בעלה עדיין עובד בחו"ל) והנכד שלי מגלה סימני מצוקה נפשית. אמש שאלתי אותו איפוא שם את הפלפון שלו (כן יש לו פלפון...) ובתגובה התנפל עלי בצעקות ובבכי שנמאס לו שאני מטרידה אותו ושהוא יהרוג אותי.. או שיתאבד ויהרוג את עצמו... ושוב אני מציינת את גילו... עוד לא בן 9 - מאין הוא יודע מה זה "להתאבד" ? אני בפניקה מההתנהגות שלו ונפחדת. סיפרתי לאמו על כך והיא אדישה. היא לא ממש מתפקדת כאמא ויותר דואגת לבלות. הוא מתנהג בקיצוניות, בוכה ומשתולל (וכל זאת על רקע זה שאמו שהיא בתי משאירה אותו אצלי ונעלמת לה). אני בפניקה מה לעשות ואיך לפתור את הבעיה איתו. הילד מאוד מאוד רגיש ואסור להגיד לו מה לעשות, והוא רוצה לרדת לטייל עם הכלב לבד למרות שיש כביש ואני לא מסכימה והוא משתולל. בקיצור מה עושים ?

את באמת דואגת וכל הכבוד לך אבל תדאגי לנער את האמא שלו שמתהגת בחוסר איכפתיות זה לא נראה לי רק בארץ זה כבר התחיל שם חוסר היחס שלה לילד ומה עם שאר האחים ? ואם אן אפשרות לדבר איתה גשי ליעוץ מקצועי רק חשוב מאוד שאמא שלו תדע שכשהיא תרצה להתקרב אליו זה יהיה מאוחר מדי היא תסבול וגם הוא וחבל מאוד אולי תצליחי לשכנע את האמא ללכת לטיפול כדי לקבל אחריות של אמא

בקר טוב, אני מבינה את דאגתך ואת תחושת חוסר האונים,אבל חשוב לזכור שלא משנה מה תחליטי לעשות,תמיד זה צריך להעשות ממקום של סבתא ולא ממקום של "תחליף אמא". מה ז"א ? לילד יש אמא ובין אם היא מתפקדת לטעמנו או לא,היא ! אמא שלו. זה חשוב לזכור ועוד יותר חשוב,לשדר את זה לילד. אחרת נוצרים שני "מחנות" והילד בעצם "תקוע" באמצע. בעיני אם יש דבר גרוע יותר מאשר להיות ילד לאמא לא מתפקדת (או מתפקדת באפן לקוי),זה להיות ילד שתקוע בין שני מבוגרים אהובים. מהתאור שלך עולה תמונה של אמא שבכלל לא נמצאת ואין לה שום אחריות כלפי הילד. האם זה עד כדי כך קיצוני ? היא אף פעם לא נמצאת ? היא אף פעם לא מתפקדת ? מי דואג שילך לביה"ס,מי קונה לו בגדים,מי הולך לימי הורים,מי דואג שיכין שיעורי בית,.... כמובן שאלה לא תחליפים לחלקים רגשיים אבל גם אם היא עושה חלק קטן מתפקידיה כאמא,זה עדיין תיפקוד. אולי לא אופטימלי אבל כן תיפקוד ברמה כלשהי. ממה שאת מתארת,סביר שהילד במצב רגשי לא קל.אך האם יתכן שגם אימו במצב כזה ? ואם כן,האם את יכולה למצא בך את אותה האמפטיה שמצאת עבור הנכד,גם כלפי בתך ?. למרבית ההורים שאני מכירה חשוב שילדיהם יהיו מאושרים,ירגישו טוב וכו'.לא תמיד הם מסוגלים למצא בעצמם את הכוחות לאפשר את זה. במיוחד אם זה מגיע למצב שבו הילד כבר קצת יותר גדול ומרגישים ש"פיספסו את הרכבת" כי הוא כבר לא מקשיב ומשתולל וצורח ומתחצף ו... קשה לי להאמין שבתך לא רואה את כל מה שאת רואה אצל הנכד. קל לי יותר להאמין שמסיבה כזו או אחרת אין לה את הכוחות להתמודד עם מה שהיא רואה. אם זה אכן כך,ככל שהיא תרגיש יותר מאויימת,יותר ננזפת,אמא גרועה,אשמה וכו',הסיכוי שהיא תעשה משהו לשנות את המצב ,הוא מאוד קטן.להיפך,ככל שהיא תרגיש ננזפת יותר,סביר שהיא תשתף פעולה פחות ותקשיח את עמדתה יותר. אם את רוצה לעזור לנכדך (ולבתך) נסי לגשת לבתך מהכיוון שמבין ומקבל את הקושי שלה,את התחושות שלה (אולי את חוסר האונים שלה) ולא מכיוון שופט וביקורתי. עודדי אותה לקבל עזרה לא כהיא "נכשלה כאמא" אלא כי כולנו זקוקים מדי פעם לחעזרה וזה בסדר.זה בעיני הסיכוי היחיד להשגת שת"פ. אני מוסיפה קישור לשאלה ותשובה שיתכן שתמצאי בהם עניין. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/7237/xFP/7237 בהצלחה, מור

