פורום יחסי הורים ילדים וזוגיות

שלום, אנחנו הורים ל2 ילדים שנתיים ו9 חד' ושנה וחודשיים לךאחרונה כל בוקר אצלינו נשמע ונראה כמו איזור מלחמה.בננו הגדול לא מוכן ללבוש את מה שאני נותנת לו אלא אם זה ג'ינס.כל בוקר אותו הסיפור לא טרננינג אלא ג'ינס.הוא לא מוותר ולא משתכנע!הגענו למצב בו אנחנו מלבישים אותו בכח ,אחרי ניסיונות הרגע ודיבור, אנחנו רוצים לדעת אם יש סיבה להיתעקש על הבגדים שאני מציעה או לזרום איתו(למרות שאין לו גינסים לכל ימות השבוע). היום בבוקר זה היה הקש ששבר את גב הגמל הוא סירב להתלבש ואחרי שעה של בכי ואיחור נוראי של האבא לעבודה(שוב פעם!!!),הוא התחיל לבכות אמא,אמא,אני תינוק תיקחו את האח הקטן לגן ואני אשאר בבית,אני תינוק!!!דרך אגב הקטן נשאר עדיין איתי בבית ולא הולך לגן.מה עלינו לעשות שהבקרים יהיו נעימים האם להתעקש האם לא להתחיל את הוויכוח מלחתחילה?אנא עזרתך אנחנו כבר לא יודעים איך לפעול וחוששים שהטיפול בנושא שגוי..... תודה מראש

תראי זה קנאה כל ילד עובר את זה בצורה זו או אחרת, לדעתי לגבי הלבוש אם לו אכפת לך אל תלחמי, לגבי זה שהוא רוצה להישאר בבית פשוט תסבירי לו תאמיני לו שהוא מספיק חכם והוא יבין שהוא גדול ורק מי שגדול הולך לגן לשחק עם חברים לשיר שירים וכו'. תנסי גם כשהוא חוזר לתת לו את תשומת הלב להפתיע אותו כל פעם בהפתעה קטנה בגלל שהוא בוגר ,אפשרות גם להזמין חבר מקווה שעזרתי בי

שרית שלום, 1. אני מכינה את הבגדים בערב לאחר שהיא בוחרת ובבוקר אין בעיה היא לובשת מה שבחרה בלי שינויים. 2. אם הילד אוהב גינס מה הבעיה לקנות לו פחות טרנינגים ויותר גינסים, (אולי רק הצבע מצא חן בעיניו. 3. בהרבה נושאים שיטת המדבקות עובדת, טבלה של ימות השבוע, כל בוקר שהולך חלק - מקבל מדבקה טובה ובסף שבוע מקבל מתנה. בהצלחה א

לדעתי את צריכה לתת לו 2 אפשרויות או את המכנס הזה או את זה ומידי פעם לשלב גינס ולומר לו זה מה יש ושיבחר בין 2 זוגות מכנסיים יום טוב! ובהצלחה

ערב טוב, קראתי את כל התגובות שקיבלת. חלקן אהבתי יותר ואת חלקן,קצת פחות... :). לי יש קצת בעיה עם "זה מה יש". לגישה הזו יש נטיה לחזור אלייך כמו בומרנג. אני רוצה להוסיף על מה שכבר נאמר כאן - יש לי תחושה שמעבר לכן/לא ג'ינס יש כאן עוד משהו. אם זה אכן כך,את עלולה למצא את עצמך יום אחרי פתירת עניין הג'ינס עם משהו חדש. ההפרש בגילאים הוא מאוד מאוד קטן וצריך לזכור שגם "הגדול" הוא עדיין ילד ממש קטן. אם תדפדפי קצת אחורה תראי שבהרבה מקומות אני מציעה "לרדת" מעניין ה- אתה בוגר,אתה גדול,אתה נבון... להיפך. ילד בן שנתיים מאוד זקוק להתייחסות וקשר פרטני (ז"א,פעם בשבוע כמה שעות /חצי שעה כל יום וכו' לבד,בלי האח,עם אמא).הוא עדיין צריך להיות הקטן והחלש והמוגן והמחובק ו.. ז"א,לענות לו על הצרכים של "להיות קטן". תתפלאי,דווקא כשמרשים להם להיות מאוד זקוקים ומאוד קטנים,הצורך הזה מתמלא די מהר וקל להם להיות עצמאים ונעימים ומשתפי פעולה. אני מצרפת קישור לתשובה באותו הנושא: http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/4658/xFP/4718 בהצלחה, מור

בתוכנית של עמנואל רוזן, זה הזמן בערוץ עשר. תוכנית תחקירים מזעזעת על פקידות סעד שמחייבות אמהות לשלוח את ילדיהם לביקורים בבית האב, גם לאחר שהובהר והוכח מעבר לכל ספק, שהאב פגע בילדים פגיעות כאלו ואחרות. ועוד ידובר על איך פקידת הסעד מאיימת לשלול משמורת מהאמא שסירבה שהאב יתראה עם הילדים ללא פיקוח!!!! לאחר שחזרו מביקור קודם עם סימנים על גופם!!!!!!!!!!!!! מה אתה אומר על זה אבא מסור???????????????? אגב עד היום הגרוש שלי מקלל את היום שהוא הכניס את פקידת הסעד לתמונה, חשב שהוא גיבור גדול..... כשביקשתי שהעניין יסגר בנינו הוא לא הסכים. רצה שהכל יהיה מוסדר, פחד שלא אעמוד במילה שלי... עד היום אני רבה איתו שיקח אותם. כדי שאוכל לנוח. לא תמיד הם מוכנים ללכת אליו, למרות שבכנות אין לו בעייה לעזוב הכל ולקחת אותם. אני חושבת שאיפה שאפשר להסכים על משמורת בין ההורים בלי לערב רשויות אז עדיף.... כי גם אם זה רק לייעוץ קטן. העובדת הסוציאלית נשארת בקשר לכמעט תמיד. ואם מדובר בגרושין. גם הסכמים מרצון, תמיד תהיה פקידת סעד בתמונה. מבקשת את תגובתו של הבחור שמרבה לכתוב כאן.

את רק מחזקת את מה שאני כל הזמן טוען. אני מכיר את ההתעללות במשפחות ובילדים עקב חוסר המקצועיות ומאבקי הכוח של כל מערך פקידות הסעד בפרט והרווחה בכלל. אני אספר לך עוד כמה דברים שאת אולי לא יודעת - פקידות הסעד ממליצות על הדרכת הורים ומפנות לעו"ס ברווחה - עדות מפקידת סעד בכירה מאוד - פקידות הסעד בעצמן היו שמחות לקבל הדרכת הורים - כלומר , "הורות" לא כלולה בתוכנית ההכשרה של פקידות הסעד בפרט והעוסי"ות בכלל במחלקה לטיפול במשפחה - כלומר פק"ס שהיא גם אמא - זה לא שהסנדלר הולך יחף - היא בכלל לא סנדלר..... אני לא מתכוון ליועצות החיצוניות כמו נוחי.

בני בן שלוש וחצי ילד מקסים, מלא חיים, חכם ובדר"כ ממושמע. לאחרונה אני מרגישה שהוא עושה הכל כדי שאני אכעס עליו. אני רואה במבט שלו ובחיוך הממזר שלו שהוא ממש עושה דווקא... (ההתנהגות קשורה לזריקת חפצים, שבירת צעצועים, חוסר רצון לעזור ולסדר משחקים, בעיות באוכל וכו'...) אני מנסה ומשתדלת לא להתפרץ או להתעצבן אבל זה מגיע למצבים שהוא ממש מוציא אותי מהכלים! אני מיואשת כי אני מרגישה שכל הזמן אני כועסת עליו, מה לעשות?? תודה מראש על ההתייחסות מיטל.

ברוכה הבאה לגיל המרד אין מה לעשות צריך להיות אסרטיביים ולא לוותר אם החלטת משהו תעמדי בו וכך גם בעלך בהצלחה (זה עובר מתי שהוא)

ערב טוב, כמה דברים : 1. אנא קראי ב"שאלות ותשובות" משמאל את החלק לגבי הצבת גבולות.כמו שתראי שם,גבולות הם אותם 4 - 5 יהרג ובל יעבור שלנו. על כל היתר,אין טעם להכנס למלחמות. 2. על מנת שאוכל לענות בדיוק למקרה שלך ולא סתם באויר,יש לי בקשה - קחי מקרה אחד כמו זה שאת מתארת כאן והביאי אותו במדוייק - הילד עשה,אמר,את עשית,את אמרת ואיך נגמר. ז"א,ממש ציטוטים ועם זה נעבוד כדי לראות מה אפשר לשנות קצת. מחכה, מור

בוקר טוב, אני אמא לתינוק מקסים כבן 6 חודשים. מאז שהוא נולד הוא הורגל לישון בידיים "י נידונדים והליכה איתו בבית. נאמר לי שתינוק עד גיל 3 חודשים לא מתרגל לזה. היתה תקופה שחל שיפור והוא הצליח לישון במיטתו ללא עזרה. היתי מתיישבת לידו ומדברת אליו ברכות ומלטפת את ראשו וכך הוא היה נרדם. במשך היום הוא ידע להעסיק את עצמו "באוניברסיטה", במיטתו עם משחק. ישב יפה בכיסא הנדנדה. לפני כמה ימים המצב השתנה. כל דקה שהוא ער הוא רוצה על הידיים וכאשר אני לא יכולה להרים אותו הוא מתחיל לצרוח בקולי קולות עד אשר אני נגשת ומרימה אותו.וכך חוזר חלילה. מיותר לדבר על זה שאני פשוט עייפה ואני לא מוצאת דרך כיצד ,"לגמול" אותו מהרגל מגונה זה. כמעט ואין מצב שהוא ישחק לבד. הוא רוצה שמישהו יהיה לידו ואם לא אז הוא מתחיל לבכות או לצרוח. בענין הצרחות, שמעתי מחברות שתופעה זו שכיחה בגיל הזה וזו תופעה חולפת. נראה לי שאיבדתי מעט את הגבולות ואני די נכנעת ומרימה אותו מהר מאוד בכדי למנוע ממנו בכי וצרחות. עלה בדעתי שאולי משהו כואב לו (חניכיים?), אבל שללתי אפשרות זו מאחר ואם אכן משהו היה כואב לו, כאשר היתי מרימה אותו הוא לא היה נרגע, מחייך אשמח לשמוע את חוות דעתך. בברכה דניאלה

ערב טוב, אני חושבת שפחות חשוב אם התופעה שכיחה או לא והרבה יותר חשוב האם המצב נוח לכם או לא והאם אתם רוצים לשנות ? :). לפני שמחליטים ללכת לכיוון של שינוי צריך לזכור שהילד רגיל למצב כלשהו וסביר שהוא לא נורא ישמח לשינוי. זה בעצם קצת כמו גמילה. גמילה מהרגל שהיה לו נעים ונוח. כמו בכל גמילה מה שקובע את מידת ההצלחה הם מידת האסרטיביות ומידת העקביות שלך. אני מצרפת קישור לשאלה בעבר בנושא דומה ולמרות ששם מדובר על גיל אחר,אני חושבת שהרעיון די ברור. אם ישארו שאלות,אני כאן. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/32/xFT/177/xFP/169 בהצלחה, מור

קודם כל ברצוני להודות על מהירות התשובה , ועל ההתיחסות הרצינית. בני הוא בן יחיד. אני אם חד הורית מתוך רצון. בני ילד פעיל מאוד, עצמאי, משתף פעולה, בעל דמיון רב, יכולת ורבאלית מעל לממוצע, חברותי מאוד, בעל ביטחון עצמי, מודעות להיותו יפה וחכם. לא נמצאה שום בעיה במוטוריקה העדינה, וכן לא בגסה. ילד אהוב מאוד על הגננות. בעל זיכרון [ וזה במקרה הפחדים בעוכריו, משום שהוא זוכר בדיוק היכן נתקלנו בדמות ואין אנו חוזרים לאותו מקום.] הפחד מלווה בבכי קורע לב, צרחות שדורשות לעזוב את נמקום, הצמדות אלי, רעד בשפה, רעד בגוף וחיוורון. התמודדותי: בעבר הייתי לוקחת אותו ונעלמת מן המקום. {איני יכולה להתמודד עם מצבים אלו}. היום אני שואלת אותו אם הוא רוצה ללכת למקום זה או אחר, ומכבדת את רצונותיו. לדוגמא ימי הולדת אני מבררת מראש מי יהיה המפעיל , ואם הוא יהיה מחופש. להצגות , פסטיגלים לא המתקרבים. לפני כשנה תוך כדי נסיעה לאזור הצפון עמדו דמויות ליד צומת בית ליד , ומאז איני נוסעת מהכביש הישן. לא יודעת אם זו תגובה נכונה. איני רוצה להכריחו ללכת.[כולל לא ימי הולדת] הוא מתביש בפחדים אלו ואינו מוכן שאספר לאחרים. ניסיתי להתחפש בעצמי, שהוא יאפר אותי וכו. אבל גם זה לא עזר. תגובתו היתה:ממך אני לא מפחד , ואמשיך לפחד מדמויות. אין שום בעיה עם דמויות ולו הנוראיותביותר, המופיעות בטלויזיה קלטות , סיפורים וכו. בהתיעצות פסיכולוגית נאמר לי: ככל שמתרחקים מהתמודדות הבעיה רק מעצימה, וכך אני מרגישה .אבל איני יודעת איך מתמודדים. מקווה שפרטים אלו יעזרו לגיבוש הצעה. ברצוני להדגיש שגם אני אדם חרד, לא בטוח שיש קשר. בתודה מראש. תמי

תמי יקרה, דאגתך ורגישותך לילד מאוד בולטת בהודעות. זה נהדר,אבל... זה גם לעיתים עלול להיות קצת over. כמובן שאיני יודעת אם זה כך אצלכם ואני חלילה לא רוצה שזה ישמע כהאשמה,אני פשוט מתארת מצב שיכול להיות (במיוחד במשפ' שבהן יש רק הורה וילד). במקרה שלכם מתווסף עניין נוסף וכדאי לקחת אותו בחשבון - את עצמך חרדה . הילדים שלנו מאוד מושפעים מאיתנו - מהדפוסים שלנו,מהתכונות הדומיננטיות שלנו וכו'.בנך רגיל מגיל צעיר לחיות במקום שבו לחרדה יש (כנראה) משקל לא מבוטל. מכיוון שאת עצמך יודעת עד כמה זה לא נעים להיות במצב של חרדה,סביר שכשבנך מגיע למצב כזה את מאוד מאוד מבינה אותו (אולי יותר מהורה שבשבילו החרדה ואי הנעימות שהיא גוררת,פחות מוכרת לו) ומגיבה לנושא ברגישות גבוהה יותר מאשר הורה לא חרד. הילד קולט את זה וזה לאט לאט במשך השנים הופך למין דפוס בינכם. ועכשיו אתם כבר נמצאים במן לופ שקשה לצאת ממנו. ילד חרד מאוד זקוק להורה "חזק" ש"יוציא אותו" מזה. במקרה שלכם,אני לא בטוחה שכרגע את מסוגלת לכך. את בטח יודעת,עד כמה תחושת הפחד מאיימת ועד כמה קשה לצאת מזה לבד. הדבר שאני הכי ממליצה עליו הוא הוא פגישות שלך (לא הייתי לוקחת את הילד) עם איש מקצוע ועבודה איתך על הנושא. הרבה בהצלחה ואם ישנה עוד שאלה בנושא,את מוזמנת לפנות למייל שלי. מור

שאלה לי אני אם לילד בן 6 ותינוק בן שנה ו5 חודשים התינוק כשמתעצבן הוא הולך לחפש איזה צעצוע או כל חפץ וזורק אותו בעצבים (מתנקם) או נושך או מושך בשיערות או צובט (מה שלא היה לי בכלל עם הבכור) כשאני מעירה לו אם זה בצעקות או אם זה באסרטיביות הוא מחייך ולא מתייחס אלי לעומת זאת אם בעלי מעיר לו הוא ישר מבין ובוכה ומפסיק מיד מה עליי לעשות כדי שיקשיב גם לי (רוב הזמן הוא איתי ואני מרגישה שאין לי מילה אצלו אודה על תשובתך

ערב טוב, את בעצם מתארת קושי שלך בהצבת גבולות לילד. את מוזמנת לקרא ב"שאלות ותשובות" את החלקים - התפרצויות זעם והצבת גבולות ,גיל שנתיים. אם את מתקשה ליישם את הכתוב,כדאי לשקול פניה לאחת מקבוצות ההורים באחד מבתי הספר להורים,שם מתייחסים ומלמדים בדיוק את הדברים האלה. בהצלחה, מור

ביתי בת שנתיים ושלושה חודשים , ילדה טובה , נבונה מאוד קואופרטיבית , וכמו שהגננת שלה אומרת חלומה של כל גננת . לאחרונה היא איננה אומרת אמת כאשר נישאלת על דברים שעשתה , היא זורקת דברים על הריצפה וכשנישאלת למה זרקה עומדת על כך שנפל לה , נטיית הלב שלי היא להאמין לה למרות שאני יודעת עובדתית שהיא זורקת , היא נותנת מכה חלשה לאחד הסובבים ומייד אומרת לא הרבצתי רק ליטפתי ... אני לא יודעת איך להתייחס לעיניין , לא רוצה שהיא תגדל להיות ילדה שמשקרת או שתפחד לומר לי את האמת ולכן תשקר מצד שני גם המצב הזה בעייתי . יש לך עצות? עוד פרט , ילדי לפני כחודש , הגדולה מקבלת את הקטנה יפה , לפעמים ניראה שהיא מקנאה קצת (מתוך ההכרות שלי איתה את מצבי הרוח שלה) אולם שום קבלת פנים לילית לא ניצפתה תודה !!!

