הסלמה באלימות: דקירות סכין

בשנים האחרונות מדברים הרבה על כך שהאלימות מסביבנו עולה בפרמטרים מילוליים ומעשיים. מבחינה זו, בחדר המיון של המרכז הרפואי הלל יפה עדים מידי שבוע לפציעות הנובעות ממקרי אלימות בעלי רקע פלילי, שנדרשת עבורם התערבות ניתוחית דחופה. מקרים אלו רק מסמנים את מה שבדק המחקר של ד"ר בוריס קסל וצוותו, וגם מצא - הסלמה מהותית בכמות הנפגעים כתוצאה מ"סכינאות" ובסוג הפציעות שלהם.

"לא פעם", מסביר ד"ר בוריס קסל, מנהל יחידת הטראומה במרכז הרפואי הלל יפה, "אני מוזעק באמצע הלילה לטפל במקרים קשים ומורכבים של פציעות שנוצרו עקב דקירות סכין. לדוגמא, רק לפני כחודש נתקלתי בשני מקרים שקרו באותו השבוע: האחד - נער בן 17, שנדקר בחזה ובגב התחתון על ידי המעביד שלו. הוא הגיע לבית החולים במצב קשה, מתנשם וחיוור והוכנס מיד לחדר הטראומה, שם נעשו פעולות החייאה ראשוניות. לאחר התייצבות מצבו וסיום בירור סבב הבדיקות המתחייב והנדרש, הוחלט לנתחו ניתוח בטן מורכב שכלל עצירת דימום מהכבד ותיקון הסרעפת. המקרה השני היה של בחור בן 30, מאבטח במקצועו, שבמהלך ויכוח במקום העבודה, נדקר על ידי תוקפו באמצעות סכין באזור התחתון השמאלי של חזהו. הפגיעה הייתה קשה עד כדי כך שאיברי הבטן בלטו החוצה מבין צלעותיו. מיותר לציין, שגם הוא נזקק לניתוח דחוף. בניתוח עצמו נדרש הצוות לאחות את הפגיעות הרבות שספג הבחור בקיבה, במעי הדק ובמעי הגס".

שני המקרים האלו, שהסתיימו בהצלת חיים, מהווים רק טיפה קטנה בכמות פציעות הסכין בשנים החולפות, אבל גם הם וגם רבים אחרים כמוהם היוו את הסיבה שבעטיה הוחלט לבדוק את "המחלה" הזו שנקראת "סכינאות". הרעיון העיקרי שהנחה את החוקרים היה בדיקה אמיתית פרוספקטיבית לגבי הצורך בהתאמה ובשינוי שיטת הטיפול בפגיעות סכין בשל העלייה הגוברת בכמות הנפגעים בקטטות סכין עם השנים.

המחקר, שפורסם בשנה החולפת במגזין IMAJ, חקר את כמותן ואופיין של פגיעות סכין כפי שטופלו בשמונה מרכזי טראומה שונים במדינת ישראל, בין השנים 1997 ל-2004 וכלל 3,306 מקרים נבדקים סך הכול בשנים אלו. איסוף הנתונים נעשה בעזרת המכון לרישום טראומה ארצי ע"ש גרטנר. מטרתו של המחקר, כאמור, הייתה להעריך את חומרת הפציעות של נפגעי הטראומה כתוצאה מפציעות דקירה בסכין בקטטות. הנחת היסוד של המחקר הייתה כי קיימת עלייה משמעותית בפגיעות סכין ובחומרתן המחייבת חשיבה מחודשת לגבי הגישה הטיפולית הקיימת בפגיעות מסוג זה.