מור שלום, רציתי לשאול אותך לגבי ביתי בת שנה ושבעה חודשים. היא מכניסה את המוצץ כולו לגמרי לפה! כמובן שמאד נבהלתי ואמרתי לה שלא תעשה את זה שוב. מאז היא חזרה על זה מספר פעמים וזה מאד מלחיץ אותי ולכן לא נתתי לה את המוצץ. בערב כשהלכה לישון כמובן שהיא עמדה וצרחה במטה: "מוצצי, מוצצי.." בסוף נשברנו, אולי לא היינו צריכים...אבל נתנו לה מוצץ וכשהיא נרדמה אחרי מספר שניות, לקחנו אותו מהמטה. השאלה שלי היא האם זה גיל מוקדם מידי להתחיל לנסות לגמול אותה מהמוצץ? אולי יש לך פתרון אחר?. תודה ושבוע טוב. חני

הי חני, מה שלום הבת הגדולה ? ולשאלתך - בעיני זה מוקדם מדי. מה שכן,כדאי להחליף מוצץ,כך שטכנית היא לא תוכל להכניסו לפה. יתכן שיקח לה כמה ימים להתרגל והיא קצת "תכעס" אבל אין מה לעשות,זה מסוכן מדי להשאיר את המצב כך. בהצלחה, מור

הי מור, תודה רבה על התשובה המהירה. אני אנסה לחפש מוצץ גדול יותר. לגבי הגדולה- תודה על ההתענינות- הכל בסדר!! שוב, תודה על העצות... אני מאד נהנית לקרוא תשובות שלך ולומדת מהן הרבה. תמשיכי ויישר כח! חני

נוחי שלום, סיפרתי את סיפורי כאן לפני תקופה לא ארוכה. בחודש-חודשיים האחרונים אני נמצאת במסכת של קשיים סבי הסדרי הראיה. לבטים על מה ובמה עלי לעמוד על שלי ללא פשרות. האם יש מקום לעמדות נחרצות בתהליך כל כך גורלי שבסופו של דבר "יוכתב" ע"י רצונותיו וטובתו של הילד. אביו של בני מקיים כיום קשר רציף עם הבן. הסדרי הלינה עדיין לא התגבשו אך הם בתהליך מתקדם. אני מרגישה די אבסורד מהמחשבה שכיום אני בונה הסדרי ראייה לילד בן שנתיים שתוקפם יהיה עד גיל 18. כיצד אפשר ליצפות את צרכיו של ילד בטווח זמן כ"כ ארוך ורחוק???? אביו דורש כמה שיותר...היקף מקסימלי של זמן ותחומי אחריות. יש לו את כל האמצעים הכלכליים והמשפחתיים על מנת לתת לבני מסגרת תומכת ומכילה. אך יחד עם זאת אני חושבת שלא נכון לילד לחיות ולחלוק את זמנו באופן שווה. הגישה שלי היא שככל שמידת עצמאותו של ילד גדלה יש להתחשב ברצונותיו ולא לכפות עליו אורח חיים שיקשה עליו, למרות ששני הוריו רוצים בו אוהבים אותו ומכילים אותו. אני מניחה שאני לא במיעוט,בלי קשר להיותי קרובה לעולם הטיפול, בכך שאני רואה את הצורך להפריד בין הגירושין לבין העובדה שילד זקוק לשני הוריו. אך אם התקשורת כל כך קשה ולא יציבה בינהם זה בעיני פוגע באיכות חייו של הילד יותר מהיקף הזמן שהוא נמצא איתי או עם אביו. להבדיל ממקרים רבים ושכיחים, שנינו נאבקים על רצוננו לגדל את הילד. כל נסיון, שתמיד היה מצידי, להגיע לטיפול, בהמשך לגישור-נכשל. אני מרגישה שאני מתמודדת עם אדם נוקשה, חסר פשרות שנאבק איתי במאבקי שליטה בלתי פוסקים ומתישים. אני לא רואה את עצמי כניזכרת ומסופקת מאורח חיים של מלחמות. ולכן אני בוחרת לוותר לא מתוך חולשה אלי מתוך רצון לשקט ולפנות אנרגיות לדברים שיפרו אותי ואת גידול בני. אני יעצור כאן כי אפשר להמשיך ולכתוב אבל אני שואלת בנוסף למה שכתבתי-האם זה נכון לתת לעצמי את החופש לוותר?אולי זה לא נכון כלפי בני? באיזשהו מקום הויתור בא גם על חשבון הקשר שלי איתו ושלו איתי. ועל העוגן שיש לו בבית. לא? טלי

בתהליך הגרושין שלי נקבעו לילדים הסדרי ראייה נרחבים. הייתי בהלם מוחלט. אבל נתתי לילדים גיבוי רגשי, ותחושה שאני מכבדת את הרצון שלהם.זה היה לפני שלוש שנים בערך, היום הילדים הגדולים בני 12 ו 10 כמעט ולא הולכים לאבא שלהם, מה שאני רוצה להגיד לך הוא, שהסדרי ראייה הם דבר מאד משתנה. כי מגיע הרגע שהילד הוא זה שמחליט באיזה בית לגור. ואין אפשרות לכפות עליו כלום. בהצלחה...

שלום לך טלי, שמחה שחזרת לכאן (כמובן לא על הקשיים), תמיד משמח אותי לפגוש שוב כותבים ולהתעדכן כיצד נעזרו או לא ובהתפתחויות בכלל. מתיאורך בולטת רגישותך הרבה לרווחתו הנפשית של ילדך הפעוט, ונשמע שגם אביו חש מחוייבות רבה כלפיו. אין לי מושג כמובן, האם הוא פועל מתוך כוחנות או שתפיסתו שונה מזו שלך, וחבל שלא נמצאה דרך להגיע לייעוץ/גישור ביחד. החשש שלי נובע ממחשבות לגבי העתיד, כאשר ילדכם יחוש במאבק ובתחרות על נוכחותו אצלכם. ישנה סכנה שיפתח דפוס של מניפולציות כדי להשיג דברים שונים מכל אחד מכם, למשל: יאיים שיילך להורה האחר אם לא יקבל... או יספר כמה שטוב "שם"... או שירצה להגן על כל אחד מכם ויתאים עצמו אליכם תוך ביטול צרכיו הוא, ועד כהנה וכהנה. ילדים מזהים מהר מאד את אווירת המתח שבין ההורים, ומי כמוך יודעת זאת, טלי, כאשת מקצוע בעצמך... מה שעלול לפגוע בילדכם הרך די מוקדם... לא ידוע לי שהעוגן חייב להיות במקום אחד, ומבסיס זה ייצא אל ההורה האחר. אני מאמינה שכאשר ילד חי במרחב מחייה אצל ובין שני הוריו, הסיכויים לבריאותו הנפשית טובים. נוחי

