דילמה רצינית

אני גרושה בת 52לאחר זוגיות קשה.עזבתי את איזור מכוריי ובתי בת ה 25 עזבה אחרי. בילדותה למדה בפנימיה מאחר ובבית המצב היה בלתי נסבל.מצאתי את עצמי תמיד במריבות עם אביה שלא היה מעורב כלל בגידולה ובכידול אחיה הקטן ממנה בשנתיים.היום היא מבודדת חברתית וקשה לה מאוד.היא ילדה איכותית ביותר.פניתי לקאוצרית שמלווה אותה כבר 3 שבועות. מאז השיחות איתה בתי טוענת שבזכות השיחות היא מגלה שאני אשמה שלא שמתי לב לצרכיה הרגשיים אני. מקשיבה לה ומסבירה לה גם את קשיי אני שהיו לי אז.היא אומרת שדאגתי לה מכל הבחינות חוץ מרגשית. כואב לי לשמוע ואני מודה שקשה לי להפגין רגשות ובכל קושי שישנו בחיים גם לה..אני תמיד אומרת לא להתעכב ולהמשיך.אני יודעת שזה לא נכון אך זו התנהלותי. אני חיה בשלום עם עצמי מתפקדת עובדת אהובה ותמיד אופטימית.אולי אני מדחיקה אבל בסדר לי. לגבי הילדה אני שואלת האם עקב במצב שהיא בודדה וכמעט לא יוצאת אני אמורה לשמש לה כחברה חוץ מאמא כמובן..אני מרגישה שכך קורה. ביחסי עם בן זוגי אני מצרפת אותה אלינו ליציאות סרטים קניות.האם אני נוהגת נכון איתה כשאני מבטלת את עצמי?אני גם כך מסתובבת כל היום עם רגשי אשמה מולה ותמיד מרצה אותה עד הפרטים הקטנים. קשה לה אני יודעת.אך קשה גם לי. תודה רבה

הי תודה רבה על תשובתך. ראשית אציין כי בררתי וחקרתי על הקאוצרית והיא באה מרקע של עבודה סוציאלית עם אנשים עם קשיים וחסכים רגשיים.זו הסיבה שבחרתי בה. בתי מספרת לי שבפגישות איתה הקאוצרית קודם מציפה את העבר של בתי ואז כאשר ה'צלקות' נחשפות היא תתחיל להדריך אותה. זה נראה לך לא נכון??חשובה לי דעתך. בינתיים קבעתי לי פגישה אחת עם אותה הקאוצרית שתדריך אותי כיצד להתמודד עם בתי בלי שארגיש רגשי אשם וצורך למלא לה את החסר... מקווה שלדעתך פעלתי נכון. הפגישה ביום שני הקרוב בערב כך שאשמח לקרוא את דעתך קודם.