פורום יחסי הורים ילדים וזוגיות
מנהל פורום יחסי הורים ילדים וזוגיות
שלום רב! יש לי ילד מקסים בן שנתיים ושמונה חודשים ואני בהריון בחודש השביעי. הילד פעיל מאוד ודעתן וכרגע נמצא בשלב של בדיקת גבולות. אציין כי אני משתדלת להיות סובלנית מאוד ולפתור את "הבעיות" שמתעוררות בשיחה. עד לפני כחודש הייתה לילד בעיה של נשיכות- בצורה חמורה מאוד, אבל בעזרת התייעצות עם פסיכולוג זה משתפר פלאים. היום, הילד שיחק בפטיש צעצוע והחליט להכות בתנור ואני שנורא כעסתי, בפעם הראשונה מאז נולד, הרגשתי אובדן שליטה והפלקתי לו. מאז, יש לי ייסורי מצפון קשים ואינני יודעת כיצד להתמודד איתם והכי מציקה לי העובדה שאני כל הזמן מחנכת אותו לא להכות כי זה לא נעים. מה עליי לעשות כדי שהילד לא יילמד שמכות הן פיתרון? ומה עליי לעשות לייסורי המצפון? תודה מראש על ההתיחסות.
ערב טוב, לגבי יסורי המצפון - קשה לי להאמין שעצה כזו או אחרת בפורום,תוכל להשפיע הרבה,אבל אני אנסה בכ"ז..:). כדאי לחשוב על זה שכולנו עושים פה ושם טעויות,זה אנושי ונורמלי. צריך לזכור שהיכולת לסלוח היא תכונה נפלאה ומאוד חשובה. בזה כלול גם היכולת לסלוח לעצמך. או.קי,אז טעית. נצלי את הטעות הזו כדי ללמוד - מה הגבול שלך ? הציפיה שלך מעצמך ? מה אפשר לעשות אחרת בעתיד כדי להמנע ממצב כזה וכו'.. לגבי מה שהילד ילמד - אם זה מקרה יחיד,לא קרה שום אסון ואפשר להמשיך ללמד אותו שמכות הן לא דרך. דרך אגב,אני מציעה לקרא ב"שאלות ותשובות" את החלק על התפרצויות זעם והצבת גבולות ואת גיל שנתיים. בהצלחה, מור
בני בן שנתיים ושמונה חודשים ולו אחות קטנה בת 10 וחצי חודשים. מאז שנולד והחל להתייחס לרעשי הסביבה שמתי לב שהוא מפתח פחדים מרעשים בהתחלה זה היה עוד נורמלי הוא פחד מרעש של אופנועים והיה מחפש לאיפה לברוח רעשים של מכונת כביסה הרתיעו אותו והוא לא מוכן אפילו להתקרב למכשירים חשמליים שהם כבויים מחשש לרעש עם הזמן ולרוב בזמן האחרון אפשר לומר בחצי השנה האחרונה התנהגותו מחריפה והוא נבהל נורא מכל רעש מסביב לעיתים לא מעוניין לצאת מהבית וצועק אמאל'ה אמאל'ה.. השאלה האם התנהגות זו אופיינית לגיל זה ובאיזה צורה להתנהג עימו? כיום אני מזדהה עם פחדיו ומסבירה כי מותר לפחד וגם אני לעיתים מפחדת ושאמא פה ומשגיחה ודואגת שלא יקרה לא שום דבר.
בקר טוב, עניתי המון תשובות בנושא. אני מוסיפה מס' תשובות כאן. אם ישארו שאלות,אשמח לענות. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/35/xFT/5581/xFP/5806 http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/904/xFP/942 http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/35/xFT/7122/xFP/7275 http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/35/xFT/9477/xFP/9651 בהצלחה, מור
שלום יעלה. בזמנו, חווינו את אותה סיטואציה כמותכם. פחד מרעש ללא הסבר הגיוני, כל הטיעונים ונסיונות השכנוע,הרגעה ונסיכת בטחון-נפלו על אזניים אטומות. מצחיק לומר זאת - אך האזניים של הילדה היו מודלקות קלות, ולכן לא איבחנו דלקת אזניים. אולם, הצטברות נוזלים באוזן התיכונה גורמים לכל רעש להישמע חזק הרבה יותר. נסי לדמיין כיצד נשמעים צלילים בזמן צלילה ... אולי אני טועה לחלוטין, אבל כדאי לך לפנות לרופא משפחה ו/או אף אוזן גרון במקביל לעצות של מור. בהצלחה.
שלום בני בן 10 חודשים בגיל שנה אנו מתכננים להכניסו לגן. אני גם מאוד רוצה לנסוע לחופשה ל3 ימים... לבד רק אז מתאפשר לי מבחינת עבודה. האם זה נבון לנסוע בתקופת הצאקלמות לגן כמה זמן כדאי לתת לו ובכלל ... האם נתק של שלושה ימים ממני יגרום נזק כלשהו? נ.ב אני רוצה לציין שהילד לא כל כך "דבוק" אלי - בד"כ הוא מעדיף את בעלי... אבל בכל זאת לנסוע או לא לנסוע? תודה
בקר טוב, לגבי חופשה ללא ילדים באפן כללי,אני מצרפת תשובה http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/6807/xFP/6912 עם זאת,מאד לא מומלץ במקביל לשינוי כ"כ גדול כמו כניסה לגן. אם ישנן עוד שאלות,אני כאן, מור
מה עדיף לילדים (10. 7 ) פרוד ללא גרושים לתקופה של ניסיון או גרושים שעלולים להיות מלווים בקרב גדול?
ריקי שלום, ודאי ישנם נתיבי מחשבה נוספים על השניים שהצגת. אולי תפרטי קצת כדי שאוכל להתייחס לסיפור האישי של משפחתכם? לילה טוב, נוחי
שלום לך גילי יקרה, חשבתי עליך לא מעט, ושמחתי לקרוא שעברת את הניתוח המורכב בשלום. מאחלת לך להסתדר גם בתחום הפרנסה בהקדם. ותודה לך ששיתפת. נוחי
בדיוק היום לפני חודשיים עברתי את הניתוח הקשה. הלב עדיין מחלים, הילדים מבינים שאמא כבר לא ממש חולה, וחזרו להתנהגות רגילה, זאת אומרת לשגע אותי מידי פעם... מקווה שהסתדרו אצלך העניינים. לילה טוב ממני.
תודה לך גילי יקירה, גם אני התגעגעתי לפורום, ונעים לפגוש בך כאן ולהתעדכן בהתפתחויות. תמיד משמח אותי לפגוש בחברי פורום מוכרים וכמובן שגם בחדשים. שמחה לדעת שאת כבר אחרי הניתוח ומחלימה ושהשיגרה חוזרת לחייך. מאחלת לך בריאות שלימה והחלמה מהירה! נוחי
שלום לכם - באם תשובתי המתמהמהת עדיין רלוונטית, אז: ראשית, תמיד טוב לילדים לדעת שהוריהם רוצים בקרבתם, ולחוש אהובים. כאשר ישנה הסכמה בין ההורים על החזקה משותפת הכוללת לינת הילדים אצל שני ההורים, יש לתכנן אותה בהתאם לצרכי הילד וכמובן בהתחשב באפשרויותיהם. wolfy - רגישותכם לצרכיו של ילדכם הוכיחה את עצמה, ומצאתם דרך שהתאימה עד כה לכולכם. בנכם גדל ומתפתח ומבקש מכם היערכות חדשה, אותה הוא מעדיף כרגע, ואין סיבה מבחינתו ולטובתו שלא לכבדה, כמובן שוב, בהתחשב בתנאי החיים שלכם. צפו לבקשות לשינויים נוספים מצידו, שתבואנה ביחד עם התבגרותו, ונסו להשתלב עימו בגמישות, שייתכן שתתבקש גם ממנו. זכרו - בריאות נפשית צומחת בתנאים המאפשרים גמישות והרחבת התנסויות. adhd הוא כמו כל תכונה אחרת אצל ילדים, שיש לקחתה בחשבון בתוך כל המכלול. מכאן שקשיי הקשב והריכוז שאתם מזהים אצל הילד, אינם אמורים להכתיב את חייו, כי אם יש להתחשב בהם בדרך הנכונה ביותר בתוך כל תחומי חייו וחייכם. גם לילד החי עם adhd ישנם רצונות ומאוויים שונים, המובילים אותו עם ועל-אף אותה תכונה. ואין סיבה שלא להיענות לילדכם. ובאשר לאבחנה עצמה, כמו שציינת wolfy, עדיין לא ברור אם קשייו הם על רקע adhd או שהנם רגשיים, ולכן חשוב לערוך איבחון מקיף ויסודי. כאשר הקשיים הינם על רקע רגשי, הטיפול שונה ואינו מצדיק רטלין שכלל אינו יעיל במצב זה. מצפה לשמוע על המשך ההתפתחויות למרות ההשתהות בתגובתי... כל טוב, נוחי
היי נוחי, ברוכה החוזרת. כל תשובה והתייחסות גם אם בהתמההות רלוונטית. מצטער אבל לא שמתי לב לתשובתך זו, כי הייתה הפנייה לשירשור הישן. תודה. לצערי, למרות שכל מה שכתבת נכון, ביטלו לבני את הלינות אצלי במשך השבוע וגרמו לו ולנו נזק רב. עכשיו אנחנו בטיפול אצל פסיכולוגים שיעזרו לנו למצוא את הדרך הנכונה ביותר והמטיבה ביותר עם בני. הבעייה היא שאין לאף אחד במערכת את האומץ להגיד "עצור/י" אסור לשחק עם חיי הילד בגלל גחמות ואינטרסים אישייים. אלה שהמערכת עשתה בדיוק את ההיפך ובני משלם את המחיר. מזה שנה כל פעם שהוא אצלי ואני לוקח אותו אימו הוא שאל האם הוא ישן אצלי היום? ואני צריך לענות לו "לא, היום לא". את זה הוא זכור לכל חייו ויום אחד זה יתפרץ החוצה ויופנו האשמות בין אם לאימו ובין אם למערכת. המסר שקיבל כ"כ גרוע שאני בספק אם יהיה ניתן לתקן את זה בחזרה. את האמון במערכת ובהוריו הוא יתקשה לקבל ב- 100%. יש פה כמובן הרבה יותר מזה לספר. נראה את התוצעות בעוד כמה חודשים. בינתיים האבחון היחיד שאיתי עבר בעניין ה-ADHD היה אצל פסיכיאטרית מטעם קופת החולים שבפגישה הראשונה עדין לפני שפגשה את הילד ולא סיימה את כל השאלות אלינו ההורים נתנה לנו הזמנה ליום עיון על ADHD שמומן ואורגן ע"י חברת תרופות פסיכיאטיות. בפגישה השניה היא ראתה את הילד לחצי שעה ואח"כ כל הורה בנפרד ל15 דקות כשלפחות בפגישה איתי היא התחילה לשכנעה לגבי הטיפול התרופתי. שום התייחסות רגשית או שמיעה את דעתי ונסיוני. שדיברתי על הדרכה הורית ותזונתית היא אמרה שזה גם חשוב אבל התחלה של טיפול תרופתי חשוב יותר. ממש מוזר. אפילו בספרים הפחות טובים כתוב על הנושאים האלו כחלק בילתי נפרד מטיפול בילדים עם ADHD. האחד לא הולך בי השני. תודה.
wolfy שלום, צר לי לשמוע את השתלשלות העניינים ועל הסבל שאתם עוברים. אני מקווה שהפסיכולוגים עוזרים לכם. לא הבנתי האם גם גרושתך רואה כמוך את הדברים או שהיא זו המתנגדת ללינת הילד אצלך. באשר ל-adhd ממליצה לך להכנס לאתר של ד"ר אבי שפירא ולהתייעץ עמו. http://adhd.co.il/ אנא יידע אותי עוד. לילה טוב, נוחי
שלום ברצוני לדעת האם הצבת גבולות לפעוטות בני 3.5 ו1.8 בן ובת תהיה בהכרח קשה יותר בשל העובדה כי אני גרושה וחד הורית. וכמו כן אם החלטתי בני לעצמי(כי אין לי בן זוג) כי חשובים לי הגבולות הבאים...(ארוחות-נימוס , אלימות-לא להכות,שינה, מקלחת,משחקים)האם אני מעבירה להם בהסברים ודיבורים, ובמה לנקוט כאשר הסברתי אבל אינם רוצים לעשות מה שאמא אומרת , קצת בכוח , דוגמא אישית , מה עוד?
