סרטן השד, היום שאחרי

מחקרים רבים מתארים תסמינים גופניים ופסיכולוגיים במהלך מחלת סרטן השד ולאחריה, אולם אין הרבה מידע באשר למצבה ולצרכיה הנפשיים של האישה בשלב סיום הטיפולים, תקופה שמתאפיינת לרוב בתחושות של פגיעות, חרדה, חוסר ביטחון ומשבר.

המעבר למעמד של מחלימות מסרטן השד מתואר בעדויות רבות כחוויה סוערת, שבה נשים מנסות לאזן בין התרוממות הרוח שבאה בעקבות הינצלות ממחלה מסכנת חיים, לצד חוסר ודאות, חששות מהישנות המחלה והתמודדות עם תסמינים גופניים מתמשכים. נשים מדווחות כי מדובר בתקופה שבה בדרך כלל חלה ירידה בתמיכה החברתית מידידים, צוות רפואי ומשפחה. מתברר כי אותם "משאבים מסייעים" שהיו יעילים בתקופת האבחון והטיפולים, נדרשים לנשים גם במהלך המעבר ממעמד של חולה למעמד של מחלימה.

מטרת המחקר שערכו קפיאלו ועמיתיה הייתה לתאר את צרכי המידע והתמיכה של נשים עם סרטן השד בשלב מוקדם אחרי הטיפולים, כבסיס לפיתוח התערבות ספציפית שתהלום את צרכיה של אוכלוסיה זו. צרכי המידע והתמיכה של הנשים הוערכו באמצעות ראיונות עם 20 נשים (מגבלותיו של המחקר הן במדגם הקטן של מחקר רוחב ביחס לתכיפות התסמינים המדווחים, אך גודל המדגם תואם את הקריטריונים של מחקר איכותני. נתונים איכותניים מספקים תובנה עמוקה על התנסות מנקודת מבטה של החולה, ומחזקים את הבנתנו בנושא).

הנשים נשאלו על תסמינים גופניים כעבור 3, 6, ו-12 חודשים מסיום הטיפולים:

^^עייפות^^ - עייפות הייתה התופעה השכיחה ביותר שעליה דיווחו נשים בכל שלוש התקופות. מרואיינות רבות לא צפו מראש את העוצמה ואת התקופה הממושכת של התמודדות עם העייפות, כפי שעולה מדברי אחת המשתתפות: "העייפות לא פסקה. אני עדיין מתעייפת... יש לי תופעות לוואי רבות... העייפות הייתה מוחצת. הרי לא מצפים להרגיש טוב במהלך הטיפולים... מצפים לבעיות, אבל כשנגמר הטיפול, מצפים לשיפור."

^^קשיים בזיכרון ובריכוז^^ - קשיים מסוג זה דווחו על ידי 80-60% מהנשאלות שלושה חודשים אחרי הטיפול, והתופעה נמשכה לכל אורך השנה הראשונה מסיום הטיפולים.

^^יכולת קוגניטיבית^^- השינויים ביכולת הקוגניטיבית גרמו לא פעם למצבי מצוקה, כפי שמתארת המשתתפת הבאה: "היה לי קשה מאוד, כי לפני הכימותרפיה הייתי טיפוס רב-משימתי. יכולתי לעבוד על נושאים אחדים בו-זמנית. עכשיו אינני יכולה לעשות זאת... ואני מרגישה שאני פחות יעילה."

^^הפרעות שינה וגלי חום^^- הפרעות אלה היו במקום השלישי ברשימת התסמינים שעליהם דיווחו הנשים. במקרים אחדים ההפרעות בשינה היו קשורות לגלי חום, אולם ברוב המקרים הגורם לבעיות שינה זוהה כמחשבות מדאיגות, למשל החשש מפני הישנות המחלה.

^^מיניות^^- שינויים במיניות ובפעילות המינית בשלב שלאחר הטיפול יוחסו בדרך כלל לירידה בדחף המיני, כפי שתיארה זאת מרואיינת: "אין ספק [שהטיפול] השפיע על הדחף המיני. למשך תקופה אותו דחף מיני לא היה קיים. לא הייתי מעוניינת במין. זה נמשך לא מעט זמן. גם עכשיו אין לי אותה רמת עניין במין".

^^עלייה במשקל^^- השמנה תוארה כגורם מעיק מאוד ונשים רבות דיווחו כי אחרי הטיפולים היה קל לעלות במשקל וקשה מאוד לרדת. דווח גם על שינויים במבנה הגוף: "המשקל שלי מתפרש על פני הגוף בצורה שונה. זה (מצביעה על פלג גופה התחתון) מעולם לא הייתי כך, אבל מאז שעברתי את גיל המעבר, אני רואה שינוי בהתפרשות המשקל שלי". (נשים רבות מבין אלו שדיווחו על עלייה במשקל ציינו שלא היו מוכנות מראש לאפשרות זו, והיו רוצות לקבל יותר מידע על מה שצפוי להן ועל הדרכים לצמצם או למנוע את העלייה במשקל).