שלום רב, אני אמא לילדה מקסימה בת 3 ולבן 9 חודשים. מאז ומתמיד לביתי היו בעיות של עצירויות, אך מזה כחודש המצב כ"כ החמיר שאנו נאלצים (בעצת רופא) לתת לה אבילאק (ליציאות רכות) פעמיים ביום. למרות שבעזרת התרופה היציאה כבר לא אמורה לכאוב, בתי מתאפקת בטענה ש"כואב לי הקקי". מספר פעמים ביום היא אומרת שיש לה קקי, ויושבת על האסלה, אך מייד מבקשת לקום, כי חוששת שיכאב לה. מובן כי היא לא משתכנעת שזה לא יכאב. אנחנו עייפים, מתוסכלים ומוטרדים מהסיפר הזה ולא פעם אני כועסת עלייה (בפעם החמישית שאני מושיבה אותה על השירותים ו"פתאום" היא כבר לא רוצה לעשות). לפעמים היא כ"כ מתאפקת שזה "בורח" לה בתחתונים. לאחר יציאה היא אומרת ש"לא כאב", ורואים שיש הקלה גדולה. כרגע עושה קקי, למרות התרופה, פעם בשלושה ימים. כיצד לנהוג? מה לעשות? תודה

ערב טוב, אני לא יודעת באיזה שלב גמילה אתם וזה חשוב כאן. בתור התחלה,אנא קראי את החלק גמילה מטיטול ב"שאלות ותשובות" משמאל,אני מעריכה שתמצאי שם מענה. אם תרצי שארחיב,אנא צייני את מצב הגמילה,ביוזמת מי התחיל ומדוע דווקא אז ? בהצלחה, מור

שלום יש לי 4 ילדים הבכור ביניהם הוא בחטיבה שנה שניה. הענין הוא שיום הלימודים שלו מסתיים בסביבות השעה 13.40 ואז הוא חוזר הבייתה ופשוט לא יוצא או שהוא משחק במחשב או רואה טלויזיה וגם קצת רב עם האחים, אין לו טלפונים והוא גם לא יוזם כלום עם החברים(או ההפך) כשאני שואלת למה אתה לא יוצא הוא מתקשר לחבר מלפני שנתיים והולך אליו -פעם ביובל. הוא לא מעוניין להיות בחוגים וכתוצאה מכך הוא משתעמם ומציק לאחיו ומאוד מרגיז אותי בעקבות כך יש לציין שתמיד היה ילד סגור אבל בעבר -בכיתה של היסודי הוא לפחות היה ניפגש עם החברים ועוד כשהוא בחברה הוא לא בצד ודי שומעים אותו איך גורמים לו לרצות לצאת מהבית ולחיי חברה קצת פעילים תודה.

ערב טוב, אני מוסיפה קישור להמלצה שנתתי לך לפני למעלה מ 4 חוד' בקשר לפניה לטיפול... http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/29/xFT/9196/xFP/9351 להזכירך,בעקבות אותה תשובה שאלת לגבי שיטת ורדי ועניתי את המלצתי. דרך אגב,שמתי לב שגם לפני חודשיים פנית ושאלת לגבי שקרים של בתך,מה שכמובן מחדד את ההמלצה לפנות לטיפול. לצערי,יש דברים שאי אפשר לפתור דרך פורום. כל טוב ובהצלחה, מור.

שלום,אנחנו הורים ל2 ילדים הבכור בן שנתיים ו8 חד' השני בן שני.הגדול נמצא במסגרת גן והקטן איתי בבית.יש לנו בעיה עם ההתנהגות של הבכור.שני הילדים ישנים באותו חדר בשעת ההשכבה בדר"כ יש בעיה הגדול רוצה לשון אצלנו במיטה ואם לא הוא עושה בלגן אחד גדול של צעקות אימה בכי הסטרי ופה מתחילה הבעיה,אנחנו לא נותנים לא לעבור מיטה ואז הוא לא מפסיק לבכות מעיר את הבן הקטן מנסים להסביר בקצרה ושזה ממשיך אנחנו אומרים לו שאם זה לא יפסק הוא ישן בחוץ ואף לוקחים אותו על הידים לכיוון הדלת(נשמע נורא)אח"כ הוא מסכים(בלית בררה)אבל אנחנו שבורים מהאקט עצמו.רצינו לדעת אם באמת מה שאנחנו עושים לא בסדר ואם יש דרך אחרת לפתור את הבעיה? בעיה נוספת זה התנהגות עם הסובבים אותו,אפשר לומר בלשון המעטה שסביבתו ממש חוששת מהתגובות שלו.כשבא לו הוא נחמד ואם לא(וזה הרבה)אז הוא פשוט מדבר לא יפה(עופו מפה,אני לא אוהב,מפנה את הגב וכו')וגם תגובות פיזיות, זה מגיע למצבים שהסבא והסבתא או דודים מגיעים והוא מתנהג אליהם בצורה מבישה,אנחנו מצדנו לא מגיבים ואומרים לאורחים שלא התייחסו אליו או אומרים לו שככה לא מתנהגים אבל זה הפך להיות ממש בלתי נסבל את כולם הוא דוחה,האם יש לנו ילד עם בעיה חברתית ואם ניתן לטפל איך? תודה מראש