ערב טוב, לגבי השאלה הראשונה - מידת הקושי - אין תשובה חד משמעית. תלוי מי האמא,מי הילדים,מי עוד מעורב בגידול וחינוך הילדים וכו'. אני מכירה כמה אמהות גרושות שלילדהן יש הרבה יותר גבולות מאשר ממשפ' לא חד הוריות,וגם הפוך. השאלה השניה - א. הסברים ושיחות זה דבר נהדר . אבל.. כשרוצים לאכוף גבול מסויים,זה לא הזמן לשיחות והסברים. אם ילד יודע שמצופה ממנו לא לשבת על הברכיים בזמן ארוחה,אלא על הטוסיק,אין צורך להגיד לו בפעם ה 8 - אתה יודע שזה מסוכן ואתה עלול ליפול ו... . הוא כבר יודע את זה ולכן כשרואים אותו יושב כך אומרים משהו כמו - אני מבקשת שתשב על הטוסיק. אפשר ללוות את זה בהושבה עדינה אך חד משמעית. ב. נחישות וחד משמעיות - חוק/גבול צריך להשמע כך. הטון אמור להיות שונה מהטון הרגיל. ג. התמדה - אם x נקבע כחוק,הוא חוק בכל הימים,גם כשלאמא לא כ"כ נוח. ד. זה לא רק לגבי גבולות וחוקוים- משפט שחוזר על עצמו כמו מנטרה . מן "דבקות במטרה" אצל ההורה. לדוג',הילד מסרב לאסוף את המשחק,מציעים לו עזרה,נותנים לו לבחור איזה חלק הוא כן יאסוף וכו' והוא בכ"ז מסרב והולך. אומרים משפט כמו - אני מבקשת שתעזור לי לאסוף ומחזירים אותו לחדר ושוב כך ושוב ושוב.. מבלי להרים את הקול,מבלי להתרגז. נשמע הזוי,אבל עובד :). ה. יצירתיות - לאכוף חוקים וגבולות זה לא אומר מלחמה !. ממש לא. ככל שתוכלי להיות יותר יצירתית מצד אחד,ולשמור על מה שקבעת מצד שני,זה ילך יותר בקלות. בנוסף,כדאי לקרא ב"שאלות ותשובות" משמאל את החלק לגבי הצבת גבולות. אם נשארו שאלות,אנא הביאי דוג' ספציפיות. בהצלחה, מור
רציתי לברר אם יש מחקרים בנושא הורות ועבודה. אני מחפשת מחקר שבודק איך משפיעה היעדרותה של האמא למשך שעות כה רבות (9 שעות לפחות) על הילדים. כמו כן רציתי לדעת אם יש מחקר שבודק אם זה משנה אם ילד נמצא עם אביו או עם אימו. אשמח לקבל תשובה, ואם יש מחקרים שנמצאים באינטרנט, אשמח אם תפנו אותי אליהם
מור שלום רב, יש לי ילדה בת שנתיים ושמונה חודשים ילדה מאוד רגישה ומאוד כלפי האנשים הקרובים אליה וכלפיי במיוחד, הקשר שלנו הוא מאוד קרוב. מגיל 0 ועד היום אני מאוד רגישה לצרכים שלה, לרצונות שלה (לעיתים בעלי טוען שההתעסקות שלי עימה מוגזמת) אני דואגת לחזק אותה ולשבח אותה על מעשיה החיוביים וכו'. אחד הדברים שחשובים לנו זה להקנות לה בטחון עצמי (דבר שלי אין) שיאפשר לה לחוש מסוגלת להתמודד עם דברים לבד, לבטוח בעצמה ולעמוד על שלה בהגשמת הרצונות שלה מבלי לוותר. ושמתי לב שלמרות זאת, בטחונה העצמי מעורער כפי שאתאר לך בכמה סיטואציות. ראשית, בבית: בד"כ היא אינה מעסיקה את עצמה או משחקת לבד. בכל משחק בו היא בוחרת לשחק היא מבקשת שאצטרף אליה לרוב אני נענית לבקשותיה מאחר ואני רוצה להיות איתה אחר הצהריים כשהיא חוזרת מהפעוטון אך כשאני עסוקה עם אחיה הקטן (חודשיים) או בדברים אחרים אני אומרת לה שכרגע אין באפשרותי לגשת, שהיא יכולה לשחק גם בלעדיי וכשאתפנה אגש אליה. במצב כזה היא מבקשת להצטרף אליי לעיסוק שלי או שהיא יושבת בחוסר מעש ומוותרת על המשחק. כאשר אנו יוצאים מהבית, למשל נוסעים לבקר את הסבא והסבתא, היא נשארת צמודה אליי לאורך כל הביקור, למרות שיש שם בנות דודות בגילאים שלה ויש חדר משחקים בו הן משחקות ומשתוללות כולן יחד מלבדה. גם כאשר אני משכנעת אותה לגשת לשחק איתן היא נגשת לחמש דקות כאילו כדי לרצות אותי וחוזרת אליי. בבילוי מחוץ לבית, למשל בבילוי בגן חיות, במשחקייה, בקניון וכו', היא ממעטת לשתף פעולה ולהנות. היא מבקשת לשכב בעגלה של אחיה הקטן (בן חודשיים) ולשים בפה מוצץ (שאותו היא מבקשת כאשר היא במצב של עייפות או תסכול) וכל הזמן אומרתשהיא עייפה (כתירוץ למוצץ ולשכיבה בעגלה לדעתי) ווכאשר היא מבקשת שאני ארים אותה על הידיים ולא מסכימה ללכת בעצמה בטענה שכואבות לה הרגליים (ניסינו להחליף לה נעליים אך זה לא פתר את הבעיה) וכך היה שבוע שעבר שהיינו בנופש כמה ימים במשך כל הנופש היא היתה בעגלה או עם מוצץ או על הידיים שלנו ולא אפשרה לעצמה ולנו להנות. את בוודאי מתארת לעצמך שהדבר הזה גרם לנו לתסכול רב ולעצב וכן לדאגה רבה. שמתי לב לדבר נוסף - קשה לה להתסגל או להמצא בסביבת ילדים שאינה מכירה. למשל במשחקייה, היא מבקשת שאשאר צמודה אליה ואלווה אותה בכל הפעילויות שלה ומוותרת מראש על משחק שמשחקים בו כמה ילדים . היא גם נעשית חסרת אונים וחרדתית בסיטואציה בה היא משחקת וילד אחר מתקרב אליה למשל במקרים שהיא רוצה לטפס על סולם או לגלוש במגלשה ומגיע ילד ונעמד מאחוריה היא נלחצה מאוד ומיד מפנה לו את המקום. הצורך בנוכחות שלי בכל דבר שהיא עושה, הוויתורים שלה, ביטול הרצונות שלה, החשש שלה להמצא בסביבת אנשים או ילדים שאינה מכירה נובעים לעניות דעתי מהעדר בטחון עצמי. אני אשמח לקבל את חוות דעתך בעניין וכן עיצות כיצד עלינו לפעול כדי לחזק את בטחונה, להיות מסוגלת להנתק ממני ולעמוד על שלה.
הי ליאת, הודעתך מרתקת בעיני... :). אני אסביר מדוע - לפעמים כשאנחנו כ"כ משתדלים ועושים ה כ ל כדי להמנע מלהגיע למצב מסויים,אנחנו מגיעים בדיוק למצב ממנו רצינו להמנע. ההשתדלות הכ"כ גדולה משיגה את ההפך ממה שרצינו. יש מצבים שכל מה שצריך הוא לדעת להרפות ו"איכשהו" הדברים מסתדרים. דבר הוא יעיל בדר"כ,כל עוד הוא מוגבל. ברגע שזה over ... מה אני מנסה להגיד ? 1. נורא נורא חשוב לזכור שילדתך היא לא את. 2. בטחון עצמי נמוך הוא לא דבר שעובר בתורשה ולכן באפן עקרוני אין לבתך סיכון גדול יותר להיות חסרת בטחון מאשר לבן של השכנה.. 3. אני אמנה מס' דברים שכדאי שהורה יקפיד עליהם כדי לא להרוס לילדו את הבטחון העצמי (שימי לב לניסוח. לא כדי להעלות את הבטחון,אלא כדי לא להפחית. אני לא מנסחת את זה כך במקרה אלא מהסיבה הפשוטה,שבדר"כ כשמסתכלים על בעל בטחון עצמי נמוך רואים שהיה מי ש"דאג" להורדת בטחונו העצמי. בטחון עצמי בדר"כ לא מתפוגג לו מעצמו...לכן במרבית המקרים מספיק שהורה יהיה מספיק קשוב לזה שהוא לא מפחית לילד את הבטחון העצמי,כדי שהכל יהיה בסדר. ז"א,אין צורך "ליצור" בטחון עצמי,כל מה שצריך,הוא לא להרוס את הקיים..) : * להשתדל להמנע מביקורת בלתי פוסקת. * להמנע מלעג. * לא להשפיל. * לא לבייש. מה כן ? * לחזק במידה . * לאפשר עצמאות ולתת לילד להתמודד עם קשיים ותסכול,בדרכו,מתוך אמונה ביכולותיו. * לקבל אותו (גם אם לא מקבלים את כל התנהגויותיו,כן לקבל אותו.). מההודעה שלך ברור שהילדה זיהתה את החששות שלך,את העיסוק שלך בנושא ובעצם היא "עונה לציפיות",היא מתאימה את עצמה אלייך. בעצם,עם כל הרצון הטוב שלך ,את לא מקלה עליה אלא קצת "כולאת" אותה בתוך הפחד שלך מהעתיד. בנוסף לכל זה,אני מצרפת קישור לתשובה שנתתי בעבר http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/1199/xFP/1199 הרבה בהצלחה ואשמח לשמוע האם הצלחת להתחבר למשהו ממה שכתבתי, מור
שלום רב בתי בת 5 וחצי חודשים. כל היום רק על הידים. לא משחקת בלול בכלל, ולא מוכנה לשבת בעגלה בעת טיול - רק על הידים. הדבר היחיד שקצת מעניין אותה הוא טלויזיה, וגם זה לא לאורך זמן. לא ברור לי מה אני עושה לא בסדר שהיא כזאת. חשוב לציין שהיא ילד שלישי אחרי 2 בנים, כך שאני לא "טירונית" בגידול ילדים. איך לשנות את הרגליה? איך לגרום לה למצוא עניין גם במשחקים, גם בטיול בעגלה? היא יכולה לבכות כשמטילים בעגלה שעה ולא להתייאש עד שאני נכנעת ומרימה אותה. אודה על תשובה מהירה
ערב טוב, באפן כללי,לכל תינוק הטמפרמנט והאופי שלו. יש תינוקות קצת יותר "נוחים" ויש כאלה שקצת פחות. מה שכן,בדר"כ תינוק/ילד שמאד תלוי על האם,קולט איזשהו שדר,מסר מהאם המעודד את זה. במרבית המקרים,השדרים שלנו לא ממש מודעים לנו ולכן כדאי לשבת עם עצמך ולחשוב קצת על מה הילדה הזו "עושה לי",איפה היא "נוגעת" לי,האם יש הבדל בין מה שאני מרגישה כלפיה לבין מה שהרגשתי כלפי הגדולים,למי היא דומה וכו'. זה בעיקר יעזור לך להבין את החלק שלך בסיטואציה ומה יתכן שקצת מקשה עלייך,דווקא עם הילדה הזו לשנות את המצב. בעיני,דווקא החלק של בדיקה עצמית שלנו כהורים הוא החשוב והרבה פחות מזה,הדברים הטכניים. טכנית - הייתי שמה אותה הרבה לידי,גם כשאני עסוקה בדברים אחרים. פחות בעגלה,יותר על שטיח/לול. מדברת אליה תוך כדי שאני עושה דברים אחרים. גם כשיוצאת מטווח הראיה שלה להמשיך מדי פעם להשמיע לה. אבל כאמור,בעיני אין תחליף לבדיקה העצמית. בהצלחה, מור
שלום כיצד יש לנהוג בנער בן 16 שנמצא שעות בצמוד למחשב וגולש באינטרנט. מסתגר בחדר עם דלת סגורה ולפעמים אף נעולה. עולה בליבי החשש שהוא משתמש בתוכנות צאט ומשוחח בינייני זימה וכד'. מבירור במחשב אכן כך. גם לאחר שיחות עימו וניתוק זמני לא עזר "לנתק" אותו מהמחשב ומהלחץ להחזירו. האם עליי להיות עיקבי ולנתק לתקופה ארוכה?
בקר טוב, אם קראת קצת בפורום בטח ראית את דעתי על עונשים ומידת יעילותם. עונשים מגיעים בדר"כ כשההורים נואשים וחסרי אונים וכך גם הילדים מקבלים את זה. הם תופסים את זה כ"ההורה לא יכול עליי,אז הוא מעניש". אני מכירה מעט מאוד מקרים שבהם ענישה היתה אפקטיבית לטווח ארוך. לכן,בעיני אין שום טעם. על אחת כמה וכמה כשמדובר בגיל ההתבגרות. לגבי התכנים - בהחלט נורמליים לגילו. עניני זימה מתמיד ענינו נערים ונערות בגילאים האלה ומאז שקיים האינטרנט זה גם הרבה יותר זמין. נסי/ה למקד עם עצמך מה בעיקר מפריע לך בנושא - מס' השעות מול המחשב,תכנים,התבגרות בנך וכו'. אחרי זה יהיה הרבה יותר קל להחליט איך מתמודדים. אני מוסיפה קיושר לשתי תשובות - האחת לגבי מס' שעות במחשב (ועכשיו,גיליתי שבאפן מפתיע גם לשואלת ההיא יש אותו השם..) והשניה לגבי גיל 16. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/35/xFT/311/xFP/308 http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/35/xFT/4793/xFP/4835
תודה על התשובות אנסה למקד את השאלות 1. זמן הגלישה: נמצא כ-10 שעות ביום ללא שום בעיה חברתית פשוט נהנה להיות סגור בחדר מנותק מהמשפחה 2. תכנים: מחקירת ההיסטוריה נראה שמבלה זמן רב באתרי זימה כולל הורדות של תמונות וסרטי סקס רבים. תוכן הצא'ט מראה על שיחות זימה. מדובר בילד עם הרבה שמחת חיים וחברה צמודה קשה לי לקבל או לעכל את העובדה שמא יתפתה להפגש או לממש את הפנטזיות המיניות משיחות עימו אינו נפתח לנושא אבל לא "אוהב" את ההרגשה שאני כן יודע על מעשיו ואינו מוכן להפסיק עם העניין מבקש לדעת אם כדאי להסביר שעדיף שהגלישה לא תהיה מחדרו (לא כענישה) מה דעתך בנושא?
א.ילדי בן 4 וארבעה חודשים ויש לו אחות בת שנה ועשרה חודשים, הם חברים טובים אבל הוא מכה אותה המון , יכול להיות מקנאה למרות שהוא מקבל המון צומת לב, מה עושים איך מגיבים, בלי שום סיבה הוא בועט נותן מכה עם היד (הוא גם יודע לחבק אותה). ב. מה עושים כשהוא מנבל את הפה למשל "את אמא מפגרת" בכלל בבית משתמש במילים לא יפות (דברים שבטוח למד מהגן) ביצים, בולבול, תחת בקיצור כל מה שקשור מאוד לא יפה, שמעתי ילדים נוספים מהגן שלו מדברים כך. כמה שאני מסבירה לו שזה לא מנומס ולא יפה לא עוזר.