ערב טוב ומזל טוב, הייתי מתייחסת לכך בכמה מישורים : אני לא בטוחה שכדאי ונכון לכנות את זה "שקרים". המילה שקר נראית קצת "חזקה" מדי לעניין. יש לא מעט ילדים בגילאים האלה שנוהגים באותה הדרך. כדאי לבדוק עם עצמך איך את מגיבה כשהיא עושה משהו "לא יפה" (זורקת,מכה..). האם יש משהו בתגובה שלך שעלול "לעודד" אותה להמנע מלהודות שאכן היא זו שזרקה. דבר נוסף,האם "בזכות" ההתנהגות הזו היא זוכה לעוד קצת תשומת לב (מתחילה איתה שיחה שבה מסבירים לה שהיא כן עשתה/כועסים וכו'. ז"א,לאו דווקא תשומת לב חיובית) ? הולדת האחות - גם אם ילד מקבל את השינוי יפה,עדיין יתכנו שינויים התנהגותיים. צריך לזכור שלצד השמחה על התווספות עוד ילדה למשפ',זה גם יכול להוות איום לא קטן על הילדים הגדולים יותר. זה בהחלט יכול להיות קשור לזה (בנושא הזה אני ממליצה לקרא ב"שאלות ותשובות" משמאל את החלק - אח חדש). את כותבת - "היא זורקת דברים על הריצפה וכשנישאלת למה זרקה עומדת על כך שנפל לה ". באפן כללי בגיל הזה רצוי להמנע מכל שאלות ה"למה". זה עדיין "גדול" עליהם. במיוחד אצל ילדה שאנחנו יודעים שזה מזמן תשובה שאנחנו רוצים להמנע ממנה ("נפל לי"). ז"א,אם אנחנו לא רוצים שהיא "תשקר" רצוי לא להגיע למקום שמאפשר זאת. ההתייחסות בגיל הזה אמורה להיות קונקרטית. ז"א,אם את רוצה שהיא תרים מה שזרקה אפשר לומר - הטוש על הרצפה,תרימי בבקשה. אם אין לך בעיה עם זה שהוא על הרצפה ואת לא חייבת שהיא תרים,תתעלמי. באפן כללי,את מתארת התנהגות נורמלית והיא לא אמורה להוביל בעתיד לכך שהילדה תהיה שקרנית. אם נשארו עוד שאלות,אניכאן. בהצלחה, מור

נוחי והחברים שלום, לפני קצת יותר מחודשיים העלתי את נושא הקשר הטלפוני של בני בן עם אביו. בני בן שנתיים וקצת ומזה מספר חודשים אביו מדבר איתו בטלפון כמעט כל יום. כתבת לי נוחי כי לדעתך הקשר הטלפוני הרציף הוא דבר טוב עבורו, גם אם הטלפון מהווה מעיין טריגר לכאב שעולה וצף על חסרונו של האב. אני עדיין מוטרדת ועסוקה בשאלה האם זה באמת נכון לקיים, במיוחד בגיל כזה, קשר טלפוני רציף. בכל זאת בני עדיין לא מדבר שוטף ואף לעיתים נדמה לי כי הקושי הריגשי לא פעם מעמיס ואולי גם משפיע על יכולתו להתבטא ברגעים אלה. לא פעם הוא מביע את הכאב לאחר השיחה בזמן שאם הוא רק שואל מתי אביו יבוא ואני עונה לו, הוא מסתפק בתשובה ואף מרוצה לחזור אחרי (אבא יבוא ביום....). האם זה לא נכון בשלב זה לדלל את השיחות? אם הבקשה באה מצד בני לטלפן, ודאי שאני שואלת אותו או מציעה לו. ואז (נראה לי) שהוא חווה יותר שליטה. מה דעתך? טלי

שלום שמי פ' גרושה +2 והילדה שלי בת שנתיים גם כן משוחחת בכל פעם עם אביה בטלפון אפילו בכאילו שנותנים לה טלפון לא אמיתי היא מדברת הגננת בגן אמרה לי שהיא מאוד אוהבת שאומרים לה אם אבא בא לקחת אותה מהגן, הוא מצלצל לגננת והגננת מודיעה לה והיא מקבלת זאת יפה מאוד. אני חושבת שהיא אוהבת לדבר בטלפון בכל מקרה בניגוד לגדול שהוא יותר עינייני ולא רוצה לדבר בטלפון אפילו שרוצים לדבר איתו.

ביתי בת השבע חולמת בזמן האחרון מספר פעמים על המוות קשה לי לפרט כיוון שאינה מעוניינת לדבר על הנושא יש לציין שמבחירה שלה ישנה בחדר עם שני אחים קטנים ממנה אחד בן ארבע וחצי במיטה איתה והתינוק במיטה ניפרדת בן חמישה חודשים

את מוזמנת לשאול שאלה,אחרי מתן תאור של הילדה,מתי התחילו החלומות,איך היא מגיבה להם,האם זה משפיע על התפקוד שלה וכו'. מור

הילדה מתאוררת בלילה ובוכה החלומות החלו לפני כ שבועיים מה לעשות כיצד לעזור לה ? אילו ספרים יש על הנושא ?

אני אם חד הורית מרצון. בני בן השש ילד מקסים, מפותח מעל גילו. מאז גיל שנתיים בערך בני פוחד מאוד מדמויות: ליצנים, דמויות מחופשות. בגיל שלוש התייעצתי עם פסיכולוג ונאמר לי , שזוהי תופעה מוכרת ואמורה לחלוף עד גיל שש לערך. לצערי הרב התופעה לא רק של חלפה אלא רק החריפה. בכל מקום שבמקרה נתקלנו בדמות מחופשת אין הוא מוכן לחזור לאותו מקום כמו בית מלון, קניונים וכמובן איננו מבלים בהצגות. אין לי ספק שהדבר מציק לו , ויותר מכך לי. מה לדעתך עלי לעשות??

ערב טוב, יש ילדים שלא אוהבים מחופשים למינהם ואני גם מכירה כמה מבוגרים שלא ששים להתקרב לדמויות כאלה. השאלה היא איך אתם מצליחים להתמודד עם זה וכמה המנעות זה דורש מכם. כדי שאוכל לנסות לעזור אנא הוסיפי פרטים : *האם הוא ילד יחיד ? *תאור שלו - תכונות(עצמאי/תלותי,אקטיבי/פאסיבי),התנהגות,דיווחים מהגן/ביה"ס *האם ישנם עוד פחדים ? *תאור קצר שלך (תכונות). *דוג' למקרה שבו פחד מ.. - איך הגיב (פיזית,מילולית),תגובה שלך ואיך נגמר. ככל שהדוג' תהיה יותר מפורטת,זה יעזור. * כל פרט אחר שנראה לך שיכול לעזור לי להבין טוב יותר. מחכה, מור

שלום הבן שלנו בן שנה ושמונה חודשים. מעולם לא ישן לילה רצוף. כבר לא אוכל בלילה ולא משתמש במוצץ ויודע לבטא עצמו יפה. בלילות האחרונים החלטנו לנסות לתת לו לבכות כ 3 דקות ואז לגשת אליו, ברגע שאני נכנסת לחדר שלו, הוא מיד נשכב, אני מכסה אותו ויוצאת מבלי לומר מילה, זה לוקח כחצי דקה. אבל כך כ 4-6 פעמים בכל לילה. כמה לילות אני צריכה עוד להמשיך בשיטה זו, נראה שהוא לא מתייאש ויכול לבכות אפילו פרקי זמן ארוכים יותר, הוא פשוט עומד ובוכה וקורא אמא, אמא! מה עוד אני יכולה לעשות כדי לעזור לו להרדם לבד? אנחנו ממש אובדי עצות, יש עוד ילדים בבית, ואנחנו מאוד עייפים במשך היום. תודה על תשובתכם.

ערב טוב, יתכן שכדאי לבדוק תנאים פיזיים - האם לא חם לו מדי,אם החדר מחומם יתכן שהאויר מאוד מתייבש מה שכמובן גורם לצמא וכדאי לנסות לתת לו טיפה מים. לכל הורה יש את השיטות והגישות שלו. אני נהגתי לגשת מיד כשבוכים (מבלי ה 3 דק'),להגיד מילה טובה,ללטף,קצת מים במידת הצורך... הכל כמובן מבלי להוציא מהמיטה. בעיני כשילד בוכה 3 דק' רצוף,הוא כבר די בטראנס וקשה לו להרגע. ככל שמשדרים משהו נעים ולא - "אוי,איזה סיוט" וחוסר סבלנות,זה הרבה פעמים מקצר את התהליך. כמה זמן להמשיך ? כמה שצריך. עד שהוא ישן לילה שלם או לחליפין עד שמוצאים דרך אחרת. בהצלחה, מור

שלום מור יקרה בעלי טס לחו"ל כל שנה ל-10 ימים עם חברים. הבנים (בני 13 ו-10) רגילים לכך ולא צפויות בעיות. הבעיה בעיקר עם הבת בת שנתיים וחצי. (יש עוד בת בת 10 חודשים) מאד קשורה לאביה. (יש לציין שהוא זה שלוקח ומחזיר מהגן וכמעט לא קורה שהיא בבית והוא איננו.) השנה (אמור לטוס עוד 10 ימים) אני מאד חוששת מההתמודדות איתה בנוגע לחסרונו של בעלי. אני חייבת לציין ולהודות שאני מאד נגד היציאה הזאת השנה כי לבד עם 4 ילדים זה לא קל. קשה לי להסתיר את התנגדותי והדבר בודאי מתבטא ויתבטא בהתגברות הקושי שלה דוקא. האם יש לך עצה על מנת להמתיק לה את הגלולה? תודה מראש, ריקי

ערב טוב, לא מקנאה בך. לבד עם 4 ילדים... :). אני מעריכה שלילדה יהיה לא קל,מצד שני זה לא סוף העולם וחשוב לזכור את זה. מה אפשר לעשות ? 1. הכי חשוב - את חוסר שביעות רצונך והכעס (?) כדאי להוציא במקום אחר ולא בבית (בשביל מה יש חברות?). זה רק עלול להקשות על הילדה (וגם על הגדולים). 2. להסביר לה יום יומיים לפני שאבא יטוס באוירון (וכדאי תוך כדי למצא איזה אוירון בשמיים ולהראות) ולא יהיה בבית ו x יקח אותך מהגן ובלילה אבאב ישן במקום אחר ו.. ואז אבא יחזור ויקח אותך לגן,וישחק איתך.. חשוב שתסבירו כל פעולה שהוא עושה,מי ימלא את מקומו בזמן שלא יהיה. כך שהיא תרגיש שיש לה שליטה על המצב. אפשר כמובן לתת לה לבקש מתנה שהוא יביא לה כשיחזור. בזמן שהוא לא נמצא לגלות כלפיה סבלנות ואורך רוח ולהקפיד בזמנים קשים לשקף לה את הרגשתה (אני יודעת שאת רוצה את אבא,אני יודעת שאת מתגעגעת..). שיעבור בקלות, מור

תודה מקרב לב על התשובה העינינית והאכפתית. אוהבת לקרוא את תשובותייך גם לאחרים ולומדת מכך. שוב תודה

בתי הבכורה אינה מוכנה לישון בחדרה וישנה איתנו במיטה יש לציין שבתי סובלת מאסטמת ילדים וכל פעם כאשר היא אינה מרגישה טוב אני מביאה אותה למיטה לישון איתנו מכיון שאני פוחדת אבל יש לציין שיש לי בת קטנה בת 1.10 וגם היא סובלת מאסטמת ילדים אבל את הלקח למדתי

לנוחי, שאלה כללית, במידה וההורים מגיעים בינהם להסכמה כי הילד צריך לחלק את זמנו בין שני בתים. הילד בכיתה א וסובל מהפרעות קשב וריכוז. האם היית ממליצה להימנע מלינה בבית האב במשך השבוע ? הילד בכיתה א'. זה חשוב מאוד, מה דעתך ? האם זה משנה אם הוא בכיתה א' ב' או ג' ????

שלום ל'הורים הפרודים', השאלה כל-כך כללית שאני מתקשה להשיב עליה... בהתחשב בעובדה שאיני מכירה אתכם, אשיב רק ברמה העקרונית, כפי שכבר הבעתי את דעתי בעבר: הורים הם הורים הם הורים...! ובעיני אין העדפה לצד זה או אחר. מנסיוני, ילדים עם קשיי התארגנות זקוקים להכנה ממושכת ומתונה, כמו להתחיל את ההכנה לביה"ס שלמחרת, כבר בשעות הערב המוקדמות. נוהל זה ימנע מהילד לחץ מיותר ויאפשר לו להתכונן כשהוא רגוע ונינוח. מכאן, שיש לתאם בין ההורים את הסדרי הקימה בבוקר וההשכבה ללינה, אירגון הילקוט, חוגים או עזרה בלימודים וכל הכרוך בצרכיו. לשם כך נדרש קשר שוטף בין ההורים עם הסכמה מלאה באשר לדרך הטיפול בילד. במידה ויש קושי בתחום זה של תיאום בין ההורים, מומלץ לפנות למטפל מנוסה בנושא זה של טיפול בילדים להורים גרושים, שיסייע בידיכם לבנות תוכנית ששני ההורים יסכימו עליה. בהצלחה ! נוחי

תודה בדיוק חיפשתי שאלות/תשובות/דיון בנושא שעלה כאן. נניח שילד מגיל 3 כשהבית התפרק וההורים עברו לגור בשתי בתים במרחק של 5 דקות אחד מהשני, ולאחר שהמעברים של הילד היו כרוכים בבכי וקשיי פרידה במשך שנה, הופסקו המעברים והילד ישן אצל כל הורה שלוקח אותו מהמסגרת חינוכית, כך שאין מעברים וקטיעת פעילויות שוטפות, וכן יש ארוחת ערב, רחיצה וקריאת סיפור, כמו ארוחת בוקר וכו' אצל כל הורה. להורים יש בד"כ הסכמה על רוב הנושאים הכרוכים בילד, כמו לינות, חינוך, חוגים, וכו'. הילד נלקח ע"י אחד ההורים וממשיך את סדר יומו עד למחרת כנשלח למסגרת החינוכית. אין פרידות קשות עם בכי ושיברון לב, דבר שקורה בד"כ כשיש מעברים בערב. ופתאום בגיל 7 בכיתה א' מגלים חשד להפרעות קשב וריכוז. מה צריך לעשות? האם צריך לעשות איזה שהם שינויים? האם צריך לשמר את היציבות בשני הבתי אך לתאם יותר את הפעילות? (אם הבנתי כך נכון מתשובתך) ולשמר את המצב בו הילד ישן אצל כל הורה לסירוגין? ד"א, אם ילד מבקש להיות כמה ימים (4~5) ברצף אצל כל הורה כדי לא להיות מטורטר יום פה יום שם במשך 10 ימים ואח"כ 4 ימים ללא אחד ההורים, אבל בפרוש אינו רוצה לוותר על הרצף של השהייה אצל כל הורה כולל לינות וכל הכרוך בקשר ההורי היוצא מזה. מה עושים? תודה מראש תשובה לנ"ל תוערך מאוד אבא דואג