ערב טוב, בעצם שתי הנק' שהעלת הן בבסיסן אותו הדבר - כוחניות. הילד רגיל לצעוק כדרך להשיג את מבוקשו (אקט כוחני),אתם מאימים כדרך להשיג משמעת (אקט כוחני),מדבר לא יפה,מפנה את הגב,ומרביץ (אקט כוחני)... אני חושבת שהרעיון די ברור. כל האינטראקציות שתארת סובבים סביב כוחניות,פעם שלכם ופעם שלו. הוא למד את הדפוס ומבין שכך משיגים דברים אז למה לא להמשיך ? רק אתם תוכלו לשנות את המצב. לשם כך תהיו חייבים למצא דרך לתקשר איתו ולהשיג משמעת. דרך לא כוחנית. זה אפשרי אבל זה דורש למידה ושינוי. אני ממליצה להרשם לאחת מהקב' בביה"ס להורים שקיימים ברחבי הארץ. דרך אגב,חבל להגיע למצב שבו סביבה מבוגרת חוששת מילד בן שנתיים - שלוש. מה יהיה בגיל 15 - 16 ?. אני מוסיפה גם קישור לתשובה נוספת http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/29/xFT/1431/xFP/1437 בהצלחה, מור

שלום! רציתי להתייעץ לגבי בני. הוא בן שלוש ותשעה חודשים ויש לו אח בן חודשיים. בני נכנס השנה לגן עירוני (לפני כן היה בגן פרטי). הוא הגיע לגן שבו הוא לא הכיר את הילדים והיה בין הקטנים בגיל (לא בגודל- הוא גבוה). משיחות איתו ועם הגננת הבנו שיש לילדים קשיים להשתלב בגן. בדבר בה לידי ביטוי בעיקר כשהילדים משחקים משחק חופשי בפינות הגן וכשמשחקים בחצר. הוא עומד בצד וצופה בילדים ולא ניגש ולא מנסה להשתלב. הגננת טוענת שהיא צריכה לכוון אותו ולחבר אותו לילדים אך זה מחזיק מעמד למס' דקות ואז שוב הוא מוצא את עצמו לבד. במפגשים שהגננת עושה ובעבודה בקבוצות הוא לעומת זאת, כן משתתף ומביע את דעתו. בנוסף כשאני מזמינה אחר הצהריים חברים הוא משחק איתם יפה עם בטחון. כשאני שואלת אותו למה הוא לבד בחצר הוא אומר שהילדים לא מזמינים אותו להצטרף ואם הוא יגש אליהם אולי הם לא ירצו לשחק איתו. מדובר בילד מאוד חברותי מלא שמחת חיים. הוא מאוד רגיש ועדין, הוא לא מסוגל לדחוף, להרביץ או לחטוץ וכשהוא נקלע לסיטואציה בעייתית הוא נרתע מלהתמודד וזז הצידה. הוא ילד שמאוד מנסה לרצות אותנו (לטעמי קצת יותר מדי) אף פעם לא סבל מהתקפי זעם, זהיר וממושמע (בקיצור נשמה טובה). גם אנחנו כאנשים והורים מאוד רגועים ונוחים הוא אף פעם לא נחשף למריבות וצעקות במסגרת הבית ובנוסף הוא בן בכור כך שלא היה צריך אף פעם להלחם על המקום שלו. אני רוצה גם לציין שהוא קצת יותר חלש פיזית, חולשה שנובעת מחולשה בחגורת הכתפיים הוא מטופל בריפוי בעיסוק ומתחזק מיום ליום. לפני כשלושה שבועות החלטנו להעביר אותו לגן אחר שבו הוא מכיר מספר ילדים משנה שעברה ובנוסף הוא מהגדולים בגיל אך נכון לעכשיו הבעיה לא נפתרה והוא עדין לבד. רציתי לדעת מהי הדרך הטובה ביותר שבה אני יכולה לעזור לו ולחזק אותו. האם להמשיך לשוחח איתו ישירות על הבעיה וליעץ לו כיצד לפעול ( כרגע זה לא עוזר במיוחד) או שיש דברים שאני יכולה לעשות ברקע שיחזקו אותו? אני גם מתלבטת בשאלה האם העיסוק שלי מולו בבעיה לא יהפוך בסופו של דבר ל"נבואה שמגשימה את עצמה" ותגרום בעתיד לבעיות חברתיות וחוסר בטחון?