בקר טוב, שני סעיפי ההודעה שלך עוסקים באותו עניין - גבולות. אני מעריכה שיש איזשהו קושי בדרך הצבת הגבולות שלכם לילד. אני מציעה : 1. לקרא ב"שאלות ותשובות" משמאל את החלק על הצבת גבולות. 2. להשתתף באחד מהקורסים של בתי הספר להורים של מכון אדלר. כדאי לעשות זאת בהקדם,כי קושי בהצבת גבולות עלול להחמיר עם השנים. בהצלחה, מור
ביתי בת 13 קיבלה מחזור בגיל 11 והיא נורא מתביישת עד כדי שלא חוקחת החלפה בבה"ס שמה חלילה מישהו יראה את העטיפה בפח או בתיק, הנחתי לזה ולא לחצתי אבל בעוד ימיים היא יצאת לטיול שנתי של יומיים ובדיוק נפל המחזור היא בשום אופן לא מוכנה לקחת להחלפה מה עושים זה יומיים????????.ניסיתי להסביר ללא הועיל
בקרר טוב, נראה לי שמכיוון שהטיול השנתי כבר עבר,קצת פספסתי את המועד.. :). בכל זאת,כדאי לדבר עם יועצת ביה"ס ולבקש את עזרתה. בהצלחה, מור
יש לי ילדה בת 11 חודשים ומגיל מאד קטן (5 חודשים) היא מאד עצבנית וזה מתבטא כשהיא רוצה משהו ולא נותנים לה או שיש לה עוגיה או משחק ביד וצריך לקבת לה כדי שלא תיחנק וכיו"ב היא צועקת ומתעצבנת מאד ומכווצת את השרירים בפרצוף מעצבים והשאלה היא ממה זה יכול לנבוע והאם יש איזה שהוא דרך להרגיע אותה ואולי בכלל לא צריך להתייחס וזה יעבור. נא תשובתכם
בקר טוב, כל ילד מתעצבן כשהוא לא מקבל מה שהוא רוצה. השאלה היא מה תגובת ההורה. כמו שכתבתי כאן אין ספור פעמים,כל הילדים פחות או יותר מנסים את כל התגובות האפשריות. ע"פ תגובת ההורים הם מחליטים איזה מהתגובות כדאי להשאיר ברפרטואר שלהם ואיזה לא. במקרה שלך,כשהיא כועסת,כדאי להגיד - אני יודעת שאת כועסת אבל... אין טעם לוותר לה כשהיא כועסת כי היא תלמד שזו הדרך להשיג דברים. בהצלחה, מור
ילדתי בת ה 5 מגיל מאוד צעיר מצצה מוצץ בגיל 3.5 נגמלה מהמוצץ ולאחר כחצי שנה לפתע החלה למצוץ אגודל .לאחר כחצי שנה במטרה לגמול אותה מהאגודל בשל כך שזה יכול להמשך לפרק זמן ארוך ולגילאים מאוד מתקדמים וכן לגרום לנזק משמעותי בשינים,החזרתי לה את המוצץ ולאחר כחצי שנה גמלתי אותה ממנו.במשך כחצי שנה,שזה הצליח והיא אכן לא מצצה אצבע. בשבועות האחרונים בהדרגה היא החלה שוב למצוץ אצבע ובכל פעם שאני מעירה לה היא מסירה מיד את האצבע ,אך היא יותר ויותר עם אצבעה בפה.אתמול כאשר ראיתי אותה שוב עם אצבע בפה לפני שישנה הערתי לה היא בכתה וכאשר שאלתי מדוע היא בוכה"היא השיבה "את כועסת עלי".הסברתי לה כי איני כועסת ואני רק מעירה לה כדי ש"ננצח את האגודל" בכדי שלא תזדקק ל"גשר" בשינים שלא יהיה לה נעים ....ולהיפך חיזקתי אותה ואמרתי לה שאני רואה שהיא משתדלת מאוד ואף מצליחה ברוב הפעמים.....האם עלי להפסיק להעיר לה ולממש את הצורך שלה??אני חוששת שיש לה צורך עז והערותי עלולות לפגוע בה???אני חסרת אונים.אנא סיועכם.תודה.
בקר טוב, יש ילדים שבגיל 5 עדיין מוצצים מוצץ.ממה שאני קוראת בהודעתך,אני מבינה שאת זו שגמלת אותה ממוצץ ולא היא נגמלה מיוזמתה. כנראה שהיא עדיין לא היתה מוכנה לזה ולכן את רואה רגרסיה. כרגע אני לא רואה שום טעם להלחם בזה. האופציות שקימות הן - מציצת אצבע או החזרת המוצץ. רק את יכולה להחליט מה מפריע לך יותר. גם אם מחזירים לה את המוצץ,אין טעם כעבור חודש חודשיים להתחיל במסע שכנוע להגמל. ברגע שהיא תהיה מוכנה רגשית לגמילה,היא תגמל. בהצלחה, מור
מור שלום, אני אם לתינוק בן שנה וחודשיים. מגיל שנה לערך הוא החל להכות את הקרובים אליו ובמיוחד אותי. אנחנו מתכופפים לקשור אותו לכסא באוטו וחוטפים סטירה, יושבים על השטיח לשחק הוא מטפס עלינו ונותן לנו סטירה. אנחנו תופסים לו את היד ואומרים לו: אסור להרביץ, זה לא נעים, אם זה באמצע משחק אנחנו מפסיקים לשחק איתו, והוא כנראה חושב שזה עדיין משחק כי הוא פשוט צוחק!!! אנחנו תופסים לו את היד לפני שהוא מכה ואומרים לו בכעס שאסור להרביץ והוא צוחק. הרבה פעמים מייד אחרי שהוא מרביץ הוא מנסה לרצות / להצחיק / לנשק אותנו כך שברור לנו שהוא מבין בדיוק שהוא עשה משהו לא בסדר.אנחנו כבר מיואשים ולא יודעים מה לעשות. ממה יכולה לנבוע התנהגותו? מה אנחנו יכולים לעשות על מנת להפסיק אותה? תודה מראש.
בקר טוב, הטון שבו אתם אומרים את ה - אסור !,חייב להיות טון מאוד שונה משאר השיחה. צריך להשמע מאוד נחרץ וכך גם תפיסת היד. בנוסף,אין טעם בהסבר,הוא כבר מכיר את ההסבר. לכן,להשתמש כל פעם במילה - אסור ! ולא יותר מזה. גם כשהוא מנסה לרצות,להרחיק אותו. לתת לו את התחושה שאתם לא רוצים להיות במחיצתו כשהוא מכה. שוב,התגובה צריכה להיות מאוד נחרצת וחד משמעית,זה מה שהופך אותה לאפקטיבית. בהצלחה, מור
שלום, יש לי שני בנים, אחד בן שנה והשני בן 3. לאחרונה בני הגדול דורש שכל דבר ייעשה על ידי, רק מא תעשה לי אמבטיה, רק אמא תלביש אותי, רק אמא תשב לידי באוטו, רק אמא תנעל לי נעליים.... הוא לא מוכן בשום פנים ואופן להתפשר - זה יכול להתבטא בצרחות שניכר כי הן מכל הלב ולא משהו פינוקי. אתמול לדוגמא הוא צרח-בכה עד כדי מצב של צרידות. אני תמיד מסבירה - אמא עכשיו תולה כביסה כדי שיהיו לנו בגדים נקיים, אמא עכשיו מניקה... אבל הוא בשלו. הייתי משייכת את המצב לעובדה שאני מניקה את הקטנצ'יק (קנאה), אבל ההיסטריה נמשכת גם כאשר חוצים את הכביש והוא רוצה לתת יד רק לאמא ולא לאבא. חשוב לי לציין כי את כל הדברים שהזכרתי למעלה אני ובעלי נוהגים לחלוק, אין שיגרה מסוימת כך שתמיד אמא עושה אמבטיות או משהו כזה. כמו כן, בעלי אבא נהדר והילדים משתוללים איתו וצוחקים המון המון. ההשתוללויות היו ונשארו גם לאחר שכל האובססיה לאמא התחילה לפני כשבועיים. האם זוהי תופעה מוכרת בגיל 3? האם זה עובר לבד או צריך לפעול? האם לתת לו לבכות כמה פעמים עד שיבין? בבקשה עזרה!!!
אני מאוד מזדהה עם הבעיה. גם אצלנו לפני כשבועיים התחילה הבעיה הזו. הבת שלי בת שנתיים ועשרה חודשים ויש לנו גם תינוק בן 3 וחצי חודשים. בזמן האחרון היא מתעקשת שאמא תעשה הכל - להלביש אותה, להקריא לה סיפור וכדומה. אפילו באמצע הלילה אם בעלי ניגש אליה כשהיא בוכה, היא מתחילה לצרוח כאילו מישהו רוצח אותה - א מ א!! הסברתי לה שאבא גם אוהב אותה מאוד וגם אמא ואמא לא תמיד יכולה לבוא. היא עושה כן עם הראש, אבל במצב אמת הצרחות וההשתוללויות בלתי נסבלות. היום למשל הייתי בבוקר במקלחת וכשיצאתי היא היתה היסטרית לחלוטין, כי בעלי בא להלביש אותה והיא רוצה רק את אמא. יש לציין שזה מעכיר מאוד את האוירה בבית, ובעלי די נעלב ממנה. כל היום מתחרבש אחרי אירוע כזה. :( גם אני אשמח לעצה.
בקר טוב, את בעצם מתארת עניין של שליטה. בעצם בכך שהילד מחליט מי כן או לא יעשה כך או אחרת,הוא הופך להיות השולט בסיטואציה. ההתנסות בשליטה היא בהחלט מתאימה לגיל וזה נורמלי. אבל..... תפקיד ההורים לשים את הגבול !. כדאי לתת לילד להתנסות בשליטה,בקבלת החלטה וכו' אך לא בכל עניין. ילד שאינו לומד לקבל את זה שהכח שלו להחליט הוא מוגבל ושיש דברים שבהם אחרים מחליטים,עלול לפתח קשיים בנושא בהמשך הדרך. אני יודעת שזה לעיתים הרבה יותר קל להענות לבקשה/דרישה של הילד מאשר להתעמת ולשמוע צרחות וצעקות,במיוחד אחרי יום עבודה,אבל לטווח הארוך אתם מקשים גם על עצמכם וגם על הילד. בפעמים הראשונות,סביר שהילד יעשה כל מה שהוא יכול כדי לשמור את השליטה אצלו (צרחות,בעיטות,זריקת חפצים..),אך אם תגלו עקביות ונחרצות (והכי חשוב,תעשו את זה מאוד קצר ללא הרבה הסברים. משהו כמו - עכשיו אבא ירחץ אותך כי אמא עסוקה. ולחזור על זה שוב ושוב מבלי להוסיף אף מילה),ההתנגדות אמורה לפחות. אני ממליצה לקרא גם את "התפרצויות זעם והצבת גבולות" ב"שאלות ותשובות". בהצלחה, מור
שאלה לגבי התשובה. מצד אחד את אומרת שהילד יעשה הכל כדי לשמור על השליטה, (מה שבאמת קורה) ומצד שני את אומרת לעשות את זה קצר ללא הרבה הסברים. השאלה היא, איך עושים את זה. הרי הילד (במקרה שלנו ילדה) צורחת את נישמתה כאילו מישהו רוצח אותה. איך אפשר תוך כדי שהיא צורחת ובועטת, פשוט להגיד - היום אבא ילביש אותך וזהו. מילא להגיד, איך לבצע את הפעולה? האם זה לא נותן לה תשומת לב עצומה להתנהגות שלילית? תודה הדס
האם תוכלי למצוא זמן ולהיכנס? לא נעים למצוא פורום כזה חיוני דועך... חבל...
תודה לך מישהי, על התייחסותך הכה חיובית אל הפורום. הנה שבתי.. :)
מור שלום שוב אני רוצה לשאול אותך משהו לגבי ביתי הגדולה: בדצמבר מלאו לה חמש והיא כרגע בגן חובה. היא היתה בסדרת טיפולים בריפוי בעיסוק בגלל בעיות של מוטוריקה עדינה וחולשה בשרירים. כרגע הגננת והמרפאה בעיסוק ממליצות לא להעלות אותה לכתה א' שנה הבאה בגלל אי מוכנות מבחינה רגשית. ( מבחינה שיכלית אין שום בעיה- היא כבר יודעת את כל האותיות- לכתוב, לזהות- למשל). מבחינת סף תסכול- מאד נמוך! אני כמובן מסכימה שעדיף להשאיר עוד שנה במיוחד שהיא עדין מאד קטנה לשכבת גיל שלה ואני חושבת שזה יהיה לה רק טוב. השאלה שלי- איך אפשר לעבוד איתה על הסף תסכול? האם יש לך עצות מעשיות? תודה רבה כיף לקרוא תשובות בפורום- לומדים מהם הרבה... תמשיכי חני
הי חני, בדר"כ השארות בגן ללא תוכנית עבודה מתאימה לא יכולה לעשות פלאים. ז"א,גם אם משאירים ילד בגן צריך ללוות את ההשארות בתוכנית טיפול שעובדת איתו ועם ההורים על הקשיים. קשה לי להאמין שסף תסכול נמוך ישתנה מעצמו או מעוד x חוד' בגן. כדאי לפנות לאיש מקצוע שיפגוש אתכם,ההורים,את הילדה ויתן הערכה גם לגבי השאלה אם להעלות או לא (צריך לזכור שיש גם חסרונות בהשארות שנה נוספת בגן. במיוחד אם הילד מתאים מבחינה קוג' ויש לו מוטיבציה ללמוד ולהתקדם) ובעיקר יבנה איתכם תוכנית טיפול. יתכן מאוד שאם תחלו בטיפול בזמן הקרוב,יהיה שינוי כזה אצל הילדה שכן יאפשר בספט' כניסה לכיתה א'. בהצלחה, מור
החל מיום חמישי האחרון הבת שלי קמה כמה פעמים בלילה בבכי היסטרי , מתקשה מאוד לחזור לשיון וכן בוכה גם תוך כדי שינה חשוב לציין כי לא היו איתה בעיות שינה קודם והיא הלכה לישון בחשק ונרדמה לבדה בחדר האם זה נורמלי לגיל זה? האם זה אומר כי משהו לא בסדר ? איך להתמודד? האם יש להוציא אותה מהמיטה ומהחדר? או לשמור על הרגלי השינה זה לא מוצאים אותה מהמיטה? יש למישהו רעיונות???