שלום - רציתי להתייעץ איתך לגבי המצב שבו אני נמצאת ואיך אני אמורה להתמודד עם בתי בת השנתיים. בעלי ואני נמצאים כרגע במשבר שכנראה יגמר בגירושים מצידי מאחר והוא עזב את הבית וגר אצל אמא שלו בטענה שהוא צריך את השקט שלו והמצב הזה נמשך כבר חודשיים כמעט. אני רוצה לדעת האם יש משהו שאוכל לעשות בכדי לעזור לבתי שלא מבינה איפה אבא כי היא רואה אותו אולי פעם בשבוע ומדי פעם שואלת ואומרת "אבא לא יבוא"? אני בטוחה שמשהו עובר בתוכה אבל איך אני יכולה לראות את זה אילו סימנים לחפש?? איך להגיב??? עצוב לי קשה לי ואני לא רוצה שהיא תעבור תקופה קשה גם כן. אשמח לכל עזרה שתוכלי לתת לי

שלום מירב, אכן זו תקופה של משבר, שלדבריך "כנראה יגמר בגירושים מצידי מאחר והוא..."... מכך משתמע שעדיין לא החלטת ושאת מגיבה להתנהגותו של בעלך. לכן הייתי מציעה לכם שלא להחליט כרגע, כי אם לנסות לפנות לייעוץ מקצועי ולברר את הקשיים וכיצד להתמודד עימם. ובאשר לשאלתך לגבי בתך - חשוב לעזור לה ולתת שמות לרגש העולה משאלותיה, כמו למשל, כאשר היא שואלת "אבא לא יבוא?" אפשר להשיב לה - "את רוצה שאבא יבוא"... או "את מתגעגעת לאבא"... או "את רוצה לראות את אבא"... באופן זה את מאפשרת לה לבטא את רגשותיה וגם משדרת לה שזה בסדר גמור מבחינתה להרגיש כפי שהיא חשה. אני מציעה לך לזכור כי זהו אביה, ותהיה החלטתכם אשר תהיה, אין לערבה בעניינים שביניכם. לילה טוב, נוחי

שלום שמי ענת. גרושה שנים רבות אם לנער בן 16.5 הגירושין היו עבורנו סיוט מתמשך ואת הגט קיבלתי לאחר 60 משפטים (שעדיין לא הסתיימו) האב הורס אותנו נפשית ורגשית. כעת זומנו ע"י היחידה לסיוע משפטי שליד בי"מ בראשל"צ בעניין ביקורים. טוענת העובדת סוציאלית שהילד בורח ללימודים יש לציין שהילד מחונן ותלמיד מעולה מאז כיתה א'. מה עלי לעשות. רוצים שהפגש איתה + האב שאיתו איני מדברת + פסיכולוגית. גומרים אותי נפשית. מה לעשות? אנא אנא חיזרו אלי עם תשובה. בתודה גדולה ענת

ענת שלום לך, עם כל הרצון לעזור לך, לא הבנתי מהי העזרה שאת מבקשת? אנא, הסבירי יותר כדי שאוכל לסייע עד כמה שביכולתי. מאחלת לך הקלה גדולה, נוחי

שלום רב!!!! שמי לימור ויש לי בן יחיד , בן5 שנים, עד היום הוא לא מנגב את הטוסיק אחרי השירותים, הוא קורא לי ואז אני צריכה לנגב, הבעיה מחמירה כי הוא מתאפק בגן ובכל מקום עד אשר הוא מגיעה הבית, או שאני בסביבה, יש מצבים שהוא ישן אצל אבא שלו בשישי שבת ואז הוא מתאפק עד שהוא מגיע הביתה, או דורש ללכת הבית כי הוא רוצה "הביתה" שזה בעצם לשירותים, אך אני יכולה לפתור בעיה זו בגיל זה, בתודה מראש לימור

ערב טוב, מכיוון שלא תארת את הילד אלא התמקדת רק בעניין ניגוב הטוסיק קשה לי להבין האם זה הקושי היחיד עם הילד או שישנם עוד קשיים. אנא פרטי קצת יותר : תאור של הילד - תכונות,תחביבים,התנהגות,התרשמות מהגן וכו'. תאור של המשפ' - אחים/אחיות,מצב משפחתי. הקשר בין הילד לבינכם,ההורים. מתי נגמל ואיך זה עבר. האם היה אי פעם בטיפול כלשהו. וכל פרט אחר שיוכל להבהיר לי קצת יותר טוב מי הילד. מור

אני אם ל2 ילדים בני 12 ו16 אביהם לא רוצה איתם קשר הילדים רוצים הם דיברו איתו לא פעם ולא פעמיים והאב לא רוצה שום קשר האם אני צריכה להתערב? ולדבר עם האב? תודה מראש, רונית

אני מנסה להבין ולמצוא דרכים שימנעו מצב כזה: האם לדעתך מזונות נמוכים יותר באם הוא יקח אחריות על ילדיו פעם-פעמיים בשבוע, או לחילופין מזונות גבוהים יותר בהעדרו - ישכנעו אותו להיות בקשר עם הילדים ? בעניין הנזק הפסיכולוגי הן לילדים והן לאב עצמו, להערכתי חבל על זמנך לנסות ולהסביר לו זאת. רק גורם ניטראלי יצליח, אולי, לגרום לשינוי בגישתו.

שלום רונית.. אני מבינה אותך מצויין.. אני בעלת נסיון בנושא.. כבר 3 שנים גרושה, והאב עושה הכל על מנת לקצר את זמני השהות עם הילד. בהתחלה היו לו שלושה ימים בשבוע, הוא החליט שמתאים לו רק יומיים.. זה יותר מידי בשבילו.. אני מניחה שגם הגרוש שלך מאותו סוג... זה קשה מאוד, אבל אם הוא לא רוצה אין הרבה מה לעשות, מה גם שאם תכריחי אותו באופן כזה או אחר, זה עלול לפגוע בילדים.. לא יהיה לו חשק אליהם, לא יהיה להם נעים איתו.. אין לי ספק שקשה לך, אני כל כך מבינה אותך, לי יש ימים שאני משתגעת ממש.. תהיי חזקה. יש שאומרים: צרת רבים - חצי נחמה.. אולי יעזור לאמץ גישה זו.. ותשמחי בחלקך, הרי נפטרת ממנו.. למזלך..

גם לי יש ילד (ראשון) בן שנה וחודשיים, וגם אני איתו בבית מבחירה. כשהוא נולד,עזבתי את הלימודים והשנה תכננתי לחזור אליהם. אפילו רשמתי אותו למעון אחרי חיפושים של מטפלת או משפחתון עם מספר קטן של ילדים, חיפושים שלא עלו בהצלחה. הוא היה במעון מספר ימים והוצאתי אותו, לאחר שראיתי שהמקום לא מתאים לשנינו. עכשיו אני שוב איתו בבית, ולומדת באוניברסיטה הפתוחה. גם אני מרגישה לפעמים שאני משתגעת איתו בבית והוא איתי. בזמן האחרון המצב מחמיר. אני מרגישה שהוא ממש משועמם. מה גם שנהיתה לו טראומה מהמעון, ומאז הוא צמוד אלי כמו דבק. אם אני מתרחקת ממנו - הוא צורח כאילו לא יודעת מה קרה. הוא כן נשאר עם אנשים אחרים מהמשפחה, אבל אם הוא יודע שאנ בסביבה, הוא חייב להיות לידי. אני נהייתי קצת חסרת אונים, לא יודעת מה לעשות שיהיה הטוב ביותר בשביל כולנו.

הערה: ההודעה היתה צריכה להיות תגובה לרוי (כמה שורות למטה) לגבי בתה הנדבקת אליה. אבל אשמח לעצות מה לעשות.

ערב טוב, חלק חשוב בהתפתחות הוא עניין הנפרדות. חשוב ליצור עם הילד יחסים הבנויים על אמון ובטחון,יחסים המובילים לכך שהוא יהיה מסוגל להפרד ממך,תוך ידיעה שאת תמיד חוזרת. למה הכוונה יחסים הבנויים על אמון ? 1.לא להעלם מבלי להפרד (גם אם לפעמים בטווח הקצר זה יותר קל,זה פגיעה לטווח הארוך). 2. לא לאיים סתם (תבוא האחות ותיקח אותך..). 3. תמיד לקיים את מה שהבטחת (אם הבטחת שהנה תתני לו מתנה,תני מתנה). דבר נוסף, שלעיתים מקשה על תהליך נכון של נפרדות הוא הקושי של האמא שגורר בעקבותיו קושי של הילד. ישנן לא מעט אמהות שמשדרות שהן לא סומכות על המטפלת/הגננת/הסבתא.. במקרה כזה,הילד יסרב להשאר עם אותו המבוגר. במידה שהאמא מגוננת מאוד על הילד ומרגישה שרק היא מסוגלת להבין אותו ולשמור עליו,יהיו קשיים בנפרדות. בקיצור,חשוב מאוד שכאמא תעצרי ותבדקי מה הרגש שמתעורר אצלך,מתי הקושי/הצורך הוא באמת של הילד ומתי הוא שלך ובכך קצת מקשה על הילד. אם נשארו שאלות,אשמח אם תוכלי לפרט קצת יותר על הילד,עלייך ולחדד את השאלה. מור

שלום, ילדתי את בתי (היום בת 3 ו4 חודשים) כאם חד הורית. אביה הביולוגי אינו מכיר בה וראה אותה רק פעם אחת בחייה (בגיל שבועיים). יש לי קשר עמו (במידת הצורך) והוא אפילו משלם מזונות. היום אני חיה עם גבר (מאז שבתי היתה בת שנה וחודשיים). היא קוראת לו אבא ויחסיהם נהדרים. שאלתי היא: האם בתי צריכה לדעת שאביה איננו אביה הבילוגי? ואם לא מה יקרה אם היא תגלה בגיל מבוגר יותר (אנחנו אומנם גרים בערים שונות, אבל יש לנו מכרים משותפים ומספר לא מבוטל של אנשים יודעים שהיתי חד הורית). אם צריך לספר לה, אז איך עושים זאת? באיזה גיל? אני מבינה כי שאלתי איננה פשוטה ואולי מקומה לא בפורום, אך ברצוני לשמוע דעה של איש מקצוע לפחות על מנת לגבש את דעתי בעניין. אודה לתשובה.

מנסיון: כן כן כן בוודאי לספר לילדה מי האבא הביולגי שלה . לא כדאי לגדל ילד על שקרים. גם כשהסיפור הוא ליכאורה קשה: אבא שלא רוצה להיות בקשר. . ככל שאת תתיחסי לזה בטבעיות בתך גם. זה מדהים עד כמה ילדים מקבלים דברים. כמובן אם את מחליטה לספר תתעייצי עם איש מקצוע , כדי להכין את הסיפור שתספרי לה. ככל שתקדימי לספר ייטב לך ולבתך. בהצלחה. מקווה שעזרתי.

ערב טוב, כן. אני בעד לספר. סודות במשפ' הם דבר שלא עושה לאף אחד טוב,ביחוד לא למי שממנו שומרים את הסוד. חבל שבשלב כלשהו יחסיכן יפגעו פגיעה אנושה רק מכיוון שלא סיפרת לה. לגבי הגיל - אני לא בטוחה שהייתי מספרת לה כבר היום אבל זה כמובן תלוי בפרמטרים רבים שאי אפשר לדעת דרך פורום. לגבי איך מספרים - בגילאים כאלה לא מדובר על שיחה ישירה אלא בעיקר דרך כלים נוספים וכמובן בהדרגה. כדאי היה לפנות ליעוץ מקצועי ולהעלות שם את כל ההתלבטויות. בהצלחה, מור

שלום. לבני בן ה- 9 יש סיוטים לאחר שהוא רואה סרטים בבתי קולנוע עם חבריו לכיתה . הוא מתעורר באמצע הלילה ומגיע אלינו מספר פעמים ולבסוף אישתי מכניסה אותו למיטתנו ואז הולכת לנו השינה . מה דעתך עושים ? מונעים ממנו ללכת לסרטים עם חבריו לכיתה ? נועלים את החדר שלנו ? או ללכת לישון בחדר נפרד כאשר הוא הולך לסרט ? לשלוח את אישתי לישון איתו כשהוא מקבל את הסיוטים ? תודה

אני נורא שמחה שאחת לכמה חודשים אתה בודק את הזכרון שלי.... אז כן אני זוכרת שכבר מס' פעמים כתבתי לך שמכיוון שמדובר אצלכם על מגוון בעיות במשפ',אני ממליצה לפנות לטיפול. חבל שאם אכן ישנן בעיות כמו שאתה כותב,עדיין לא פניתם לטיפול למרות שקיבלת את ההמלצה כבר בינואר שעבר. אם אין בעיות וזו סתם דרך לשעשוע,עוד יותר חבל שאתה גוזל את הזמן שבו יכולתי לענות למישהו אחר שיש לו בעיה אמיתית. מכיוון שהשעשוע של בדיקת הזכרון שלי מתחיל להמאס עליי,מעכשיו אדלג על הודעותייך (אולי כדאי לשקול מעבר לפורום אחר,לא בטוח שלכולם יש אותו הזכרון שלי ואולי שם זה יהיה משעשע יותר). מור

גב' הנחמדה. חבל מאוד שכך את מגיבה . צר לי להודיע לך שמי שצריך לצאת מהפורומים זו את ולא אני . אין קשר לזכרון שלך ולהמלצות שלך בעבר . שאלו אותך שאלה מפורטת וממוקדת ואם לא מתחשק לך לענות זכותך לפסוח על השאלה ולא להתקיף את הפונים . צר לי מאוד שאחת כמוך מחליטה מה לגבי הבעיות שהיו לבני מהעבר וחבל מאוד שאת מזכירה זאת בכל פניה שפונים אליך . דרך אגב הילד היה בטיפול כולל ההורים ונמצאו הבעיות והם מוקדו וטופלו וזה היה בעבר אם עדיין מתחשק לך ללא קשר לתשובה המגעילה שלך אשמח לקבל אותה ואם לא נחיה גם עם התגובה המטומטמת שלך . בתקווה שתתיחסי קצת אחרת לפונים אליך ולא לשם שעשוע . חבל מאוד שכך את מגיבה אם תמשיכי כך אני מקווה שתוחלפי בקרוב. תודה

אשמח מאד לקבל הסבר לגבי הסיבות האפשריות לנשיכות על ידי ילד בן כשנתים וחצי. עלי לציין שהוא נשך את סבתו תוך כדי משחק ובאוירה טובה. תודה מראש, איה

ערב טוב, הסיבות האפשריות - שמחה פתאומית,תסכול ,משחק שקצת יצא משליטה. בעיני לא כ"כ משנה הסיבה. יותר משנה שזה לא נעים ולכן כדאי להסביר לילד באפן נחרץ שלא עושים זאת,תוך כדי שיקוף הרגש שעלה אצלו שהוביל לנשיכה (אני מבינה שאתה כועס/שמח אבל אני לא מרשה לנשוך אותי). אם נשארו שאלות,אני כאן, מור