ערב טוב, אני לא הייתי מגדירה את זה כ"בעיה חברתית". מה שאת מתארת הוא בעצם ילד שזקוק לתיווך של המבוגר האחראי. ז"א,כשהגננת היא המקשרת בין הילדים,אין לו שום בעיה,אחה"צ כשאת בסביבה (וסביר להניח,במידת הצורך יכולה לתווך ),אין בעיה. הקושי מתחיל כשהוא זה שצריך ליזום או להיות תלוי רק בעצמו. אז : א. יש טיפוסים יוזמים יותר ויש כאלה שפחות ,אין עם זה שום בעיה. ב. כדאי לבדוק עם עצמך (במיוחד כי זה ילד ראשון) האם בסיטואציות חברתיות (לא רק עם ילדים),את נוטה להרבה תיווך/"להסביר" אותו/לנסות כמה שיותר להקל עליו (שיבינו אותו כמו שצריך,שלא ירמסו את זכויותיו,שישלבו אותו..) וכו'. בעצם,עד כמה הוא רגיל להתמודד לבד ?. מה אני מציעה ? 1. לא לעשות מזה עניין ו"לרדת" מעניין השיחות/הסברים/יעוץ. זה לא תורם ועלול רק להפריע. 2. לאפשר לו יותר התמודדויות כשאת בסביבה. בעצם לתת לו "להתאמן" על המיומנויות האלה בסביבה מוכרת ובטוחה. 3. אני מוסיפה תשובה שנתתי בעבר.אמנם שם הגיל צעיר יותר,אבל אני חושבת שהרעיון יכול לעזור. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/29/xFT/1199/xFP/1199 בהצלחה ואשמח לשמוע עידכונים, מור

נוחי שלום תודה לך על הפורפוציות שאת שמה לי ואני זקוקה לכך מאוד לגבי תיקונים:אני נפרדתי חודש לאחר לידה אולי לא הסברתי טוב הגירושין רשמית נעשו לאחר חצי שנה כלומר לפני שנה. סיבת הגירושין:התנהגות אלימה של בן זוגי מכות (כתוצאה מאפיזודה של אלימות מצב נפשי- לא רצה ליטול כדורים סבלתי מהתפרצויות זעם שלו) כפי שכתבתי במכתבי הקודם סבל ממחלה. התקופה לא קלה עברה עלי בנישואין עצמם לא התייחסת לכך אולי לא הסברתי?

היי גלית, תודה לך ששבת ותיקנת אותי. אכן דילגתי על המידע שציינת באשר למחלתו והתנהגותו של גרושך, איני יודעת מדוע, למרות שקראתי אותו, אולי בגלל עוצמת הקושי. ממה שזכור לי, ביקשת לחזק את הקשר עם ילדייך ופרסת רשימת שאלות. אני מציעה שתנסי להתמקד בתחום מסויים בו את מעוניינת לברר משהו, ואוכל להתייחס באופן תואם יותר בהתאם למידע שאקבל ממך. עם זאת, זכרי שאנו "משוחחות" וירטואליות, כך שהמלצתי לך לפגוש איש מקצוע עדיין בעינה. נוחי

הילדה שלי כמעט בת שש, יש לה אח בן ארבע. בגן היא מנהלת את כל החברות שלה, כשהחברות אצלנו היא מתנהגת אליהן כמו חיילות ולא נותנת להן שום אפשרות להחליט. הגננת אומרת לי לא לדכא לה את יצר המנהיגות אבל יש לי תחושה שזה קצת הולך לכיוון שלילי, איך אפשר לגרום לה להיות חלק מ.. לקבל רעינות של חברות להיות פשרנית יותר מבלי לפגוע בדומיננטיות שלה.

ערב טוב, האם יתכן שהיא מחקה מישהו ? האם יתכן שהיא מקבלת או קיבלה חיזוקים (גם אם עקיפים) להתנהגות כזו ?. אני מעריכה שכל עוד היא לא תרגיש שזה פוגע בה בדרך כלשהי,היא תמשיך. אם היא תרגיש שהחברות מתנגדות לזה,נמנעות מלשחק איתה וכו',המוטיבציה שלה לשנות ,תגדל. מה את יכולה לעשות : 1. באמת להקדיש רגע של מחשבה לשאלה האם יתכן שיש מבוגר בסביבתה שמתנהג בצורה דומה (גם אם פחות מוקצנת). אם זה כך,כדאי להתחיל את השינוי משם. 2. להסביר הסבר קצר ! כמה זה לא נעים להיות בחברת מישהו שכל הזמן "שולט" ולתת לה לחוש בכך. ז"א,לעשות מן סימולציה לכמה שעות שבהן את מתנהגת כמוה. לאחר מכן,שאלי אותה איך היא הרגישה ותעבדו ביחד את התחושה ואת מה שהיא רצתה לעשות כשאת התנהגת כך. לילדים קשה הרבה פעמים להבין את הדברים כשזה "רק מילים". כשהם מרגישים את זה בעצמם,קל להם להבין יותר את הצד השני. 3. אחרי ההסבר והדוג',השאירי לה להחליט איך להתנהג עם חברותיה מתוך ידיעה שלה מה יכולות להיות התוצאות. החלק החברתי הוא תחום שלה. במקביל,היי עירנית לגבי מה שקורה שם ואם חל שינוי במעמדה (החברות פתאום לא רוצות לבוא וכו'),היי שם מספיק מוקדם כדי לעזור לה לשנות את המצב. בהצלחה, מור