חני שלום , אני אימא לילדה בת שנה וחמישה חודשים שעד היום מתעוררת שלוש פעמים בלילה. אבל יש תקופות בעיקר של צמיחת שיניים או כאשר מפתחת מחלה שהיא מתעוררת יותר וגם בבכי וצרחות. אני מציעה קודם כל לשים לב האם משהו השתנה בצד הגופני ובמיוחד שיניים. אם זה לא הנושא הייתי שמה לב אם היא מתעוררת לגמרי או שזה רק חלום, לפעמים צריך לתת לבכי להיגמר מעצמו. הבת שלי לפעמים מתעוררת ונראה שיש לה איזה כעס ואי נוחות גופנית וכל מגע שלי וניסיון לעזור לה רק מרגיז אותה והיא זורקת את עצמה וצורחת "די", מה שהיא צריכה זה בקבוק או מוצץ ואחרי סדרת הצרחות היא נרגעת מעצמה. זאת רק דוגמא כדי לכוון אותך להרגיש מה נכון לבת שלך ומה עוזר לה. אני הייתי נזהרת ממתכונים אלא הייתי שומעת סיפורי אמהות ואבות. יש כל כך הרבה סוגים של תינוקות ולכל אחד מהם יכולות להיות תקופות ושלבים ותגובה לכל כך הרבה שינויים כולל מתחים שעוברים עלינו ההורים. שימי לב אם משהו השתנה אצלכם . תעשי ניסיונות ותראי מה עוזר לה.
בקר טוב, יתכן שהילדה מרגישה לא טוב,יתכן שזו תקופה קצת לחוצה אצליכם וכו'. אצל כל ילד יש מדי פעם שינויים וזה נורמלי. כל עוד מדובר בשינוי של מס' ימים ואח"כ,חזרה לשגרה,אין מה לדאוג. מה לעשות בנתיים ? כדאי לא להוציא מהמיטה ולא לעשות מההתעוררות יותר מדי עניין כדי שזה לא יהפוך להרגל. מה כן ? לגשת,ללטף אותה,להרגיע,לתת קצת מים וכו' כשהיא בתוך המיטה ואת ליד. בהצלחה, מור
בני בן חמש וחצי הוא מתעורר לפעמים בלילות עם סיוטים הוא צועק ומדבר כאילו הוא מנותק מהסביבה ולא מגיב לנו לאחר מכן הוא חוזר לישון.כיצד מתמודדים עם זה כי זה מאוד מפחיד
בני בן חמש וחצי הוא מתעורר לפעמים בלילות עם סיוטים הוא צועק ומדבר כאילו הוא מנותק מהסביבה ולא מגיב לנו לאחר מכן הוא חוזר לישון.כיצד מתמודדים עם זה כי זה מאוד מפחיד
בני בן חמש וחצי הוא מתעורר לפעמים בלילות עם סיוטים הוא צועק ומדבר כאילו הוא מנותק מהסביבה ולא מגיב לנו לאחר מכן הוא חוזר לישון.כיצד מתמודדים עם זה כי זה מאוד מפחיד
בני בן חמש וחצי הוא מתעורר לפעמים בלילות עם סיוטים הוא צועק ומדבר כאילו הוא מנותק מהסביבה ולא מגיב לנו לאחר מכן הוא חוזר לישון.כיצד מתמודדים עם זה כי זה מאוד מפחיד
בני בן חמש וחצי הוא מתעורר לפעמים בלילות עם סיוטים הוא צועק ומדבר כאילו הוא מנותק מהסביבה ולא מגיב לנו לאחר מכן הוא חוזר לישון.כיצד מתמודדים עם זה כי זה מאוד מפחיד
בני בן חמש וחצי הוא מתעורר לפעמים בלילות עם סיוטים הוא צועק ומדבר כאילו הוא מנותק מהסביבה ולא מגיב לנו לאחר מכן הוא חוזר לישון.כיצד מתמודדים עם זה כי זה מאוד מפחיד
בני בן חמש וחצי הוא מתעורר לפעמים בלילות עם סיוטים הוא צועק ומדבר כאילו הוא מנותק מהסביבה ולא מגיב לנו לאחר מכן הוא חוזר לישון.כיצד מתמודדים עם זה כי זה מאוד מפחיד
בני בן חמש וחצי הוא מתעורר לפעמים בלילות עם סיוטים הוא צועק ומדבר כאילו הוא מנותק מהסביבה ולא מגיב לנו לאחר מכן הוא חוזר לישון.כיצד מתמודדים עם זה כי זה מאוד מפחיד
מור שלום רב, זו חשיפה ראשונה שלי לאתר, לאור חיפוש אחר מקורות עזר למצוקה משפחתית אצלנו. אנו הורים (גיל 38,42) גאים לשני ילדים, בן 9.5, בת 4.5. עד לאחרונה חיינו התנהלו בנורמה שגרתית של משפחה רגילה, המשלבת משפחה ועבודה, רווחה כלכלית ופינוק, ותמיכה מלאה בילדים בכל הנושאים שעלו. ילדיי מאוד עצמאיים ודעתניים, וביניהם הם מרבים להתווכח מי צודק. שנינו פעילים אקטיביים בחלוקת התפקידים המשפחתית, האב - בצד הטיפולי והארגוני אני-האמא בצד החינוכי, לימודי וכלכלי. בני בן ה- 9.5 מסתדר יפה בלימודים, זקוק מעת לעת לחיזוקים ועזרה בלימוד למבחנים. מבחינה חברתית: יש עליות ומורדות, בתקופה האחרונה הבטחון העצמי שלו ירוד. השגרה שלנו הופרה לפני כחודש, עת בני רב עם ילד אחר בבי"הס, ומשם הוא הגיע לשיחה עם המורה על סיבת הכעס, ואח"כ ליועצת בי"הס לבחינת כעסים נוספים בבית, ואח"כ לתיחקור ע"י חוקרת ילדים של משטרת ישראל - ומשם להגשת תלונה במשטרה עליי - בגין התעללות פיזית/נפשית בילדי. הפרטים שנרשמו בחשדות מנותקים מהמציאות ומעוותים לבלי הכר. פעילות שגרתית בביתנו עוותה להתעללות כגון: אנו גרים בקומה 11 ולפעילות ספורטיבית יזומה של בני הוא נוהג מידי פעם לעלות ולרדת רגלי במקום במעלית - ההגדרה בחשדות היתה שאני מאלצת אותו לבצע זאת כאקט של עונש, ויכוחים עם בן זוגי - הוגדרו כאלימות שלי כלפיו, וכו'. העמוד השדרה היחידי בכל התאור ההזוי והמטורף בחשדות נגדי היה התעקשות שלי ללמוד יחד ואינטנסיבי למבחן בהנדסה בו היו לבני קשים - בתאור אגרסיבי ומתעלל. האירוע הלם בי קשות, זעזע את כל התחושות וההבנות, קטע את כל יכולת התפקוד עד לכדי משבר טוטאלי. בן זוגי הגיב באותו אופן וכמובן הכחיש את החשדות נגדי. ההתמודדות עם בני הייתה קשה מאוד. הוא לא יזם שיחה בנושא, לכאורה לא היה מוטרד מאירוע החקירה (מבחינתו זו היתה עוד שיחה עם יועצת חדשה של ביה"ס). האירוע נודע לי ישירות מהמשטרה. רק לאחר כיומיים של הלם והסתגרות - פניתי אליו בעניין, שאלתי אותו על הימים האחרונים בביה"ס, הוא הסיק שמשהו התגלגל אליי ללא אבחנה לבעיתיות, וכאשר חשפתי אותו לפרטי החשדות - הוא צרח מבכי לעיות דבריו תוך הסבר שביקשו ממנו לספר רק דברים רעים, הוא זכר את נושא המבחן המעצבן בהנדסה אך הכחיש את היתר. הוא לא הבין איך יתכן שהם הזיקו לו בעוד שתפקידם להגן. הוא ביקש לגשת למשטרה ולתת עדות ישירה ולא מעוותת. עשינו את כל המאמצים להרגיע אותו, לעטוף באהבה ורוגע, ולהסביר שמאותו שלב - תפקיד ההורים להתמודד מול הרשויות. פנייתי אלייך נובעת ממצב שאנו לאחר החשיפה וההתמודדות הישירה ראשונית, בפן המשפטי ההתמודדות עדיין לא הסתיימה ואני מקווה לטוב, אך עם משקעים רגשיים תהומיים לכולנו. השלווה בביתנו נעלמה השתיקות רועמות. אנו ההורים צועדים על קצה האצבעות - מחשש כל שהוא לעיות, בני איבד לחלוטין את הבטחון העצמי, יש תחושה לכעס פנימי ותסכול, ורצון להתבודד. בתי בת ה-4.5 - לא נחשפה, אנו משתדלים לשמור על השגרה שלה. כיצד ממשיכים מפה? מה עושים? למי פונים? יש לך המלצות? אודה לתגובתך. מריה
כאב לי לקרוא את דברייך ואני רוצה רק לתמוך ולחזק. לא ברור לי אם מדובר בפזיזות וחוסר מקצועיות של המחנכת וכניסה להיסטריה מיותרת עקב דאגה כנה או סתם טמטום . תזכרי שאת לא אשמה ושבסך הכל את אימא טובה ותלכו כל המשפחה לטיפול או הדרכת הורים וכך גם תצאו מחוזקים יותר , גם תרוויחו מהמשבר ותלמדו איך לעזור לבן שלך להיות יותר מאושר.
בקר טוב, מכיוון שאני לא בקיאה בפרטי המקרה ,כל מה שאני יכולה להתייחס אליו היא הטלטלה ותחושת חוסר האונים שלכם.במצב כזה שבו האיזון הופר וישנן תחושות כ"כ קשות,כדאי לגשת למס' שיחות עם איש מקצוע על מנת לעבד את התחושות ולקבל הדרכה איך להתמודד עם הילדים. הרבה בהצלחה, מור
בהנחה והתנאים מאפשרים, מתי מומלץ להכניס ילד לגן, כשטובתו היא המנחה בגיל שנה וחודשיים או שנה מאוחר יותר (גיל שנתיים וחודשיים)? מתלבטת בשאלה מקווה שזהו הפורום הנכון להתייעץ תודה
צהריים טובים, ב"שאלות ותשובות" משמאל בחלק - גן,יש שתי תשובות. אנא קראי את התשובה השניה,היא עונה על שאלתך. ובאפן אישי,לי כשהיתה אפשרות,הכנסתי את בתי רק בגיל שנתיים לגן. אם ישארו שאלות,אני כאן, מור
שלום מור אני אמא ל-3 ילדים 16,13,ו-4 שני בנים והקטנה בת , היא מאוד קשורה אלי ודי מפונקת כמובן באשמתי,אתמול היינו בהצגה וקניתי לה ממתקים לפני ההצגה כשהגענו לשם היא בביקשה ממתק ואמרתי לה שיש לה מספיק בתיק כשנגמרה ההצגה היא ביקשה שאקנה לה ואני סירבתי היא צרחה ואפילו קראה לי מטומטמת היא ממש עשתה סקנדל במקום ואני התעקשתי שאני לא קונה לה .היינו עם עוד חבר ואמא שלו והם החילטו לאכול פיצה הבת שלי רצתה צ'פס וקיבלה אכלה קצת החבר שלה סיים את הפיצה ואמא שלו נתנה לו לקנות מסטיק הבת שלי ביקשה ואמרתי לה בשום אופן אני לא מרשה בגלל ההתנהגות הקודמת שלה ושוב התחיל הבלאגן לא ויתרתי לבסוף היא נרגעה , אבל האמת שכל היום הרגשתי רע אולי כן הייתי צריכה לקנות לה ולמנוע את כל מה שקרה מצד אחד מה יקרה אם באמת לאי יהיה לי כסף בכיס והיא תבקש האם עשיתי נכון?
ענת יקרה, בגדול,עשית נכון מאוד ואין מה להרגיש רע !!!. אבל על מנת למנוע כל פעם הצגות של הילדה,צרחות וכו' ולעודד הפנמה יש צורך בהרבה עבודה על גבולות. אני ממליצה להתחיל מקריאת החלק - התפרצויות זעם והצבת גבולות ב"שאלות ותשובות" משמאל. בהמשך,אם תרצי שאלי שאלות ספציפיות בעניין ואנסה לעזור עד כמה שניתן דרך פורום. במידה שנצליח,טוב. במידה שזה יהיה קשה,כדאי לשקול השתלבות באחת מהקב' בבי"ס להורים או דרך כל מסגרת אחרת שעובדת על מתן כלים להורים בנושא משמעת וגבולות. בהצלחה, מור
שלום בננו היחיד בן שנתיים וארבעה חודשים הולך לגן מתחילת השנה. המשמעת בגן מאוד נוקשה. הילדים צועדים כמו חיילים לחצר. הילד מחכה לי על הכסא לפעמים למעלה מחצי שעה בלי שיותר לו לרדת ממנו. ועוד. וכשהוא חוזר הוא נראה מאוד מהורהר ואפאטי לכמה זמן עד שזה עובר לו. מלבד זאת כמעט כל שאלה שנשאלת על הגן נענית בתשובה סתמית שהוא בחר לעצמו "פפה". (לדוג' דורון בא היום? פפה וכו') מלבד זאת מהרגע שהוא מגיע הביתה הוא לא מניח לי לרגע. לפעמים אני יושבת ומשחקת איתו זמן ממושך ומשסיימתי לשחק עימו הוא הולך אחרי מחדר לחדר ולא נשאר אפילו שבריר של שניה עם עצמו. שלא לדבר על זה שאינו משחק לבד. כשאני מתעסקת במשהו הוא מנסה להפריע לי בעיסוק בו כמו ע"י סגירת הספר שבו אני קוראת או זריקת חפץ שהוא יודע שאני לא מרשה לו וכו'. הדבר הופך להיות נורא מרגיז ומתסכל. וזה נמשך כך מחזרתו מהגן עד לשש בערב שאז בעלי מגיע והוא מגייס אותו לשבת איתו בחדר ולשחק וכשהם מסיימים הדבר חוזר על עצמו והוא נצמד אלינו. אם יצאתי מהחדר בלי שהוא יבחין כשהוא שם לב מיד הוא צועק בבהלה "אמא". רציתי לשאול מה לעשות. ניסינו כפי שהצעת בשאלות קודמות לתת לו עיסוק מאתגר ולהאריך את זמן הפעילות אבל זה לא עוזר אפילו בתחילת העיסוק. וכן מה דעתך לגבי הגן. מלבד זאת לעיתים הוא מנסה למשוך תשומת לב (למרות שיש לו מעל ומעבר) ע"י צרחות בלי מילים. האם להתייחס או להתעלם ואם כן כיצד. סליחה על האריכות ותודה רבה.