מור שלום ביתי בת שנה ו11 חודשים- התחילה עם מרד גיל שנתיים קראתי את הפרק -העוסק בכך אך יש לי מספר שאלות בנושא- אשמח לקבל תגובתך הילדה מאוד פיקחית ועקשנית יודעת לעמוד על שלה ובעיקר להגיד לא רוצה שהיא לא רוצה בהחלטיות רבה. הבעיה מתחילה בכך שאני מפחדת שאני לא מגיבה כפי שאני אמורה להגיב. לדוגמה: הילדה מציירת בטושים פותחת את כל הטושים מציירת בהנאה ולאחר מכן מעיפה את הכל על הריצפה, שמבקשים ממנה להרים היא עומדת מזיזה את העיניים לצד ( כאילו לא מסתכלת ולא שומעת אותך) וכמובן שלא נענית לבקשה, לאחר מספר ניסיונות לא רק שהיא לא מרימה אלא היא גם מזיזה בהפגנתיות את הטושים עם רגליה. זאת דוגמה פשוטה שיכולה לבוא לידי ביטוי בכל דבר. דבר נוסף אם אומרים לה לא לעשות משהו היא שוב מביטה במבט של "לא שואלת אתכם" וממשיכה במעשיה, אנו משתדלים להיות סבלניים ולומר את הדברים בטון תקיף אך לפעמים ( בעיקר בבוקר שממהרים לעבודה והיא מתעקשת על כל מיני דברים) אני יוצאת מהכלים וצועקת עליה ומזיזה אותה ממני ואומרת לה שלא נעים לי איך שהיא מתנהגת וזה לא יפה וכו...היא כמובן בוכה ורק לאחר זמן מה מסכימה לקבל את הדברים ( כמו ללבוש מעיל, להחליף חיתול וכו..) האם אסור בתכלית האיסור לצעוק ולהגיב כפי שאני מגיבה אלא להמשיך להיות סבלנית ולבקש באסרטיביות למרות שזה מאוד קשה בסיטואציות מסוימות. מצטערת על אורך השאלה אך לעיתים אני ממש אובדת עצות ... תודה

ערב טוב, האם אסור לצעוק ? השאלה היא לא האם מותר או אסור לצעוק אלא האם הצעקות הן הדרך האפקטיבית ביותר להשיג את מבוקשך. יתכן שכרגע זה עובד,אך מה יקרה כשהילדה תתרגל לצעקות ותהיה כבר קצת יותר גדולה ולא "תתרגש" מהצעקות ? או כשהיא תבין שבמקומות מסויימים את "לא מרשה לעצמך" לצעוק ואז בעצם אין לך שום דרך אחרת להשיג שת"פ ?. לא קורה שום אסון אם אחת ל.. אמא מרימה את הקול. העניין הוא שזה אמור להיות אחת ל.. ולא כדרך התמודדות יומיומית. דרך אגב,מתי אנחנו צועקים ? בדר"כ,כשאנחנו מרגישים שאנחנו לא מסוגלים להתמודד יותר עם המצב . חבל לשדר לילדה שהיא מצליחה להביא אותנו לכזה מצב של חוסר אונים,למצב שבו אנחנו לא מסוגלים להתמודד. מה כן לעשות ? 1. אני מציעה לקרא ב"שאלות ותשובות" על הצבת גבולות ולנסות ליישם. זה בדיוק הגיל. 2. כמו שבטח קראת - הרבה שיקוף. 3. להפוך את הדברים לקצרים וקונקרטיים. לדוג',היא זרקה משהו על הרצפה,את מבקשת שהיא תרים,היא צוחקת והולכת. את ניגשת מובילה אותה ביד,כורעת איתה ליד החפץ ובעזרת ידה,מרימה את החפץ. כמובן שמאוד מחזקת אותה ומספרת איזו ילדה נהדרת היא שהרימה כ"כ יפה. ז"א,לא להגיע למצב של משחקי כוחות. "לחתוך" את זה הרבה לפני. 4. מאוד להקפיד על הטון - אם זה משהו שאת מוכנה לנהל עליו מו"מ,שישמע בטון כזה. אם זה משהו שהוא חובה (לדוג' לבישת מעיל),כך זה צריך להאמר. חבל שאני לא יכולה להשמיע את ההבדל בטון,אבל אני אנסה לנסח את ההבדל :) - אין טעם להגיד,בואי תביאי את המעיל ,תכף נלבש אותו (כאן את מזמינה ויכוח). מכיוון שאת יודעת שזה "נושא רגיש" - לקחת את המעיל,להלביש תוך כדי חיזוקים וקצת הסחת דעת. קצר ולעניין. בכלל,זה נהדר לשוחח ולהסביר לילדים דברים אבל לא בדברים שהם חובה (לדוג' אין טעם להגיד - אל תגיעי בשקע,את יודעת שזה מסוכן ואת עלולה להתחשמל ו... ו... . בדבר כזה אומרים באפן מאוד נחרץ - אני לא מרשה לגעת ומזיזים את ידה). מקווה שעניתי,אם נשארו שאלות ,אני כאן. בהצלחה, מור

לאחותי הייתה בגיל 4- 5 בערך בעיה קטנה בהגיית האות ל שהגתה כנ , יש לציין שהאות הופיעה בשמה ובשם משפחתה, אמא שלי הייתה צעירה ולא מנוסה וחרדה כנראה להשתלבות הילדה בחברה ומבלי שידעה שזה דבר שקורה להרבה ילדים ועל קלינאי תקשורת חשבה שבתה לא נורמלית ומבלי להיוועץ עם רופא משפחה שאולי היה מפנה אותה לקלינאי ואולי היה אומר לה לחכות עם זה לקחה אותה לעזרה שהייתה ליד הבית ובחינם-לאגודת ניצן-לילדים לקויי למידה עם קשיי הסתגלותכשאז עוד היו לה כמה חברות . ובנוסף לקינוח השאירה אותה שנה בגן כי היא לא מספיק מפותחת שכלית לכיתה א לעניות דעתה. ובכל מקרה גם ככה להורים שלי אין השכלה גבוהה וגם להם אין הרבה ביטחון , אבא שלי פועל פשוט והיא עקרת בית. מה שקרה זה שאחותי עלתה לכיתה א מלאה בפחדים ובתחושת חריגות עצומה, מדוכאת כשבטחונה העצמי הרבה מתחת לאפס לא רוצה ללמוד וחוששת כך שאפילו כתב היד שלה לא קריא ומלאה בתסביכים פסיכולוגיים שסוחבת שנים רבות ומדברת על חוויותיה הקשות בבית ספר עם אימי שעות אחרי בית ספר והיא מצידה טוחנת לה את המוח בפסיכולוגיה בגרוש שלא מובילה לשום מקום ועוד מדכאת אותה עוד יותר והופכת את הילה הקטנה והתלויה בה לאיזו מופרעת פסיכופטית שאין לה שום סיכוי בחיים, אפילו אני שלמרות שהשתדלתי לחיות והיו לי כמה חברות כשהייתי חוזרת מהבית ספר ושומעת את הדברי דיכאון המשעממים והחסרי תועלת סבלתי מזה ולא יכולתי לקיים חיים ממש נורמלים.ישבתי כמו זומבי מול ערוץ הילדים כששתיהן ברקע מפריעות לי.ואין לי מקום בשיחה איתם כי אצלי הכל בסדר.היום אחותי גדולה וכשאני פתאום קוראת באינטרנט על זה אני נזכרת בה ואנ ימבינה שאמא שלי אני לא יודעת אם אפילו קצת בשל רוע תייגה את הבת הדי נורמלית שלה לפני שהיה לה בכל סיכוי להתפתח באמת לפחות חברתית.כיום אחותי לא חיה איתנו אלא משפחה קרובה רחוקה ומשכילה אימצה אותה שתעזור לה בגידול הילדים המקסימים והיא לא בקשר איתנו בכלל ובצדק.ואני מקווה שיהיה לה עתיד משם ואני שגם תמיד לא קיבלתי אותה כי היינו באותו בית ספר והתביישתי ופחדתי שייתרחקו ממני בגללה מרגישה היום שאיבדתי דבר מאוד יקר- אחות מקסימה שתלווה אותי בחיים. יש לציין שגם אבא שלי שגדל בקיבוץ סבל כביכול אחרי חתונתם מבעיות נפשיות שאני לא יודעת בדיוק מה עבר עליו או דיכאון או OCD ואמו אישפזה אותו ואמא שלי כבכיכול הצילה אותו שהכריחה אותו ללכת לעבוד והולידה לו ילדים- הבן אדם לא מסוגל לפתוח עיתון,אני חושבת שזה תרם חלק נכבד ליחס שלה אל אחותי והחוסר אמונה בה והחרדה ואני מרגישה שהיא אפילו קצת נהנית כביכול מהדיכאון והאומללות של אחותי מעין נקמה מתוקה באבי שכביכול סידר אותה והיא גם שונאת אותו זה ברור.ומתנקמת דרך הילדים. בקיצור היא דפקה לאחותי את החיים שכיום בת 23 ובחיים לא חוותה חוויות כמו של אהבה וחבר ראשון עד היום, אני מתמלאת רחמים.... יש לציין שגם אני לא במצב כ"כ טוב משום בחינה כיום אבל לי יש סיבות אחרות...ואני מטפלת בעצמי.ומזיזה דברים.

הי, אין לי הרבה מה להוסיף פרט להסכמה כמו שכתבתי בכותרת ולשיתופך באמונה הפרטית שלי - שלכל אחד החבילה שלו והשאלה היא מה הוא עושה איתה. והדגש הוא - מה הוא עושה איתה. שהחיים יהיו קצת יותר קלים והרבה אושר, מור.

שלום, מחקתי הודעות רבות היום, וכן משפטים מקניטים בתוך ההודעות מהסיבות הללו: 1. הפורום מיועד לדיון בין המשתתפים ולתמיכה הדדית, ולא להתנגחות. 2. ישנם בפורום משתתפים המצויים במצבים רגשיים ומשפחתיים קשים וסבוכים, ועלינו להימנע ככל האפשר מלהתייחס באופן פוגע ומאשים. 3. הפורום עוסק בהתמודדות במצבי חיים, התמודדות אישית בתוך המשפחה, ולא במערכות כלשהן. אני מודה לכם על שיתוף הפעולה, נוחי

נוחי, אני לא מוצא בתגובותייך שום עיצה מעשית שיש בה ע"פ הבנתי (שהיא רבה) בכדיי לפגוע בילד או לשלול ממנו את זכותו והזדקקותו לשני הוריו. אין ספק שיש לך מקום של כבוד בעמותות הפועלות לתיקון המצב למען הורות שיוויונית. אבל, לצערי וצערם של משפחות בפרידה ומשבר, ל"מערכת", קרי שופטים ופקידי סעד לסידרי דין - יש השפעה גדולה יותר ממך, על כיווני הפעולה שהורים בוחרים במצביי גירושין. מדובר על שופטים ועו"ס אשר פגיעם בילדים משולה כמעט לאונס והן בבחינת התעללות נפשית לרוב במשפחה כולה. ועל כך בתור אמא ובעלת מקצוע חובתך להתריע ולהסביר, אי אפשר להיות אמפתי לאמא המתבססת על הטמטום של פקידת הסעד ורשעות השופטת כאשר היא מרחיקה את הילד מאביו ומתעללת בדבר הכי יקר לה נפשית כי פקידת הסעד או השופטת אמרו. ותאמיני לי, אני ממש לא מדבר על מקרה פרטי מקומי חריג, אלה הנחיות כלל ארציות הן לשופטים והן למכלול פקידי הסעד לסידרי דין. נ.פ.ס

שלום רב ביתי בת 3 והיא בפעוטון מזה שנתיים.בשנה האחרונה אנו שמים לב שהילדה בוכה ורוצה ללכת ולא להיות באירועים שבהם יש משתתפים רבים שאינה מכירה.זה יכול לקרות בימי הולדת של ילדים אחרים,מסיבות חג בפעוטון וכוליי.זוהי הילדה היחידה שלנו והראשונה ואנו מקניקים לה את כל תשומת הלב והאהבה ולא חסר לה כלום. רנו מתוסכלים מכך שהיא פשוט לא חווה את השימחות האלה וכמעט תמיד רוצה ממש לברוח ממקומות אלה תוך כדח בכי ורצון ללכת הביתה.אנו מנסים לדובב אותה להשאר ולא לרצות ללכת אבל זה קשה מאוד ומלווה בבכי וצרחות שלה. איך מתמודדים עם המצב הזה?אנחנו ממש מיואשים ולא יודעים מה לעשות. אציין רק שביתנו מאוד נבונה,משתתפת בפעוטון בפעילויות השונות(לדברי הגננת) ומתנהגת בפתיחות גדולה ובאהבה עם ילדים אחרים וכן עם אנשים מבוגרים שהיא מכירה. בתודה וממתין לסיוע ומתן עצה.

בקר טוב, לא כתבת כיצד אתם מגיבים כשהיא מתחילה לבכות ומבקשת ללכת. האם אתם מנסים לשדל אותה להשאר ? מבטיחים לה דברים ? בסוף מוותרים,קמים והולכים ? כמו שכתבתי כאן כבר אין ספור פעמים - הרבה מאוד מהתנהגויות של הילדים הם תוצאה של תגובת ההורים. מה ז"א ? ילד מתנהג בדרך מסויימת,ההורה מגיב. התגובה לאקונית ומשעממת,הילד לא חוזר על ההתנהגות כי "זה לא מעניין". מצב ב' - ילד מתנהג,ההורה (מכיוון שהוא הורה רגיש וער למצוקות הילד.. וזה טוב ! להיות הורה רגיש) קצת נלחץ/מראה התרגשות קלה/לוקח ללב וכו'. זאת תגובה מענינת !!! ,זאת התנהגות שהילד יחזור עליה. הילד חלילה לא עושה "דווקא",הוא באמת פוחד או לא רוצה או.. אבל לתגובת ההורים יש את הכוח להעצים או להחליש את הפחד/חוסר שביעות הרצון וכו'. לגבי פחד - כל ילד מגיע אחת ל.. ומודיע להורה שהוא פוחד מ x . אם ההורה ינהל דיונים מעמיקים על הפחד,יסביר שאין ממה לפחד,ימנע מהגורם המפחיד וכו',זה יצור המון עניין אצל הילד וזה ימשך. לעומת זאת,במקרה כמו אצלכם - לקבל את הפחד (ז"א,לא להסביר שאין ממה לפחוד. מותר לה לפחד),להציע הגנה ותמיכה באפן קונקרטי ולהמשיך להשאר באותו המקום. משהו כמו - אני מבין שאת חוששת וזה בטח לא נעים לך.את יכולה לשבת עליי ואני אחבק אותך חזק ואשמור עלייך. זהו,משהו קצר ונק'. אם יש צורך,לחזור על זה שוב ושוב כמו מנטרה. לא לשנות כלום מהמשפט המקורי שאמרת לה. מכיוון שאצלכם זה כבר "תפס תאוצה " ויש כבר הרגל,יקח קצת יותר זמן (ועוד כמה התקפי בכי) לשנות מאשר אם היינו ממש בהתחלה. מה שחשוב כדי להצליח - קבלה,תמיכה,קונקרטיות ועקביותתתת. הרבה בהצלחה , מור

שלום רב אני אבא לילד בן 7 בכיתה א' וכבר שלוש שנים אני מנסה בעזרת אנשי מקצוע לעלות על הבעיה וחשוב יותר לפתור אותה. לדעתי יש לו בעיה חברתית הוא טוען כי אין לו חברים, ילד רגיש מאוד- דואג לסבא שלו שחולה וכו'... ניסינו טיפולי ריפוי בעיסוק, מבחני טובה שקבעו שאין לו בעיות קשב וריכוז , אך כאבא אני מרגיש שיש לו בעיה מסוימת, אינו מסתדר עם בני גילו , אציין כי יש לו שיפור משנים קודמות, אם אין לו עיסוקים הוא מפריע בכיתה - שופך שוקו על חברים, בוכה לעיתים קרובות אם משהו לא הולך לו, כרגע אנו בטיפול אצל פסיכולוגית אשר נפגשה איתו מס' פעמים בינתיים, ולדעתה יש לו אי שקט (דבר שאמרתי לה עוד טרם פגישתה עם הילד), אינני יודע כיצד לטפל בו, לדעתי יש לו משהו ב"פנים" שמציק לו, מין בעיה נפשית- דיכאונית שאינני יודע איך להגדיר אותה. אני מאוד רוצה לעזור לו, כרגע הוא בבי"ס מקסים עד כיתה ב' ואני דואג למעבר לכיתה ג'-בעוד שנתיים ומעוניין לטפל בזה כמה שיותר מוקדם , אציין כי מדובר בילד נבון מאוד לכל הדעות ( ולא רק לדעתי כי אינני אוביקטיבי) אשמח לקבל רעיונות כיצד עוד ניתן לטפל בו,אדגיש כי כאבא אני מרגיש כי משהו לא תקין הוא רגיש מידיי לילד בגילו.