בסוף שנות ה-90' של המאה ה-20, הגישה המקובלת לטיפול בפצוע שסבל מפגיעה חודרת בבטן מסכין הייתה (בכ-60% מהמקרים) טיפול לא ניתוחי, זאת בהנחה שהתופעות הקליניות לא ערבו סימנים של הלם, איבוד דם או ניקוב של איבר (באיברים חלולים כמו קיבה ומעיים). מדובר בגישה מקובלת בארץ ובעולם, הנלמדת בבתי ספר לרפואה כגישת בסיס לפציעות בטן חודרניות. עם זאת, לאורך השנים, בתצפית קלינית של יחידת הטראומה במרכז הרפואי הלל יפה, נראה היה כי משנה לשנה פגיעות סכין בטניות ובכלל, הפכו יותר ויותר קשות, וחייבו התערבות כירורגית להצלת חיים.

לשם הערכת הגישה הטיפולית הננקטת בשגרה, הוחלט לבצע ניתוח נתונים באופן אמפירי ורטרוספקטיבי של כל הנתונים הקיימים על פציעות מסוג זה, בהיקף כולל של כל מרכזי הטראומה בארץ (שמונה במספר), ולבדוק האם ההערכה הראשונית לגבי ההחמרה ב"סכינאות" אכן קיימת, בהתאם.

הנתונים שנאספו במחקר, הוכיחו כי תחושות הבטן של אנשי יחידת הטראומה, אכן היו מדויקות. כמות הפגיעות מ"סכינאות" הפכה בעשור האחרון למגפה של ממש וכך גם חומרתן של הפציעות שהם תוצאה שלה. במחקר נראה כי בשנת 1997 נספרו בישראל סך כל של כ-250 פצועים מדקירות סכין שאושפזו לטיפול והשגחה. מתוכם 108 סבלו מפגיעות בטן שדרשו התערבות כירורגית. לעומת זאת, בשנת 2004 ספרו כמעט 600 מקרי פציעה מסכין, מתוכם 268 פגיעות בטן שדרשו התערבות כירורגית. הווה אומר - לא רק עלייה של 140% בנפגעי דקירות סכין, אלא גם עלייה של כ-150% בפגיעות בטניות בהן נדרשה התערבות כירורגית.

נתונים משמעותיים נוספים היו עלייה משמעותית גם בכמות הפגיעות בכל אירוע דקירה מטופל - אם בשנת 1997 היו 68 מקרים בהם סבלו הנפגעים מדקירה בודדת אחת ו-40 מקרים בהם הדקירות היו מרובות ובאזורים שונים בגוף (37% מכלל נפגעי הסכין באותה שנה), הרי שבשנת 2004 מתוך 268 פגיעות דקירה היו 165 פציעות המוגדרות כמרובות (מספר דקירות) - 62% מכלל הפציעות. כלומר, מהיותן של הדקירות בעלות האופי האלים יותר (מרובה דקירות) רק שליש מפציעות הסכין, עלתה המגמה ב-2004 לכדי כשני שליש, נתון מדאיג ביותר לכל הדעות.

מהבחינה הרפואית המסקנות העיקריות מבדיקה היו: ראשית, הבהרת עובדת החובה להיערך מחדש מבחינת נהלי הרפואה הקיימים בנושא פציעות דקירה בטניות. שנית, מחויבות של הרופאים להיות ערניים יותר לאופן הטיפול בגלל אופיין המדרדר והקשה של פציעות הסכין.

מהבחינה החברתית ההשלכות של המחקר מרחיקות לכת אף יותר: המחקר בעצם הוכיח כי קיימת מגמה הולכת וגוברת של מחלת "סכינאות", שקיבלה עם השנים מימדים מפלצתיים הדורשים התערבות ברמה הלאומית. "יתרה על כך", מדגיש ד"ר קסל לסיכום העניין, "מהמחקר למדנו שאם בעבר הקטטות שנגמרו בדקירות סכין היו קטטות שמטרתן להפחיד את היריב, הרי שהיום הכוונה היא להרוג אותו, וזו כבר מסקנה מפחידה למדי שאומרת משהו חמור מאוד על החברה שבה אנו חיים".

בואו לדבר על זה בפורום רפואה דחופה.