צהריים טובים, ההודעה שלך העבירה בי צמרמורת (ועדיין מעבירה). אני ממליצה מכל הלב,לערוך בהקדם תצפית בגן. חלק מהדברים שכתבת על הגן,מאוד צורמים לי. איך עורכים תצפית ? ב"שאלות ותשובות" משמאל ,בחלק "גן" (אמנם שם זה על בחירת גן,אבל התצפית אותה תצפית). לאחר התצפית (כבר באוטו ליד,רשמי לך בנק' מה ראית בכל קטגוריה - יחסים בין הגננת לילדים,בין הגננות,בין הילדים לעצמם..,רגשות,תחושות וכו'). אם התצפית עצמה לא תתן לך תשובות,את מוזמנת להביא לכאן את רשמייך ואעזור ככל יכולתי. דרך אגב,זה יכול להיות המקור להתנהגות בבית ולכן נמתין עד שתחזרי עם ההתרשמות. מחכה, מור
אפילו בלי תצפית הוציאי את הילד מהגן מה זה צריך להיות הילד צריך להנות בגן הוא לא בצבא.הוא מאותת לך מצוקה תארי לך את עצמך בעבודה שמתנהגים אליך ככה אני היתי מוציאה אותו כבר אתמול אפילו לו היום ילד צריך ללכת לגן בכיף להרגיש בנוח לשחק ולהנות לא לסבול, מה שמענין זה מה אומרים ההורים האחרים שילדהם בגן בי
אני דוד לילדה בת 7 היא הבכורה אחיה בן 5 ואחותה בת שנה ו שבעה חודשים. רוב היום (אחרי בית ספר וגן) הם עם הסבתא כשההורים בעבודה. היא אומרת שהיא פוחדת מאוד להיות בשירותים לבד או להשאר בחדר לבד מצד שני ראיתי כבר אותה נכנסת לשירותים בעצמה. או נשארת לזמן מה בחדר לבדה ואח"כ נזכרת ואומרת שיבואו להיות איתה. ההורים אומרים שאם היא אומרת שהיא מפחדת אז הם מאמינים לה הם גם מאמינים שזה יחלוף מעצמו (האמא אומרת: גם כשאני הייתי קטנה פחדתי מכל מיני דברים) ועושים את מה שהיא רוצה. מבקשים מהאח הקטן(5) (כשהם לא נימצאים, אני לא יודע מה קורה כשהם נמצאים) שיכנס איתה ואז במקרה שאני הייתי נוכח בו היא פשוט נשארה עוד ועוד בשירותים. כמו שאני מרגיש זו מניפולציה ובכך שהם משתפים איתה פעולה זה יוצר מצב גרוע. מה ההורים אמורים לעשות?
צהריים טובים, מה ההורים אמורים לעשות ? בראש ובראשונה לרצות לשנות את המצב. ז"א,הם אלה שזה צריך להפריע או לא להפריע להם. הילדה היא שלהם... הרבה פעמים אנחנו עומדים מהצד ורואים שנעשית טעות ואין לנו הרבה איך לעזור עם למעורבים עצמם אין מוטיבציה לשנות. במקרה שלכם,אני מעריכה שזהו מן דפוס תקשורת במשפ' ולכל צד הרווחים (וההפסדים ?!) שלו מהעניין. כאמור,אם הם ירצו רעיונות איך לשנות,אני כאן. מור
יש לי ילד בן שנה ו-7 חודשים שכאשר לא מקבל את מבוקשו או מתעצבן הוא זורק את עצמו אחורה לא משנה מה יש מאחוריו ומקבל מכות בראש (אם זה המיטה ,הרצפה ארון וכו) אני ממש פוחדת עליו זה קורה בשניות ניסיתי לכעוס להרגיע וכו ולא הולך מה עלי לעשות עם התנהגות זו?
צהריים טובים, אנא קראי ב"שאלות ותשובות" את החלקים - התפרצויות זעם,גיל שנתיים וערכי התאמות למצבכם. אם ישארו שאלות,אני כאן. בהצלחה, מור
שלום רב, ביתי באפריל תהייה בת 6, עולה בשנה הבאה לכיתה א. ביתי השנייה בת 3 וחודשיים. שתיהן עדיין עם מוצץ, הגדולה כבר במצב שהמוצץ רק במיטה ולא במשך היום בבית, למרות שאני חשה שקשה לה לעיתים.(היא גם סובלת מביעותי לילה בזמן האחרון)ביתי הקטנה עדיין במשך היום כשהיא "מתפנקת" בבית אחה"צ לוקחת את המוצץ, כשהיא משחקת ופעילה ממש לא צריכה. שאלתי היא, האם וכיצד לגמול את שתיהן באביב, קיץ שהימים ארוכים יותר ומבלים יותר מחוץ לבית, שיהיה להן יותר קל, שתיהן יודעות שאנו מבינים שקשה להן, אבל מחזקים אותן שהן "אמיצות וחזקות" כשהן בלי. כיצד לעשות זאת בצורה ברורה והחלטית בשיתוף עם הילדה והאם ניתן וכדאי לגמול את שתיהן? (בעבר ניסיתי עם ביתי הגדולה לשכב לידה (אני הדובי שלה) לחבקה עד שתרדם ואכן זה הצליח , אך באמצע הלילה לקחה שוב מוצץ ולא רצתה לנסות שוב למחרת.
צהריים טובים, בעניין המוצץ יש הורים שזה מאוד מפריע להם ועושים הכל כדי לגמול את הילד,לעומת זאת יש כאלה שמחכים ובסוף איכשהו זה קורה,כמעט מעצמו. אני אף פעם לא מצאתי את זה כדבר ששוה "להלחם" עליו,להפוך אותו לנושא,מאוד לעודד וכו'. לגבי הבת הגדולה,אני מעריכה שזה יפסק מעט אחרי הכניסה לביה"ס או בפעם הראשונה שתאפשרי שינה אצל חברה (מעט מאוד ילדות בכיתה א יסכימו ללכת לישון אצל חברה עם מוצץ). מה שעוד אפשר,זה שפשוט "תיפול מעייפות" ותרדם (לדוג' באוטו) בלי המוצץ ולחזור על זה מס' פעמים ברצף (מבלי לדבר על הנושא ולחזק את זה שאתמול ישנה בלי) . לגבי הקטנה - אני לא יודעת אם כדאי להתחיל בגיל הזה. הרבה מאוד ילדים בגילה עדיין משתמשים במוצץ בתדירות כזו או אחרת. אני מצרפת לינקים לתשובות בנושא : http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/34/xFT/1797/xFP/1817 http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/34/xFT/8983/xFP/9042 בהצלחה, מור
שלום בני יהיה בן 7 חו' בחודש הבא ויתחיל ללכת למטפלת בביתה ל-8 שעות ביום. עד היום היה איתי בבית. הוא רגיל בעיקר אלי ולא רואה זרים. שאלתי היא כמה זמן צריך לבצע הסתגלות למטפלת(בהנחה שיש לי מספיק זמן ואין לי מגבלה) ובאיזה אופן מומלץ לעשות את זה. הבנתי שילדים בני שבעה חו' סובלים מחרדת זרים(הוא מראה סימנים) ושזה גיל "קשה" יותר מגיל 3 חו' למשל.
צהריים טובים, דבר ראשון אני מצרפת קישור לתשובה מאוד מפורטת בנושא. שני,אין זמן מדוייק. אני הייתי מתחילה שבועיים שלושה לפני,בהדרגה. אם ישארו שאלות,אני כאן. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/34/xFT/13067/xFP/13213 בהצלחה לשניכם, מור
שלום רב ביתי בת שנה וחצי והיא מעדיפה את אבא שלה בכל דבר וממש דוחה את נוכחותי האם זה נורמלי ומה ניתן לעשות לשנות את המצב זה מאד מכאיב לי תודה אילנה
יש את ההודעה של דורית - מעדיפה את המטפלת ואת אבא.. אנא קראי ואם ישארו שאלות אני כאן. מור
תודה מראש על ההתיחסות - הילדה שלי בת 5.5, נבונה מוכשרת ומקסימה, אך מאז ומעולם בוכה בקלות מכל דבר גם הכי קטן שיש. נעלבת בקלות ורגישה מאוד - גם למילים וגם לכאב. היא מסוגלת לעבור ליד כסא ולגעת בפינה שלו ואז להשכב על הרצפה ביללות כמה היא נפצעה וכואב לה. כבר חודשיים היא מתלוננת על כאבי גרון. בבוקר היא לא רוצה ללכת לגן כי כואב לה הגרון. אחר כך היא שוכחת מזה והיא שמחה ועליזה. הגננת אומרת לי שכל פעם שהיא מבקשת ממנה לעשות משהו היא טוענת שכואב לה הגרון וממש בוכה, ואז היא עוברת לעשות משהו אחר וכאילו כלום. כמובן שלקחתי אותה כבר לפני חודש לרופא ששלל כל ממצא, והיא לא חולה. התלונות עולות כל פעם שהיא צריכה או מתבקשת לעשות משהו וכנראה אין לה חשק. צריך לבקש ממנה המון פעמים כל דבר עד שאנחנו מתיאשים או צועקים. אותנו זה מתיש ומתסכל. האם התנהגות כזו היא קריאה לתשומת לב בלתי פוסקת? (היא מקבלת אהבה ותשומת לב בכמויות). איך מטפלים בפינוק יתר? עוד אציין שיש בבית עוד אח בן שנתיים, והתיאור ההתנהגותי שלה היה קיים גם לפני שהוא נולד. היום היא גם נעלבת ממנו לפעמים...
צהריים טובים, אני מעריכה שאי שם בעבר זה התחיל כמו הרבה התנהגויות אחרות ובתגובה היא זכתה למשהו שמאוד נעם לה ועוד פעם ועוד פעם וכך זה הפך עם הזמן למן דפוס,לדרך להשיג משהו (הקלות/תשומת לב/התענינות/ויתורים..). כרגע המטרה היא שהיא תרגיש שזה לא כדאי לה .צריך להסביר בקצרה שמהיום והלאה אתם עומדים על כך שכשהיא מתבקשת לעשות משהו,היא תעשה ושגם אם אין חשק וכואב,עושים. בשיחה הזו מדברים על הדדיות ו"יחס גורר יחס" ובעיקר נותנים דוג' למקרים ספציפיים שבהם היא מאוד נהנתה מכך שביקשה משהו וקיבלה מענה מידי. דברו על עד כמה זה נעים כשמתייחסים לבקשה שלך. בסוף השיחה הסבירו בקצרה (ממש בנק') את הציפיה שלכם ממנה והסבירו את הסנקציה (מבלי לקרא לזה סנקציה או עונש) - את בעצם תקבעי איזה יחס תקבלי ע"י היחס שתתני. מעכשיו,מבלי לכעוס ,מבלי לצעוק- אתם מבקשים משהו,היא מתעלמת,אתם מבקשים שוב בשקט אך בנחרצות,היא מתעלמת אתם חוזרים שוב בדיוק באותו הטון באותה נימה ובאותן מילים !. מבלי להוסיף טיפת כעס. אחרי 3 פעמים אם היא לא מבצעת,אתם מזכירים לה בקצרה את השיחה ומציינים שאתם מבינים שכרגע היא קבעה את היחס שתקבל. בפעם הבאה שהיא מבקשת משהו,אתם נוהגים כמוה בלווי הסבר קטן. כמובן שזה אמור לקרות כמה פעמים ולא להפוך לדרך חיים. בדר"כ יש שיפור רב. כמובן,שעל כל פיפס קטנטן של שינוי לטובה מאוד לעודד ולחזק (כשהיא מבקשת,מיד להקשיב למבוקשה ולהגיד שזה כמו שהיא מקשיבה. גם אם לה זה לקח 3 פעמים עד שהיא עשתה..:)). באפן כללי,הדברים צריכים להיות קצרים ונקודתיים. במיוחד לגבי ההליכה לגן. היא אומרת - כואב לי.. אתם : אנחנו מבינים שכואב לך,בואי נשתה תה חם ונלך לגן. נקודה. אין הסברים - אבל הרופא אמר,אין לך כלום.. לא נכנסים לזה. כדי לעשות עניין ודרמה צריך שני צדדים...:). בהצלחה ואשמח מאוד לשמוע איך הולך, מור
אני אם בת 28 לילד בן שנתיים ...בזמן האחרון הוא מאוד מתנגד שנלביש אותו וזה מגיע למצב שאנחנו צריכים להלביש אותו בכוח .. ניסינו להסביר לו ולדבר איתו אך זה לא עוזר הוא תמיד מתנגד להתלבש,להחליף חיתול ,לשים נעליים וכו'... ורק בכוח זה עובד..מה דעתך? איך צריך לפעול?האם אנו פועלים כמו שצריך?
צהריים טובים, בכוח זה אף פעם לא טוב !. זה רק מביא ליותר ויותר כוח ומלמד את הילד שכדאי להלחם. בנך נמצא בגיל שבו כל החלק של עמדות,החלטות,עצמאות הוא מאוד דומיננטי. אני מציעה בתור התחלה לקרא ב"שאלות ותשובות" את החלקים - גיל שנתיים,התפרצויות זעם. אם ישארו שאלות,אשמח לענות. בהצלחה, מור
מור היי, יש לי ילד בן שנתיים וחודשיים , ילד מאוד בוגר , מדבר ברור ומבין הכל. אני כעת בחודש השמיני להריוני ובזמן האחרון דיבורו הפך לתינוקי מאוד ..הוא מדבר כמו תינוק ואני לא יודעת אם זה קשור בעובדה שאני בהריון , כיוון שאנחנו לא נותנים לו להרגיש משהו שונה,אנחנו מתנהגים אליו אותו דבר ואף יותר. אני הסברתי לו "לאמא יש תינוק בבטן בגלל זה קשה להרים אותך" וכו' ... אך עדיין לא הקדשתי לזה שיחה משמעותית ולכן מדוע לדעתך הוא מגיב כך? אני צריכה להעיר לו על דיבורו או להתעלם?