בקר טוב, הילד שלך הספיק לעבור ה מ ו ן אנשי מקצוע יחסית לגילו. אם אתה באמת ובתמים חושב שישנה בעיה (דרך אגב,לא כתבת מה עמדת ביה"ס בעניין) מצא איש מקצוע אחד שאתה באמת סומך עליו ותשקיע שם. בעיני אין טעם לרוץ ממטפל למטפל,זה לא תורם לאף אחד,ביחוד לא לילד. מדבריך אני מבינה שכרגע הוא בטיפול פסיכולוגי ולכן הדבר הנכון ביותר לשאול את הפס' איתה הוא נפגש את כל השאלות הקשורות אליו. אף פעם פורום לא יכול להוות תחליף להכרות פנים מול פנים. בהצלחה, מור

עמדת בית הספר כעמדתי. הייתי בשמחה הולך לאיש מקצוע אחד . אך כל איש מקצוע בתחומו שלו, שלל את האבחנה שבה הוא מתמקצע . אילו אני או בעל מקצוע היה עולה על הבעיה אזי הבעיה היתה נפתרת-או לפחות אנו בדרך הנכונה. הוא פשוט ילד מטעה. אכן כרגע הוא בטיפול פסיכולוגי ולאחר מס' טיפולים אשאל את הפסיכולוגית אם ישנה בעיה או להמשיך הלאה. כמובן שלא ציפיתי שהפורום יפתור לי את הבעיה אך חשבתי שאולי ישנם הורים נוספים שחוו בעיה דומה עם ילדם יכוונו אותי במידה והפסיכולוגית לא תתן את התשובות/הפתרון המיוחל . תודה

מור היי לבני בן השנתיים היה השבוע בגן מסיבת חנוכה. זו השנה הראשונה שלו בגן. המסיבה ערכה כחצי שעה וכל הזמן הזה בני הקטן לא רצה לקחת חלק בפעילות. הגננת הכינה אותם למסיבה כבר שבועיים וכשהגענו הוא היחיד שלא השתתף. הוא ישב בכסא ולא רצה לקום . בזמן ההופעה לא לחצתי עליו אבל הרגשתי מאוד לא נוח שאני צריכה לצפות בילדים אחרים ורק בני לא משתתף. זה יכול להעיד על חוסר ביטחון או משהו? האם נהגתי בסדר שלא הגבתי? סתם מציקה לי המחשבה שמא אולי משהו בי או בחינוך שלי לא בסדר אולי יש משהו שאני צריכה לעשות , למרות שאני נותנת לו הרבה חוויות הצלחה,עצמאות וכבוד ..מה דעתך?

לדעתי נהגת בחוכמה ישנם ילדים שלא אוהבים להשתתף לרוב זה עובר במשך הזמן גם במסיבה של ילדי היו רגעים שהם לא השתתפו ותמיד יש ילדים שלא משתתפים חזקי אותו תני לא את הזמן שלו בי

למירית שלום, הרשי לי לנחם ולומר שגם הבן שלי סירב לקחת חלק במסיבות עד גיל 4.5 ואז הכל הסתדר ומאז הוא משתתף פעיל בכל המסיבות. אגב, הוא תמיד השתתף מאוד יפה בחזרות, ותפס רגליים קרות ברגע האמת ולא הסכים לקום מהכסא. אני מודה שזה באמת מתסכל להגיע למסיבה ולראות רק את האחרים. אבל היי רגועה, הוא לא היחיד. מסתבר שזה מקרה די שכיח. בכל מקרה, רעיון יצירתי שאני יישמתי, על מנת שכן אוכל ליהנות מ"הופעות" של הילד: נתתי לגננת מצלמת וידאו וביקשתי שתצלם אותו בחזרות הגנרליות, רגע לפני המסיבות, שבהן להפתעתי הרבה הוא כיכב בלי בעיה ולי לפחות נשארו מזכרות נחמדות מהכוכב. בהצלחה, גלית

בקר טוב, זה הכי נורמלי בעולם והכי בסדר שיש. אפשר לעודד אותו (לא תוך כדי המסיבה) במשהו כמו - אולי פעם תרצה להשתתף. אין טעם לעשות מזה סיפור ובטח ובטח אל תתנו לזה לפגוע בהנאה שלכם מהמסיבה. ודרך אגב,אין קשר לבטחון עצמי. שיהיה רק טוב, מור

שלום, אני אמא לילד בן 3 ו-4 חודשים ובהריון בחודש תשיעי. אנחנו בשליחות בחו"ל . בחודשיים האחרונים כשמשהו לא נראה לו (כמו לצאת לחברים, לתת יד בחציית כביש, חגורת בטיחות ברכב) הוא מתחיל לצרוח וממש נכנס ל"אמוק" ומגיע למצבים שהוא מרביץ לעצמו. אנחנו מדברים אליו בשקט ומסבירים לו כמו לאדם בוגר, או שאנחנו פשוט אומרים לו "אנחנו הולכים אם אתה רוצה תישאר" ולפעמים אנחנו מגיעים למצבים של צעקות, המצב ממש מתסכל כי כל יציאה מלווה בעצבים משני הצדדים. עליי לציין שאחרי שמגיעים למקום הוא בוכה כשצריך לחזור הביתה. מה עושים?

בקר טוב, אני מניחה שזו תקופה לא קלה עבורו. הוא מבין שדברים עומדים להשתנות ואין לו ממש שליטה על שינוי. לא כתבת מה הסברתם לו על התקופה הקרובה אבל חשוב להקפיד על מס' כללים (יותר בהרחבה את מוזמנת לקרא ב"שאלות ותשובות" משמאל - אח חדש) : 1. בעיקר עובדות ודברים קונקרטיים - אני אלך לבי"ח,אתה תהיה אצל x... הדברים צריכים להיות מוסברים באפן נקודתי ו"יבש". 2. לתת לו לגיטימציה לבטא רגשות כולל "שליליים". 3. לא ליצור אצלו ציפיה שיהיה נהדר. 4. לתכנן איתו לפרטי פרטים מה יהיה כשאת תעדרי (בבקר תהיה בגן,אז יקח אותך x משם תלכו ל...,תשחק עם..). ככל שהדברים יהיו יותר מדוייקים הוא ירגיש שיש לו יותר שליטה על המצב. 5. מאוד חשוב - לא לחזור שוב ושוב על זה שעכשיו הוא יהיה "הגדול"/"הבוגר". ככל שתדברו על זה שהוא נורא גדול,כך "תזכו" ליותר התנהגויות תינוקיות - רגרסיה בגמילה/התקפות זעם וכו'. זה לגבי ההריון. בנוסף,כשהוא מתחיל לצעוק חשוב להקפיד על שיקוף (כדאי לקרא ב"שאלות ותשובות" על תסכול) ו"לחתוך" את הדברים מאוד בקצרה. תוך כדי התקפת אמוק,אין זמן להסברים,מו"מ וכו'. ככל שאתם תהיו החלטיים יותר,ההתקפה תהיה קצרה יותר. כשהתקף נגמר תוך זמן קצר,מאוד לחזק אותו על זה. באפן כללי,מאוד לחזק כשהוא מתנהג "יפה". אם ישארו שאלות אחרי קריאת שתי התשובות אליהן הפניתי,אני כאן. בהצלחה ולידה קלה, מור

היי ביתי בת שנה וחודשים אני בבית איתה ולאחרונה היא היא בקושי משחקת עם עצמה רוצה בקירבתי בוכה לא מעט בכי פינוקי משהו בוכה פתאום גם בלילה (אולי שיניים) אני מרגישה שאני מתעייפת ואולי בגלל שלי קצת קשה היא מרגישה בזה ורוצה יותר ממני. מעבר לזה,החורף שבא עלינו לטובה תוקע אותנו כל הזמן בבית והיום היא ממש ניגשה לדלת ורצתה את המפתחות וניסתה להגיע לידית כדי לפתוח ולצאת החוצה (לא גאונה של אמא) חסר לה לפגוש ילדים בגן השעשועים והאמת שלי גם קצת נמאס מהתפקיד האימאי האין סופי בלי שום פנאי לעצמי ואני בדילמה גדולה האם הגיעה הזמן לשים את הנשמה היפה והחכמה שלי במשפחתון קשה לי עם זה כי אני לא מעט בגני שעשועים ורואה את המטפלות לא ממש מתלהבת מהן וגם אני רוצה שקודם היא תתהלך בקיצור יש פה התלבטות שאני לא מצליחה לשים במסודר על הניר והיא מלווה בשינוי אצלי ואצל ביתי משהו פתאום קרה לשנינו היא רוצה יותר ממני ואני רוצה יותר מעצמי וזה לא מתאפשר במציאות החדשה של חיי אמא במשרה מלאה ותו לא מה עושים איך מצליחים גם לתת לנשמה שלי וגם לתת לנשמתי איך

הערה לא בנושא אבל: קצת פסיקים היו עוזרים להבין יותר טוב מה את רוצה להגיד. אני התייאשתי מלקרוא הודעה שלך כי לא ברור כלום :איזה מילה שייכת לאן.

בקר טוב, אני חושבת שאין אמא שלא מתלבטת בשאלה מתי ההשקעה בילד הופכת להיות ע"ח ההשקעה בעצמי. כל אחת רואה את האמהות כדבר אחר,מצפה מעצמה למשהו אחר ורק היא עצמה יכולה להחליט מתי צריך לעשות איזשהו שינוי. הדבר הראשון הוא לבדוק עם עצמך מה זה בשבילך להיות אמא ? איך את תופסת את התפקיד הזה ? האם בעינייך להיות "אמא טובה" זה תמיד לשים את הצרכים/רצונות של בתך לפני אלה שלך ? האם בעינייך להיות "אמא טובה" זה אמא שמשלבת בין הצרכים שלה לבין אלה של בתה ? וכו'. כשתדעי קצת מהי בעינייך "אמא טובה" ומה את מצפה מעצמך ,תוכלי לדעת גם האם את עומדת בציפיות,מה המחיר שאת משלמת על עמידה בציפיות,האם הציפיות הן ראליות,האם אפשר לשנות קצת כדי להתאים את הציפיות למצב שהשתנה וכו'. ז"א,לשבת ולברר דברים עם עצמך (לבד או עם עזרה מקצועית). אני,כמו שכתבתי כבר בעבר מאוד מאמינה בשילוב של אמהות + הגשמה עצמית (בעבודה,לימודים או כל דבר אחר). אני לא ממש מאמינה בהקרבה למען הילד . לדעתי אף אחד לא מרויח מזה לטווח הארוך,בטח לא הילד. אבל שוב,רק את תוכלי להחליט מה טוב עבורך. אם תרצי עזרה בהתלבטות את מוזמנת לכתוב ואנסה לעזור. בהצלחה, מור

שלום, אני גרושה מזה חצי שנה אמא לשלושה ילדים בני 10,8,6. הגירושין היו חפוזים וההסכם שעשינו בינינו פועל לרעתי. לא עשינו הסכם עם עו"ד. בהסכם נרשם הסדרי ראיה - אחת לשבוע במשך שלוש שעות בלבד. דמי המזונות נמוכים גם הם. נכון לרגע זה פוטרתי מעבודתי. האבא לא מסכים לקחת את הילדים מעבר למה שרשום בהסכם. טוען שסוף כל סוף זכה בחופש ורוצה לנצלו עד תום וגם כאשר לוקח זה ברמה של להאביס אותם ולהחזירם הביתה. הוא לא מוכן להשתתף בהוצאות בית הספר, ביגוד אם צריך וכו'. אני במצב של התמוטטות טוטאלית. זה פוגע בילדים בצורה רצינית. אמו של האב גם הפסיקה להתענין בנכדים והם מרגישים פגועים מאוד. ניסיתי דרך לשכת הרווחה אך הם משיבים את פניי ריקם. ניסיתי דרך בית הספר גם שם לא מצאתי נחמה. אין גם תמיכה מהמשפחה. מאשימים אותי בפרידה. כרגע אני יוצאת עם בן זוג שהבן לא מוכן לקבלו בשום צורה ואופן וממרר את חיי. אני מרגישה במילכוד. מצד אחד האבא כביכול "הרוויח" בגדול. זכה בחופש, מזונות נמוכים, הסדרי ראיה בהם אין מאמץ גדול או סבל. ואילו אני לקחתי על עצמי מעל ומעבר מכל הבחינות. הוא גם לא מוכן לשלם מדור לילדיו מלבד מזונות למרות שבהסכם לא רשום שהמזונות כוללים מדור. מה עושים? לאן פונים? האם להרחיק את האב באופן מוחלט מן הילדים? כי גם כך אינו מועיל אלא רק פוגע. אני מבולבלת ואובדת עצות. תודה מלב אריאלה

אריאלה, עצוב שמצבים כאלו בכלל קורים ואף אחד לא מסייע להורים בשעה שהם מבולבלים להשיג את ההסכם הטוב ביותר לכולם. לדעתי כולם מפסידים, האב עוד יצטער בעתיד על הנתק שעלול להיווצר בינו לבין ילדיו, כרגע הוא אולי משחק מאצ'ו ומנסה "לנקום" בך, אבל באותה העת הוא נוקם בעצמו דווקא. בעניין המזונות: מבחינה חוקית יש לך כמה עילות שבמצטבר הן עילה להגשת תביעה להגדלת מזונות: 1. עברו לפחות 6 חודשים מיום מתן תוקף משפטי להסכם ועד הגשת התביעה. 2. מי שתובע מזונות אלו הקטינים ולכן - מאחר ולא היה לכם עו"ד ובית המשפט לא היה צד פעיל בקביעת המזונות, לא היה מי ייצג אותם במו"מ ולכן כולם לא נשמע, ההורים ששו להתגרש לא חשבו עד הסוף על טובתם (יש כאן לכארוה סתירה עם חוק החוזים, אבל למרות זאת טענה זו תתקבל). 3. מזונות ל 3 ילדים הם 4,500 ש"ח בתוספת 50% משכר דירה, בכל מקרה לא פחות מ 3,600 + מדור, אבל אם ידו של האב משגת בתי המשפט נוהגים לפסוק סכומים גבוהים מאלו (6,000 ש"ח היא פסיקה אפשרית לאב שמשתכר יותר מ 10,000 נטו). 4. פיטורייך וטענה כי אין כרגע עבודה אחרת היא שינוי נסיבות מהותי שי בו בכדיי לפתוח מחדש את כל עניין המזונות. בקיצור עלייך לפנות לבית משפט לעינייני משפחה בתביעה להגדלת מזונות. בעניין הקשר של האב עם הילדים: החוק בישראל, לצערי, לא מחייב אב להיות בקשר עם ילדיו. החובה היחידה היא על האם לאפשר לו לקחת אותם במסגרת השעות שנקבעו על ידי בית המשפט. ניתן כמובן להגיע להסכם בו האב מחוייב לדאוג לילדיו בימים ושעות מסויימים, אם לא ייעשה כך תהא בכך עילה להגדלת מזונות. אבל שירותיי הרווחה בוודאי שלא יסייעו לך בכך, ובית משפט לא יכפה הסדר כזה ללא הסכמתו. אבל במקרה שלך, הילדים מעל גיל שש ואת כרגע גם לא עובדת, זה לא יילך, כלומר לא ניתן לעשות חוקית דבר בכדיי לשכנע אותו להדק את הקשר שלו עם ילדייו. תהי חזקה

אריאלה יקרה, תודה לך על פנייתך. הרשי לי תחילה להודות לאב 'בעל הנסיון'. תשובתך הרצינית והמתייחסת הן רגשית והן קונקרטית, ריגשה אותי, בהשקעה ובתשומת-הלב שהקדשת לכותבת. פורום זה הוקם במטרה לעזור ולתמוך באנשים המתמודדים עם מצבים קשים, ולתגובה כזו שלך, כיוונתי בעת שדימיינתי לי אותו. שימחת אותי. אנא, הוסף לתרום כאן, רבים ורבות זקוקים/ות לכך. ואלייך אריאלה, לא הייתי יכולה לתת לך מידע כה מפורט וענייני כזה שמסר לך כאן האב. כן הייתי רוצה לגעת בשאלה שהעלית, לגבי האפשרות שתנתקי את הקשר בין ילדייך לאביהם. מדברייך, התנהגותו של גרושך אל ילדיו מצערת ומכאיבה. ועם זאת, חשוב שתימנעי מלהתלונן עליו בנוכחותם, עד כמה שזה נשמע קשה!!! האמיני לי, אני מודעת היטב לקושי! אולם בעתיד ילדייך רק יודו לך על כך, על שלימדת אותם לבחון את הדברים בעצמם ולאור הבחנותיהם, להחליט בעצמם. בנקודה זו כן הייתי מפנה אותך לשירותי הרווחה, היכן שמצויים אנשי מקצוע טובים שעימם תוכלי להתייעץ כיצד לנהוג בתחום זה. קשה לעמוד בכך לבד... אנא, יידעי אותי בהמשך, מאחלת לך רק טוב! נוחי

תמשיך כך, בלי שנאה גורפת לאמהות ולפקידות הסעד, כך ייטב לכולם.