המשתתפות נשאלו על תגובות רגשיות בתקופת ההחלמה.

^^דאגה מפני הישנות המחלה^^ - יותר מכל דווח על החשש מחזרת המחלה שנמשך לכל אורך השנה הראשונה מתום הטיפולים: "מחשבות וחששות מפני הישנות המחלה היו שכיחות, ודברים אלו גורמים לחרדה רבה... זה קשה מאוד. יש לי ילדים קטנים, והייתי מודאגת לגבי העתיד... מה אם אחלה שוב, האם יהיה לי עוד כוח? ומה אם זה יחזור במקום אחר בגוף?".

^^חרדה^^ - חרדה הייתה שכיחה מאוד במהלך השנה הראשונה, ואילו שינויים במצב הרוח ותחושות עצב או דכדוך פחתו עם הזמן. כשנשאלו על דאגות באשר לניהול חיי היומיום, נשים רבות נזכרו שאמנם בתחילת הדרך דאגו בשל כך, אבל החששות איבדו ממשמעותם עם הזמן.

המשתתפות נשאלו על מידת המוכנות שלהן למעבר מטיפול למעמד של החלמה. כמעט מחצית מהנשים (45%) דיווחו שלא קיבלו כל מידע על הצפוי להן. בין אלו שדיווחו על קבלת מידע, אחדות ציינו שהיה זה מידע לא מספיק: "אם היו לי שאלות קיבלתי תשובות, אבל בעצם לא היה סיום לכל התהליך... היה הבדל גדול בין התדרוך שקיבלתי כשהתחלתי בכימותרפיה, שהיה מאד מקיף... לבין זה שקיבלתי בסוף הכימותרפיה."

כמעט כל המשתתפות ציינו שהיו רוצות לקבל יותר מידע, ובעיקר מידע יותר מפורט. נשים אחדות הציעו שמידע כזה יינתן בביקור נפרד, ולא ביום האחרון של הכימותרפיה, שבו תשומת הלב שלהן נדרשת לעניינים רבים אחרים. לדוגמה הצעתה של אחת המרואיינות: "נראה לי שקביעת פגישה עם אחות ולא עם רופא, רק כדי לשבת ולדבר על השנה הקרובה, השנתיים הקרובות... בפירוט רב... למה לצפות בעתיד ומה צריך לעשות... זה יהיה מועיל מאוד".

לבסוף, הנשים נתבקשו לתאר את האתגרים העיקריים שאתם התמודדו במהלך השנה הראשונה שלאחר הטיפול בסרטן השד. נושא בולט שעלה היה המאבק לשוב לחיים שלפני האבחון, כפי שהבהירה אחת המרואיינות: "לנסות לחזור למצב 'נורמלי' ככל האפשר, ולנסות למנוע מאנשים להתייחס אליך כאל 'מצורעת'. זאת אומרת, שהחברים יתייחסו אליך כרגיל ולא ילכו על קצות הבהונות. את רוצה להיות מה שהיית פעם, אבל זה לא יכול לקרות לעולם. את רוצה שרק יתייחסו אליך כפי שהתייחסו לפני הסרטן, וקשה לאנשים לעשות זאת."

בנוסף, סיום הטיפול והמעבר למעמד של מחלימה צוינו כלא פשוטים: "בדידות - זו הייתה התחושה כשהטיפול הסתיים - הייתי בעולם אחד ועכשיו זה נגמר. את אמורה לקרוא לעצמך 'שורדת', אבל את לא מרגישה כשורדת. את צריכה לעבוד על עצמך להאמין בזה."

נשים שחלו בסרטן השד חוות לאחר תום הטיפולים תסמינים גופניים מתמשכים ומצבים של מצוקה נפשית, והמעבר משלב הטיפול לשלב ההחלמה מתגלה פעמים רבות כאתגר של ממש.

ממצאי המחקר מוכיחים כי חשוב לספק לנשים מחלימות מידע ותמיכה במהלך התהליך. תהליך אשר כונה בספרות "שלב הכניסה-מחדש", שלב שבו על המחלימות להתעמת עם משימות רגשיות וגופניות, יחסים בינאישיים ומשימות החיים. בנוסף לכך, השלמת הטיפול הראשוני זוהתה בספרות כ"עת לימוד", ומהווה הזדמנות לספק מידע על הפחתת הסיכונים ועל קידום הבריאות.

ניצול ההזדמנות להשלמת הטיפול ישפר הלכה למעשה את האפשרות להבטיח טיפול באיכות גבוהה וישפיע על התוצאות בקרב נשים שחלו בסרטן השד. המחקר תומך גם בצורך לשפר את הכנת הנשים לתסמינים העתידיים ולספק מידע על מעקב, קידום הבריאות, והפחתת סיכונים.

על פי מחקר של מ. קפיאלו ועמיתים, מתוך עלון אחת מתשע לתמיכה בנפגעות סרטן השד, קיץ 2008.
המאמר תורגם בהתנדבות על ידי תמר פוקס.

בואו לדבר על זה בפורום סרטן השד.