צהריים טובים, א. זה קורה הרבה פעמים אצל ילדים בגילאים האלה גם ללא קשר להריון. ב. למרות שלא עשיתם עניין מההריון (וטוב שכך..) סביר להניח שהוא חש בשינוי ויתכן שהדיבור מושפע גם מכך. בנושא הזה אני ממליצה לקרא ב"שאלות ותשובות" משמאל - אח חדש בבית. מה לעשות ? לא להתייחס לעניין הדיבור התינוקי כשהוא מדבר כך אבל כן מאוד לחזק כשהוא מדבר "כמו גדול".משהו כמו - איזה כיף לי לשמוע אותך מדבר כך... ולנסות למלא את מבוקשו כשהוא מדבר כמו גדול,הרבה יותר מהר מאשר כשהדבור תינוקי. ז"א,שירגיש שכדאי לו לדבר "כמו גדול". במקביל,לאפשר לו להיות מאוד קטן - הרבה מגע,,ערסול (עד כמה שאפשר בחודש 8 :)),להוציא משחקים שהיו שלו כשהיה קטן ולשים בהישג יד - מובייל,רעשים,אונ' וללוות את זה באמירה - הנה המשחקים שלך כשהיית תינוק,לספר סיפורים "כשהיית קטן...". בהצלחה ולידה קלה, מור
שלום רב, בני בן 10.סובל מבעיות התנהגות קשות בביה"ס - מתרגז בקלות, מתפרץ על המורים כשמעירים לו, מתעצבן , טורק דלתות כשיוצא ואינו ממושמע.סף תסכול נמוך. באבחון פסיכו-דידקטי (פרטי) כולל "מבחן טובה" לא נמצא שסובל מ-ADHD אך כן קיימת אימפולסיביות. אנו עומדים חסרי אונים מול מערכת שמתלוננת בפנינו יום-יום על התנהגות שלוחת רסן שלו, על כך שמפריע , מוצא החוצה, מתחצף וכו'. העימותים שלו עם המורים(יש לציין שדווקא עם מחנכת הכיתה היחסים "תקינים" ברובם, וההישגים טובים). מנהלת ביה"ס דורשת שניקח אותו לטיפול פסיכולוגי. לי זה לא נראה כפתרון. האימפולסיביות היא באופיו, ומה יועיל הפסיכולוג? מה דעתך? תודה רבה עדי המיואשת.
צהריים טובים, את יודעת,על הכל אפשר להגיד - "זה באופיו" ובזה לפתור את עצמנו... אני כמובן מקצינה,אבל אני מכירה גברים ש"זה באופיים" סף גירוי מאוד נמוך ומכאן גם האלימות שלהם כלפי נשותיהם היא "באופיים". אני מכירה נשים שב"אופיין" מאוד מתוסכלות וכתוצאה מכך הן מאוד משפילות את ילדיהם וכו'. אז מה ,זה שזה באופי של מישהו זה הופך את זה לנסבל או נכון או נורמטיבי ??? מה לעשות שנסיוני מראה לי יום אחרי יום שבעזרת טיפול נכון (והרתמות נכונה ואמיתית של המשפ' לתהליך),אנשים משנים לא מעט צדדים באופיים. ואני לא מדברת רק על ילדים,אני מכירה גם בני 60+ שמשנים אחרי כ"כ הרבה שנים צדדים מסויימים באופיים. בהחלט אפשר לשנות אופי וללמוד לשלוט בצדדים לא נעימים באשיותך אבל זה דורש מאמץ והכרה בקושי. בסלחנות ובהעלמת עין,לא פותרים כלום. בהצלחה, מור
שלום , ביתי בת ה-3 וחצי , ילדה רגישה מאד, חברותית, אך ביישנית, עדינה ומעט מופנמת. מגיל שנה עד שלוש שהתה במשפחתון קטן עם 4-5 ילדים נוספים בני גילה. השנה נכנסה לגן (יחד עם חבריה למשפחתון) ובו 23 ילדים. יש לציין שעברה תקופה לא קצרה עד שהסתגלה למסגרת החדשה , ופיתחה קשרים עם ילדים נוספים (הסיבה לכך נעוצה בעובדה ששיחקה כל העת עם החברים "הישנים" ולא איפשרה לעצמה להיפתח לילדים אחרים (למרות שהיו מאמצים מצד הגננת ומצידי לנסות לדחוף אותה לכך , לדוגמא, ללכת לחברים מהגן הביתה או להזמין אלינו וכו'. שנה הבאה היא תהיה בת 4. יש באפשרותי להשאירה שנה נוספת בגן הפרטי שבו מאד טוב לה והיא אובהת מאד את הצוות ואת החברים שלה (דבר שיכול לחזק אותה , לדעתי) , או לחילופין לרשום אותה לגן עירוני , טרום חובה , וכך היא תמשיך עד כיתה א'. ולשאלותי: 1. לנוכח כל הנסיבות , האם כדאי להעבירה גן עירוני או להשאירה בגן הפרטי , שם טוב לה ? 2. במידה ואחליט להשאירה בפרטי , האם המעבר ישירות לגן חובה (שם תהיה, סביר להניח , קבוצה של ילדים שהתקבצה מטרום חובה לחובה ) ואח"כ לכיתה א' לא תהיה קשה לה יותר ? תודה !
בקר טוב, השאלה שלך הזכירה לי שאלה מאוד דומה עליה עניתי לפני שנתיים בפורום אחר (אז עוד לא ניהלתי את הפורום הזה :)). לכן,אני מעתיקה לך את התשובה שלי מאותו השרשור,לדעתי זה עונה על השאלה. דרך אגב,בהמשך הכרתי את אותה המשפ' ואכן הילדה עברה לגן עירוני וזה עבר בהצלחה רבה. ועוד מילה - גם שם מדובר על ילדה בת 3 שהיתה אמורה להיות בת 3 ו 7 חוד' בכניסה לגן עיריה. " יש לי כמה דברים להגיב: א. לי,באפן אישי מאוד קשה עם ההשוואות שבסופן מגיעים להחלטה שילד x הוא מהבחינה הזו בהתאם לרמה,מהבחינה השניה דרגה מעל ומהבחינה השלישית שתי דרגות מתחת. סה"כ הילדה בהתאם לרמה המצופה מילדה בת 3 (ויום,כמובן)? אז הכל בסדר.אין טעם לדעתי להכנס לפרטי פרטים,לפחות לא בגיל כזה. ב. לפי שאני מתיחסת לדבר השני אני רוצה להבהיר - אני עצמי זכיתי לילדה מאד מאד רגישה. אני מאמינה שרגישות היא לא מעצור בפני גדילה והתפתחות חשוב לכל ילד (ולכל אדם) לתת להתמודד עם אתגר. אין שום פסול בלעבור לגן של "גדולים" וללמוד להתמודד. להיפך,אני חושבת שover הגנה של ההורה במקרה של ילד רגיש,הופכת תכונה נפלאה כמו רגישות לנכות. דבר נוסף,חשבי מה תשיגי ואיזה מסר תעבירי לילדה בהשארתה עוד שנה בגן. ג. דווקא זו ההזדמנות ללמד את הילדה פרק חשוב בפרידה,צמיחה וגדילה. דווקא ממקום שבו היה לה כ"כ טוב. לסיום,אני את שלי היתי מעבירה במיוחד אם כמו שכתבת הגן העירוני הוא גן טוב. אשמח לשמוע מה החלטת" אם נשארו עוד שאלות,אני כאן. בהצלחה, מור
שלום רב, בני בן 6 אמור לעלות לכתה א' בשנה הבאה. הוא מכיר את כל האותיות ,פותר בעיות בחשבון מתעניין במדע ורוצה ללמוד דברים חדשים. מתחילת השנה הנוכחית נמצא בטיפול פסיכולוגי (פעם בשבוע) וטיפול שפתי (בעיה "ברמות הגבוהות"). הוא די ילדותי לגילו, כועס ומתוסכל בקלות. הפסיכולוגית שלו ייעצה לי לגשת לאיבחון למרות שבסופו של דבר אנו ההורים נחליט לגבי שנה הבאה. את הכעס והתיסכול אני מכירה מבעלי, חמתי וסבתו של בעלי. האם שנה נוספת בגן תהפוך את בני לילד שמח ולא מתוסכל גם אם זה טבוע בו מבחינה גנטית? זאת שנה שניה של בני בגן חובה (נכנס בגיל 4.5) אם אשאירו שנה שלישית יהיה מתוסכל ומשועמם עוד יותר. יש לי גם בת צעירה מבני בשנה וחצי שאמורה לעלות לכתה א' בעוד שנתיים. איך ירגיש בני (הבן הבכור והבוגר מבחינתו) אם יעלה לכתה א' באותה שנה כמו אחותו? אני מודעת לכך שבאם ויש בעיות רגשיות המעבר לכתה א' קשה יותר כי יש יותר דרישות מצד שני שנה שלישית בגן תהווה תסכול גדול יותר לבני. מה דעתך? האם כדאי שיעבור אבחון? בכל מקרה לא אשאיר אותו בגן. לא אוכל להעלות את בני לכתה א' באותה שנה עם אחותו הקטנה. בברכה
בקר טוב, אם החלטת שבכל מקרה את לא משאירה בגן,אין טעם לאבחון....הרי כבר החלטת. השאלה היא האם עליה לכיתה א היא לטובתו ותואמת את מצבו. אין ספק שצריך לקחת בחשבון את זה שזו תהיה שנה 3 באותו הגן,ואת זה שיש אחות קרובה בגיל ולשקול את הפרמטרים האלה בכבד ראש,מצד שני צריך לשקול בכובד ראש גם מה יעורר בו המעבר (הלא תמיד קל) לביה"ס. ז"א,אין כאן פרמטר אחד שיותר חשוב מהאחרים,צריך להסתכל על כל התמונה ולקבל החלטה. העניין הוא שלעניות דעתי לך כהורה יש כרגע מידע רק על חלק מהפרמטרים - השנה ה 3,האחות וכו',בעוד שחסר לך יותר מידע על יכולותיו הרגשיות (וזה ממש ממש לא פחות חשוב מהיכולות השכליות - לימודיות) להתמודדות עם המעבר. אני אם הייתי במצבך,הייתי נגשת לאבחון,אבל... לא כ (סליחה על הביטוי) כסת"ח ולא אחרי שממילא החלטתי אלא כדי לקבל תמונה מלאה ואז להחליט. שיהיה בהצלחה עם כל החלטה שתתקבל, מור
יש לי ילד בן שנתיים שכבר 3 פעמים מצאתי אותו לפני השינה יושב במיטה עם הגב לקיר כשהוא דופק את הראש אחורנית בקיר ובוכה , עד שאני עוצרת אותו. זה מלחיץ אותי, האם זה קרה למישהו? האם זה נובע מפינוק / מחוסר תשומת לב? איך עליי לנהוג? תודה...
בקר טוב, לא תארת מספיק את הילד כך שאני לא ממש יכולה לענות. האם זה קורה בעוד מצבים ? האם זה מתחיל בהתנהגות הזו או שזה מגיע לאחר בכי ממושך ? האם ישנם עוד מצבים שבהם הוא צריך/רוצה/אוהב מגע חזק ? האם היו איזשהן התנהגויות חריגות אחרות בעבר ? תאור של האופי שלו. האם הוא מתנגד ללכת לישון ? וכו'. מור
מור תודה על ההתייחסות...זה לא קורה בעוד מצבים,זה מתחיל באופן פתאומי כשהוא יושב במיטה שקט ורגוע, כיום אין עוד מצבים חריגים אבל לפני כשנה היה לפעמים נותן לעצמו צ'פחות בראש עם הידיים ומסתכל עלינו אם אנחנו רואים אותו, הוא לא אוהב ללכת לישון ויש לו אופי מאוד עקשן ואוהב להרגיז אותנו ובוכה ה-מ-ו-ן מכל שטות ,לדעתי מאוד מפונק. תשומת לב מקבל בשפע.