יש לי ילד כמעט בן ארבעה (שלוש ועשרה חודשים). הוא הולך לאותו גן מאז שהיה בן שישה חודשים. עד לפני שבועיים הוא היה משחק עם כל הילדים בגן, לא היה לו חבר יותר טוב, כל פעם עם מישהו אחר אבל בלי שום בעיה עלפי הגננת. כאשר הייתי שואלת את בני עם מי הוא שיחק הוא היה טוען ששיחק עם ילדה מסויימת (תמיד אותה ילדה) אבל זה לא היה נכון. לפני שבועיים חלומו "התגשם" והוא באמת נמצא כל הזמן עם הילדה הזאת, משחק רק איתה, הם כל הזמן מחובקים או ידי ביד, מלטפים אחד את השני בפנים ורוצים להיות רק ביחד. הילדה היא ילדה מאוד כוחנית ומאוד מקובלת בגן ואני קצת מפחדת שהיא עושה איתו מה שהיא רוצה (אף עלפי שלפי הגננת הבן שלי תמיד עומד על שלו כללית, לא יודעת אם הוא עומד על שלו כאשר הוא איתה). בגן לכולם נראה המצב "חמוד" אבל אני קצת מודאגת מהקשר הזה במובנים שונים: 1- מדאיג אותי שבני הפסיק לשחק עם ילדים אחרים (זה כולל זה שלא משחק עם בנים) וזה מדאיג אותי יותר לאור שיחה שהייתה ביניינו לפיה הוא אמר לי שהוא לא משחק עם שני חברים שלו בגן כי הילדה הזו אומרת שהוא לא חבר שלהם אבל בני רוצה להזמין אותם הביתה לשחק (בבית כן רוצה ובגן לא). 2- עד כמה הילדה הזו "עושה עם בני מה שרוצה". חשוב לציין שמאז שהוא משחק איתה הוא יותר "טוב" בגן במובן שקודם היו פרקי זמן שהיה מתגעגע להורים והיה בוכה והיום הוא פחות נזכר בנו. אבל מצד שני אם הם רבים הוא בוכה נורא וברגע שמתעושש ומתחיל לשחק עם ילדים אחרים היא באה וחוטפת אותו עוד פעם. מה לעשות? האם לעודד את הקשר הזה מחוץ לגן (הם מאוד רוצים להיפגש אחרי הגן) או להזמין ילדים אחרים? לדבר איתו על החשיבות בלשחק עם ילדים אחרים? סליחה על ההודעה הארוכה, אני מחכה לתשובה.... תודה.

בקר טוב, אני הייתי מתחילה בשיחה עם הגננת ומעלה בפניה את ההתלבטויות שלי. בשיחה כזו אפשר לבקש את עזרת הגננת בשימת גבולות לאותה הילדה,עידוד הילחד למשחק עם עוד ילדים וכו'. לגבי אחה"צ לדעתי נכון יהיה להפגיש בינהם אך במקביל להפגש עם עוד ילדים. במפגשים אחה"צ את יכולה קצת להשגיח ולעודד את בנך להיות אקטיבי יותר ו"קובע יותר" מול הילדה. לדוג',אם הם אצלכם בבית ואת שומעת שהיא כל הזמן מחליטה במה ישחקו אפשר לגשת ולשאול אותו - במה אתה רוצה לשחק ולהגיד - עכשיו נשחק ב x כי --- רוצה. אחרי הביקור מאוד לחזק את בנך על איך הוא בחר משחק וכו'. גם בבית חשוב לתת לו להחליט דברים בהתאם לגילו,להתחשב בדעתו וכתוצאה מההתנסות בבית עם בני המשפ',הוא ילמד לעשות זאת גם מול ילדה כזו או אחרת. בהצלחה, מור. דרך אגב,אם יש לך את 7 ימים משבת האחרונה,גפי אמיר בטור שלה - המשפחתון כתבה בדיוק על זה...

השינויים שילד צריך להסתגל עליהם יכולים להיות המצבים האלו: 1. היום אני אצל אמא, אוכל, אמבטיה, סיפור ולישון 2. היום אני אצל אבא, אוכל, אמבטיה, נוסעים לאמא ולישון 3. היום אני אצל אבא, אוכל, אמבטיה סיפור ולישון ככל שהחזרה על מצבים 1+3 תהיה תכופה יותר ועם פרק זמן קצר יותר בינהם ייקל על הילד לשחזר אותם ולהרגיש בנוח איתם. מעולם לא הבנתי למה דוחפים גם מצב מסוג 2 ... אשמח לדעת מה חושבת על כך נוחי.....

לאב שלום, מסכימה בהחלט באופן עקרוני. עם זאת, יש להתחשב בשנים הרבות ובתרבויות השונות, בהן הדברים נלמדו אחרת, ובעדינות לקדם את שוויון הזכויות וההדדיות אצל שני הצדדים. נוחי

ילד זה לא בובה!!!!!!!!!! אין כזה דבר יום אצל אמא , ויום אצל האבא. סידור שכזה מונע מהילד המון דברים שהכרחיים להתפתחותו. לדוגמא חיי חברה, חוגים אחרי הצהריים. מעבר תכוף כל- כך בין בית האמא, לבית האבא מערער את שגרת חייו של הילד. וזה לא סתם שהסדרים כאלה לא מוצעים על ידי פקידות הסעד,(מקווה שלא דרכתי לך על יבלות כואבות...) וגם לשמחתי לא ממומשים. חג שמח לך.

שלום מישהי, הדאגה לשלומם של הפעוטות המתפצלים בין הוריהם, מובנת. אם מידע זה יעזור במשהו, הרי שמהיכרותי הקצרה עם המערכת, אין הכוונה ליום-אמא ויום-אבא, אלא חלוקה בין חלקי השבוע. ההחלטה העקרונית, אצל מי נכון יותר שיגדלו הילדים, הינה בתהליכי שינוי. נכון שבעבר היתה רק אופציה יחידה, אולם עם השתנות סדרי המשפחה - נשואה-גרושה-חד-מינית או כל אפשרות אחרת, גם בעניין זה חלים שינויים. בעבר פגשתי, שלא במסגרת עבודתי, זוג הורים שלאחר גירושיהם התחלקו ביניהם בגידול ילדיהם, כך שהילדים נשארו בביתם, בעוד ההורים מתחלפים בתורם לפי חלוקה שבועית. אישית, דעתי אינה חד-משמעית, האם עדיף אצל אמא או אבא. לצערי, גם בדיקה זו מכילה בתוכה מכשולים וסיכונים. מה שכן חשוב בעיני, אינו נמדד לפי הג'נדר, אלא על-פי משאבים פנימיים-רגשיים-נפשיים. עולה בדעתי השערה, שנוהג זה מיושם רק לעתים רחוקות, גם מפאת מיעוט האבות המבקשים אותו, וגם זאת עקב שנות תרבות רבות שחינכו באופן כזה שרק לאם יועד תפקיד גידול הילדים. ולוואי ונזכה לראות יותר אבות מעורבים! בין נשואים ובין אם בנפרד. אשמח לשמוע את דעתך ואולי גם רעיונות לשינוי המצב. נוחי

על מה את מבססת את הנחתך (המופרכת) ש-"סידור שכזה מונע מהילד המון דברים שהכרחיים להתפתחותו"? מה, כשהייתם נשואים לא רצית שהאבא יקח אותו לחוגים? אז עכשיו כשאתם גרושים את לא מוכנה שהוא יקח אותו לחוגים? משמורת משותפת נעשית כשההורים גרים בקרבת מקום והילד שומר על שגרת חייו הרגילה. הלינה בבתי שני ההורים הוא חלק מהשיגרה וילדים מסתדרים עם זה מצויין. לעומת זה, מאבקים מהסגנון שאת מנהלת, כולל לחצים על פקידת הסעד לצמצם את "הסדרי הראייה" של האבא הם הנזק הגדול לילד! הם אלה שמזעזעים אותו, מכווצים אותו, רומסים אותו. xxxxxxxxxxx

מיכל שלי בת שנה וחודשיים ואנחנו קצת סובלים מבעיות שינה... היא נרדמת במיטה שלה כשיושבים על כיסא על ידה תוך 10 דקות בערך ומתעוררת מס' פעמים עד 12 בלילה בשביל מוצץ או מים. אבל בסביבות אחת-שתיים לפנות בוקר היא מתעוררת בוכה, המוצץ והמים כבר לא עוזרים... והיא גם לא נרדמת חזרה בידיים ומוכנה להירדם אך ורק במיטה של אמא ואבא... אני יודעת שעשינו טעות בלילות הראשונים שצירפנו אותה אלינו אבל היינו מעולפים וכל מה שרצינו זה לישון. עכשיו אנחנו לא יודעים כיצד להיפתר מהבעיה. כל לילה היא מצטרפת אלינו. אתמול ניסיתי לישון על מזרן על ידה וכשהיא התעוררה היא לא נרגעה במשך שעתיים. ניסיתי לצרף אותה אליי למזרון אבל היא רק בכתה ובכתה ואחרי שעתיים הצטרפנו שתינו לאבא שלה... אנחנו חושבים על עוד ילד אבל לא מנסים בינתיים, כי קודם כל חייבים להיפתר מהבעיה הענקית שלנו. יש לך עצה תודה על התייחסותך שבוע טוב טל אמא של מיכל

הבעיה נמשכת כבר 3 חודשים. לפני כן ישנה במיטתה כל הלילה והתעוררה מס' פעמים למוצץ או מים. לפני 3 חודשים הייתה חולה מאוד וצירפנו אותה אלינו לכמה לילות ומאז הפך הרגל... לצערנו. כמו שציינתי אתמול ניסיתי לישון על מזרן על ידה וכשהיא התעוררה באחת בלילה בכתה המון ולא נרגעה במשך שעתיים. ניסיתי לצרף אותה אליי למזרון אבל היא רק בכתה ובכתה ואחרי שעתיים הצטרפנו שתינו לאבא שלה... העניין הוא שזה לא מאוד מפריע לנו, אנו חוששים שבמהלך הריון זה יפריע ובהמשך כשיגיע תינוק חדש ובאיזה שהוא מקום קצת יתפוס את מקומה עם ההנקות וכו' ולכן אנחנו רוצים שהיא תלמד לישון במיטה שלה כל הלילה. מה עושים??

ערב טוב, דבר ראשון,אתם צריכים להחליט עד כמה זה מפריע לכם ולנסות לשנות רק אם זה מאוד מפריע. מדוע ? כי לא קל לשנות הרגלים וצריך הרבה מאוד נחישות ועקביות כדי לשנות. אם אתם לא בטוחים שחייבים לשנות,סביר שתתקשו להיות עקביים. ללא עקביות,התמדה ונחישות,זה לא יצליח. חד משמעית. לפני הכל - לא כתבת באיזו שעה היא הולכת לישון ומה הסיבה שהיא הולכת לישון. האם יתכן שהיא לא מספיק עייפה ? ניסיתם להשכיב אותה קצת יותר מאוחר ?. אם זה לא העניין.. השכיבו אותה לישון במן טקס קבוע שחוזר על עצמו בדיוק אותו הדבר,כל ערב (תקבעו לעצמכם את הטקס המתאים לכם). במקביל,העבירו את הבית ל"מצב לילה" (אורות מעומעמים,שקט וכו'). כשהיא מתעוררת,גשו אליה, אל !!! תוציאו מהמיטה אלא לטפו/תנו מים/שירו שיר וכו'. הכל בלי להוציא מהמיטה. וכך עשו זאת שוב ושוב גם אם בלילה הראשון היא מתעוררת 20 פעם (וכאן נכנסים העקביות והנחישות). זה לוקח כמה לילות אבל כשהילד מבין שלא משנה מה,הוא לא יוצא מהמיטה,זה מפסיק. שוב,זה לא קל ואם אתם מרגישים שלא תוכלו לעמוד במחאותיה הנחרצות,כדאי לא להתחיל. בהצלחה, מור

שלום. בני בכיתה ד' ומרגע שהוא מגיע הביתה משחק במשחקי מחשב ז"א זה העיסוק היחידי שלו . האם זה נורמאלי ? האם יש להגביל אותו בזמן מול המחשב ? איך ניתן לגרות אותו לגירויים אחרים מלבד המחשב? תודה

ערב טוב, הנה לינק לשאלה דומה שנשאלה בעבר. אם ישארו שאלות,אני כאן, מור. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/31/xFT/311/xFP/308

שלום רב, יש לי שני בנים הגדול בן 3 והקטן בן חודשים וחצי. לפני כשבועים התחילה רגרסיה מצד בני הגדול בכל הקשור לגמילה . הוא מפספס באופן קבוע רק בבית, בגן אין כמעט פספוסים. ברור לי שזה נובע מלידת האח אבל כמה זמן זה אמור לקחת ? ואיך להגיב?

ערב טוב, אני מצרפת קישור לתשובה שנתתי בעבר באותו הנושא.בנוסף,כדאי לקרא ב"שאלות ותשובות" משמאל את החלק - אח חדש (שימי לב יש שם שתי תשובות,אחת הכנה ואחת כשכבר יש תינוק בבית). http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/31/xFT/4658/xFP/4718 אם ישארו שאלות,אני כאן, מור

אחי נהרג לפני כמה שנים ואני רוצה ללכת לפנימיה בגלל שאני מרגישה ששם אני ירגיש טוב יותר ואני לא יודעת איך להגיד לאמא שלי ,יש לי ציונים טובים מאוד אני רוצה לחיות רחוב מהבית כי אני מרגישה שבלי למות כל הזמן אני בוכה בגלל שאמא שלי מוציע את ההעצבים שלה עליי בבקשה אם אתם מכירים פנמיות טובות לילדים מצטיינים אני מבקשת שתגידו לי ותגידו לי איך אני יוכל לספר את מה שאני רוצה לאמא שלי (הדמעון שלי מטפטפות על המקלדת כשאני כותבת את זה אני יודעת שאחי לא היה מרשה שאני ילך אבל אחי לא בחיים ובלעדיו אני מרגישה כל כך רע!)