אני ובעלי מתגרשים איך אפשר להסביר לילד בן 5? מה צריך להגיד לו תודה רבה על תשובה

שלום מירי, החשוב ביותר בעת שמבשרים לילדים שהוריהם מתגרשים, זהו בעיקר המידע הרלוונטי עבורם. ילדים זקוקים לביטחון ויציבות, והם רוצים לדעת שחייהם משתנים כמה שפחות. מכאן שעל ההורים ההורים להגיע עם ההודעה לילדים, לאחר שהם עצמם סיכמו ביניהם בבירור כמעט כל פרט אפשרי באשר להמשך חיי הילדים, כמו: אצל מי יגדלו הילדים? מה יהיה הסדר המפגשים עם ההורה שלא יתגורר עימם? והיכן יגור? האם הם עצמם יישארו בבית בו גדלו? בסביבה לה הם רגילים? ילדים הינם ילדים. בגיל 5 או 15ובכל גיל. עבורם הוריהם הם אבא ואמא שלהם, וכל מה שקשור ליחסים שבין ההורים אינו מעניינם! הם זקוקים לכל אחד מהם! וצריכים להרגיש שבסדר שהם עם כל אחד מהם. למרבית הצער, בגירושין מעורבים מטענים קשים וסבוכים, שלעתים מסנוורים את עיני המתגרשים, עד שאינם מבחינים במסרים אותם הם מעבירים לילדיהם. מצבים אלה גורמים לילדים לחוש שאינם בטוחים שיחסיהם עם שני ההורים הם לגיטימיים, ואשמה על כמיהתם לקשר עם שני ההורים. ככל שישכילו ההורים לכבד זה את זו גם אם בחרו להיפרד, יתחזק ביטחונם העצמי של ילדיהם והערכתם העצמית לא תיפגע. מאחלת לכם לעבור התנסות זו בחייכם - מפוקחים וחכמים יותר. נוחי

יש לי ילד אחד בן 3 וחודשיים,בלילה שעבר בעלי יצא לעבוד בלילה ואני החלטתי לפתוח את המיטה של בני ולישון לידו כי הוא קם פעמיים לפחות בכל לילה ורצתי להיות בטוחה שאני אשמע אותו. בקיצור בני קם בלילה הלך לחפש אותי במיטה הזוגית שלנו ולא מצא אותי.(הוא לא שם לב שאני לידו) הוא החליט שאני הלכתי לדאר המרוחק מאוד מביתנו פתח את הדלת עם המפתח שהיה בתוך הדלת ויצא החוצה לדואר כמו שהוא עם פ'יגמה וגרביים. הוא הלך מרחק לא קטן ובאמצע הדרך התבלבל והתחיל לבכות למזלינו אישה מאחד הבתים שמעה אותו בוכה יצאה אליו קראה למשמר אזרחי ותוך כדי כך שהוא מסביר להם איפה הוא גר הם החזירו אותו אלי! אני דברתי איתו באותו לילה והסברתי לו שלא יוצאים מהבית בלי אמא או אבא ואנחנו אף פעם לא משאירים אותו לבד.נראה שהוא מבין השאלה שלי היא האם אני צריכה לשתף את הגננת שתסביר לו גם שיפנים את זה טוב והאם אני יכולה לעשות את המסלול שלו באותו לילה ולהסביר לו למה לא יוצאים החוצה בלי מבוגר או בגלל גילו הקטן אחרי ההסבר באותו לילה להמשיך כרגיל. על פניו לא נראה שהילד בטראומה-אני יותר! הוא ילד מאוד בוגר לגילו תודה

דבר אחד בטוח שאת הדלת את נועלת ומוציאה את המפתח , שלא תהייה לו שום אפשרות לצאת כנראה שהשינה שלך מאוד חזקה המדהים הוא שהוא לא פחד בחושך שמרי עליו בי

בקר טוב, טכנית - לדאוג שלא יהיה מפתח בדלת,החלונות סגורים ולהשגיח בשבע עיניים. זה היה לגבי החלק הטכני. מעבר לכך,נשמע לי שחסרים פרטים רבים בהודעה שלך והיא מעלה אצלי הרבה שאלות ועוד יותר,הרבה אי נוחות. אני חייבת להגיד,שיש כאן כמה דברים שלא ממש מסתדרים לי. אני מציעה,לבדוק את עצמכם קצת יותר - את האוירה בבית,כמה חופש/מתירנות או לחילופין חוקים/גבולות יש אצלכם וכו'. יתכן שכדאי לשנות קצת את היחס שלכם לילד. לגבי העניין הספציפי של אותו הלילה,הייתי מסתפקת בהסבר מאוד ברור של עד כמה זה חמור מה שהוא עשה ובזה מסיימת את העניין מולו. אין טעם לנפח ולהעצים. כאמור,המשך הבירור צריך להיות עם עצמכם,וכמובן הוצאת מסקנות. בהצלחה, מור

איתמר בן שנה ושבעה חודשים והיה איתי עד שנה וארבעה בבית. אז הוא נכנס למשפחתון מקסים עם 6 ילדים בסך הכל. היתה לו הסתגלות יחסית מהירה ובכלל הוא ילד מאד חכם (אלא מה...) ומביע את כל מה שהוא מרגיש בצורה מאד ברורה. לפני כחודש הוא היה מאד מצונן ולא הרגיש טוב וזה בא לידי ביטוי בהתנהגות בגן - הוא התחיל לחבק חיבוקי "סומו" את הילדים - בהתחלה החיבוק עדין אבל הופך לחניקה..הוא דוחף ומושך בשיער ואפילו נתן בעיטה לילדה בפה. בסך הכל הוא לא סדיסט והוא ילד מאד אוהב וכיפי אבל צריך לשים עליו שבע עיניים בגן. המטפלות בגן לא יודעות מה לעשות. להתעלם? להעניש, להסביר לו? גם אני לא ממש יודעת - אני חושבת שהכי נכון להזיז אותו משם מהר ולהציע משחק אחר או לנסות לעלות על ההתנהגות הזאת ממש לפני שהוא מבצע אותה אבל זה קשה בגן עם 6 זאטוטים (2 מטפלות). המטפלות מקסימות ורגישות לצרכים של כולם אבל עדין אנחנו לא סגורים לגבי איך בדיוק להתנהג כזה קורה. מה לעשות????

