איך מצליחים להרגיל אותם להרדם עצמאית?

שלום אהוד, אודה על הצעה לפתרון - יש לי 3 ילדים, בן 5, בן 3 ובת שנה. אופן ההשכבה הוא די סטנדרטי- אני עושה להם מקלחת, 2 סיפורים , צחצוח שיניים פיפי ולישון. בן ה-5 נרדם יחסית מהר, תוך 10 דק' בד"כ. בן ה-3 יכול להשאר במיטתו אפילו חצי שעה עד שנרדם (ככה גם בגן) ולא מפריע בזמן הזה. לבת השנה יש שעות שינה שונות ולא נדבר עליה כרגע. ההרגל שהיה להם בשנה האחרונה זה שאחרי כל הטקס שינה אני מכסה אותם בשמיכה, מאחלת לילה טוב ויושבת בחדר כמה דקות, ויוצאת. בתוך 5 דקות שהייתי איתם הם היו נרגעים ונרדמים . בחודש האחרון הגדול (שהוא למעשה עדיין קטן, אני מודעת) התחיל לפחד מהחושך ומלהיות לבד בחדר גם באור. אני מראה לו שאני מבינה אותו אבל מדגישה שאני שומרת עליו ושהכל בסדר. בתחילה הוא היה קורא לי מהמיטה שלו שאחזור לחדר, והוא ואחיו היו מדברים ביניהם או צוחקים, וכשהגדול ביקש שאחזור עניתי שאם יהיו בשקט אחזור. זה עבד לרוב, וכשהיו בשקט חזרתי ותוך דקה הגדול נרדם ואחריו הקטן. היו פעמים שאחרי שביקש הייתי חוזרת פעם אחת ומודיעה לו שאני אהיה איתו דקה אחת , ואז אצטרך ללכת לעיסוקיי, אבל עוד כמה דקות אחזור לראות מה שלומו. בכמה דקות האלה תמיד היה נרדם. ההרגשה שלי היתה שהוא צריך לדעת שהוא לא נשאר לבד אלא יש מישהו שאיתו גם כשהוא ישן. עד היום אני לא יודעת אם השיטה של "עוד כמה דק' אחזור" נכונה... ועכשיו לסיבת הפניה: בשבוע האחרון הגדול יוצא מהמיטה (שזה חדש) בתירוץ שהוא מפחד. לא משנה מה התגובה שלי, הוא פשוט חייב שנהיה לידו עד שירדם. זה יכול להיות גם כשהוא מאוד עייף- שפעם היה נרדם תוך דקה. אני אומרת עדיין ש"אני עוד כמה דקות חוזרת לראות מה שלומכם אבל אני אחזור רק פעם אחת ולא יותר”. אחרי שיצא מהמיטה שוב אני מחזירה ואומרת "לילה טוב, אני שומרת עליך מהסלון" אפילו כמה פעמים ואפילו כשהוא עייף מאוד. ואז לפני שאני מתחילה לכעוס אני נמצאת לידו בסף הדלת עד שכבר לא בודק אם אני שם ואז אני הולכת. אני יכולה לעמוד שם איזה 10 דק', בנוסף לכמה דק' שהיו קודם (ההרגל הקודם לפני הפחדים) וזה לא מתאים לי. כשהוא יוצא מהמיטה זה לא מרגיש לי כמו פחד, אני חייבת להגיד. זה יותר נשמע כמו תלונה של "למה את כבר לא נשארת איתנו כמה פעם", תשומת לב וכד'. הלילה אחרי שהשכבתי אותם לישון שמעתי את הבנים מדברים ביניהם איזה 5 דק' עד שביקשתי מהסלון "די עם הדיבורים" ואז הגדול אמר "אנחנו מדברים כי את לא באה"- זה מסכם את הסיפור. מה שעוד יותר גרוע זה שהקטן בן ה-3 מצטרף לחגיגה ובחודש האחרון גם הוא אומר שהוא מפחד (לא אומר ממה) ולא ברור לי אם זה חיקוי או פחד אמיתי. עד לפני השבוע האחרון ברגע שהגדול נרדם הוא כבר לא יצא מהמיטה- ובקצב שלו נרדם. בשבוע האחרון הוא רואה את אחיו הגדול יוצא מהמיטה כמה פעמים לפני שנרדם, ואז אפילו שהוא נרדם , הוא הקטן ממשיך לצאת מהמיטה כמה פעמים. זה יכול לקחת בערך 20-25 דק'. יש לציין שהוא לא בוכה או מתלונן. הרבה פעמים הוא "בדיוק" צריך לשרותים או "בדיוק" רוצה לשתות מים וכן הלאה. עניין נוסף וקשור- הם לנים שלושתם באותו חדר אבל אנחנו חושבים להפריד ביניהם- כרגע הרעיון הוא להעביר את הקטנה לחדר הצמוד. אנחנו לא יודעים מה ההשלכות של המעבר, ואולי אם נעביר את הגדול הוא ירגיש יותר אחראי על עצמו ופחות יפחד? או להיפך, שכל אחד ירצה אותנו צמודים אליו ולא נצא מזה? נשמח לקבל פידבק לגבי 2 העיניינים. תודה וסליחה על האורך...