ערב טוב, אני בטוחה שלא קל לך ואין ספק שאת זקוקה לעזרה. הדבר הנכון ביותר יהיה לפנות ליועצת ביה"ס ,לשתף אותה בקושי שלך ולבקש עזרה. בהצלחה, מור

בשבועות האחרונים גועשת הארץ ורוגשת סביב וועדת שניט לבחינת האחריות ההורית לאחר גירושים, ביטול או אי-ביטול חזקת הגיל הרך, ומקומם של שני ההורים בחיי הילד לאחר גירושיהם. מדובר במאבק שגלש לפסים של האשמות וביטויים מעליבים בין ארגוני נשים לבין ארגוני גברים ופרנס הרבה שעות עיתונאים ותוכניות אולפן למיניהן. מקומה של תנועת הורות=שווה אינו באחד משני הצדדים המתכתשים. הורות=שווה שמה לעצמה מטרה להגיע לפתרונות אמת בתחום הכאוב הזה, שעיקרם צמצום המאבקים בין ההורים בדרכים שונות, וקביעת נורמה אחת מרכזית: הילדים זקוקים לשני הוריהם לצידם. זו זכותם וזו טובתם. על ההורים מוטלת החובה לחלוק את האחריות לילדים בכל התחומים. זו אחריותם. חלוקת האחריות ההורית צריכה להתחיל עם לידת הילדים, וחשיבותה רק גוברת במקרה של גירושי ההורים. כדי לקדם את טובתם של ילדים בישראל צריך להחיל רפורמה שלמה, לא תיקון נקודתי כזה או אחר. הרפורמה, שהורות=שווה מציגה, כוללת כלים לעידוד הורות מסורה של שני ההורים, נשואים או גרושים, תהליכים קדם-משפטיים שבהם יתמקד המאמץ בהגעה להסדר על חלוקת אחריות הורית, מתן כלים לבית המשפט ליישם חלוקת אחריות הורית, וקביעת כלי אכיפה שימנעו שימוש לרעה בכללי המשחק החדשים. כמו כן כוללת הרפורמה פיתרון מודרני ומתקדם לבעיית המזונות. אנו קוראים לכל ארגון ולכל איש מקצוע שעוסקים בתחומים אלה, ואשר דוגלים כמונו בחשיבות שני ההורים בחיי הילד, להצטרף אלינו, לשכלל את הרעיונות והכלים, ולהביא ביחד איתנו לכנסת הצעה, שתקדם את מצבם של הילדים בישראל שנות דור. על רקע המאבקים בין ארגוני גברים לארגוני נשים, הורות=שווה מצאה עצמה מותקפת משני הצדדים בסוגיית חזקת הגיל הרך. אמנם אפשר לשאוב עידוד מסוים מכך ששני הצדדים תקפו במידה שווה, אבל חשוב לנו להבהיר את עמדתנו במדויק: הורות=שווה סבורה שעבר זמנה של חזקת הגיל הרך ועליה לעבור מהעולם. חזקת הגיל הרך מנציחה מצב לא ראוי, שבו המדינה מצפה מנשים לטפל בילדים ומגברים לפרנס אותם. חזקת הגיל הרך מונעת קשר קרוב ותומך בין הילד לבין שני הוריו גם יחד. חזקת הגיל הרך לא רק שאינה מונעת מאות מאבקים משפטיים בשנה על ענייני משמורת, אלא שהיא אף מלבה את אש המאבק והנקמנות בין ההורים. חזקת הגיל הרך – כתפיסה פסיכולוגית – פסה מהעולם, ורוב רובן של המדינות מחקו אותה מספר חוקיהן. אין מקום לחזקת הגיל הרך בישראל של שנת 2006. עם זה, הורות=שווה סבורה, שאין זה מספיק לבטל את חזקת הגיל הרך כאקט נקודתי. אנו מבקשים להחיל מערכת שלמה של כללים חדשים, שיצמצמו את המאבקים בין ההורים וינחו את בתי המשפט כיצד יש לחלק את האחריות בין ההורים. אנו קוראים לממשלה לבחון את הרפורמה שאנו מציעים, ליישם אותה בחקיקה ובתוך כך לבטל את חזקת הגיל הרך. הורות=שווה, דצמבר 2005

ומה עוד כמה שנים תגידו, אופס טעינו????????????????? איזה אבא יכול לגדל תינוק בן חודשיים? אתם נמצאים בסרט? ותודה לאל שהחוק הזה לא קיים ובתיקווה שלא יתקיים!!!!!!!!!!! אתם יודעים למה? כי אם החוק הזה היה קיים עכשיו, קרוב לוודאי שהייתי חס וחלילה מאבדת משמורת על ילדי. וכל זה למה? כי לאבא שלהם היה כסף לשכור עורכת דין טובה. למרות שהוא מופרע נפשית. ורק עכשיו פקידת הסעד מתחילה להבין מה שאני כבר שלוש שנים צועקת לה. ועובדה שהיא צמצמה את ביקורי הילדים אצלו. אז תעשו שיעורי בית לפני שאתם מציעים הצעות פופוליסטיות, בעלות השפעה הרסנית על חיי ילדים חפים מפשע. תקפלו את ההצעה xxxxx שלכם. ותחפשו יוזמות xxxxxxx

אני אישית מכיר אב שקיבל משמורת מלאה לילדה בת חודשיים. הילדה היום בת עשר והאמא רואה אותה פעמיים בשבוע אחר הצהריים בלבד. מקריאת תגובותייך בפורום, מה היה קורה אילו ילדיך היו גרים אצך אביהם ? xxxxxxxxxxx

למה יש לי הרגשה, שאת כל הכעסים והשנאה שלך לגרוש שלך את מגלגלת עכשיו על אנשים שהם לא הגרוש שלך? מה, זה כל כך נורא שהילד יהיה בקשר עם עם אבא שלו? קראת אי פעם מחקרים על הנזק שכרוך בהיעדר אב מחיי הילד?

איך מתנהגים עם ילד בן 10 שלא מוכן לקבל ביקורת. ברצוני לצייןן שכשצריך לומר לו כל הכבוד ולחזק אותו הוא מחוזק, אך כשרוצים להעיר לו הוא ישר נעלב טוען שלועגים לו ויורדים עליו , ממש בוכה ועושה ברוגז כמה שעות. מדובר בילד חכם וחרוץ אך מאוד מבולגן.

ערב טוב, חסרים פרטים רבים בהודעה,אנא השלימי ואנסה לעזור. - האם ישנם אחים ? גילאים,היחסים שלו איתם. - תכונות של הילד. - מקומו בחברת הילדים. - הקשר שלו עם ההורים. וכל דבר נוסף שמתאר אותו. מור

בתי בת 11. ילדה מאד נבונה, מפותחת, תלמידה טובה. יש לה אחות בת 16 מוצלחת גם היא. הבית שלנו רגיל לגמרי. אנחנו זוג נשוי וחיים מצוין גם זוגית / משפחתית וגם כלכלית ולא חסר לה דבר. מזה כשנה ולא באופן רצוף, בתי נוהגת לשקר גם לנו וגם לחברותיה בביה"ס, שקרים חסרי טעם ותכלית אפילו על הדברים הקטנים ביותר. ברור שזהו סממן למצוקה כלשהי אבל טרם גילינו מהי. לאחרונה היתה לה בעיה חברתית בבי"ס, שהולכת ונפתרת ולגמרי לא ברור מה היא "מרוויחה" מהשקרים. לדוגמא, אם היא עסוקה במחשב ואני שואלת אם סיימה את כל השיעורים, היא יכולה לומר שכן מתוך היסח הדעת גם אם לא סיימה אותם (אנו לא נוהגים לכעוס גם אם לא סיימה שיעורים והיא עושה דבר אחר), ואם חברה תשאל אם היא דיברה עם פלונית בנושא כלשהו, היא יכולה לענות שכן, כאשר לא דיברה כלל. דוגמא נוספת, ביקשנו שתשאל את אחותה אם היא רוצה לאכול ארוחת ערב והיא אמרה שאחותה אמרה שכן למרות שלא שאלה אותה. אלה דוגמאות לשקרים קטנים, מוזרים ולא ברור מה היא חושבת שהם תורמים לה. דיברנו איתה אינספור פעמים והסברנו לה את חומרת הדבר, היא מבינה, מבטיחה שלא לשקר שוב וכעבור זמן לא רב זה קורה שוב. מה יכולה להיות הסיבה ומה ניתן לעשות ? בתודה

ערב טוב, מכיוון שמדובר בנוהג שקיים תקופה ארוכה ובהחלט עלול להעיד על תגובה לקושי רגשי,אני ממליצה לפנות להתייעצות אצל איש מקצוע. בהצלחה, מור

נוחי שלום, ראי תגובה לשרשרת קודמת שכתבתי טלי

שלום לך טלי, שוב - את מביאה שתי שאלות: האחת - בעניין התהליך המדורג שאת מעדיפה עבור בנך, במעבר השינה אצל אביו. והאחרת - "בעיות שינה בבית" - כפי שאת מנסחת את שעות השכבתו לשנת הלילה. האמת היא, שאין לי דבר לחדש לך בנוגע לתהייתך הראשונה, לצערי. עדיין אני בדעה שככל שההורים מגובשים במסר אחיד לבנם, הוא יקבל את השינוי באופן קל יותר. כאז כן גם עתה, אני חוזרת על הצורך להידבר ופחות להתנגח. עם זאת, לא הייתי רוצה שתגיעי למצב בו את חשה "מוותרת" בשיטתיות, בדרך זו תצברי טינה שתעבור אל בנך. הטוב ביותר היה, אם יכולת לפרוש את חששותייך וספקותייך בפני אבי ילדך, וביחד לנסות להגיע להבנה, ואולי ניתן לעשות זאת רק אצל איש מקצוע מנוסה בתחום. ובאשר לבעיה בשעת ההשכבה, את מתארת טקס נעים, ונראה שלא כאן טמון הקושי אצל ילדך להירדם. הבנתי מדברייך שהוא ישן שעות רבות בצהריים, הבאות על חשבון הירדמות בשעה סבירה בלילה. אין דרך לגרום לפעוט לצרוך יותר שעות שינה מאלה שלהן הוא זקוק, כך שיש בכ"ז לעשות איזשהו סדר חדש, אולי בשיתוף הגן. מאחלת לך הקלה עם השינוי. ((: נוחי

לנוחי, נו באמת ? כתבת לאחר מחשבה רבה: "עם זאת, לא הייתי רוצה שתגיעי למצב בו את חשה "מוותרת" בשיטתיות, בדרך זו תצברי טינה שתעבור אל בנך." אני לא חושב שזו עיצה שמועילה למישהו ומתחשבת בילד ובאב.... וחבל, כי את מרחיקה גברים מהפורום בגישה זו.

שלום לך נוחי מצפה לשמוע את חוות דעתך למרות נסיונותיו המגוכחים של אותו אדם הקורא לעצמו "אבא" להפריע לניהול פורום מסודר בברכת חנוכה שמח

שלום לך קירה, קיבלתי בהערכה רבה את פנייתך אלי מ... קנדה הרחוקה והקרה! ואנסה להשיב לך בכמה מישורים: 1. הצלחת לבנות לך חיים חדשים עם בן-זוג שנוהג כשם שחבר טוב אמור, וסיפורך עד כאן יכול להאיר תקווה אצל אחרים המתמודדים עם פרידה וחיפוש קשר קרוב ואמיתי. 2. במשך 4 שנים ניהלת את חיי משפחתך בהרמוניה לשביעות רצונם של כל הנוגעים בדבר. 3. הקונפליקט שפרץ בין בן-זוגך לבנך הבכור, הפתיע אתכם והשאירכם מבולבלים וחסרי הבנה - לאחר כל ההשקעה, איכה קרה כדבר הזה? ואת קרועה בין שני יקירייך, כאשר מצד אחד חברך לחיים, אותו את מוקירה בשל תמיכתו ומסירותו, ומן הצד האחר - ילדך האהוב, שאת ידך המושטת לעזרה, הוא דוחה, ולו את דואגת מאד. 4. מצוקתו של הבן מכאיבה לו ולכם, ומאחר והוא מסרב לקבל עימך ייעוץ מקצועי, הסבל ניכר בו ומקרין מכוויותיו על הקרובים אליו, וכולכם מתמלאים תסכול וחוסר אונים, ורגשות הדאגה והאהבה מתערבבים עם כעס ואכזבה, וכך לא ניתן לעזור לו. חשוב לזכור גם את גיל ההתבגרות בו הוא מצוי, ודברים נראים חדים וקיצוניים יותר, ורבים מבני גילו מסרבים לפנות לייעוץ מקצועי. עד כאן התמונה שהצלחתי לראות מדברייך. אין לי מידע על גרושך, למעט מה שציינת באשר למצבו הנפשי ואנוכיותו בקשר עם ילדיו. האם הוא מקבל תמיכה נפשית? תרופתית? משפחתית או חברתית? ואולי הנקודה שציינתי אינה נראית רלוונטית לשאלותייך, אך ייתכן והיא בעלת משמעות אצל ילדיך. ברור שאתם זקוקים לעזרה, והצעתי היא כי תפני את, ביחד עם בן-זוגך המיטיב, לייעוץ מקצועי שילווה אתכם בתהליך החזרת האמון של בנך בך ובכם, ושיסייע לכם למצוא את הדרך אל לבו והגיונו. נ.ב. ציינת את גילאי ילדייך: 17 ו-11, ובהמשך הזכרת את שלושת ילדייך... התבלבלתי... שוב מודה אני לך על פנייתך, ומצפה לשמוע ממך לגבי המשך פעולתכם. בהצלחה נוחי

לא נראה לי שקירה היא די אוביקטיבית בכדיי לקבוע את מצבו הנפשי של אבי ילדיה, מה גם שהיא העמידה אותו במצב מאוד לא טיבעי לאב. כך שלא הייתי מזדרז לקבוע כי הוא אנוכי וזקוק לתרופות....במיוחד שנאמר במפורש שהוא עדם עובד ועסוק. הרי מי שהרחיק את הילדים לארץ רחוקה, וכפה על האב מציאות שלא ברורה בכלל עמדתו כלפיה היא דווקא האם. ילדים זקוקים לאבא שאפשר לפגוש אותו פעם בשבוע לפחות, אבא שיודע היכן הם לומדים ושותף לחוויתיהם היומיומיות, ולא מישהו רחוק שנוסעים יומיים פעם בחודשיים בשביל לפגוש אותו במקום זר.

להלן התגובה: מחבר: תאריך: 22.12.2005 שעה: 23:22 ממה שאתה כותב משתמע שאתה מעדיף נישואים בכל מחיר. אתה פוחד להיות לבד? יש לי הרושם שאתה האדם הכי בודד עלי אדמות. נגעלת ממך, ומצדיעה לגרושתך על שהצליחה להיפטר ממך. ממני חד הורית גאה שמעודדת כל אישה שרע לה לקום וללכת עם הילדים

אני מניח שאת מגיבה למה שכתבי לנוחי, אני לא לבד בכלל, והילדים אצלי יותר מאשר אצל אמא שלהם. אני לא יודע מי היה בעלך ומה יחסו לילדים - כך שאמנע מלהגיב. אבל ממעקב אחרי הודעות של הורים גרושים (אמהות וגם אבות) , לא תמיד מה שנאמר תחילה הוא מתאים לעובדות שמצויינות בהמשך, כך שאני לא מזדרז להאמין לכל מה שכותבים.

אני לא חושב שזהו סגנון ראוי.... ואני גם תמה מאיין הכותרת : להלן התגובה: מחבר: תאריך: 22.12.2005 שעה: 23:22 האם זהו פורום תמיכה לנשים רעות מסיתות ומנכרות ????? האם זהו פורום לשמירה על פרנסתן של פקידות הסעד לסידרי דין ??? מה קורה פה ?

שאתה נורא פגוע מהן. רוצה לשתף? האם ניסית לערער על החלטה שלהן? כי אתה יודע, שלכל פקידת סעד יש מנהלת. יש לך תמיד אפשרות לערער. אני בטוחה שיקשיבו לך בתשומת לב הראויה. לא ניראה לי שהן כאלה מפלצות אתה יודע........ בסך הכל הן פועלות על פי חוק.