בקר טוב, מה שאת מתארת הוא מאוד נורמלי לגילו וקצת מפליא אותי שמטפלות מנוסות אינן יודעות כיצד להתמודד עם התנהגות כזו. ב"שאלות ותשובות" משמאל - אנא קראי את "גיל שנתיים" ואת השאלה השניה בהתפרצויות זעם..". אני מעריכה שזה יענה על השאלה (ואפשר להדפיס ולהביא למטפלות לקריאה). אם ישארו שאלות,אני כאן, מור

יש לי 2 בנים בני שבע ושלוש.הבן הקטן "למד" שכשהוא צורח ובוכה הוא מקבל מה שהוא רוצה העיקר "שישתוק".הבן הגדול יודע שבסוף נכעס עליו ולכן שהקטן צורח הוא עושה מה שהוא רוצה כדי שיהיה בשקט. התעלמנו,כעסנו,הסברנו שלא צועקים אלא מדברים וכלום לא עוזר...(בגן אין בעיה כזאת) הצילו! תודה.

בקר טוב, לא ממש הצלחתי להבין מדוע הבן הגדול "יודע שבסוף נכעס עליו" ???. לפי מה שאת מתארת,בנך הקטן מפעיל הרבה כוחניות כדי להשיג את מבוקשו. כוחניות היא משהו נלמד,בדר"כ ע"י חיקוי. האם יתכן שמישהו מכם משתמש מדי פעם בפעם בצורה כזו או אחרת של כוחניות ? (הכוונה היא לא למשהו פיזי בהכרח,אלא לצעקות,חוסר סבלנות,עוקצנות,כניסה למאבקי כוחות וכו'). אם זה כך,השינוי צריך להיות קודם כל באוירה בבית. בהצלחה, מור

אנחנו הורים לילד בן שנתיים ו11 חודש ,רן שמו. רן בתהליך גמילה כ4 חודשים ,רק במשך היום, בעיקר בנושא פיפי , כאשר בדר"כ היינו צריכים ל"הזכיר" לו ללכת לשרותים . כבר שבועיים שרן מפספס ועושה קקי ופיפי בתחתונים והגננת שלו ואנחנו חסרי אונים לחלוטין. אני אוסיף ואציין שאני (האמא)התחלתי לעבוד בעבודה חדשה לפני כשבועיים ולפני זה הייתי מובטלת ,כך שתמיד הייתי מביאה אותו ולוקחת אותו מהגן וכעת בעלי עושה זאת. הבעיה שלי היא - האם להחזיר לו את החיתולים ולחכות שהגמילה תבוא ממנו , או להתעקש על תחתונים . במידה ואני נשארת בתהליך הגמילה, כיצד עלינו לנהוג, כאשר הוא ממשיך לעשות בתחתונים.

שלום לך דברי איתו הוא מספיק בוגר ותשאלי אותו אם הוא רוצה להחזיר את הטיטול ויתכן שהוא עוד לא בשל מספיק גם לבתי זה קרה היא התחילה את הגמילה בגיל שנתיים ו-3 למשך חודש ופתאום היתה לה נסיגה לאחר זמן ראיתי ששוב דבר לא עוזר שאלתי אותה אם היא רוצה את הטיטול והיא אמרה כן והחזרתי לה בגיל שנתתים ו-7 היא נגמלה לחלוטין בי

בקר טוב, יש כאן שני ענינים : 1. לפי התאור שלך,אני לא בטוחה שהוא אכן בשל לגמילה. את מוזמנת לעשות חיפוש בפורום ולקרא על גמילה - איך מחליטים מתי,עשה ואל תעשה וכו'. 2. גם אם הוא כן בשל לגמילה,אין ספק שבשבילו תחילת עבודתך היא שינוי גדול. וכידוע שינויים יכולים להוביל לרגרסיה בתחומים שונים,בינהם גם גמילה. לא כתבת דבר על היחסים בינו לבין אביו,כמה אביו היה שותף בגידולו וקרוב אליו כל עוד לא עבדת,האם אביו נוהג בדיוק על פי אותו סדר יום שאת נהגת על פיו,מה קורה כשאת חוזרת מהעבודה וכו'. מה שאני מציעה לעשות : 1. להגיד לו שאת רואה שקצת קשה לו לאחרונה וזה ממש בסדר,אבל שאולי כדאי ללבוש תחתונים מיוחדים (פול אפס ) עד ששוב יהיה לו יותר קל לעשות בסיר. תני לו להחליט,ואם הוא אומר לו,בקשי ממנו שיקפיד לעשות בסיר. ז"א,אל תכפי עליו,אלא שתפי אותו בהחלטה. 2. התייחסי קצת יותר לשינוי שהוא עובר מאז התחלת לעבוד ונסי להקפיד ששגרת יומו עם אביו תהיה מאוד דומה למה שהיה איתך. הסבירי לו שאת הולכת לעבוד בבקר וחוזרת אחה"צ ותמיד תחזרי אליו. כמו שהוא הולך כל יום לגן ותמידדדד חוזר הביתה,כך גם את תמיד חוזרת. 3. תני לו את הזמן להסתגל לשינוי. בהצלחה, מור