שלום, יש לי תינוק מקסים כבן 6 חודשים. בימים האחרונים הוא התחיל לצרוח בקולי קולות, כאשר הוא רוצה משהו. לדוגמא: אם הוא רוצה על היידים ואני לא יכולה לגשת אליו מיד או שבעלי עסוק באותה שניה אז הוא צורח. מהר מאוד הוא מאבד ענין בכל משחק שאני נותנת לו. אפשר להגיד שבחצי שעה הוא עובר ממשחק למשחק, פעם בנדנדה ופעם "באוניברסיטה" ופעם בלול. אבל כל זה משעמם אותו מהר והוא בתחילה בוכה ואח"כ כאשר אין מיד תגובה הוא צורח, עד אשר מרימים אותו. עלי לציין, שאני כל היום סביבו בדאגה שלא ישתעמם. חברות סיפרו לי שזו תופעה שכיחה "הצרחות" האלו בגיל זה ושעלי לא להתרגש ולא להכנע לו ע"י הרמה על הידיים. יכול להיות שאני טועה בזה שאני מתרגשת מידי ומיד נכנעת לו. היתי מעוניינת לשמוע חוות דעת איפוא הטעות והאם זה אכן שכיח צרחות בגיל זה. (שכחתי לציין שהוא צורח או בוכה גם אחרי שהוא עשה אמבטיה, שיחק ואכל). אודה לכם על תשובתם. דניאלה
בקר טוב, אני מניחה שהצרחות מגיעות מ "עלי לציין, שאני כל היום סביבו בדאגה שלא ישתעמם". אין צורך להיות כל היום סביב ילד,להפך זה עלול "לקלקל" בעתיד. כן כדאי גם כשאת עסוקה במשהו אחר,לשמור על קשר עין,על כך שישמע אותך וכו',אבל אין צורך להעסיק אותו כל הזמן או "לקפוץ לדום" כשהוא צועק. היום,אחרי שכבר הרגלת אותו שאת כל הזמן סביבו יהיה קצת קשה לשנות את זה. אבל כדאי לשנות,כי עם הזמן זה רק יהיה קשה יותר לשינוי. בהצלחה, מור
יש לי 3 ילדים הבכור בן 6 אחריו בן 4 ואחריהם בת 2 וחצי. הבן האמצעי היה מאד מתוק ומלא שמחת חיים עד לפני בערך חצי שנה בחצי שנה האחרונה הוא נהיה רגיש מאד ובכיין מאד ,הוא מרביץ לאחיו ולילדים בגן למרות שבגן הוא הכי מבוקש עדיין. אני מאד דואגת לו,אני אוהבת אותו בטירוף,הוא ממש כפיל שלי כשהייתי קטנה והרגישות שלי כלפיו מאד גבוהה,אני ממש דואגת ומחפשת עיצה . הבת הקטנה מאד מתוקה ואני בטוחה שהוא מקנא,אבל זו נראית לי סיבה לא מספיק הגיונית לשינוי שחל בו,כי הוא עדיין מקבל ממני המון אהבה ותשומת לב,אני גם ממשיכה להתנהג אליו כמו לפני כן,ומדגישה לו כמה הוא מיוחד בשבילי ומתוק . לגבי הבכור אני גם דואגת,הוא מאד רכושני,מצד אחד,מסוגל לריב עם אח שלו הצעיר על כל שטות ומצד שני מאד בוגר ואוהב שלום ומוותר לפעמים הוא מנסה למשוך תשומת לב בצורה מאד מעצבנת שקשה לא להתעצבן למרות שאנחנו(בעלי ואני) מבינים שזה בשביל לקבל תשומת לב.
בקר טוב, אני אתחיל דווקא מהגדול - אין שום פסול ברצון ובנתינת תשומת לב,להפך. אני מעריכה שהוא קצת סובל ממה שאחיו מעורר בך. כן אני יודעת,גם הוא מקבל תשומת לב ולא חסר לו כלום והוא בכלל לא יודע שלאחיו יש פינה מיוחדת אצלך וכו'. ובכל זאת,אני מוכנה להבטיח לך שהוא מודע היטב לפינה המיוחדת שיש לך לאחיו. ילדים מזהים את זה בשניות :). אז נכון,זה לא משהו שבחרת,אבל אפשר לנסות למתן קצת את הפערים בין התחושות שמעוררים אצלך שני הילדים,וכדאי לעשות את זה. לא רק בשביל הגדול,אולי אפילו יותר בשביל הקטן. יתכן מאוד שחלק מההתנהגויות שאת מתארת אצל הקטן קשורות בדיוק לנק' - "אני אוהבת אותו בטירוף,הוא ממש כפיל שלי כשהייתי קטנה והרגישות שלי כלפיו מאד גבוהה". אף אחד מאיתנו לא ממש רוצה להיות כפיל של מישהו. כולנו רוצים להיות ב"זכות עצמנו". צריך לזכור שלפעמים עודף דאגה,עודף קרבה,עודף הכרות.. עלולים להוביל לתחושת מחנק,לתחושה שהעצמאות שלי נלקחת ממני וכו'. אני ממליצה,מכל הלב לבדוק ולעבוד קצת עם עצמך על כל אותן הרגשות ששני הילדים מעוררים בך. נסי לקרא משמאל את "על שלש גישות,אמא ומטפלת.." יתכן שזה יתן כיוון. ומילה לסיום - קראי שוב את ההודעה שלך ושימי לב להבדל העצום בתאור שלך את בנך הקטן לעומת הבן הגדול. כמה חיבה ורגש וחום מוקרנים מתאור הקטן ואילו בתאור הגדול מופיעים דברים אחרים :). הרבה בהצלחה, מור
בן שלי הוא בן 2. הוא הולך למשפחתון. הילד מבטא את שמחתו ע"י כך שהוא צורח עם קול גבוהה. למשל כאשר אני באה לקחת אותו מהמשפחתון הוא נורא שמח, צורח וקופץ. בזמן אחרון כל פעם שהוא צורח החונכת בגן אומרת לו שהיא לא אוהבת את זה ושלא יצרח. לדעתי היא לא צודקת כי זאת הדרך הטבעית לילד לבטא את שמחתו. ואם לאסור עליו לצרוח אז הוא ישמור את רגשותיו לעצמו וזה יכול לגרום לו ללחץ. מה דעתך על הנושא?
בקר טוב, לדעתי - גם אם זו הדרך שלו לבטא את עצמו,כדאי לעבוד איתו ולעודד אותו למצא דרך אחרת להביע את עצמו. לא כי זה מפריע לחונכת,אלא כי זה חלק מלמידת נורמות,שליטה עצמית וכו'. דרך אגב,לא הבנתי מדוע ישנו צורך בחונכת ? מור
בן שלי הוא בן 2. ילד יחיד במשפחה. מגיל 0 הוא נורא מפחד מצלילים חזקים ( צליל של מקדחה גורם לא בכי איסטרי). כמו כן הוא מפחד להיות בחדרים גדולים. למשל הוא מפחד לצאת ממעלית לכיוון הדירה שלנו כל פעם שאנחנו חוזרים הביתה. עשינו לו סיור בבניין. הסברנו לא על כל הדלתות שהוא רואה "כאן גרים שכנים שלנו, כאן חדר מדרגות". אבל כל פעם שאנחנו חוזרים הביתה הוא רוצה להחזיק ביד שלי ורק אז יוצא מהמעלית. אתמול הוא פחד לעשות זאת אפילו כשהוא מחזיק בידי וכולו רעד מפחד. חוץ מזה הוא ילד מאוד חברותי ושמח, הולך לגן בשמחה. האם הפחדים הם נורמאליים לגילו? מה אנחנו כהורים יכולים לעשות כדי לעזור לו להתמןדד עם הפחדים?
בקר טוב, יש כאן בפורום המון המון תשובות לגבי כל סוגי הפחדיםן,את מוזמנת לעשות חיפוש. אני מצרפת שתי תשובות בנושא http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/5581/xFP/5806 http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/7122/xFP/7275 כאמור,יש עוד המון תשובות בנושא. בהצלחה, מור
בתי הראשונה בת השנה שמחה, מאושרת וחברותית מאד,אני מאד משקיעה בה לפחות ככה אני חושבת, הייתי איתה בבית עד גיל 8 וחצי חודשים, הנקה, עיסוי, שירים והפעלות. כיום היא נמצאת בטיפול מטפלת עד השעה 3 וחצי , היא מאד אוהבת את המטפלת והמטפלת מדהימה, ומאד משקיעה בה,. כאשר אני חוזרת הביתה היא לא מנידה עפעף לכיווני, אך כשהמטפלת מגיעה בבוקר היא שועטת לידיה, כמו כן לאבא אשר אותו היא רואה רק בערב לחצי שעה ובבוקר לחצי שעה. כולם אומרים לי שזה סימן טוב שטוב לה, ואני מובנת מאליו כי אני נמצאת איתה רוב הזמן.אבל זה צובט לי קצת את הלב. שאלתי- האם יש סיבה לצביתה בלב, כמו כן האם כמיהתה לאבא ולמטפלת יותר מאשר לאמא מעידה בשלב זה על בעיה שהיא? האם תגובה זו נורמלית לגילה. תודה על תשובתכם.
דורית יקרה, את שואלת - האם יש סיבה לצביטה בלב ? ואני עונה - צביטות בלב צריכות סיבות ? :),ואם נדע שאין סיבה לצביטה,אז זה לא יצבוט ?:). כדאי שתנסי לבדוק מה שונה בין איך שאת מטפלת בה לבין איך שאבא/מטפלת. ז"א,האם יתכן שאת קצת יותר חרדה/מתוחה/מגוננת.. מהם ? לפעמים אנחנו משדרים לילד משהו שאנחנו לא מודעים לו והילד מגיב אליו . בנוסף,אם עברת קצת בפורום בטח ראית שאת לא הראשונה ששואלת שאלה בנושא. ז"א,זה קורה בהרבה בתים וזה נורמלי. אני מוסיפה קישור לשאלה דומה,אם ישארו שאלות,בשמחה. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/32/xFT/15030/xFP/15030 מור
יש לי בן בן שנה ושמונה חודשים אח לילד בן 5.7 הנמצא אצל מטפלת יחד עם ילד נוסף בן שנה. טרם מדבר , אומר מילים בודדות יודע להביע להביע רצונו ומבין כל מה שנאמר לו גם משפים מורכבים כמו לך תביא את הנעלים ללא הצבעה על האובייקט. בחודשיים האחרונים מרביץ לאחיו הגדול, צובט אותו מושך לו בשיער כמ כן כשאינו מקבל את מבוקשו משתטח על הריצפה בצרחת שנמשכות גם למות התעלמות בחודש האחרון גם החל במנהג של זריקת חפצים בעת כעס - הכל מדובר לגבי התינק מה עושים? נו אובדי עצות, ניסינו התעלמות, לא עוזר,ניסינו ענישה של השבה על הכוסא בצד - לא עוזר גם זה שנאמר לו בסמוך להתנהגות שאסור,מה עושים?
בקר טוב, המצב שאת מתארת הוא בהחלט תואם גיל ונורמלי. השאלה היא איך שמים לזה גבול. אני מציעה לקרא ב"שאלות ותשובות" משמאל את החלקים - גיל שנתיים,התפרצויות זעם. אם ישארו שאלות,אני כאן,. בהצלחה, מור
שלום בני בן שנתיים ו6 חודשיים, ילד מקסים מלא חיים כייפי , בעל אינטלגנציה גבוהה והרבה ידע יחסית לבני גילו, ילד מילולי מאד ותיקשורתי עם הקרובים ..איתי, עם האבא..עם הסבא עם הסבתות..ועוד בני משפחה.. (אני יודעת שכל האמהות חושבות כך על ילדייהם) הבעיה למרות הכל ..התנהגותו של בני בסביבה עם ילדים אחרים.. אם אנחנו מטיילים בחוץ ומגיעים לפארק השעשועים ..ואין לידינו ילדים אז הוא משחק יפה ונהנה מאד אך כאשר מגיע ילד בגילו או גדול יותר ואפילו תינוקות זוחלים או בקושי עומדים הוא מבקש ללכת או להתרחק .. הרבה פעמים הוא ממש מתרחק ומבקש ממני לבוא איתו הביתה..הוא מבקש "שקט"- זו המילה שהוא משתמש בה הרבה במצבים מהסוג הזה. אני רואה שהוא לא יודע להתמודד עם מצבים שקשורים לילדים אחרים.. אם לוקחים לו צעצוע הוא לא יקח בחזרה ובוודאי שלא יכה.. הוא רגיש מאד וכל מה שהוא יודע לעשות זה לבכות והתחושה שהוא מפגין היא תחושה של חוסר אונים... אפילו כשאנחנו נכנסים למעלית בבניין בו אנחנו גרים הוא מסתתר ומתחבא ואני מנסה לדרבן אותו לומר אולי רק שלום לאנשים האחרים אני רוצה לתת רקע שכנראה קשור.. בגיל שנה הוא נכנס למשפחתון שהיה בוא ילד שגדול ממנו בשנה וחצי והסתבר לנו לאחר מספר חודשים שהוא נהג לעשות בו ככל העולה על רוחו וזה לאחר שאני ראיתי את הילד הזה מנסה לחנוק אותו וראיתי את בני שותק ואפילו לא מנסה להחלץ מהמצב ( זה היה בדיוק כשהגעתי לגן להוציא אותו אחר הצהרים) הבן שלי לא עשה דבר , לא צעק לא צרח פשוט היה כנוע לחלוטין.. ומצב זה הראה לי שכנראה הוא היה במצבים דומים בעבר והבין שאין לו שום שליטה במצב או יכולת להצליח לצאת מהמצב ולכן הוא לא ניסה לעשות דבר...אני כמובן חילצתי אותו מזרועותיו של הילד הגדול וגם הוצאתי אותו מהמשפחתון למקום אחר..וסביב צווארו היו סימנים אדומים .. אני רוצה לדעת מה אני יכולה לעשות כדי לגרום לבני לפתח יכולות חברתיות ותקשורתיות עם בני גילו.. אני לא תמיד אהיה שם בשבילו..ואני רוצה שהוא יהנה מסיטואציות חברתיות ומחברתם של ילדים אחרים, יסתדר ולא יפחד אשמח לקבל עצות, הסברים והנחיות.. תודה !