תודה רבה על כל תשובותיך הנפלאות. כתבתי לך לפני כשבועיים על בננו הראשון בן השנתיים שהתחיל ללכת לגן לפני כחודש וחצי (אחרי הפסקה של כארבעה חודשים בין המשפחתון הקודם לגן) ומאז מילד הנראה חברותי ובכלל לא בישן בחברת המשפחה, עם ילדים בגינה ובמשפחתון הוא נהיה לביישן. בשבועיים האחרונים ניסיתי לבדוק את הגן יותר והוא מוצא חן בעיני יותר מלפני כן. אך בכל זאת הילד אינו רוצה ללכת לגן אך הוא כבר לא בוכה כשלוקחים אותו. כשהוא רואה ילדים הוא מוריד את הראש בבושה, עם הגננת ובכלל בגן הוא לא מדבר בכלל. ( בבית הוא לא מפסיק לדבר והוא ילד מאוד פעיל שאינו יכול לשבת יותר משתי דקות בלי לעשות שום דבר ובגן מצאתי אותו מחכה לי על הכסא בלי תזוזה לעיתים יותר מעשרים דקות) אך עושה את היצירות ושאר פעילויות הגן (לדברי הגננת). הגננת טוענת שהוא ילד ביישן ושלפעמים פתאום מגלים אופי אחר בילד. רצינו לשאול מה דעתך. מילד לא ביישן בכלל להגיע למצב כ"כ חמור של בושה עד כדי כך שגם בחברת המשפחה המורחבת בתחילת המפגש איתם הוא מוריד את הראש ומסתיר אותו מאחורי. האם יכול להיות שעדיף להשים אותו בקבוצה קטנה יותר כמו משפחתון. או אולי זה ענין של הסתגלות ובגלל היותו ילד ראשון ולבד רוב שעות היום בבית יותר קשה לו להפתח בחברה?. הבעיה היא שהגן הזה נמצא לאחר חיפושים רבים ובאזור מגורינו קשה למצוא גן אחר. סליחה על אורך השאלה, ותודה רבה.

ערב טוב, קורה שכשילד גדל קצת הוא נעשה שקט יותר ,ביישן יותר וכו'. העניין כאן הוא לא ביישנות - כן או לא. מה שמעורר אצלי קצת אי נוחות הם מס' פרמטרים כשהעיקר הוא "גודל" השינוי שחל בו. אחד הסממנים שמאותתים לנו שיתכן שלא טוב לילד הוא שינוי ובעיקר,עוצמת השינוי. כאן את מתארת שינוי גדול. בנוסף,אני לא יכולה להגיד שממעט התאור שלך את הגננת (בהודעות הקודמות),אני נורא התלהבתי (אם כי כמובן שאני לא מכירה אותה ומסתמכת רק על המעט שהצגת). דבר נוסף,הסרוב שלו לתקשר מילולית עם הגננת מהווה בעיני איתות כלשהו.כמובן,שישנו חוסר הרצון ללכת לגן וכו'. אני אמנם לא אוהבת להיות נחרצת במקרים שאני לא מכירה את הילד/משפ' מקרוב אבל ע"פ מה שאת מתארת,קשה לי להאמין שטוב לילד בגן. למה ? אני יכולה רק לשער (ואני לא מעונינת לעשות את זה כאן). אם זה היה בני,אני לא הייתי מתעסקת בחיפוש הסיבות אלא בחיפוש מסגרת אחרת. לשאלתך האם עדיפה מסגרתץ משפחתון ? אפשרי בגיל הזה גם גן. העניין הוא לא משפחתון או גן אלא איכות הטיפול והקשר של הגננת עם הילד. בלי קשר,בעיני אם ישנה אפשרות עדיף בגילאים האלה מסגרת המונה 10 - 15 ילדים,אך זה לא הכרחי. בהצלחה, מור

כידוע לכולנו ילדים הם עם אכזר גם כשהם קטנים ועל אחת כמה וכמה כשהם בבית ספר יסודי. איך אנחנו כהורים אמורים להתמודד עם ההתמודדות החברתית של ילדינו? ביתי ילדה מאד רגישה ומקובלת בכיתה. אך לפעמים מעליבים גם אותה. היא נפגעת ואינה "מחזירה". איך ללמד אותה להתמודד טוב יותר עם מצבים כאלו וללמד אותה לעמוד על שלה, לא רק בבית אלא גם בכיתה.

לילה טוב, מאוד קשה לי לענות על שאלות ברמת המקרו. זה נורא כללי. כדי שאוכל לעזור אנא רשמי : 1. תאור של הילדה - גיל,מס' אחים,תכונות,תחביבים וכו'. 2. איך היא בדר"כ מסתדרת בביה"ס. 3. למי מפריעה דרך ההתמודדות שלה עם העלבונות - לך או לה ? וע"פ מה את יודעת שזה מפריע לה. 4. הוסיפי דוג' ספציפית למקרה של עלבון - מי העליב,מה היה העלבון,איך הגיבה,איך את הגבת. ככל שתוכלי לפרט יותר,אוכל לעזור יותר. מחכה, מור

בדיוק באותה דילמה אני נתקלתי עם ילדי שנמצאים עדיין ביסודי. הלב נצבט שלילד קשה ,שאין לו את היכולת להתמודד עם הדברים ולא תמיד אנו יכולים לגונן עליו..באתר נשים שנקרא אסימון,נתקלתי בהעברת סדנאות לילדים בנושא העצמה ,חיזוק הבטחון,התמודדות עם קשיים...שווה לבדוק לא? אם אני לא טועה השם שלה הוא מלכי סיפורן , תנסי דרך גוגל לאתר אותה ולבדוק בנוגע לסדנאות.. ההצלחה של ילדינו בידינו! בהצלחה!

נועם בת 5 וכבר שבועיים היא לא ישנה בלילה בכלל! כל הלילה היא מייבבת ובוכה, כל 5 דקות קמה להעיר אותנו כי היא לא נרדמת. היא עוברת למיטה שלנו וגם אז כל 5 דקות היא מעירה אותי כדי להגיד לי שלא נוח לה והיא לא נרדמת והיא רוצה לעבור לישון עם אחותה (הכל תוך כדי ייבוב ובכי שהולך וגובר ככל שלא מתייחסים) ושוב הסיפור חוזר על עצמו, שקט של 5 דקות ובכי. כבר ניסיתי הכל, לדבר איתה, לחבק אותה, להשכיב אותה ולשבת איתה (היא טוענת שהיא לא יודעת למה היא בוכה). וכמובן שגם בצעקות וצרחות (אחרי כמה לילות ללא שינה) שום דבר לא עוזר. עד שאנחנו מתייאשים ובעלי עובר לישון בסלון אז היא נשכבת במקומו וישנה כמו בול עץ. היום אנחנו אמורים לנסוע לפסטיגל החלטתי להעניש אותה ולא לקחת אותה, וכל הדרך לגן היא כעסה ואמרה שיותר היא לא תצייר לי דברים יפים, והיא לא תכין לי כלום כי אני לא לוקחת אותה. מצד אחד כואב לי עליה ומצד שני אני לא מסוגלת לעבוד כל היום ולא לישון כל הלילה. מה לעשות??? מגי

בקר טוב, אני אתן תשובה מפורטת בהמשך כשאגיע לשאלה ע"פ הסדר. רק מכיוון שהנסיעה לפסטיגל היא היום,היה חשוב לי להגיב לעניין הזה לפני שיהיה מאוחר. אנ י מאוד לא ממליצה לקשור בין שני הדברים ולמנוע ממנה את הנסיעה לפסטיגל. להערכתי,לא רק שלא תשיגי שינוי בלילות,סביר שתשיגי איזושהי הרעה בהתנהגות,אם בלילות ואם בכלל. כאמור,תשובה מפורטת,בהמשך. מור

לילה טוב, 1. האם עד לפני שבועיים מעולם לא היו איתה בעיות דומות ? 2. נסי לחשוב האם התרחש שינוי כלשהו בחודש האחרון (גם אם הוא לא קשור אליה ישירות) - מחלה של מישהו מבני הבית,אשפוז של קרוב,שיחה על מעבר דירה,גן חדש,גננת חדשה,יחסים מתוחים בבית וכו'. 3. האם בתקופה הזו חלו בה עוד שינויים פרט לשינה - שקטה במיוחד/אפטית/רועשת במיוחד/התקפות בכי/חסרת מנוחה וכו' ? 4. במידה שלא חל שינוי כלשהו בבית בתקופה הזו,רצוי לןבדוק קצת יותר לעומק מה קורה בגן והאם שם היה משהו שונה בזמן האחרון (תחלופה גדולה של גננות/פציעה חמורה של ילד וכו'). שיוני התנהגותי עלול להעיד על קושי מסויים. לילד צעיר קשה לדבר על קושי שהוא חווה. הרבה יותר קל לו להתנהג בצורה המעידה על קושי. לכן,במקרים כאלה אין טעם להעניש,להיפך ענישה יכולה להתפרש כ"כדאי לא לספר על קושי כי אז אני נענש". ז"א,המסר שהילד מקבל הוא - תתמודד לבד או שתענש. מכאן היתה התנגדותי לענישה בעניין הפסטיגל. את מוזמנת להוסיף פרטים ע"פ מה שרשמתי למעלה ואנסה לעזור כמיטב יכולתי, מור

אני מתרשמת מאד מחוות דעתך...כיצד אתה מגיע למסקנות אלו?מצב הנתק הקיים הוא אינו תולדה של הגירושין והמעבר לקנדה! כיצד אתה יכול לחוות דעה ולהסיק מסקנות על סמך מידע כה מועט??? לאבי ילדי לא היה מעולם!!!קשר נורמלי עם ילדיו והרשה לי להמנע מפירוט.ביהמ"ש החליט לאפשר את שהייתם בחול עקב הנסיבות!!!!והאמן לי שבתי המשפט שלנו מאד מאד מקשים בסוגייה זו!!!! אבי ילדי סובל מבעיות נפשיות ושקוע כולו בעצמו ולמרות זאת נעשו מבחינתי ומבחינת המסגרות הסוציאליות כל המאמצים לאפשר קשר.אני נמצאת בחול כדי לשמר את נפש ילדי ובריאותם הנפשית!!!אתה עונה כגבר מאד פגוע שמשליך ויורה ללא קריאת השטח...רק להשכלה כללית האקס שלי מחוייב היה לראות את בניו ולשהות במחיצתם בכל ביקור יותר משהיה מעורב או שהה במחיצתם או קשוב לרגשותיהם בכל שנות חיינו המשותפים.

כתבת: אני נמצאת בחול כדי לשמר את נפש ילדי ובריאותם הנפשית!!! האם אין בעצם מחשבה מסוג זה בכדיי להקשות על הילדים ?

על פי ההסכם הגיעו שלושת הילדים לביקורים אצל אביהם 5 פעמים בשנה למשך שבוע עד 10 ימים.עד החופש הגדול האחרון בקרו הילדים בארץ 20 פעמים.כל ביקור הסתיים במפח נפש נוראי האב הזניח את ילדיו הם טולטלו לחברים ובני משפחה בטענה שהאב צריך לעבוד.הגדול הבין את הפרינציפ לאחר 6 ביקורים ומאז מסרב לראות את אביו למרות שהוא מגיע לארץ בכל פעם עם אחיו הקטנים ושוהה אצל משפחה וחברים.למותר לציין שאני נושאת בכל הנטל הכספי של הטיסות מאחר והוא לא משלם כפי שסוכם ותמיד חייבת להתמודד עם מצבים מאד קשים של הקטנים שמתקשרים ובוכים שהם נטושים ורוצים חזרה לביתם ואני אמורה למצוא פתרונות בסיוע משפחתי לסיום הביקור.לטענת הבנים האב שקוע כל כולו בעבודתו.כשאני אומרת נתק מוחלט כוונתי לגבי הגדול למרות כל נסיונות הגישור שנסיתי אני ואף בני הגדול שמלא בכעס על אביו שכנראה הבטיח לו כל הפעמים יחסים טובים והתייחסות אולם במציאות קרה ההיפך.

לא כולם יכולים להרשות לעצמם לגור בקנדה ולממן 15 כרטיסי טיסה בשנה, יש אנשים שקשה להם וקה להם יותר כאשר האמא של הילדים שלהם מרחיקה אותם לארץ זרה. ובכלל ? מי האידיוט שאישר הסדרי ראיה מטורפים כאלו ? רחמנות על הילדים, לטוס יומיים כל כיוון, כל חודשיים, בשביל להיות שבוע במקום זר ? ואחר כך עוד באים בטענה לאב האומלל שאינו יודע בכלל איך להתמודד עם המצב המטורף הזה ? ילדים צריכים את אבא נגיש וקרוב וזה יותר חשוב מלספק את שאיפת האם לחיות בארץ רחוקה. אני תמה מה היה קורה אם אמא קנדית הייתה פתאום רוצה לגור בישראל ולהרחיק את הילדים מאביהם ? האם מישהו היה מאשר לה הגירה ?

למור שלום רב, יש לי שלושה ילדים והבכור הינו בן 12. הוא ילד מקסים ותלמיד טוב אולם לאחרונה הוא לא מרבה בפעילות חברתית. לא מרבה הכוונה לפעם, פעמיים בשבוע שהוא נפגש עם חבר מהכיתה בשאר הזמן הוא משחק עם אחיו, קורא, צופה בטלויזיה או משחק במחשב. הוא כן הולך בשמחה לחוגים ובפרוש שמח להפגש עם ילדים בני גילו מחוג "מכרי המשפחה". בזמן שהוא בבית הוא רגוע, שמח ונעים להיות בחברתו. יש לציין כי עברנו דירה לאחרונה (לא מרחק גדול - לא שינה בי"ס) ועד למעבר הדירה הוא נהג לשחק הרבה בחוץ, בכדורגל עם חברים מהשכונה. מאחר וכרגע הוא בשכונה חדשה וכמו כן הימים קצרים הוא יוצא הרבה פחות לשחק סתם בחוץ. שאלתי היא האם הכל תקין האם זה בגדר הנורמלי או שעובר עליו משהו והאם אני יכולה לעזור במשהו לעודד אותו להפתח יותר. לתמוך בו אם צריך. ברור לי שאני מצפה ממנו שיהיה "חיה חברתית" כמו שאני הייתי ושזכותו להיות שונה ובררן יותר. הנקודה היא שלא ברור לי אם יש פה רק הבדלי אופי והכל תקין או שקשה לו במשהו והוא צריך עזרה. אני כמובן ליתר ביטחון דואגת. אודה לתשובך

לילה טוב, נשמע תקין ביותר ואפילו קצת מעורר קינאה.. :). שיהיה רק טוב, מור

היי מור בתי בת שנתיים ושלושה חודשים , מפותחת , מדברת יפה ובתהליך של גמילה מחיתולים . לאחרונה היא כל הזמן מייללת ורוצה על הידיים .כשמביאים אותה לגן , כשמחזירים אותה מהגן , ובעצם כל יציאה מהבית היא רוצה על הידיים . הבעיה היא יותר עם בעלי , שלבסוף גם נכנע לה , אבל גם איתי . אני בחודש רביעי להריוני ( היא לא יודעת מכך) וגם ככה לא יכולה להרים אותה , אז לפעמים היא בוכה ולפעמים לא . גם באמבטיה בתקופה האחרונה היא כל הזמן בוכה . לסיכום השפה העיקרית שלה בחודש האחרון זה יללות ובכי . מה עושים עם זה ? בתודה לתשובתך מיטל

לילה טוב, כדאי לבדוק את הכיוונים הבאים : 1. שלבים ראשונים של מחלה (כדאי בגיל הזה גם לבדוק את האזניים. במקרים שבהם יש נזלים באזניים רואים לעיתים גם שינוי התנהגותי). 2. שינוי במידת תשומת הלב שלכם /הפניות הרגשית שלכם וכו'. יתכן שמכיוון שאת בתחילת הריון יש שינויים בבית (לדוג',את נחה יותר,מרגישה לא טוב,עיפה יותר וכו') שכתוצאה מהם משתנה גם משהו ביחס לילדה (זה בסדר,זה נורמלי:)) וזו התגובה שלה. מה שכדאי לעשות - 1. לשלול מחלה. 2. לתת הרבה תשומת לב והרבה חיזוקים ברגעים שהיא לא מייללת . כשהיא מייללת לעשות את הדברים מאוד קצרים וקונקרטיים (ממש לתת לה להרגיש שהיחס משתנה) כך שהיא תרגיש ש"לא שווה" לילל. אני מציעה לקרא גם את התשובה הזו: http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/30/xFT/14068/xFP/14289 בהצלחה, מור