שלום אני אמא לילד בן שש וחצי ולילד בן שנתים וחצי ילדי הגדול בכיתה א הוא ילד מקסים אוהב ללטף ולחבק הוא קריזיונר זקוק לתשומת לב מתמדת מאד פיזי עד לא מזמן התלונות על אלימות היו קיצוניות לאחר שיחה עם המחנכת הבנתי שכמות האלימות ירדה אך הוא נוטה לגעת בילדים וזה מציק להם , מחפש תשומת לב מתמדת , מתקשה להישר מבט , יש לו טיקים משתנים הוא מאד חסר ביטחון ,בשבועיים האחרונים אנו רואים שינוי משמעותי בהתנהגות בבית הרבה פחות התפרצויות זעם , הרבה יותר נעים אך עדיין דורש תשומת לב מופרזת מבחינת מגע הוא סובל מביטחון עצמי נמוך למרות שמקבל המון תשומת לב וחיזוקים בבית ,בכיתה הוא מקובל למדי המורה והיועצת בבית הספר המליצו על איבחון פסיכולוכגי המורה ציינה שהילד גם תינוקי במיוחד מצד אחד ומצד שני מאד בוגר ועכשיו לשאלות מהו איבחון פסיכולוגי והיכן ניתן לעשות אותו איך ניתן לחזק לו את הביטחון העצמי בבית ובכלל ברצוני לציין שהילד עושה ריפוי בעיסוק במוטוריקה עדינה , עשה מבחן טובה שבו הוחלט שאינו סובל מבעיות קשב וריכוז

בקר טוב, היכן אפשר לעשות אבחון פס' ? כמובן אצל פסיכולוג :). או באפן פרטי אצל פסיכולוג ילדים או שאפשר לברר דרך השפ"ח באזור מגורייך. הדבר הנכון ביותר יהיה לפנות לפסיכולוג ביה"ס ולבקש ממנו הפניה למקום המתאים,כמו כן בשיחה מסודרת איתו תוכלי לקבל פרטים על איך זה מתבצע בפועל. לגבי העלת בטחון העצמי - הדבר הנכון ביותר במצבכם יהיה להתחיל מהאבחון ולאחריו להפנות את כל השאלות שיש לך לפסיכולוג שיוכל לתת לך הכוונה מדוייקת,ע"פ מצבו של הילד. בהצלחה, מור

מה שלומך? אני לא במיטבי...שבוע הבא בדיקה לא נעימה, למרות ההרדמה... לאחר מיכן הניתוח הגדול.... אבל הכי קשה הוא תהליך ההחלמה....עם הילדים זה לא פשוט....יהיה בסדר....

גילי גילי !! מחזיקה לך אצבעות! ואת - תחזיקי מעמד, אה? מודה לך מאד על שאת מיידעת ומשתפת. אני חושבת עליך ומאמינה שישנם עוד קוראים המלווים אותך בשקט. לכשתרגישי שמתאים לך, תשתפי גם בהתמודדות של הילדים. שולחת לך איחולים מכל לבי נוחי

שלום שמי גלית ולי שני ילדים בני שנה וחצי (בת) ובן שלוש וחצי(בן) אני הורה יחיד ,די תקופה ארוכה הבת הקטנה סובלת מהצקות מהבן הגדול:לקחת צעצוע שהיה ביד של הקטנה , למשוך בשיער של הקטנה,לרכב עליה כאילו היא סוס, לדחוף ,אני מבקשת להפסיק או אומרת שאם לא תסדרו אני מפרידה בניכם יש לציין שלפני ההצקות הקטנה היתה מושכת בשערותיו של הגדול בחוזקה ולא מרפה ומכאיבה לי ולגדול? שאלה שניה: ילדיי החמודים , חכמים אך לא כ"כ ממושמעים שמתי לב כי אני מבקשת דבר כלשהו תוריד את המשחק והילד הגדול איננו נענה לבקשתי האם להפעיל כוח , לצעוק , אני מרגישה שהמשמעת רופפת, עוד דוגמא לסיטואציה : אנחנו יוצאים מהקניון אני מבקשת לבוא אלי ללבוש מעילים והילדים בורחים לכל עבר איך להתייחס לכך, אומנם הם קטנים מאוד אך איך ניתן לשפר את התקשורת ובכל זאת שישמעו בקול ההורה ? או שפשוט להכריח? האם ניתן להבטיח ממתק קטן או תמורה אחרת כך שהילד יציית להוראות ההורה? בברכה גלית

בקר טוב, כשקראתי את השאלה הראשונה חשבתי לענות ספציפית לגביה,אך מכיוון שיש המשך ומגיעה השאלה השניה,אני מבינה שמדובר במשהו רחב ומקיף יותר. מכיוון שבגיל הזה קל יחסית להכריח ילד (מבחינה פיזית. הוא לא יכול לגלות הרבה התנגדות) הרבה הורים בלית ברירה פונים לכיוון הזה וזו טעות !. אפשר להכריח ילד בן שנה,בן שלוש,בן 5... מה יקרה בגיל 10 או 15 ? איך מכריחים אותו אז כשהרבה פעמים הוא חזק מאיתנו ?. כשמשמעת (אם אפשר לקרא לזה כך) בנויה על כוחניות,היא מאוד מוגבלת בזמן וברגע שהילד גדל קצת זה הופך ללא אפקטיבי וההורה נשאר חסר אונים מול הילד (כל אותם סיפורים על גיל ההתבגרות שהילד עושה מה שהוא רוצה...). כנ"ל לגבי ממתק כתנאי לביצוע משימה כלשהי. זה מתחיל ב"אם תלבש יפה,תקבל סוכריה.." זה ממשיך למתנה קטנה משם למתנה קצת יותר גדולה... ואז מה שנוצר זה מצב שבו הילד מקשיב או מבצע רק בתנאי שהוא מקבל משהו. לכן,מכל מה שאת מתארת,אני ממליצה בחום להשתלב באחד מהקורסים/סדנאות באחד מבתי הספר להורים שבוודאי קיימים גם באזור מגורייך. ככל שהילד צעיר יותר,קל יותר לשנות את הגישה ולהשיג משמעת,ככל שהוא גדל זה מסתבך יותר. בהצלחה, מור