בקר טוב, אני מנחשת שהוא ילד יחיד ? :). בדר"כ פוגשים התנהגות כזו אצל יחידים (דרך אגב,מנסיון אישי - הצטרפות אח/ אחות מאוחר יותר,תורמת לשינוי המצב). אני מוסיפה קישור לשאלה דומה,אם ישארו שאלות אני אשמח לענות, http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/34/xFT/1199/xFP/1210 בהצלחה, מור
למור שלום, יש לי ילד בן 5 (אח בכור לילד נוסף בן שנה וחצי) שפוחד מאוד מכל סוג של בעלי חיים, מצבים וארנבים ועד כלבים או חתולים. הוא פשוט נכנס להיסטריה של בכי ורעדות כשבעל חיים מתקרב אליו. בחוג טבע שיש לו בגן הוא פשוט נכנס לכזו היסטריה מכל חיה שמביאים, שהוא מפריע לכל שאר הילדים להתרכז והמורה בחוג כבר ביקשה ממני פשוט לקחת אותו מהגן לפני שמתחיל החוג. כל השיחות שעשיתי איתו לא עוזרות. כשהוא הולך איתנו ההורים לפינות ליטוף ואני יושבת איתו יחד ללטף את החיות הקטנות, אז הוא בסדר, אבל בגן הוא פשוט מאבד עשתונות. בכל מה שקשור בכלבים וחתולים זה הכי גרוע. הוא מסוגל לרוץ לכביש מרוב פחד בלי לחשוב, כשמתקרב אליו כלב, ומאלץ את כל החברים שלו להוציא את הכלבים שלהם החוצה כאשר הוא בא לבקר אותם. יש לציין שאף פעם לא היתה לו שום תקרית עם כלב ולנו ההורים אפילו היה כלב במשך 8 שנים שהוצא מהבית עם היוולדו של הילד כי היא הפכה להיות מאוד תוקפנית, אבל בעיקרון אנחנו ההורים אוהבים כלבים. האם מדובר במצב שכיח בגיל זה ויש לקוות שהוא יחלוף מעצמו, או שמדובר בבעייה שיש דרך לטפל בה , חוץ מלהביא כלב הביתה, כי אין לי את האפשרות להקצות זמן או מקום לכלב כרגע. בשיחות שלי איתו אני לא מזלזלת בפחדים שלו. אני אומנם מנסה להרגיע אותו אך יחד עם זאת אני נותנת לגיטימציה לפחד, קרי, מותר לפחד וזו לא בושה, וזה עקב כך שיש ילדים שלועגים לו על ה"פחדנות" שלו. חוץ מהתופעה הזו מדובר בילד חכם, חברותי מאוד, סקרן ובוגר. אודה על עזרתך, שירה
בקר טוב, תראי,בתור בעלת פוביית חתולים,קצת קשה לי לענות על השאלה :). אני יכולה להגיד לך מנסיוני האישי,שאפשר לחיות לא רע עם פחד מחיה כזו או אחרת (אצלי בעניין החתולים זה הרבה מעבר לפחד. אבל דווקא צפרדעים,נחשים,שרקנים.. אני מאוד מחבבת). ועכשיו ברצינות - את כותבת שאיתך הוא כן מוכן להתקרב לחיות וזה נהדר.יתכן שיש משהו בגן שמרתיע אותו מלהתקרב לחיות (לדוג',יש פעמים שהחיות מגיעות מאד מפוחדות ושורטות/משמיעות רעשים מאוד מפחידים וכו'). אני מכירה יותר מילד אחד שזה המצב אצלו. אני במקומך הייתי מפסיקה עם שיחות והסברים סביב הנושא (זה לא רק שלא עוזר,זה עלול להלחיץ ולהעמיס רגשית). במקביל מאפשרת חשיפה מבוקרת ! לחיות שאין בהן שום סכנה לשריטונת/ביס וכו' (לדוג' גורים מאוד קטנים,דגים,תוכים בכלוב!,ללא הכלוב הם עלולים לתת ביס) . החשיפה לא אמורה לבא ביחד עם הסבר ("אתה רואה גם הגור הוא כלב והוא לא עשה לך כלום..") ואין צורך להעביר אותו בשלבים לחיות יותר מאיימות (כלבים גדולים וכו'). השאיפה היא שהוא לאט לאט לאחר שירכוש בטחון,יעבור בהדרגה לחיות נוספות. בגן - הייתי עומדת על כך ! שיכבדו את רצונו ואפילו מבקשת שלא יחכו שהוא יכנס להיסטריה אלא מראש יציעו לו להתרחק. במידה שאין שיפור וזה מתחיל להפריע לילד (בגילאים בוגרים יותר),אפשר לשקול טיפול. בהצלחה, מור
שלום, שני בת שנה וחודשיים, יונקת בלילה ולפעמים, כאשר מאוד מתעקשת בערב כשאני חוזרת מעבודה.בלילה אני מרדימה אותה במיטה שלה וכאשר היא מתעוררת באמצע לילה בבכי, לפעמים פחות לפעמים יותר, בעלי מביא אותה אלינו למיטה, היא יונקת נרגעת נרדמת וככה היא מתעוררת כמה פעמים, וממשיכה לישון אצלינו עד הבוקר. אני ובעלי החלטנו לגמול אותה א' מציצי ב' מלישון אצלינו. שני לילות הראשונים בעלי קם אליה לחדר הרגיע אותה והמשיך לישון אצלה בחדר על הספה. היא היתה מתעוררת כמה פעמים בוכה הרבה. בלילה שלישי אני לא התעפקתי ויצאתי אליה ואז היא פשוט לא רצתה להיכנס למיטה שלה רצתה להיות רק על הידיים שלי וביקשה ציצי. אני נתתי לה לבכות (היא בכתה הרבה) ובסוף נשברתי כנ"ל בלילה הרבעי. חשוב לציין שהיא קשורה אלי יותר מאשר לאבא. השאלותי הן: איך אני יכולה לגמול אותה עם כמה שפחות טראומה? האם נגרם כבר איזה שהוא נזק נפשי לילדה אחרי אותם לילות שנתתי לה לבכות כל כך הרבה ובסוך נשברתי? ברור לי שאני לא ממשיכה עם זה בינתיים, אני אתן לה קצת להירגע. ואמשיך כרגיל. מה עושים איך לנהוג??? תודה מראש אינור
בקר טוב, אני מצרפת קישור לשאלה מאוד דומה. בנוסף,חשוב לזכור שכל גמילה היא תהליך לא קל. מה שקובע את משך ו"איכות" הגמילה הם העקביות והנחישות. במידה שהורה יודע שלא יוכל להיות עקבי,עדיף לא להתחיל בגמילה. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/1033/xFP/1042 בהצלחה, מור
יש לי ילד בן 20 שלא נמצא במסגרתמסודרת כ שלוש שני0 לא רוצה ללכת לצבא הוא דתי אבל לא מסוגל אפילו להתמיד ללכת לבית הכנסת בבוקר והדת הוא דבר מאוד חשוב לו לא מסוגל להתמיד בעבודה הופך את היום ללילה אפע שכל הזמן הוא מתחיל עבודה ומפסיק הולך לבית הכנסת ופתאום מפסיק אפילו חברים קבעו איתו ללכת לחדר כושר הם מתמידים והוא אחרי 4 ימים המשיך לישון שהילד קם לא נראה שהוא בדיכאון אלה שאני מעירה לו הוא אומר מה אני יעשה קשה לי אני כבר לא יודעת באיזה דרך ללכת איתו גם שיחות אתל פסיכולוג לא עזרו האים אני צריכה לא לןןתר להעניש אותו או להתעלם
בקר טוב, אני מעריכה שהקשיים התחילו לפני גיל 20. במקרה כמו שאת מתארת חשוב לעשות איזושהי הערכה מעמיקה יותר - איך היה בעבר,המשפ',יכולות,מצב רפואי וכו'. אין ספק שהוא זקוק לקשר טיפולי. זה שעם פסיכולוג x לא הצליח לא אומר שמשאירים את המצב ככה. יש אלפי מטפלים וכל אחד שונה מהאחר וכן לפעמים צריך לעבור עוד אחד ועוד אחד ועוד,עד שמוצאים את זה שמצליח לעזור. במקרה שלכם,אני ממליצה לחזור ולחפש פסיכולוג או במידת הצורך פסיכיאטר. בהצלחה, מור
בני בן 9, ילד נבון חכם עם הרבה בטחון עצמי והוא גם די מנהיג בכתתו, הילד מסרב להצבת גבולות אם משהו לא נראה לו הוא ישר כועס וצועק והמשפט השגור בפיו הינו "את לא תחליטי עליי".(למרות שהוא מאוד מאוד רגיש וכשהוא מרגיש מעצמו שהוא עבר את הגבול הוא ישר בוכה) הילד הינו ילד אמצעי לאח גדול ולאחות יותר קטנה. לנו כהורים מאוד קשה להעניש אותו מכיוון שהוא די מצפצף על העונשים ועושה בדיוק ההיפך, איננו יודעים איך לגשת אליו. למזלנו הוא תלמיד טוב ויש לו מורה מקסימה היודעת איך לגשת אליו בכיתה כשהוא מתעצבן או כועס, ולכן גם יודעת איך להפיק ממנו את המיטב, בבית זה שונה.אני מפחדת שהמשך התנהגות זו תביא אותו לבעיות התנהגות בביה"ס כמו כן אנו עומדים לעבור דירה בקרוב, ורציתי לדעת איך להכין אותו כי נראה לי שלו תהיה בעיה עם המעבר.
בקר טוב, את כותבת שהוא "מתנגד להצבת גבולות". אני לא מכירה הרבה ילדים/אנשים שמתלהבים כששמים להם גבול. מה שכן,עד גיל 9 הציפיה היא שהוא כבר ידע את הגבולות וינהג על פיהם ולא יהיה צורך "להציב" מחדש. לגבי ענישה - בכל גיל היא לא אפקטיבית בעיני וצריך להשתמש בה במקרים מאוד נדירים (לא כי אני יפת נפש אלא בגלל המסר שמועבר לילד שההורה כ"כ נואש שלא נשאר לו שום דבר פרט ענישה ומהסיבה שחוץ מהדרדרות הקשר,בתכל'ס לא משיגים שום דבר),על אחת כמה וכמה בגילאים האלה. כמו שאת כותבת,יש מי שכן מצליח "להגיע אליו" ולתקשר איתו בדרכים אחרות כך שזה בעצם אפשרי,פשוט צריך ללמוד את הדרך וזו בעצם חובתכם. אני ממליצה להתחיל קצת בקריאה על גבולות (יש כאן ב"שאלות ותשובות" משמאל,ובכל ספר להורים) ובהמשך לשקול השתתפות באחד מבתי הספר להורים. לגבי המעבר - אין לי מושג האם הוא ממשיך באותו ביה"ס או לא... בכל מקרה,לבקר ,להכיר,לתת לו להביע את כל מגוון הרגשות (כעס,חששות..),לשקף לו את הרגשות שלו (ז"א,אם הוא צועק ומקלל כשמדברים על המעבר להגיד - אני יודעת שאתה חושש מהשינוי.),לשתף ברגשות שלכם ("גם אני קצת.."). בהצלחה, מור
מקווה שהכל בסדר אצלך.... מתגעגעים אליך בפורום, גילי.
שלום לך גילי, מחממת את לבי הודעתך האנושית. שלומי בסדר גמור ואני אתכם. ואיך את? נוחי
שלום רב! בני בן 4 חודשים לא מפסיק לבכות עם אני לא נמצאת לידו, הוא בוכה בכי היסטרי עד שאני ניגשת. הוא כמעט ולא משחק לבד. הוא יכול להיות לבד בלול או בעגלה למשך 10 דקות לכל היותר. השאלה שלי היא האם זה נורמאלי? ומה אני יכולה לעשות כדי שהוא יהיה גם קצת לבד, כי למשך כל היום הוא לא יורד לי מהידים ומאוד התעיפתי מהמצב הזה. תודה מראש אולגה
בקר טוב, סביר להניח שבנך התרגל להיות על הידיים ולכן כל שהות שלו בלעדייך נתפסת בעיניו כ"הרעת תנאים" ומכאן הצעקות. בגיל הזה אני באפן כללי לא ממליצה להשאיר אותו לבד בזמן ערות מעבר ל 10 דק'. מצד שני,אין צורך כל הזמן על הידיים. מה כן ? חשוב שגם כשאת עסוקה במשהו (בישול..) הוא יהיה בקרבתך (הכי טוב בלול או על שטיח) ,ואת תשמרי על קשר עין איתו ותוך כדי תשירי לו/תדברי איתו וכו'. ז"א,משהו שאתם חשים אחד את השני כמעט כל הזמן,אבל לא רק על הידיים. אם את יוצאת מטווח הראיה שלו,כדאי מדי פעם לדבר מרחוק. גם כשהוא נמצא בלול/שטיח ואת מדברת אליו,כל כמה דק' לגשת אליו,ללטף/להפוך לצד השני וכו'. ז"א,כן קשר וקירבה,לא כל הזמן על הידיים. בהצלחה, מור
אני סטודנט בן 25 אשר עזב את הבית למטרת לימודים וגר עם ארוסתי בחו"ל. אמי, שקשורה אליי מאוד, מגלה קושי רב להתרגל לעובדה שאני רחוק ומחוץ לטווח שליטה שלה. מתוך אהבה רבה היא יוצרת תחושה של כפייה, מתקשרת גם לחברי בחו"ל כדי לברר היכן אני נמצא אם אינה מצליחה ליצור עימי קשר, ונעלבת כשאנני יכול או רוצה לשוחח איתה ארוכות. אני צריך רעיונות כיצד ניתן בלי לפגוע בה להעביר לה את המסר ולעזור לה להתמודד ולהתרגל למציאות החדשה.
עומרי, אני כותבת לך כאם לבן/בת בגיל דומה: אני מבינה היטב שזה קשה מאד לאמך. אתה תוכל להבין זאת היטב רק כאשר תהיה במצב דומה. אני מסכימה עמך, שאינך יכול ולא מתאים לך להיות אתה בקשר כל יום וכל היום, ולדווח כל שעה היכן אתה נמצא. לא כתבת אם אמך חיה לבדה , האם היא בריאה, האם אביך בתמונה, ואולי אתה ילד יחיד.. מה שאני יכולה להציע לך - להשתדל להיות כמה שאפשר יותר בקשר טלפוני, כמובן במיגבלות העיסוקים שלך. עדיף לדעתי הרבה שיחות קצרות על שיחה אחת ארוכה אחת . מדי פעם שיחה ארוכה יכולה לעזור לה למצב רוח טוב. לה חשוב מאד הקשר,, וקשה לה בלעדיו. מדבריך אתה מודע לכך שהיא קשורה אליך מאד ואוהבת אותך. אבל - את הקשר, האיכפתיות והאהבה בין אם לבנה , בגבול הטעם הטוב, ובכל גיל, תוכל להבין לעומק רק כשלך יהיו ילדים. אמא*
בקר טוב, לדעתי,כדאי היה לשוחח על הדברים עם אימך. איך ? 1. עדיף לעשות זאת פנים מול פנים ולכן אם אתה מגיע לחופשה,רצוי אז. 2. לא לגשת בנימה מאשימה אלא מתוך הבנה לצרכיה מצד אחד ומצד שני הבאת תחושת חוסר הנוחות שלך. 3. שימת גבולות בדרך עדינה אבל נחושה בעניין הטל' לחברים. אני מעריכה שאם תיגש לשיחה מנק' מוצא לא ביקורתית ולא מאיימת,תצליחו לשוחח על העניין ואולי אפילו תגלה עוד דרכים לראות את הקשר בינכם. בהצלחה, מור
